תנא [שנה החכם] : שן תותבת היתה לה והיתה מכערת אותה ועשה לה ר' ישמעאל שן של זהב משלו, ועל ידי כך נתייפתה. כי שכיב [כשמת] ר' ישמעאל פתח עליה ההוא ספדנא הכי [עליו ספדן אחד בתחילת הספדו כך] : "בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן" וכו'.

א מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו] "קונם שאי (שאין) את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון", שיראו כמה גרוע את מבשלת. הלכה והטעימתם מתבשילה. ר' יהודה טעים [טעם] ולא חשש לכבודו, אמר: קל וחומר הוא; ומה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו בזמן שחושד בה הבעל שהיא סוטה אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים רק בספק, ואני על אחת כמה וכמה צריך למחול על כבודי כדי לעשות שלום ביניהם.

ר' שמעון לא טעים [טעם], אמר: ימותו כל בני אלמנה, ואל יזוז שמעון ממקומו. כלומר, יכול הבעל למות ולהשאיר את אשתו אלמנה ובניו יתומים, וגם הם ימותו, ובלבד שלא יזלזלו אנשים בכבוד חכמים. ועוד טעם יש בדבר שלא טעם: כי היכי [כדי] שלא לתרגלי למינדר [יתרגלו אנשים לידור נדרים].

ועוד מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] "קונם שאי (שאין) את נהנית לי עד שתרוקי בו ברבן שמעון בן גמליאל". אתת ורקק אלבושיה [באה וירקה על לבושו]. אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי לזילותא קא מיכוין [והרי זה האיש לבזיון של רבן שמעון בן גמליאל התכוון] ויריקה במלבושים איננה זלזול, ואם כן הריהי עדיין אסורה בהנאתו! אמר ליה [לו] : מירק [לירוק] על מני [בגדי] רבן שמעון בן גמליאל זילותא רבתא היא [ביזיון גדול הוא] ויצאה בכך.

ומסופר עוד: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום (מאום, דבר) יפה שביך (שבך) לר' ישמעאל בר' יוסי".

אמר להם ר' ישמעאל לתלמידים כשרצה לחפש בה דבר יפה: שמא ראשה נאה? אמרו לו: סגלגל (עגול) הוא. הוסיף לשאול: שמא שערה נאה? אמרו לו: דומה השיער לאניצי פשתן. שאל עוד: שמא עיניה נאות? אמרו לו: טרוטות (צרות) הן. שמא אזניה נאות? אמרו לו: כפולות הן וגדולות. שמא חוטמה נאה? אמרו לו: בלום (עבה וקצר) הוא. שמא שפתותיה נאות? אמרו לו: עבות הן. שמא צוארה נאה? אמרו לו: שקוט (נמוך וקצר) הוא. שמא כריסה נאה? אמרו לו: צבה (נפוח) הוא. שמא רגליה נאות? אמרו לו: רחבות כשל אווזא (אווז). שמא שמה נאה? אמרו לו: "לכלוכית" שמה. אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה [והתיר אותה] מפני שאמר שיש בה משהו יפה — ששמה מתאים לה.

ועוד מסופר: ההוא בר [אדם אחד בן] בבל דסליק לארעא דישראל [שעלה לארץ ישראל] נסיב איתתא [נשא שם אשה]. אמר לה: בשילי [בשלי] לי תרי טלפי [שתי עדשים], כלומר, מעט עדשים. בשילה ליה תרי טלפי [בישלה לו בדיוק שתי עדשים]. רתח עלה [כעס עליה]. למחר כדי לתקן את הדבר אמר לה: בשילי [בשלי] לי גריוא [סאה], כלומר, הרבה עדשים. בשילה ליה גריוא [בישלה לו סאה] שיש בה הרבה מעבר לסעודתו של אדם. אמר לה: זילי אייתי [לכי הביאי] לי תרי בוציני [שתי דלעות קטנות], שבבבל קוראים לדלעת "בוצינא". אזלת ואייתי ליה תרי שרגי [הלכה והביאה לו שני נרות], כי בארץ ישראל קראו לנר "בוצינא".

כעס ואמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא [לכי, ושברי אותן על ראש השער]. והיא לא הבינה לשון זו. באותה שעה הוה יתיב [היה יושב] החכם בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא [בשער, והיה דן דין] אזלת ותברת יתהון על רישיה [הלכה ושברה אותן על ראשו] שהיה שמו בבא. אמר לה: מה הדין דעבדת [מה זה שעשית]? אמרה ליה [לו] : כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך — אם כך המקום (הקדוש ברוך הוא) יוציא ממך שני בנים (כנגד שני הנרות) כבבא בן בוטא.

א משנה נערה המאורסה, אביה ובעלה (ארוסה) יחד מפירין את נדריה.