ולאו [והאם לא] ממילא, מכלל הדברים שמעת מינה [לומד אתה זאת]? שהרי נאמר "אם בית אישה נדרה", ומשמע שנדרים שנדרה קודם לכן אינו יכול להפר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ראיה אחרת, ממה שהכתוב "אם היו תהיה לאיש" מדבר בארוסה, כי לשון של הויה ("תהיה לאיש") קדושין משמע ולא נישואין.

ולעצם הענין שואלים: אימא [אמור] שאב לחודיה [לבדו] מיפר נדרי בתו המאורסה! ומשיבים: אם כן מה שנאמר בכתוב "ואסרה אסר בית אביה" (במדבר ל, ד) ונאמר על כך "יניא אותה" (במדבר ל, ט) למה לי? השתא [עכשיו, הרי] לשיטתך יש לומר שבמקום שיש ארוס מיפר אב לחודיה [לבדו], שלא במקום ארוס, כלומר, כשאינה ארוסה, מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מפר?

ושואלים מצד אחר: אימא [אמור] שהאב ליבעי [שיצטרך] שגם הארוס יפר עימו, וארוס לחודיה [לבדו] מיפר. וכי תימא [ואם תאמר]: אב דכתב רחמנא [שכתבה התורה], וכפי שלמדנו מסמיכות הכתובים, למה לי, אם הארוס יכול להפר לבדו — אפשר היה לומר כי מיבעי ליה [צריך אותו] ללמד דאי [שאם] הקים האב את הנדר — הקים, ואין הארוס יכול להפר!

ודוחים: אם כן "בית אישה נדרה" (במדבר ל, יא) האמור באשה נשואה למאי [למה, לאיזה צורך] כתב אותו? הלא קל וחומר הוא: ומה במקום שיש אב, ארוס מיפר לחודיה [לבדו], שלא במקום אב כשהיא נשואה שאינה ברשות אביה מיבעיא [נצרכה] לומר שמפר?!

וממשיכים לשאול עוד: אימא [אמור] שהארוס לבדו יכול להפר, והכתוב "אם בית אישה נדרה" לא נועד לומר לנו שהבעל מפר לבדו, אלא לצמצם את כוחו לומר שאין הבעל מיפר בקודמין!

ומשיבים: ומיניה [וממנו] מדבר זה עצמו יכול אתה לחזור וללמוד את ההלכה, שהרי משאלה זו אפשר להסיק שארוס כן מיפר בקודמין. ומדוע יוכל הארוס, שאין האשה לגמרי ברשותו, לעשות מה שאין הבעל יכול לעשות?

אלא לאו [האם לא] משום שותפותיה [שותפותו] של האב שמיפר יחד איתו, כיון שבאב אין הגבלה כזו, ויכול להפר גם בקודמים. ומכאן אנו למדים שהארוס לבדו אינו יכול להפר כלל.