אם הפר לתאנים — אינו מופר עד שיפר אף לענבים, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי הוא אומר "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), מה "יקימנו" יש לפרשו כאילו היה כתוב "יקים — ממנו", שאם קיים חלק ממנו הרי כולו קיים, אף "יפרנו" יש להבין "יפר — ממנו" שאם הפר מקצתו — כולו מופר. ור' ישמעאל עונה על כך: מי כתיב [האם נאמר] "יפר ממנו" כפי שנאמר בהקמה? ור' עקיבא משיב: מקיש [משווה] הכתוב הפרה להקמה, מה הקמה היא ממנו, כלומר, אפילו בחלקו, אף הפרה ממנו.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שיטה זו שהנדר נחשב כיחידה אחת שנעשית מקויימת כולה בהקמה של חלק ממנה היא דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים: מקיש [משווה] הכתוב הקמה להפרה; מה הפרה — מה שהפר הפר, אף הקמה — מה שקיים קיים ולא יותר.

א שנינו במשנה: אמרה האשה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת "— הרי אלה שני נדרים. אמר רבא: מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' שמעון היא. שאמר: אין אדם חייב משום כמה שבועות שווא כאשר נשבע לאנשים אחדים עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד לחוד, ואם לא הזכיר לשון שבועה לכל אחד ואחד רואים את הכל כשבועה אחת בלבד.

ב משנה אדם שנדרה אשתו או בתו ולא הפר את הנדר בו ביום, ולאחר מכן אמר "יודע אני שיש נדרים ושזהו נקרא נדר, אבל איני יודע שיש מפירין", שלא ידעתי שאפשר להפר נדרים — הרי זה יפר את הנדר שנדרה אשתו או בתו ביום בו נודע לו שאפשר להפר נדרים. אם אמר "יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע שזה נקרא נדר" ולכן לא הפרתי את הנדר בו ביום, ר' מאיר אומר: לא יפר ואין הפרתו מועילה, וחכמים אומרים: אף זה יפר משנודע לו.

ג גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה]: נאמר בדיני רוצח בשגגה "בלא ראות" (במדבר לה, כג) ומפרשים כתוב זה כבא לומר שדין רוצח בשגגה, שגולה לעיר מקלט, הוא פרט לסומא (עיוור) שהרג בשוגג. שהכתוב מדבר במי שבדרך כלל רואה ודווקא במקרה זה לא ראה, אבל מי שאינו רואה כלל אינו נחשב אפילו לשוגג, אלא כאנוס, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: לרבות את הסומא. משמע שלדעת ר' מאיר אין להבחין בין סוגים שונים של חוסר ידיעה, ואילו משיטתו במשנתנו עולה כי יש להבחין ביניהם. והפך הדבר לשיטת ר' יהודה שהוא בן מחלוקתו בכל מקום.