בית שמאי סברי [סבורים]: נדרים נמי [גם כן] שראוי (שנראו) לארוס, אם מת הארוס נתרוקנה רשות לאב ובידו הרשות להפר את נדרי בתו, ומיגז גייז [והוא חותך]. שאם האב או הארוס מפירים נדר הרי הם "חותכים" בכך חצי מן הנדר, ולכן יכול האב להפר את חלקו של הארוס שמת, כלומר, את החצי השני. ואילו בית הלל סברי [סבורים]: אביה ובעלה אחרון מפירין נדריה, ולא מיגז גייז [חותך] המפר את הנדר, אלא הבעל או האב רק ממעטים ("מקלישים") את תוקפו של הנדר. וכאשר נראה הנדר לארוס ראשון, אין האב יכול לבטל לגמרי אף את חלקו של הארוס בנדר, אלא רק בשותפות עם ארוס אחר.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] : האם גירושין שמגרש בעל את אשתו לאחר שנדרה כשתיקה דמיא [הם נחשבים], או כהקמה (קיום הנדר) דמיא [הם נחשבים]?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה ההבדל למעשה הנובע מכאן? הלא מכל מקום לא הפר לה לפני שגירשה. ועכשיו, לאחר שגירשה — שוב אינו יכול להפר! ומשיבים: כגון שנדרה ושמע בעלה וגרשה, ואהדרה ביומיה [והחזירה בו ביום]. אי אמר מר [אם אומר החכם] שהגירושין כשתיקה דמי [הם נחשבים], אם כן מצי מיפר [יכול להפר] לה כשנושא אותה שנית, שהרי לא קיים את הנדר, אלא רק המתין, ולאחר זמן ובו ביום — מפר אותו. ואי אמר מר [ואם אומר החכם] שהגירושין כהקמה דמי [הם נחשבים], אם כן לא מצי מיפר [אינו יכול להפר] לה עוד, שבמעשה הגירושין כאילו קיים את נדרה, ואז אינו יכול להפירו עוד.