דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

נדרים סח ע"א - Steinsaltz

The school of Rabbi Yishmael taught a different source for the halakha in the mishna: The Torah states with regard to vows: “These are the statutes, which the Lord commanded Moses, between a man and his wife, between a father and his daughter, being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17). From here it is derived with regard to a betrothed young woman that her father and her husband nullify her vows. The Gemara asks: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, what does he do with the words “and if she be to a husband” (Numbers 30:7)?

The Gemara answers: According to him, he establishes it to teach the other statement of Rava: If her betrothed died without ratifying the vow, her father can nullify it on his own. The Gemara then asks: And Rava, who derives the halakha that the father and the betrothed of the young woman together nullify her vows from the phrase “and if she be to a husband” (Numbers 30:7), what does he do with this verse that the school of Rabbi Yishmael taught as the source for the father and the betrothed nullifying the young woman’s vows? The Gemara answers: He requires that phrase: “Between a man and his wife” (Numbers 30:17), in order to say that the husband can nullify only vows that are between him and her, i.e., vows that negatively impact their marital relationship, but he cannot nullify any other type of vow.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a husband nullifies his betrothed’s vow, does he sever his share of the vow or does he weaken the force of the entire vow? The Gemara clarifies: Under which circumstances do we raise the dilemma, i.e., what is the practical difference between these two possibilities? In a case where she vowed not to derive benefit from two olives, and her betrothed heard and nullified the vow for her, and she ate those two olives before her father nullified the vow, there is a practical difference.

If we say that he severs his share of the vow, nullifying half of the prohibition, then one of the olives remains completely forbidden, and she is flogged for violating her vow. If we say that he weakens its force, she is not liable to be flogged, as eating the olives is now merely a prohibition that she has violated. If so, what is the ruling with regard to this question?

The Gemara now cites a lengthy baraita, ultimately stating a proof to answer the previous question. Come and hear a baraita that will resolve the dilemma: When did they say that if the husband of a betrothed young woman dies, the authority to nullify her vows reverts to the father, who can then nullify her vows on his own? This occurs in a case when the husband had not heard her vow before he died; or in a case where he heard and was silent; or where he heard and nullified it and died on the same day. This is what we learned in the mishna, concerning a case of this kind (70a): If the husband dies, the authority to nullify vows reverts to the father.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

דבי רבי ישמעאל תנא: המקור לדין של נערה המאורסה הוא מהפסוק "בין איש לאשתו, בין אב לבתו. בנעוריה בית אביה".

ומשמעות הפסוק הוא, שמדובר בנערה המאורסה. ומכך שנסמך בפסוק אב לבעל, יש ללמוד -

מכאן, לנערה המאורסה, שאביה ובעלה מפירין נדריה.

ומקשינן: ולתנא דבי רבי ישמעאל, הפסוק "ואם היו תהיה לאיש" - מאי עביד ליה!?

והרי רבי ישמעאל לומד את דין הארוסה מ"בין איש לאשתו". ואם כן, מיותר הפסוק "ואם היו תהיה לאיש"!

ומתרצינן: רבי ישמעאל מוקים ליה, מעמיד את הפסוק "ואם היו תהיה לאיש" - לאידך דרבא [לדרשא אחרת שדורש רבא], לקמן דף ע א, שאם מת הארוס, יכול האב להפר לבד את נדריה.

ומקשינן: ולדעת רבא לעיל, שלומד דין נערה המאורסה מקרא "ואם היו תהיה לאיש", אם כן, האי קרא "בין איש לאשתו", דתני דבי רבי ישמעאל ללמוד ממנו דין נערה המאורסה - מאי עביד ליה?

הרי פסוק זה מיותר, כי דין נערה המאורסה נלמד כבר מ"ואם היו תהיה לאיש"!?

ומשנינן: מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לפי רבא] לומר, שהבעל מיפר גם נדרים שבינו לבינה. ולא רק נדרי עינוי נפש.

כי נדרי נפש נכתבו בפירוש בפסוק, ולכן הכתוב "בין איש לאשתו" בא ללמד על הפרת נדרים שבינו לבינה.

איבעיא להו -

מסתפקת הגמרא בהגדרת השותפות של אב והבעל בהפרת נדריה של נערה מאורסה:

האם ההגדרה היא, כיון שנדר של נערה המאורסה יכול להיות מופר על ידי שני שותפים, האב והבעל, הרי זה כאילו הנדר נחלק מתחילתו לשני חלקים, וכל אחד מהם מפר את חלקו.

ולכן, כאשר הפר רק הארוס את חלקו, [7] והאב לא הפר, הרי זה כאילו הבעל מיגז גייז [חותך] את הנדר, וחצי הנדר שבחלקו של הבעל בטל לגמרי, ואילו חציו השני, שבחלקו של האב, נשאר חזק כבתחילה.

או שאין הנדר נחשב כחלוק לשניים, אלא כולו הוא נדר אחד, אלא שהפרת אחד מהשותפים, פועלת בנדר שמקליש קליש [נחלש] כל הנדר. ואחרי הפרת הבעל, לפני שהפר האב, הרי זה "נדר קלוש".

ומבארת הגמרא את הספק:

היכא קא מיבעיא לן [היכן יש נפקא מינה] בין אם הבעל מיגז גייז או מקליש קליש? -

כגון דנדרה מתרין זיתין, שנדרה הנאה מאכילת אוכל בשיעור שני זיתים [ולפי הר"ן בשני זיתים ידועים], ושמע הארוס את נדרה, והפר לה, והאב עדיין לא הפר את חלקו, והאשה אכלתנון לאותם שני זיתים שנדרה מהם הנאה.

אי אמרינן בעל מיגז גייז את חלקו, ובטל רק חצי הנדר, וחציו השני לא הופר כלל - לקיא [לוקה] האשה, מאחר ואכלה דבר האסור בנדר לגמרי. שהרי יש כאן חצי נדר בשיעור כזית", שלא הופר. [8] [לפי הרא"ש. ואילו לפי הר"ן יש כאן זית שלם שהופר וזית שלם שלא הופר, אך לא ידוע איזה הוא הזית שהופר ואיזה הוא הזית שלא הופר].

אך אי אמרינן בעל מיקליש קליש, הרי כל הנדר הוקלש איסורו, ואיסורא בעלמא הוא, ואין זה איסור גמור של נדר, ואינה לוקה על אכילת שני הזיתים.

