אין [כן], בעלמא דרשי [בכלל דורשים] הם קל וחומר בדרך זו, ושאני הכא [ושונה כאן] שאמר קרא [הכתוב] כגזירה "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), לומר: את שבא לכלל הקם — בא לכלל הפר, את שלא בא לכלל הקם — לא בא לכלל הפר.

א משנה הפרת נדרים יכולה להיעשות על ידי האב או הבעל כל אותו היום שבו נדרה, עד סופו. יש בדבר להקל (להאריך את זמן אפשרות ההפרה) ולהחמיר (לקצר את הזמן);

כיצד? אם נדרה בלילי שבת הרי כל יום השבת הוא זמן להפרת נדר זה, ואם רוצה יפר בלילי שבת, וביום השבת, עד שתחשך. ומצד שני, אם נדרה עם חשכה, כלומר, סמוך לחשיכה — מפר עד שלא תחשך, שאם חשכה ולא הפר — שוב אינו יכול להפר, שהרי זה נחשב כיום המחרת .

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא] : הפרת נדרים יכולה להיעשות כל היום בו נדרה בלבד. ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו: זמן הפרת נדרים מעת לעת (עשרים וארבע שעות) מאז שמע את הנדר. שואלים: מאי טעמא [מהו הטעם] של התנא קמא [הראשון]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו" (במדבר ל, יג), לומר: דווקא באותו יום ששומע, שאינו מפר אלא עד סוף אותו היום.

ושואלים: ורבנן מאי טעמייהו [ושני חכמים אלה, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון, מה טעמם] — דכתיב [שנאמר]: "מיום אל יום" (במדבר ל, טו). שמכאן מובן שיכול להפר את הנדר משעה פלונית ביום זה עד אותה שעה ביום הבא.

ושואלים: ולדעת התנא קמא [הראשון] הא כתיב [הרי נאמר] "מיום אל יום"! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר. דאי [שאם] היה כתוב רק "ביום שמעו" הוה אמינא [הייתי אומר] ביממא [ביום] — אין [כן] יפר, בליליא [בלילה] — לא, לכן כתיב [נאמר] "מיום אל יום", ללמד שהדבר ניתן להיעשות אף בשעות שבין יום זה ליום אחר, דהיינו בלילה.

ושואלים מצד שני: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] "מיום אל יום" דווקא, וכוונתו מעת לעת, הא כתיב [הרי נאמר] "ביום שמעו"! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר, דאי כתיב [שאם היה נאמר] רק "מיום אל יום" הוה אמינא [הייתי אומר] כי מחד בשבא לחד בשבא ליפר [מיום ראשון בשבת, בשבוע, ליום ראשון בשבת שלאחר מכן שיפר] לה, כלומר, מאותו יום עד לאותו יום בשבוע הבא, לכן כתיב [נאמר] "ביום שמעו" לומר שהדבר מוגבל ליום אחד בלבד.

אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי: אין הלכה כאותו הזוג, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון, שמפר מעת לעת, אלא באותו יום בלבד, כמשנתנו. מסופר: לוי סבר למיעבד כהני תנאי [חשב לעשות כאותם שני התנאים]. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי [דודי, ר' חייא] : אין הלכה כאותו הזוג.

מסופר, כי בהתרת נדרים חייא בר (בנו של) רב שדי גירא ובדיק [היה יורה חץ ובודק] באותה שעה את הנדר להתירו, שלא היה מקדיש לכך זמן רב ותשומת לב, אלא מיד מתיר. וכן רבה בר רב הונא יתיב וקאים [היה יושב ועומד] ולא היה מדקדק בדבר, ומיד היה מתיר.