אלא אמר רב אשי: זהו טעמו של שמואל שפסק כר' יוחנן בן נורי; שאני [שונים] קונמות שהם חמורים וחלים בכל מקרה, דכי [שכמו] קדושת הגוף דמי [הם נחשבים] וקדושת הגוף יש לה דין מיוחד, וכדברי רבא.

שאמר רבא: הקדש שאדם מחיל על דבר, או איסור חמץ בפסח שחל על דבר, ושחרור של עבד — מפקיעין את החפץ או את העבד מידי שעבוד. שגם אם היה הדבר משועבד בידי אחר, אין זכותו הממונית מעכבת את חלות ההקדש (או איסור החמץ, או שחרור העבד). והוא הדין לקונם, ומשום כך חל הקונם על מעשי ידיה של האשה, למרות שהם משועבדים לבעל, ולכן צריך הוא להפר.

ושואלים: אי הכי [אם כך] למה לי הטעם שנתן ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה? הלוא מעכשיו חל האיסור! ומשיבים: תני [שנה]: שבאמת כבר מעתה הנדר חל, ומשום כך צריך הבעל להפר. ועוד, אף אם תאמר שחיזקו חכמים את שיעבודו של הבעל ואין הנדר חל מעתה, יש עוד נימוק בדבר — שמא יגרשנה.

א משנה נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, או נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, או נדרה אשתו בנזיר וסבור שנדרה בהבאת קרבן, נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר, או נדרה מתאנים וסבור שנדרה מן הענבים, נדרה מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים והפר לה, ונתברר שהיתה כאן טעות בידו ביחס לנדר — בכל אלה הרי זה יחזור ויפר.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שאם נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו צריך לחזור ולהפר, שואלים: למימרא [האם לומר] על סמך זה ש"יניא אותה" האמור (במדבר ל, ט) דוקא [מדוייק] הוא? שיש הדגשה של המלה "אותה" ללמד שאינו יכול להפר ("להניא") אלא כשיודע מי היא אותה אשה שהוא מפר לה?