תא שמע, יש לפשוט את הספק מדברי הברייתא -

לפי ששנינו במשנה לקמן, ע א, גבי נערה המאורסה שאביה ובעלה מפירים נדריה בשותפות, אם מת הבעל, "נתרוקנה" רשותו של הבעל ועברה אל האב, ויכול אז האב להפר לבד את הנדרים שנדרה בהיותה ארוסה.

אך אם מת האב לא "נתרוקנה" רשותו של האב, ולא עברה אל הבעל. ואין הארוס יכול להפר לבד את נדריה.

ושנינו על משנה זו בברייתא:

א. אימתי אמרו שאם מת הבעל, נתרוקנה רשותו של הארוס לאב, ויכול האב להפר לבדו את הנדרים שנדרה בתקופת האירוסים, רק בזמן שלא שמע הבעל את הנדר קודם שימות, או ששמע והפר, או ששמע ושתק ומת בו ביום ששמע, [9] לפני שהספיק להפר או לקיים.

וזו היא ששנינו במשנה: מת הבעל, נתרוקנה רשות הארוס לאב.

הערות

[7] אין הבדל בספק זה בין אם הפר האב בלבד או הפר הארוס בלבד, והגמרא נקטה את הספק באחד משני האופנים. [ראשונים]

[8] הגמרא נוקטת דוקא אופן זה, שנדרה משני זיתים, כדי שאף לאחר ההפרה ישאר שיעור כזית שלא הופר, משום שאין לוקים על פחות משיעור כזית. וקשה, הרי אמרינן במסכת שבועות, שבנדרים אין צורך באכילת כזית, אלא אפילו אם נדרה מכל שהוא, גם כן לוקה. ואפשר לומר, כיון שיש מאן דאמר שאף בנדרים צריך כזית, לכן נקטינן בסוגייתינו לפי כולי עלמא. ואפשר לתרץ עוד, ש"לוקה", הכונה היא, שחייבת קרבן מעילה. ובזה ודאי לא מועיל כל שהוא [רשב"א] ודברי הרשב"א תמוהים, שהרי בקרבן מעילה אע"פ שאין חייבת אם אכלה כל שהוא, בכל זאת אין צורך בשיעור כזית, אלא די בשיעור פרוטה, ואם כן, למה נקטה הגמרא דוקא אם נדרה בשיעור שני זיתים? [רעק"א]

[9] אבל אם מת יום לאחרי ששמע, לא יכול האב להפר משום שבכך ששתק הבעל, הרי זה כאילו קיים את הנדר, ואין האב יכול להפר [ר"ן]. ואם שתק הבעל משום שחלה ונשתתק, ולא היה באפשרותו להפר ביום שמעו, אז אע"פ שהבעל בעצמו כבר לא יכול להפר, כיון שזמן הפרתו מוגבל אך ורק ליום שמעו את הנדר, בכל זאת, לאחר מיתתו, יכול האב להפר את חלקו, כיון שחלקו לא קוים [עפ"י בד קודש]

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] מקור אחר לדין משנתנו: נאמר בפרשת הנדרים שבתורה "אלה החוקים... בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (במדבר ל, יז), שאינו ענין לנשואה, שעניינה נתפרש קודם לכן, אלא מדבר הכתוב בארוסה, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה (ארוסה) מפירין נדריה ואז מתקיים בה הכתוב בשלימותו. ושואלים: ולדעת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל הלומד דין נערה מאורסה מכאן, הכתוב "ו אם היו תהיה לאיש" (במדבר ל, ז) ממנו למדנו דין זה למעלה מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מוקים לאידך [מעמיד אותו לצורך הדבר האחר] שאמר רבא, שבכל מקום שמת הארוס ולא קיים את הנדר, יכול האב לבדו להפר. ושואלים: ורבא הלומד בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירים נדריה מ"ואם היו תהיה לאיש", האי דתני [זה ששנה], כלומר, כתוב זה שדרש אותו החכם דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לומר שהבעל מיפר רק נדרים שבינו לבינה שיש להם שייכות ליחסים שביניהם, ולא כל נדר שהיא נודרת, ולכן ההדגשה "בין איש לאשתו".

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בעל (ארוס) שמפר את נדרה של ארוסתו, האם בכך מיגז גייז [גוזז, חותך] הוא לגמרי חלק מן הנדר, או שהוא מקליש קליש [מקליש, מחליש] את כוחו של הנדר כולו? ומסבירים: היכא קא מיבעיא לן [היכן נשאלה לנו] שאלה זו, כלומר, באיזה מקרה יש הבדל מעשי בין הדברים? כגון שנדרה מתרין זיתין [משני זיתים] ושמע הארוס והיפר לה את נדרה, ואכלתנון [והיא אכלה אותם את שני הזיתים].

אי אמרינן מיגז גייז [אם אומרים אנו שהוא גוזז] את האיסור, כלומר, מתיר חצי מן האיסור, נמצא שעדיין חל איסור גמור על זית אחד מתוך השניים שנדרה עליהם, ולכן לקייא [הריהי לוקה] מפני שעברה על הנדר. ואי אמרינן מקליש קליש [אם אומרים אנו שהוא מקליש, מחליש] את תוקפו של כל הנדר, נמצא שאין כאן עוד נדר שלם, ואין כאן חיוב מלקות אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד] הוא. אם כן מאי [מה] הדין?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] : אימתי אמרו שאם מת הבעל (הארוס) נתרוקנה רשות לאב, שיכול להפר את נדריה לבדו — בזמן שלא שמע הבעל את נדרה קודם שימות, או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום. זו, כלומר, במקרה זה, היא ששנינו: מת הבעל נתרוקנה רשות לאב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The school of Rabbi Yishmael taught a different source for the halakha in the mishna: The Torah states with regard to vows: “These are the statutes, which the Lord commanded Moses, between a man and his wife, between a father and his daughter, being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17). From here it is derived with regard to a betrothed young woman that her father and her husband nullify her vows. The Gemara asks: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, what does he do with the words “and if she be to a husband” (Numbers 30:7)?

The Gemara answers: According to him, he establishes it to teach the other statement of Rava: If her betrothed died without ratifying the vow, her father can nullify it on his own. The Gemara then asks: And Rava, who derives the halakha that the father and the betrothed of the young woman together nullify her vows from the phrase “and if she be to a husband” (Numbers 30:7), what does he do with this verse that the school of Rabbi Yishmael taught as the source for the father and the betrothed nullifying the young woman’s vows? The Gemara answers: He requires that phrase: “Between a man and his wife” (Numbers 30:17), in order to say that the husband can nullify only vows that are between him and her, i.e., vows that negatively impact their marital relationship, but he cannot nullify any other type of vow.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a husband nullifies his betrothed’s vow, does he sever his share of the vow or does he weaken the force of the entire vow? The Gemara clarifies: Under which circumstances do we raise the dilemma, i.e., what is the practical difference between these two possibilities? In a case where she vowed not to derive benefit from two olives, and her betrothed heard and nullified the vow for her, and she ate those two olives before her father nullified the vow, there is a practical difference.

If we say that he severs his share of the vow, nullifying half of the prohibition, then one of the olives remains completely forbidden, and she is flogged for violating her vow. If we say that he weakens its force, she is not liable to be flogged, as eating the olives is now merely a prohibition that she has violated. If so, what is the ruling with regard to this question?

The Gemara now cites a lengthy baraita, ultimately stating a proof to answer the previous question. Come and hear a baraita that will resolve the dilemma: When did they say that if the husband of a betrothed young woman dies, the authority to nullify her vows reverts to the father, who can then nullify her vows on his own? This occurs in a case when the husband had not heard her vow before he died; or in a case where he heard and was silent; or where he heard and nullified it and died on the same day. This is what we learned in the mishna, concerning a case of this kind (70a): If the husband dies, the authority to nullify vows reverts to the father.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והיפר או ששמע ושתק ומת בו ביום זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב אבל אם *שמע וקיים או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר. שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מיפר אלא בשותפות.

דבי רבי ישמעאל תנא בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. איכא למידק אכתי אימא דאפילו בנשואה אביה ובעלה מפירין נדריה, ויש לומר דתני דבי רבי ישמעאל נמי מתרץ כדמתרצינן לעיל, מדהתם כתיב ואם בית אשה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין והכא לא כתיב, אלמא הכא מפר בקודמין, ושמע מינה דהכא בארוסה, ומשום שותפותיה דאב הוא דמפר בקודמין.

בין איש לאשתו בין אב לבתו מאי דריש ביה, לומר שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה. ואב נמי מיפר נדרים שבינו לבינה אם נדרה שלא תשמשנו, ושמעינן מיהא דאב נמי לא מיפר אלא נדרים שבינו לבינה, ונדרי עינוי נפש כבעל, ותניא בספרי אין לי אלא בעל שמפר נדרים שבינו לבינה, ונדרים שיש בהן עינוי נפש, האב מנין תלמוד לומר אלה המוקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו, על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה בעל אין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש, אף האב אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש, וגרסינן בירושלמי [כאן פרק י"א הלכה א'] נמי כתיב כל נדר וכל שבועות איסור לענות נפש אשה יקימנו ואשה יפרנו, אין לי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש נדרים שבינו לבינה מנין, תלמוד לומר בין איש לאשתו, עד כדון בבעל, באב מנין, מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה כו'. והרמב"ם ז"ל [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ב הלכה א'] לא כתב כן.

הא דאיבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקלש קליש. הוא הדין לאב.

דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והפר לה. תמיהא לי למה ליה למימר דנדרה מתרין זיתין אפילו מזית אחד נמי, דהא בקונמות אפילו בכל שהוא לקי וכדאמר רב פפא בשבועות, ויש לי לומר דלא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא, דהתם אקשי עליה דרב פפא מקונמות מצטרפין, ואי בכל שהוא נמי לוקה למה לי צירוף, ואיכא למימר נמי דהכא לענין קרבן קא מיירי, ולכולי עלמא קרבן לא מייתי בפחות מכזית כדאיתא התם.

והא דאמרינן הכא: אי אמרת מיגז גייז לקייא. לאו דוקא לוקה אלא לוקה בקרבן, וכדאמרינן ילקה בחסר וביתר. כן נראה לי וכן נראה קצת מן הפרושין שפירשו אי אמרת מקלש קליש איסורא בעלמא איכא, אבל קרבן לא מייתי, עד כאן, ואי נמי בנשבעה משני זיתין ומאי נדרה נשבעה וכמוה [לעיל (נדרים ט, א)] בנדרי רשעים, נדר בנזיר ובשבועה, אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ופירוש שבועה גדולה נשבע כדמוכח התם [לעיל (נדרים ח, א)], ובשבועה לא לקי בפחות מכזית, ולא מייתי קרבן בפחות מכזית.

והא דאמרינן: ואכלתינן תרוייהו. דאפילו תימא מיגז גייז, ליכא לברורי הי זית שרי בהפרת ארוס, והי מינייהו קאי באיסורא, דאיסורא בתרוייהו כתיבא, ואי אכלה חד זית לעולם לא לקי, דהוה ליה חצי שיעור. כן נראה לי.

או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום. נראה דמת בו ביום דקתני אשמע ושתק קאי, אבל שמע והפר אילו לא מת עד לאחר כמה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל יכול הוא להפר, דהא לא איקיים מצד בעל (ששמע) [ששתק], דהא לא שתק אלא הפר, ואף על פי שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום, ולא כתב כן הרמב"ם ז"ל. אי נמי [יש לומר – לפי השי"מ] אשמע והפר קאי, והכי קאמר ושמע והפר בו ביום ומת, ויש לפרש דדוקא קאמר שמת ביום שהפר, שאילו הפר ומת ביום שלאחריו, כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי כאילו שמע ולא הפר, והרי זה כשמע ושתק שאין (הבעל) [האב – לפי השי"מ] יכול להפר, וליתא. ואף על גב דאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה, ותדע לך מדקתני בסיפא אבל שמע וקיים, או שמע ושתיק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר, ואם איתא ליתני או ששמע והפר ומת ביום שלאחריו דהוי רבותא טפי.

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב מנא לן אמר רבה דא"ק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מקיש הויה ראשונה להויה שניה מה הויה ראשונה אב מפר לחודיה אף הויה שניה אב מפר לחודיה. פירוש כפילא דלישנא דהיו תהיה דריש למימרא דכי היכי דבזמן שקודם הויה ראשונה היה האב לבדו מפר כך באותו זמן האב לבדו מפר מפני שנתרוקנה לו רשות הארוס וטעמא דמילתא משום דמן האירוסין האב עיקר והבעל טפל דהא תלמודא עעמא דהפרת נדרים כר' פנחס דאמר [דף עג:] כל הנודרת על דעת בעלה נודרת כלומר דאומדן דעת דמוכח הוא שעל רצונו נודרת ובאלו נדרים דאיכפת ליה כגון נדרי עינוי נפש או שבינה לבינו התנית בפירוש שיהא נדרה נדר אם ירצה הבעל ולא יפר ביום שמוע והיינו דאשמעינן קרא דהא לא חשיב דברים שבלב אלא אומדנא דמוכח אי נמי אתא קרא וחדית בטעמא דאפילו אשה שפירשה שאינה נודרת על דעת בעלה בטלה דעתה אצל כל אדם ואין פיה ולבה שוים והבעל מפר כדינו וכן פירשו בתוס' הילכך מן האירוסין שאין לבה גס בו אינה נודרת לגמרי על דעתו של ארוס אלא שהתורה עשאתו סניפין לאב מפני שנכנסה לרשותו קצת ומש"ה כשמת קודם הקמה חשיב כמאן דליתיה ונתרוקנה רשותו לאב:

ואימא ה"מ לנדרים שלא נראו לארוס. כלומר שלא שמע בהם ארוס עד שמת אבל נדרים שנראו לארוס לא מפר אב וצריך היתר חכם ומהדרינן אי בנדרים שנראו לארוס לא אצטריך האי קרא דמבנעוריה בית אביה נפקא דכיון שנתאלמנה מן האירוסין הרי היא ברשות אביה לגמרי כמו שהיתה קודם אירוסין אלא כי אצטריך קרא לנדרים שנראו לארוס שנתרוקנה במיתתו רשותו לאב. כך היא הגירסא בכל הספרים:

תניא אימתי אמרו מת הבעל שנתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום כלומר שלא פשע בהפרה ולא קיים הנדר אבל אם שמע וקיים או ששמע ושתק פי' ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר לה. שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות:

ואיכא למידק דבבא קמייתא דקתני שמע אביה והפר לה וכו' זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל לא אתיא שפיר דכיון שכבר הפר האב חלקו קודם שמת לא שייך למימר בהא לא נתרוקנה רשותו לבעל שהרי הרשות שהיה לו לאב כבר נעשה בחייו וכשמת לא היה לו רשות בזה שיתרוקן לבעל ולא שייך הא למימר אלא כשמת האב קודם שמוע או ביום שמוע עד שלא יפר ולא יהא לו פנאי להפר שהיה רשותו קיים במיתתו ואפ"ה לא נתרוקנה לבעל ובהאי בבא הוה ליה למנקט טעמא שאין הבעל מפר אלא בשותפות לומר שאע"פ שכבר הפר האב את חלקו ולא נשאר אלא חלקו של בעל אותו חלק שלו אינו יכול להפר אותו אלא בשותפות יש לומר דמאי דנקטי זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו של אב אינו רשות חלקו שלו אלא רשות שיש לו בחלקו של בעל שאינו יכול להפר אלא עמו ולהכי נקט רבותא דלא מיבעיא אי לא הפר חלקו שאין הבעל יורש וקם תחתיו באותו חלק אלא אפילו הפר האב חלקו ונשאר לו רשות בחלקו של בעל ומת אין הבעל קם תחתיו באותו רשות שאפילו רשות שיש לאב בחלקו של בעל לא נתרוקנה לבעל. תו קשיא לן לבבא תנייתא דקתני שמע בעלה והפר לה וכו' זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב כיון שכבר הפר הבעל חלקו בחייו כבר גמר רשותו והיאך שייך לומר שנתרוקנה רשותו לאב בשלמא למאן דאמר בגמ' [דף סט.] בעל מיקלש קליש שלא נסתלק חצי האיסור בהפרתו של בעל עד שיבא אב ויפר אלא שהחליש כת האב (או האיסור כולל) שפיר שייך למימר נתרוקנה רשות לאב דמאי דעבד בעל אזל ליה וכמאן דליתיה דמי וכוליה היתר דאב הוא אלא למ"ד דבעל מיגז גייז כלומר שמבטל חצי איסור הנדר לגמרי קשיא כיון שהפר הבעל חלקו (ג) לאב מה שנשאר לו לעשות שנתרוקן לאב ויש לומר דמשום דאין האב מפר חלקו אלא בשותפותיה דבעל וכאילו יש לבעל רשות בחלקו של אב קתני דההוא רשות נתרוקנה לאב והא דלא אשמעינן רבותא דאפילו בלא הפר הבעל נתרוקנה רשות חלקו ממש לאב וכ"ש רשות שיש לו בחלקו של אב משמע ליה לתנא דהא הוי רבותא טפי סד"א כיון שכבר הפר הבעל חלקו אין רשותו שבחלקו של אב כלום להורישו לבעל וכיון שכן שוב אין האב מפר אלא בשותפות קמ"ל שהאב במקום הבעל לגמרי כאילו הוא קיים ואפילו רשות גרוע שבחלקו של אב יורש כל שכן כשלא הפר שיש כאן רשות מרובה להורישו לאב אי נמי אשמעינן דכשהפר ומת אין בהפרתו כלום וכמי שלא הפר דמי ונמצא מוריש לאב זכות כל חלקו וזכות שיש לו בחלק האב ומיירי כשלא נתארסה לאחר שאם נתארסה לאחר פלוגתא היא לקמן בברייתא [דף עא.] תו קשיא לן לבבא תליתאה דקתני שמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אינו יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות אמאי לא נקט הכא זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל שהרי לא נשתייר כאן להפר אלא חלקו של אב ומה שאין הבעל מפירו מפני שלא נתרוקנה רשותו של אב ויש לומר דאין ה"נ והכי קאמר דאע"ג דבעל הפר חלקו בחיי האב ולא נשאר אלא חלקו של אב אין לו הפרה שרשות האב אלים טפי שלא להתרוקן לגבי בעל שאפילו חלקו של בעל עצמו אין לו הפרה בחיי האב אלא מפני שותפותו של אב והיאך תתרוקן לו רשותו של אב כנ"ל:

ב ין איש לאשתו בין אב לבתו. משמע דבאשה אחת איירי שרשות האב והבעל שולטין עליה ובין שניהם מפירין אבל כל חד לחודיה לא דמשמע שהיא בין שניהם והם שותפין בה ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין ע"כ משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה ולכך אינו מיפר בקודמין:

ולתנא דבי רבי ישמעאל ואם היו תהיה לאיש מאי עביד ליה. מבין איש לאשתו שמעי' דבעל ואב מפירין אף בקודמין מדלא מיעט הכא קודמין כמו שמיעט בנשואה:

מוקי ליה לאידך (דרבא) [צ"ל דרבה]. דדריש מיניה לקמן דנתרוקנה רשות לאב (ורבא) [צ"ל ורבה] סבר דתרתי ש"מ מוי"ו דואם שמעינן דערבינהו קרא להפר שניהם כא' ומדכתיב שתי הויות שמעינן דנתרוקנה רשות לאב:

שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה. דבקרא אחרינא כתיב לענות נפש אישה יקימנו ולא שמעינן שהבעל מיפר אלא נדרי ענוי נפש כגון לא אוכל לא ארחץ ושמעינן מהאי קרא אף דברים שבינו לבינה אפילו אין בהם ענוי נפש כגון שנדרה שלא לעבדו ולשמשו וילפי' אב מבעל לנדרי ענוי נפש:

בעל מיגז גייז או מקלש קליש. ארוס שמפר עם האב מיגז גייז ומסלק חצי הנדר בהפרתו וחצי הנדר נשאר באיסורו:

או מקלש קליש. ומסיר חצי האיסור מכל הנדר והוא הדין נמי דמתבעיא ליה בהפרת האב אלא חדא מנייהו נקט:

כגון דנדרה מתרין זיתין ואכלתינון לתרוייהו. א"א מיגז גייז נשאר זית שלם באיסורו ולוקה על אכילתו:

א"א מקלש קליש. כיון שנקלש והוסר נסתלק המלקות והאי דצריך זית היינו בסתם אבל במפרש אמרינן בפ"ג דשבועות דאוסר עצמו בכל שהוא:

בזמן שלא שמע הבעל. קודם שימות כו':

נתרוקנה רשות לאב. כמו אדם המריק שקו ונותן לחבירו כל מה שהיה בשק כן הבעל נשאר ריקן והוריש לאב כל זכות שהיה לו בה:

וחזרו והביאוה בשם רבי ישמעאל מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו עירב הכתוב שתי רשויות באישה אחת והיינו ארוסה ומוקים ליה לקרא דהיו תהיה לאידך דרבא לומר שאם מת הארוס נתרוקנה רשות לאב דשתי הויות כתיבי מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה וכו' ורבא מוקים לה לקרא דבין איש לאשתו וכו' לומר שהבעל מפר ודוקא בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט וכדומה לזה ואע"ג דבעינוי נפש נמי מפר ההוא בהדיא לענות נפש ובא אחר כן בין איש לאשתו להורות על דברים שבינו לבינה הא שאר דברים שאינן דברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש אינו מפר:

ואם תאמר ואם כן בין אב לבתו נימא נמי דוקא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ר"ל אם נדרה שלא תשמשנו כראוי דהא כתיב נמי בין אב לבתו תדע שרוב מפרשים כתבוה כן שאף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש או שבינו לבינה וכדמוכח הכא דהא כתיב נמי בין אב לבתו ואף בספרי אמרו אין לי שמפר בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא בעל אב מנין וכו' עד בין איש לאשתו בין אב לבתו מה בעל אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ושיש בהם עינוי נפש אף האב אינו מפר וכו' ואף בתלמוד המערב אמרו כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו וכו' אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה מנין תלמוד לומר בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין תלמוד לומר בין אב לבתו וכו' ועוד יש לי ראיה לדבריהם שאם האב מפר בכל נדר כשהיא ארוסה מיהא שהוא צריך לשתוף הארוס היאך הארוס מצטרף עמו לנדר שאין בו עינוי נפש ושאינו מדברים שבינו לבינה עד שמכאן נראה לי לומר שבארוסה מיהא אין מצטרפין להפר אלא באותם שהבעל מיפר אבל בפנויה יראה שהאב מפר בכל הנדרים שהרי עינוי נפש בבעל כתיב ודברים שבינו לבינה אין להם מקום אצל האב וכן שלא פירש בכל התלמוד דברים שבינו לבינה אלא בבעל ולא באב ואף הקש זה האמור בספרי ובתלמוד המערב לא מצאנוהו בכל התלמוד ואף בסוגיא זו אמר לומר שהבעל מפר בדברים שבינו לבינה ולמה לא אמרה אף באב ואף גדולי המחברים כתבוה בהדיא כדעת זו וכבר תמהו על דבריהם חכמי גלילות אלו ושלחו להם והשיבום שאותו הקש האמור בספרי דעת יחיד הוא וכדאמרינן סתם ספרי רבי שמעון אבל הדברים מראים שהאב מפר בכל הנדרים ומן הטעמים שכתבנו אלא שאיני יודע בארוסה מיהא אם דבריהם מכריעים כדעתי שלא להפר שניהם אלא באלו אם לאו ועוד אני אומר שהקש זה האמור בספרי לא נאמר אלא בנערה המאורסה שאין לאב בה אלא במה שיש לארוס בה:

ונשוב לדברינו והוא שאחר כך שאלו בבעל ר"ל ארוס כשהוא מפר עם האב מיגז גייז לנדר ר"ל כשהפר הוא ולא הפר האב עדין שמיד שהוא מפר נעשה חצי הנדר בטל לגמרי וחציו האחר במקומו על עמדו ובכח איסורו או מקלש קליש ר"ל שלא בטל חצי הנדר לגמרי אלא שהקליש כל האיסור וגרדו עד שפחת כל חלק וחלק שבאיסור ומיעט חומר האיסור מכלו ועדין האיסור כלו עומד אלא שנקלש כלו ושאלה זו הוא הדין שיש לה מקום לאב שהפר ולא הפר הבעל עדין וחדא מיהו נקט ונפקא מינה לנדרה משני זתים שלפניה ישמע ארוס והפר לה ואכלתם קודם הפרת האב אי אמרת מיגז גייז הרי הפרת הבעל עקרה חצי הנדר לגמרי ונשאר חציו האחר בתקפו ולוקה שהרי כזית אכלה ואע"פ שהקנמות לוקין בהן בכל שהוא ומה צורך לנדרה בשתים מכל מקום כל שהוזכר בהם לשון אכילה כזית בעינן כדברירנא בשבועות וכן אינו לוקה אף לדעת מיגז גייז אלא בשאכלה את שניהם שאין לברר בשניהם איזו אסורה ואיזו מותרת שהרי האיסור מעורב בשתיהן וכל שלא אכלה אלא כזית אין כאן אלא חצי שיעור ואי מקלש קליש הרי נקלש הנדר ונעתק מחיוב מלקות לאיסור בעלמא ולענין פסק העלו בה דמקלש קליש וכל שהפר האחד אינו לוקה אלא שאנו מבארין את הסוגיא לקצת בלבולין שבה כמו שכתבנו:

והוא שאמרו תא שמע אימתי אמרו במשנתנו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב להיותו מפר לבדו בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות שלא נכנס הנדר בתחומו או שמע ושתק ומת בו ביום שהרי מכל מקום לא קיימו ולא הספיק להשלים את יומו שתהא שתיקתו הקמה או שמע והפר אפילו לא מת ביומו כל שמת לו לאחר כן ומה שאמר ומת בו ביום אשמע ושתק קאי ולא אשמע והפר שאם שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק לשמוע האב עד שמת הבעל יכול הוא להפר שהרי לא נתקיים מצד בעל ששמע שהרי הפר ואע"פ שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ושלא כדעת גדולי המחברים כמו שכתבנו ומתוך כך ראוי לגרוס בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואם אתה רוצה לפרשה אשמע והפר אתה מפרש שמע והפר בו ביום ומת ולא שמת ביומו:

ויש מפרשים אף בשמע והפר דוקא שמת בו ביום שאלו הפר ולא מת עד יום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי זה כשמע ולא הפר והוא הדין שמע ושתק ולא מת ביומו שאין האב יכול להפר ועיקר הדברים כדעת ראשון שאע"פ שאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה וכדקתני סיפא אבל שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר ואם איתה לתני או שמע והפר ומת ביום שלאחריו דהויא לה רבותא אלא עיקר הדברים כדעת ראשון וכן פירשוה גדולי הדור:

ת"ש אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה הרשות לאב בזמן שלא שמע קודם שימות או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר פי' כ"ז מדבר כששמע האב כדמוכח לקמן וא"כ האי דתני ומת ביום שלאחריו אית לפרושי כגון שהאב שמע מאתמול והפר חלקו חוזר ומיפר חלקו של בעל אי נמי כגון ששמע הבעל יום אחד קודם לאב:

דבי רבי ישמעאל תנא. להכי איצטריך למכתב בין איש לאשתו בין אב לבתו דאיש נמי מפר בנעוריה בית אביה אלמא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. פירוש.
והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בין איש לאשתו בסוף פרשת נדרים כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה וכי האב אינו מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו אלא בנעוריה אלא אשמועינן קרא שיש זמן שהאב והבעל מפירין והיינו בשתוף בזמן הנעורים ועודנה בבית אביה שלא נשאת לבעל אלא שנתארסה לבד. עד כאן.
מכאן לנערה המאורסה דאלו נשואה בעל לחודיה מפר דכתיב ואם בית אישה נדרה וכל אותן קושיות ושינוייהם שפירשנו אליבא דרבא ישנם אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל. הרא"ם ז"ל.
דברים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט באותו מקום ושלא תכחול ושלא תפקוס אבל נדרה שלא תציע לו מטתו ושלא תרחץ פניו ידיו ורגליו אין צריך להפר דמשעבדא ליה ומדכתב קרא בין איש לאשתו קא דריש דמשמע דבאשתו גמורה איירי קרא ומשמע שהדברים הם בינו לבינה. הרי"ץ ז"ל.
דברים שבינו לבינה כגון לא אעבוד לך אף על פי שאינם עינוי נפשה ובאלו נדרים לקמן מפרש מאי אולמיה דהפרת עינוי נפש מהפרת בינו לבינה והיקשא דאב ודבעל ללמד מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש. ותמיהא לי למה לא הזכיר התלמוד צריכות ההקש דעיקר קושיא לרבא מאי עביד ליה בהיקישא דתנא דבי רבי ישמעאל קאמר ואותו היה לו לתלמוד להזכיר. שטה.

והכי מבעיא לך. כלומר נפקא מינה כגון שנדרה מתרי זיתי דאלו מזית אחד שאין בו כי אם שיעור אחד בין מיגז גייז בין מקלש קליש לא מחייב על הנשאר. הרא"ם ז"ל.
בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום פירוש שלא פשע בעל בהפרה בזה הוא דיפר האב אחר מות הבעל זו הוא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. הריטב"א ז"ל.

או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום. נראה דמת בו ביום דקתני אשמע ושתק קאי אבל שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל יכול הוא להפר דהא לא איקיים מצד בעל ששתק דהא לא שתק אלא הפר ואף על פי שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ולא כן כתב הרמב"ם ז"ל. אי נמי יש לומר אשמע והפר קאי והכי קאמר ושמע והפר בו ביום ומת. וי"ל דדוקא קאמר שמת ביום שהפר שאלו הפר ומת ביום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי כאלו שמע ולא הפר והרי זה כשמע ושתק שאין האב יכול להפר. וליתא ראף על גב דאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה. ותדע לך מדקתני בסיפא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
אבל שמע הארוס וקיים ואפילו מת באותו היום והאב בא להפר אותו יום עצמו לאו כלום הוא או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אינו יכול להפר. ויש גרסאות דגרסי בבבא זו או שמע והפר ומת ביום של אחריו. ואין הגרסא הזאת נכונה בעיני דאם כן מאי שנא מת ביום של אחריו אפילו באותו יום עצמו אינו יכול להפר דהא הוי נדר שנראה לארוס ואין האב מפר אלא אם כן נתארסה בו ביום לאחר ויפר עם שתוף הארוס השני. ומיהו אם נאמר דכולה האי בריתא אתיא אליבא דבית שמאי לא יקשה זה. ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב והוא הדין נמי כי שמע בחיי האב ולא הפר עד שמת האב. הרי"ץ ז"ל.

ברא"ש בד"ה א"א מיקלש כו' דשבועות דאוסר כצ"ל:

ר"ן נדריה הס"ד קודמין החכם כצ"ל:

בד"ה ורבה כו' מיניה תנא כצ"ל ליה הס"ד:

בד"ה לומר וקשיא לי כצ"ל:

בד"ה וכי היכי כו' האב מנין כצ"ל נקט הס"ד מינה הס"ד:

בד"ה היכי קמיבעיא כו' דבכלל נדר שבועה כצ"ל דקתני אבל הד"א:

גמרא דבי ר"י תנא בין איש לאשתו כו' מכאן לנערה המאורסה כו'. גם מכאן סתירה למה שהבאתי בסנהדרין (נא ב) בשם חדושי הרא"ש ע"ש:

שם או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום כו'. כצ"ל. וכנראה מדברי הר"ן והמפרש וכ"ה לקמן (עב) וכ"ה הב"ח:

ר"ן ד"ה ולתנא דבר"י. ורבה ס"ל דתרתי ש"מ כו'. כצ"ל:

בא"ד וכ"ת כיון דתנא דבר"י כו' ארוס מפר בקודמין מנ"ל. לכאורה תימה דהא שם כתיב ונדריה עליה דמשמע נדריה שהיו עליה כבר כדכתב לעיל בד"ה ומיני'. ואולי כוונתו כיון דלתדבר"י עיקר קרא אתי לארוס שני איכא למימר דונדריה עליה היינו דוקא שנדרה בהיותה ארוסה לראשון. אבל מה שנדרה בעודנה פנויה תחת רשות אביה לבדו אין כח לארוס בהם כלל:

ר"ן ד"ה ורבה. כלומר קרא כו' דתני לי' מאי עביד ליה. כצ"ל:

ר"ן ד"ה לומר. וקשה לי לתדבר"י כו'. כצ"ל:

בא"ד וכי היכי דבעל אינו מפר כו' ה"נ אב כו' והכי איתא בספרי כו' וגרסינן נמי בירושלמי כו' שלא כדברי הרמב"ם כו'. ועי' בכ"מ. ואולי הרמב"ם מפרש הא דספרי והירושלמי דוקא בארוסה וכתדבר"י דמוקי להאי קרא דבין איש לאשתו כו' בארוסה דכיון דהאב אין יכול להפר לבדו כי אם בשותפות הארוס. והוא אין בו כח להפר אלא בעינוי נפש ובדברים שבל"ב. ממילא גם האב כן. אבל בפנויה דהאב מפר לבדו לעולם מפר כל הנדרים וכלישנא דקרא דכתיב ביה כל נדריה כו' ועי' לח"מ:

ר"ן ד"ה ואי אמרת מיקלש כו'. א"נ כו' בקרבן קאמר כו' דלכ"ע ליכא קרבן בפחות מכשיעור. מה שהקשה בגה"ש דלענין קרבן שיעורו בפרוטה כו'. עמש"כ בפסחים (לג) בתד"ה אף בישוב דבריו בס"ד:

בהר"ן ד"ה ואי אמרת וכו' דבכלל נדר שבועה. עיין לקמן דף פ ע"ב:

בא"ד ליכא קרבן בפחות מכשיעור. ק"ל הא לענין קרבן שיעורו בפרוטה כדין מעילה כדאיתא בשבועות דף כב ע"א ולא תליא כלל בכזית וצ"ע:

בין איש לאשתו בין אב לבתו. ואיש דכתיבי בהאי קרא לא צריכי דאי משום איש לאשתו הרי כבר נאמר למעלה אלא מכאן לנערה המאורסה כו' דבין אב ובין איש מפירין נדריה דאיש מיפר חלקו באשתו ואב מיפר חלקו בבתו: כדאידך דרבה. דאמר לקמן (דף ע.) מקיש קודם הויה שניה כו': דברים שבינו לבינה. כגון שלא אשמש מטתו ושלא אכחול ושלא אתקשט: מיגז גייז. מה שהוא מיפר קוצץ החצי של נדר ועוקרו לגמרי וחלק אחר כדקאי קאי עד דאתי אב ומיפר לאותו חלק: או מקליש קליש. דהפרתו פשטה בכולי נדר וקלש ליה במעט והנדר קל ממה שהיה עד עכשיו: כגון שנדרה בשני זיתים. שלא תאכלם ושמע ארוס והיפר לה חלקו ואכלתן לזיתים: אי אמרת מיגז גייז. דכי שמע ארוס ומיפר חלקו הוי נדר מופר דהויא כאילו חלקו באמצע לשנים: לקיא. הא איתתא דאכלתן לזיתים משום לאו דלא יחל דכי אכלה להנך תרי זיתים חד הוה מותר בהפרת הארוס דמיגז גייז לנדרה ואידך אסור משום חלק האב דנמצא דאכלה זית שלם באיסור: ואי אמרת מיקלש קליש. דאינו חותך לשנים אלא למעט מיקל לה דלא הוי הנדר חמור כדהוה עד השתא הא כי אכלה הנהו תרי זיתי כיון שהנדר נקלש ומיקל ליה איסורא בעלמא הוא דעבדא ולא לקיא דהנדר אינו גמור: אימתי אמרו כו'. בנערה קא נקט לה מתניתין: מת הבעל. כשהוא ארוס: נתרוקנה רשות לאב. כאדם שמריק יין מכלי אל כלי כלומר שיצא כל הרשות מן הבעל ובא לרשות האב: בזמן שלא שמע בעל. את נדרה קודם שימות דביום שמעו בעינן וליכא: או ששמע והפר חלקו בו ביום. ששמע ואפילו שמע ושתק שלא הפר ולא קיים ולא הספיק להראות דעתו עד שמת בו ביום דהואיל ואכתי איכא שהות ביום דאי הוה בעל מצי מיפר איכא למימר דמיתה גרמה לו דדלמא אי הוה קיים אכתי הוה מיפר לה מיקמי דליעבר יומא ומת בו ביום קאי אשמע ושתק: זו היא ששנינו. על כל הני קאי: מת הבעל נתרוקנה רשות לאב והאב עצמו מיפר כולו בזמן שלא היפר הבעל וכן בזמן שהיפר הבעל חוזר האב ומיפר את חלקו כדתנ' עלה במתניתין בזה יפה כח האב מכח הבעל שהאב מיפר בלא שותפות אבל הבעל אינו מיפר אלא בחיי האב:

בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן וכו'. דמשמע ליה דבאשה אחת מיירי דקאמר דשתי רשויות עליה אב ואישה ואכתי איכא למיפרך ואימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ולתרץ כדשנינן לעיל מדהכא כתיב בית אישה נדרה דקאמר שאינו מיפר בקודמין והכא לא כתיב ומיפר בקודמין שמע מינה דמשום שותפות דאב הוא דמיפר בקודמין: ותנא דבי ר' ישמעאל היו תהיה למה לי. נרא' לפרש דלא מגופא דקרא קא בעי דהא איצטריך למימר דמיפר בקודמין אלא פריך מסמיכות דקרא למה לי כי נמי לא סמכם הכתוב ידענו שפיר דאב ובעל צריכין להפר שניהם מקרא דבין איש לאשתו: מיבעיא ליה לכאידך דרבא. דדריש לקמן מת הבעל נתרוקנה לרשות האב ומן הסמוכין דריש ליה ואם תאמר והא איצטריך הא דהיו תהיה להא דרשא דלעיל שהבעל מיפר מן האירוסין ויש לומר כיון דהוה מצי למכתב היו וכתב תהיה: שמע מינה דאתי לומר נתרוקנה רשות לאב: ורבא. דדריש ביה מילתיה דלעיל הא דר' ישמעאל למה לי לומר שהבעל מיפר בדברים שבינו לבינה וכן בין אב לבתו לומר שיפר האב דברים שבינו לבין בתו דס''ד דאפילו מכל דבר כיון שאינו מפרש שום דבר שהוא מיפר קמ''ל דברים שבינו לבין בתו דוקא דדברים מעינוי נפש: איבעיא להו. ארוס דמיפר בלא אב מיגז גייז מה שמיפר מבטל וחצי הנדר נשאר על עומדו כאשר בתחלה או מיקלש קליש בהפרתו מקליש כל הנדר נתגרע כולו וה''ה דמצי למיבעי מאב אי מיגז גייז או מיקלש קליש בהפרתו כשמיפר בלא בעל: היכא מיבעיא ליה. כלומר ונפקא מיניה כגון דנדרה מזיתים שאמרה שלא תאכל מכל זיתים אי אמרת מיגז גייז לקייא דחצי הנדר במקומו עומד ונשאר האיסור על העתיד ועובר בבל יחל ואי מיקלש קליש איסור בעלמא דנתגרע כל הנדר ואין כאן אלא איסור בעלמא: אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה לרשות האב כגון שלא שמע בעל או שמע והפר. דכיון דבעל לא קיים לה יפר האב אחר מות הבעל אבל אם שמע וקיים בעל או שמע ושתק ומת ביום של אחריו דהוה הקמה. אין יכול להפר כיון דקיים בעל:

ר"ן
דבי רבי ישמעאל תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. דמשמע ליה דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בההוא קרא בנעוריה בית אביה ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה: ולתנא דבי ר' ישמעאל אם היו תהיה מאי עביד ליה מוקים ליה כאידך דרבה. דאמר לקמן (דף ע.) מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונ' ורבנן סבירא להו דתרתי שמעת מינה עיקר קרא לנערה המאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה ותרין הויות לאקושי שניה לראשונה וכ''ת כיון דתנא דבי רבי ישמעאל כוליה קרא דאם היו תהיה לאקושי הויות מוקי ליה ארוס מיפר בקודמין מנא ליה י''ל דמשמע ליה דלא בעי קרא דנהי דמיעט קודמין גבי בעל היינו משום דליתיה לאב ואין לך בו אלא מעוטו בלבד דוקא בשנשאה דלא שייך אב אין בעל מיפר בקודמין אבל ארוס דמיפר בשותפותיה דאב אפילו בקודמין מצי מיפר דלגבי אב ליכא קודמין. החכם הותיק ה''ר שמואל ז''ל: ורבה הא דתנא דבי רבי ישמעאל מאי עביד ליה. כלומר קרא דדריש מיניה תנא דבי רבי ישמעאל דתנא דיניה מאי עביד ליה: לומר שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה. דנדרי עינוי נפש בהדיא כתיבי כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש ובין איש לאשתו איצטריכא לדברים שבינו לבינה ולקמן באידך פירקין (דף פא:) מפרש מאי ניהו וקשיא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל דברים שבינו לבינה מנא ליה ואפשר דתרתי יליף מינה. וכי היכי דבעל אינו מיפר בנדרי אשתו אלא נדרים שיש בהם עינוי ודברים שבינו לבינה הכי נמי אב אינו מיפר בנדרי בתו אלא אלו בלבד והכי איתא בספרי אין לי אלא בעל שאין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש האב מנין הרי אתה דן וכו' לא זכיתי לדון תלמוד לומר אלה החוקים וגו' בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחין אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אין מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש וכו' וגרסינן נמי בירושלמי כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש דברים שבינו לבינה מנין בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מיפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וזה שלא כדברי הר''ם במז''ל שכתב שהאב מיפר כל נדרי בתו: איבעיא להו בעל מיגז גייז או מקלש קליש. כלומר ארוס שאינו מיפר אלא בשותפותיה דאב כשמיפר חלקו מיגז גייז כלומר שחותך חצי הנדר לגמרי ומבטלו וחציו האחר נשאר חזק כבתחלה ולא אקליש ליה כלל או מקלש קליש דלא נימא תחתך חצי הנדר דלבטל ההוא פלגא ואידך פלגא כדקאי קאי אלא בהפרת הארוס מקלש הוא דקליש ליה כוליה נדר ודקא מיבעיא ליה בארוס ה''ה באב וחד מינייהו נקט: היכי קמבעיא לן. כלומר למאי נפקא מינה: דנדרה מתרין זיתים. ידועין ואכלתנון לתרווייהו: אי אמרת מיגז גייז לקיא. דנהי דבהפרת ארוס פקע איסור דחד זיתא אידך כדקאי קאי ולקיא עליה מיהו כיון דלא ידעינן הי מינייהו קאי באיסוריה לא לקיא עד דאכלה תרויהון: ואי אמרת מקלש קליש. ליכא מלקות דהא קליש ליה כוליה נדרא וליכא אלא איסורא בעלמא. ומקשו הכא למה לי תרין זיתין דנקט דהא בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כב.) א''ר פפא דבכל שהוא בקונמות לוקה י''ל משום דאיכא התם מאן דס''ל דאפי' בקונמות לא לקי עד דאיכא כזית נקט לה הכא הכי לרווחא דמילתא א''נ משום שבועה נקט לה דבכלל נדר שבועה כדאמרינן לעיל נדר גדול נדר לאלהי ישראל ובשבועה בפחות מכשיעור ליכא מלקות א''נ דלוקה דקאמר הכא לוקה בקרבן קאמר לענין מעילה דלכ''ע ליכא קרבן בפחות מכשיעור ואשכחן דכוותיה כדאמרי' (ב''מ מג.) ילקה ביתר ובחסר. הרשב''א ז''ל: תא שמע אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל קודם שמת או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום. הא דקתני ומת בו ביום אשמע ושתק קאי דדוקא בו ביום דאכתי לא קיימיה בעל יכול האב להפר אבל מת ביום שלאחריו לא דהא קיימיה בעל דכיון שלא הפר גלי אדעתיה דמינח ניחא ליה הלכך אין האב הבא מכחו יכול להפר אבל שמע והפר אפילו מת ביום שלאחריו יכול להפר דאע''ג דמכי מיית ליה בעל בטלה הפרתו והאב צריך להפר חלק הבעל עם חלקו אפילו הכי כיון שכבר הפר אי אפשר דלהוי גבי בעל כהקמה אע''פ שנתבטלה הפרתו דהא מ''מ גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההוא נדרא ומאי הוה ליה למעבד וה''נ מוכחא סיפא דקתני

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד