נדרים סה ע"א

נדרים סה ע"א - Steinsaltz

§ It is taught in a baraita (Tosefta 2:12): With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another, they dissolve the vow for him only in the presence of the one who is the subject of the vow. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Naḥman said: As it is written: “And the Lord said to Moses in Midian: Go, return to Egypt; for all the men are dead” (Exodus 4:19). Rav Naḥman notes that the verse specifies where God spoke to Moses, and explains that God said to him: In Midian you vowed to Yitro that you would not return to Egypt, go and dissolve your vow in Midian. And where does it say that Moses vowed to Yitro? For it is written: “And Moses was content [vayo’el] to dwell with the man” (Exodus 2:21). The word vayo’el is related to the word ala, and ala means nothing other than an oath, as it is written: “And he…brought him under an oath [ala]” (Ezekiel 17:13), and the halakhot of dissolution of oaths are identical to those of dissolution of vows.

The Gemara cites another proof that one may dissolve such a vow or oath only in the presence of the party affected by the vow or oath. It states with regard to King Zedekiah: “And he also rebelled against King Nebuchadnezzar, who had made him swear by God” (II Chronicles 36:13). The Gemara asks: What was his rebellion? The Gemara answers: Zedekiah found Nebuchadnezzar eating a live rabbit, and the latter was ashamed to be seen doing this. He said to him: Take an oath to me that you will not reveal my behavior and this matter will not emerge in public. Zedekiah took an oath to him.

Later, Zedekiah was physically suffering, as he wanted to tell people what he had seen, but he could not do so due to his oath. He requested dissolution of his oath from the judges of the Sanhedrin, who dissolved it for him, and he publicly said what he had witnessed. Nebuchadnezzar heard that he was being ridiculed for his behavior. He sent for and brought the Sanhedrin and Zedekiah before him. He said to them: Did you see what Zedekiah has done? Did he not take an oath in the name of Heaven: That I will not reveal? They said to him: He requested dissolution of the oath.

He said to them: Can one request the dissolution of an oath? They said to him: Yes. He said to them: Must this be done in the presence of the person he took an oath to, or even not in his presence? They said to him: It must be dissolved in his presence. He said to them: And you, what did you do? What is the reason you did not say to Zedekiah that he can have his oath dissolved only in my presence? Immediately, they fulfilled the verse: “They sit upon the ground, and keep silence, the elders of the daughter of Zion” (Lamentations 2:10). Rabbi Yitzḥak said: This means that they removed the cushions upon which they sat from underneath them, as a sign that they had erred in halakha.

MISHNA: As a continuation of the opinion of the Rabbis in the previous mishna that they may not broach dissolution of a vow based on a new situation, Rabbi Meir says: There are matters that are, at first glance, like a new situation but are not in fact like a new situation, and the Rabbis do not concede to him. How so? For example, one said: Marrying so-and-so is konam for me, as her father is evil, and they told him that her father died, or that he repented. Or he said: Entering this house is konam for me, as there is a bad dog inside it, or a snake inside it, and they told him that the dog died, or that the snake was killed. This is at first glance perceived like a new situation, and yet it is not in fact like a new situation, and this claim may be used to broach dissolution. But the Rabbis do not concede to him.

GEMARA: The mishna taught that according to Rabbi Meir certain matters are similar to, but in fact do not constitute a new situation, such as a vow which states: Entering this house is konam for me, as there is a bad dog there, where the halakha is that if the dog dies, it is not considered to be a new situation. The Gemara asks: Certainly death is a new situation. Rav Huna said: He is considered like one who makes his vow dependent on a matter. In other words, his vow is interpreted as conditional, that he will not enter the house as long as the dog is alive, for he explicitly stated that this was the reason for his vow. Therefore, when the dog dies, the vow is dissolved. And Rabbi Yoḥanan said it means that they say to him: The dog had already died, or: The father had already repented, before the vow, and it was a mistaken vow from the outset that never took effect.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

תניא: המודר הנאה מחבירו, שנדר נדר כלפי חבירו, או שנשבע על דבר שהתחייב לחבירו - אין מתירין לו את נדרו או שבועתו, אלא בפניו של החבר. ^[1]

ודנה הגמרא: מנא הני מילי שהתרת נדר או שבועה כלפי חבירו, צריכה להיות דוקא בפני החבר?

אמר רב נחמן: דכתיב בענין התרת השבועה שנשבע משה ליתרו לשבת במדין, ולא לשוב למצרים [שמות ד]:

"ויאמר ה' אל משה, בארץ מדין: לך, שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך".

הדגיש הכתוב שאמירה זאת היתה בארץ מדין -

לפי שכך אמר לו הקב"ה למשה:

במדין נדרת, נשבעת ליתרו חותנך שלא לשוב מצרים. לכן, לך והתר נדרך דוקא במדין, בנוכחות יתרו חותנך!

דהיינו, התר את נדרך בפני יתרו חותנך הגר במדין, ולא תעשה זאת במקום אחר, שלא בפניו.

ומבארת הגמרא מנין שנדר משה ליתרו? -

דכתיב [שמות ב] "ויואל משה לשבת את האיש".

אין אלה ["ויואל"] אלא שבועה.

דכתיב בספר יחזקאל [פרק יז] אודות נבוכדנצר מלך בבל והמלך צדקיהו:

"ויבא נבוכדנצר אותו, את המלך צדקיהו, באלה".

וכתיב בספר דברי הימים ב [פרק לו] לגבי האלה הזאת -

"וגם במלך נבוכד נצר מרד צדקיהו, למרות אשר השביעו נבוכדנצר לצדקיהו באלהים".

ומוכח שה"אלה" היא שבועה.

ומבארת הגמרא את ענין המרד של צדקיהו בנבוכדנצר המוזכר בפסוק -

מאי מרדותיה? מה היה ענין המרד של צדקיהו?

אשכחיה מצאו צדקיה לנבוכד נצר, דהוה אכיל כאשר הוא אוכל ארנבא ארנבת בעודה חיה, מבלי להמיתה תחילה, שהוא דבר מגונה. ^[2]

אמר ליה נבוכדנצר לצדקיהו: אישתבע לי דלא מגלית עילוי, ולא תיפוק מילתא. השבע לי שלא תגלה דבר זה עלי, ולא תוציא ענין זה לגילוי ברבים.

אישתבע ליה צדקיהו לנבוכדנצר שלא יגלה מה שראה.

לסוף, הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, נגרם לו צער רב על שאינו יכול לגלות את מעשהו של נבוכדנצר, כיון שהיה לו ענין רב שיתבזה נבוכדנצר ברבים, ובכך להקל מעליו את עולו.

איתשיל אשבועתיה, נשאל צדקיהו על שבועתו לנבוכדנצר לפני הסנהדרין, ^[3] ואמר, ופירסם את המעשה.

שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה אנשים, והבין שצדקיהו הוא שגרם לבזיונו, בגלותו את המעשה באכילת הארנבת החיה.

שלח נבוכדנצר לקרוא לו, ואייתי והביאו אליו את דייני הסנהדרין ואת צדקיהו.

אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: חזיתון, רואים אתם מאי קא עביד מה שעשה צדקיהו! לאו הכי הוה, האם לא כך היה, דאישתבע בשמא דשמיא דלא מגלית, שנשבע לי צדקיהו בשם שמים שלא יגלה את המעשה.

אמר ליה צדקיהו: אישתלית אשבועתאי, נשאלתי על שבועתי, והתירו לי אותה.

אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: וכי מתשלין על שבועתא? האם יש אפשרות להשאל על שבועה?

אמרו ליה: אין, אכן כך הוא!

אמר להו: האם צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו, או שיכולים להשאל אפילו שלא בפניו של מי שנשבע לו?

אמרי ליה: צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו!

אמר נבוכדנצר להון, לדייני הסנהדרין: ואתון, מאי עבידתון!?

אתם, שהתרתם את השבועה שנשבע לי צדקיהו, כיצד עשיתם זאת שלא בפני?

ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו שהתרת השבועה צריכה לעשות בפני!?

מיד [איכה ב], "ישבו לארץ, ידמו יהיו דוממים, זקני בת ציון".

אמר רבי יצחק מלמד הכתוב "ישבו לארץ", ששמטו זקני הסנהדרין את כרים שהן יושבים עליהם, מתחתיהם, והתיישבו על הארץ, כאות אבלות וצער, שלא היה להם מענה שיוכלו לענות לנבוכדנצר. ^[4]

מתניתין:

רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד, אמנם דומים הם ל"נולד", [שאין פותחים בו], כיון שבשעת הנדר אין זה צפוי שיקרה, כמו שהנולד הוא דבר שאינו צפוי בשעת הנדר.

ואולם דברים אלו, למרות דמיונם לנולד, דינם אינן כנולד, אלא הם יכולים לשמש כפתח לנדר, היות ובשעת נדרו הוא תלה את קיומו בדבר מסויים, ומשבטל הדבר ההוא, בטל גם הנדר. ^[5]

ואין חכמים מודים לו בדברים אלו, אלא הם מחשיבים אותם כנולד, ואין פותחים בהם.

כיצד, במה נחלקו רבי מאיר וחכמים?

במי שאמר: קונם שאיני נושא את פלונית, משום שאביה הוא אדם רע.

ונמצא שתלה את נדרו בהיות אביה רע.

אמרו לו, לאחר שנדר: מת אביה.

או אמרו לו שעשה תשובה, ושוב אינו רע.

או במי שאמר: קונם לבית זה שאני נכנס משום שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו.

אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש.

הרי הן כנולד, ואינן כנולד, דברי רבי מאיר.

כי כשבטל הדבר שתלה בו את נדרו, בטל גם הנדר.

ואין חכמים מודים לו, ולדבריהם נולד הוא, ואין פותחים בו, ויתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: קונם שאיני נושא את פלונית, שאביה רע.

אמרו לו: מת אביה.

והוינן בה: הרי "מת האב" - נולד הוא, שמיתה אינה דבר צפןי, ומדוע מתיר רבי מאיר? אמר רב הונא: לדעת רבי מאיר, אין זה היתר של פתח בנולד, אלא נעשה כתולה נדרו בדבר. שתלאו לנדר בכך שאביה רע, והרי עתה הוא אינו קיים עוד. ורבנן אינם מחשיבים לשון שכזאת כתלייה של הנדר, ולכן הם מחשיבים זאת כפתיחה בנולד.

ורבי יוחנן אמר: וכבר מת האב בשעת הנדר, וכבר עשה האב תשובה בשעת הנדר, קאמרינן ליה. ונמצא שהיה נדרו בטעות.

ולדבריו משתנה ביאור המשנה מקצה לקצה.

שסובר רבי מאיר שגזרו חכמים על מת אביה משום לא מת אביה, ולכן אסרו את התרת הנדר הזה כאילו היתה מיתת האב בגדר "נולד", על אף שאין זה נולד אלא טעות, ומעיקר הדין אינו צריך כלל התרה.

ואילו רבנן חולקים עליו, וסוברים שלא גוזרים מת משום לא מת, וזה נדר בטעות שאינו צריך התרה כלל. ^[6]

הערות

^[1] ובירושלמי נאמרו שני טעמים לכך: האחד, כדי שיתבייש מחבירו, על שנדר דבר לטובתו, ועתה הוא מתחרט. והשני, כדי שלא יחשדהו כאשר יראהו עובר על נדרו או שבועתו. וכתבו הראשונים שיש נפקא מינה בין שני הפירושים במקום שמודיע לחבירו שהוא נשאל על נדרו או שבועתו. ועיין בדברי הריטב"א, ובהגהות, האם יכול חבירו להתנגד להתרת הנדר או השבועה.

^[2] כתב העץ יוסף, שעשה זאת כדי להרגיל את עצמו באכזריות יתרה.

^[3] ונאמרו בראשונים כמה ביאורים, מדוע התירו לו הסנהדרין את שבועתו שלא בנוכחות נבוכדנצר, אם משום שהצער שנגרם לצדקיהו הפריע לצדקיהו במלאכת שמים, ואם משום שגזר עליהם להתיר לו בגזירת מלך, ואם משום שעשו זאת בטעות. ובספר בן יהוידע ביאר, שקבלת רשות מן המשביע את חבירו, נדרשת רק אם המשביע ההנה את הנשבע, וחייבו שבועה עבור הנאתו. ונבוכדנצר ההנה את צדקיהו בזה שהרשה לו להכנס אליו ללא רשות. וצדקיהו לא החשיב זאת כהנאה שעבורה הוא יכול להשביעו בצורה כזאת שהוא יהיה חייב לקבל את רשותו כדי להשאל עליה.

^[4] ובמדרש קינות מבואר שאנשי נבוכדנצר הם אלו ששמטו מהם את הכרים, והושיבום לארץ.

^[5] הר"ן מבאר את הענין לפי הירושלמי, שתלייתו של הנדר בדבר היא כמו התנאה, ואין צורך כלל בהתרת הנדר. אך הרא"ש והריטב"א מבארים שמדובר במצב ביניים, שאין זה תנאי, ולכן הוא צריך התרה, אך מאידך, כיון שתלה את הנדר, אפשר להתיר אפילו אם נעשה שינוי לא צפוי, שהוא בגדר "נולד".

^[6] לפי הרא"ש. ועיין בר"ן שביאר אחרת, ונשאר בצריך עיון.

תניא [שנויה ברייתא] : המודר הנאה מחבירו — אין מתירין לו את נדרו אלא בפניו של חבירו. שואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר רב נחמן: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט), אמר לו ה' למשה: במדין נדרת ליתרו שלא תחזור למצרים — לך והתר נדרך במדין. ומניין שנדר? דכתיב [שנאמר]: "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב, כא) ומפרשים "ויואל" — מלשון "אלה", ואין אלה אלא שבועה, דכתיב [שנאמר]: "ויבא אתו באלה" (יחזקאל יז, יג).

וראיה אחרת לעצם ההלכה שאין מתירים אלא בפניו, שנאמר בצדקיהו המלך: "וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים (חיים)" (דברי הימים ב לו, יג). ושואלים: מאי מרדותיה [מה היתה מרידתו]? ומשיבים: אשכחיה [מצא אותו] צדקיה לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא [שהיה אוכל ארנבת] חיה והתבייש נבוכדנצר בדבר. אמר ליה [לו] : אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא [הישבע לי שלא תגלה עלי ולא יצא הדבר לרבים]. אישתבע [נשבע] לו.

לסוף הוה קא מצטער [היה מצטער] צדקיהו בגופיה [בגופו, בעצמו], מפני שרצה לספר ולא יכול היה מפני השבועה שנשבע. איתשיל אשבועתיה [נשאל על שבועתו] לפני חכמים והתירו לו, ואמר, וסיפר את הדבר ברבים. שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה [שמבזים אותו] בגלל מה שעשה. שלח ואייתי [והביא] סנהדרין וצדקיהו לפניו. אמר להון [להם] לסנהדרין: חזיתון מאי קא עביד [ראיתם מה עשה] צדקיהו? לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא ד"לא מגלינא" [וכי לא כך נשבע בשם שמים "שאיני מגלה"]? אמרי ליה [אמרו לו] : איתשלי אשבועתא [נשאל על השבועה].

[אמר להון [להם] : מתשלין אשבועתא [וכי נשאלים על השבועה]?] אמרי ליה [אמרו לו]: אין [כן]. אמר להו [להם]: בפניו של האיש שנשבע לו נשאלים, או אפילו שלא בפניו? אמרי ליה [אמרו לו]: בפניו דווקא. אמר להון [להם]: ואתון מאי עבדיתון [ואתם מה עשיתם], מאי טעמא [מה טעם] לא אמריתון [אמרתם] לצדקיהו שאינו יכול להישאל על נדרו אלא בפני? מיד נתקיים בהם "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" (איכה ב, י). אמר ר' יצחק: ששמטו כרים שהיו יושבים עליהם כדיינים מתחתיהם, להורות ששגו בדבר הלכה.

ב משנה בהמשך לדברי חכמים במשנה הקודמת שאין פותחים בנולד, ר' מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד ואינן בעצם כנולד, ואין חכמים מודים לו. כיצד? אמר "קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע" אמרו לו: מת אביה, או שעשה תשובה. או שאמר "קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו" אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש — הרי הן כנולד, ובכל זאת אינו כנולד, ופותחים בהם. ואין חכמים מודים לו.

ג גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר יש דבר שהוא דומה לנולד ואינו נולד, כגון שנדר "קונם שאני נכנס לבית זה שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו ", שאם מת הכלב הרי זה אינו כנולד. ותוהים: הלוא מת ודאי נולד הוא! שלא היה הדבר כן בשעת הנדר, ומדוע אומר ר' מאיר שאינו כנולד? אמר רב הונא: נעשה כתולה נדרו בדבר, כלומר, אנו מבינים את נדרו כנדר על תנאי, שכל עוד קיים הכלב לא יכנס לבית, שכיון שפירש ואמר שמפני זה נדר, הרי כאשר נשתנה המצב — בטל הנדר. ור' יוחנן אמר: הכוונה היא שכך פותחים לו: כבר מת הכלב וכבר עשה האב תשובה לפני שנדר, קאמרי ליה [אומרים לו] לנודר, שנמצא שהיה זה נדר טעות מעיקרו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

*תניא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו מה"מ אמר ר"נ ואיתימא ר' יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבועה שנא' ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרדותיה דאתשיל אשבועתיה שלא בפניו:

ר' מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד (א) וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם שאני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו או שנחש רע בתוכו אמרו לו מת הכלב או נהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד (ב) וחכמים מודים לו:

מיתה נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר: ירושלמי* מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים לבש לבנים מותר רבי זעירא בשם רבי יוחנן אף הוא אינו צריך היתר חכם:

תניא המודר הנאה מחברו בפניו. כלומר שנדר בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין לו אלא בפניו. ומכאן מביאין קושיא על דברי רבינו תם ז"ל שכתב בגיטין [ומובא כאן בתוספות ד"ה דתנן] שלא אמרו אלא מי שקבל טובה מאותו שנדר לו בפניו, כגון משה לגבי יתרו וצדקיה לגבי נבוכדנצר, והכא לא משמע הכין דמודר הנאה מחברו קאמר. והא דתניא שצריך בפניו, יש מפרשים דלאו דוקא בפניו אלא בידיעתו, ואפילו שלא בפניו ואפילו בעל כרחו, וכטעמא דמפורש בירושלמי [כאן פרק ה' הלכה ד'] מפני החשד, כלומר שלא יחשדנו שהוא עובר על נדרו, כשלא ראה או ידע שהתירו חכם, ועוד טעם אחר בירושלמי [שם] מפני הבושה, כלומר שאנו רוצים שיתבייש בפניו, ולזה הטעם אפשר דצריך לפניו ממש ואפילו בעל כרחו, וכבר כתבתי יותר מזה בגיטין פרק השולח בסייעתא דשמיא. ואמרו מקצת המפרשים דלא אמרו אלא לכתחלה הא אם עברו והתירוהו מותר, והביאו ראיה מהא דצדקיה, והראב"ד ז"ל [דמובא כאן, בר"ן ד"ה והיכי] חלוק בדבר, מפני שהכתוב צווח ומענישו [דברי הימים ב' פרק ל"ו פסוק י"ג] על דבר אשר מרד במלך נבוכדנצר אשר השביעו באלקים, וגם זה כתבתי שם בארוכה. ואם תאמר סנהדרי עצמה היאך עברה והתירה, יש לומר דלדבר מצוה מתירין, וצדקיה היה מצטער ביותר שלא היה יכול לגלות, ומתבטל על ידי כך ממלאכת שמים, וגם מצות המלך שמצוה עליהם להתירו היא מצוה (עליכם) [עליהם – לפי הר"ן] לקיים, כן תירצו בתוספות [כאן ד"ה אמרו לו].

תניא המודר הנאה מחבירו והנשבע לו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן ואיתימא רבי יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים אמר ליה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. פי' בפניו של יתרו כשנשבע לשבת עמו כדכתיב [שמות ב] ויואל משה לשבת את האיש וכתיב [סוף דברי הימים ב] וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרידה דאתשל אשבועתיה שלא בפניו ומפרש בגמרא דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבת חייא ואמר ליה אשתבע לי דלא מגלית לי דלא תתזיל מילתא במלכותא לסוף הוה מצטער צדקיה בנפשיה אתשיל אשבועתיה אמר שמע נבוכדנצר דקא מבזו ליה שלח ובעא לסנהדרי ולצדקיהו ואמר להו חזיתון מאי דעבד לי צדקיהו לאו הכין משתבעת לי בשמא דשמייא דלא מיגלית לי הא מילתא א"ל אתשילית אשבועתאי אמר להון מתשלין על שבועתא ואמר ליה אין אמר להון בפניו או שלא בפניו אמרי ליה בפניו ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אמר ר' יצחק ששמטו כרים מתחתיהם ע"כ והא דשרויה אינהו מסתברא לי משום דכי אמרינן אין מתירין לו אלא בפניו ה"מ בנשבע לישראל אבל בנשבע לעכו"ם מתירין אלא במקום חלול השם כגון יתרו ונבוכדנצר ולפיכך חשבו להם לתקלה:

ובירושלמי [מכילתין פ"ה הלכה ד] אמר מה טעם אין מתירין לו אלא בפניו איכא דאמר מפני החשד ואיכא דאמר מפני הבושה. ונראה פי' מפני החשד שלא יחשדהו חבירו עובר על שבועתו ולפום האי טעמא לאו דוקא בפניו אלא ה"ה שלא בפניו כל שהודיעוהו או שנעשה הדבר במקום פרהסיא בענין שידע שנשאל על נדרו שלא יחשדוהו ובכך מתירין לו ואפי' בעל כרחו ונראה שאפי' לטעם זה אין החשד הזה אלא בבעל דבר שנשבע לו שיודע באמת שלא קיים לו נדרו אבל הנודר בפני אחרים אין צריך להודיע בפני אותם אחרים דהא לא חשדי ליה דאינהו סברי דקיים נדרו לחבירו או נתרצה מיהו בשבועת ביטוי דלנפשיה דלא סגי בלא הפרה טוב הדבר להודיע לאותם שידעו בשבועתו שהם מתירין לו או שיעשה ההיתר בפרסום שיוכלו לדעת וכן מורי נר"ו נוהג ואם א"א אינו מעכב אפילו לכתחלה דכיון דלאו מילתא דלנפשייהו הוא לא חשדי ותלו דאתשיל אשבועתיה ומאן דמפרש מפני הבושה לומר שיתבייש מחבירו ולא יהיה נשאל ולפי טעם זה בפניו ממש בעינן מיהו אכתי לא ידעינן כי הוי בפניו אי בעיא מדעתו או לא ודעת מורי הרשב"א נר"ו דדעתו בעינן וי"א דלא בעינן דעתו דכיון דבפניו תו ליכא בושה וחשדא ויש ראיה לדבר מדתנן בפרק השולח [דף מה:] דלרבי יהודה כל נדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ומייתי ראיה מגבעונים כי נשבעו להם נשיאי העדה ואם איתא שהנשבע לחבירו אין מתירים לו אלא מדעתו ורצונו מאי ראיה איכא מהתם דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דילמא יש לו הפרה ושאני התם שנשבעו להנאת הגבעונים שלא יהרגום והם לא יתרצו מעולם בהיתר שבועתם ואף על גב דאמרינן התם הנודר לחבירו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו והכא רוב הגבעונים לא היו שם בשעת שבועתם ולא בעינן דעתם מסתברא דכל שידע חבירו בנדרו בודאי על פי עדים כנודר בפניו דמי אלא ודאי כדאמרן ועוד יש לי ראיה מהא דאמרינן במס' סוטה [דף לו:] אמר פרעה ליוסף איתשיל אשבועתך אמר לו יוסף איתשל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא לך אלא שיש לי לומר דהתם אתמהא קאמר ליה וכי איתשיל נמי אשבועתך אע"ג דלא ניחא לך הא ודאי לא וה"נ לא מצינו לאתשולי אדאבא כיון דמית ליה וליכא דעתו וה"נ משמע לי ראיה מדא"ל קב"ה למשה לך שוב מצרים במדין [דף סה.] נדרת לך והתר נדרך במדין דאלמא כי הוי במדין משתרי בעל כרחיה דאי מדעתיה למה ליה הפרה הרי יתרו יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם כדאיתא לעיל [דף כד. ודף סג:] וליכא למימר דמשה לא הוצרך להתרה דהא מהתם מוכח תלמודא לעיל [דף סד:] דפותחין בנולד אליבא דר' אליעזר ולרבנן אמרינן דלאו נולד הוה אלא ודאי ש"מ דלא בעינן דעתו ורצונו מיהו בפניו ממש בעינן מדאיצטריך ליה למשה למיזל במדין ולא סגי ליה להודעיה ע"י שליח וכן דעת רבותינו וגדוליהם ז"ל דלא בעינן דעתו אלא בפניו ונראין דברים דשלא בפניו נמי דוקא לכתחלה הוא דאין מתירין אבל אם התירוהו מותר ותו לא מידי:

מתני' ר"מ אומנ יש דברים שהם כנולד. פי' שאותו דבר שהותר הנדר מחמתו נולד אחר הנדר. ואינם כנולד פירוש בעיקר הדין מטעמא דמפרשים:

וחכמים מודים לו. פי' דלא פליגי אלא אדר"א דלעיל:

כיצד אמר קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע א"ל מת או שעשה תשובה. פי' אע"פ שהמיתה והתשובה דבר נולד הוא יש לו היתר לפי שהוא כנדרי טעות מיהו לא נדרי טעות הם דלא ליבעי היתר כלל דהתם הוא כשתולה נדר בדבר שאינו אמת והיה סבור שהוא כן כגון [דף כה:] קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה ודכוותה קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע ונמצא שלא היה אביה רע או שעשה תשובה אבל הכא במתני' כן היה כמו שסבור כי אביה היה רע בשעת נדרו אלא שנסתלקה דעתו במיתה או בתשובה. וכשפותחין לו אילו ידעת שימות או יעשה תשובה לא היית נודר הרי זה כפותח בנולד אלא שלפי שלא נדר סתם ותלה נדרו לומר שאביה רע אע"פ שאינו תנאי גמור לומר כל זמן שאביה רע דא"כ לא היה צריך היתר מכל מקום יש בלשון הזה גילוי דעת מעין תנאי שלא נדר אלא בעוד שאביה רע ולפיכך פותחין בו ומתירין לו וזהו שאמר שדברים אלו הם כנולד ואינם כנולד. והיינו דאמרינן בגמרא מיתה נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר. פי' שדומה כאילו אומר כל זמן שאביה רע כ"ז שהכלב בתוכו נמצאת אומר תלה נדרו בדבר ולא היה אמת זהו נדר טעות היה אמת ונולד סלוקו אח"כ אם נדר סתם אין פותחין בו לפי שהוא נולד תלה נדרו באותו דבר דרך תנאי ונסתלק אינו צריך היתר תלה אותו בדבר ההוא סתם כעין משנתינו צריך היתר ופותחין לו באותו דבר:

ירושלמי מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לאיש כל זמן שלובש שחורים לבש לבנים מותר ר' זעירא אומר אף הוא אינו צריך היתר חכם. פי' לפי שאמר כן בפירוש דרך תנאי ומפני זה אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים פותחין בו ומתירין לו והוא דמשמע (א) ורבותינו מפרשים דבמתני' אפי' בלא פתח מתירין לו כאילו אמר בפי' כל זמן שאביה רע וכפשטיה דירוש' ומה שנ"ל כתבתי [והוא דמשמע] דאמר הכי דרך קפידא ולא לסיים אותו דבכי האי לא שייך לפתוח בו וזהו פשוט:

המודר הנאה מחבירו. פי' ה"ר אליעזר ממי"ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו מדעתו דכיון דלדעתו נדר אין להתיר אלא מדעתו מיהו אם התירו שלא בפניו הויא התרה כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור והתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת המלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר הנאה ממנו בפניו וצריך שיתירו לו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה דכיון דחברו יודע שנדר הימנו אם לא ידע כמו כן בהתרה יחשדנו שמזלזל בנדרו וגם צריך שיתבייש בפניו בהתרה וכשהוא בפניו מתירו בעל כרחו וא"צ דעתו:

מתני' יש דברים שהם כנולד. נראים כנולד ואינן כנולד ופותחין בהן ואין חכמים מודין לו:

אמרו לו מת. בגמרא פריך והא מיתה נולד הוא:

גמ' מיתה נולד הוא. והיאך א"ר מאיר דפותחין במיתת אביה:

נעשה כתולה נדרו בד"א. כאילו פירש כל זמן שאביה קיים הלכך לא הוי נולד אבל תנאי גמור לא הוי הלכך צריך התרה וכן משמע פשטא דמתני' מדקתני יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד מכלל דפותחין לו ומתירים לו אבל בירושלמי גרס שמואל אמר משום נדר טעות כבר מת אב כבר מת כלב ר' אילעי בשם ר"א מפני שהוא כתולה נדרו בדבר באומר קונם שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לובש שחורים ולבש לבנים מותר בו ר' זעירא בשם ר' יוסי אף הוא אינו צריך היתר חכם:

וכבר מת. אמרו לו כבר מת אביה וכבר עשה תשובה הלכך הוי נדר טעות מעיקרא והכי [פירוש] דמתני' יש דברים שהם כנולד כלומר שאסרום חכמים כנולד אע"פ שאינן כנולד דגזר ר"מ מת כבר אטו לא מת ואין חכמים מודים לו דלא גזרינן מת כבר אטו לא מת הלכך נדר טעות הוא מעיקרא ואפי' התרה לא בעי:

המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שהרי כשפתח לו הב"ה למשה להתיר נדרו נאמר עליו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך ולא הוזקק לומר שבמדין היה אלא ללמד שכך אמר לו במדין נדרת במדין התר את נדרך כלומר שידע יתרו בדבר וכן אמרו בצדקיה שמצאו לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו ונשבע לו ונשאל על שבועתו וגלהו והגיעו הדברים אצל נבוכדנצר שהמדינות לועזות עליו ושלח והביא הסנהדרין לפניו וגלה להם מה שעשה צדקיהו והיאך עבר על שבועתו והם היו מנצלים אותו שכבר נשאל ושאל להם אם כך הוא מחקכם לישאל על שבועה ואמרו לו כן ושאל להם אם הדבר כן אפילו שלא בפני המשביע ואמרו לו שלא בפניו לא ואמר להם ואם כן היאך התרתם אותו ולא מחיתם בידו מיד ישבו לארץ ידמו וכו' ולמדנו מכל מקום שאין מתירין לו אלא בפני מי שנשבע לו:

ובתלמוד המערב פירשו הטעם מפני שני דברים אחת מפני החשד שאף זה שידע בשבועתו שנשבע לו ורואה שעבר עליה חושד שבלא היתר הוא עובר עליה ואחרת מפני הבושה ר"ל שאנו רוצים שיתבייש בפניו שמא לפעמים אין בשאלתו עיקר ולא צורך מצוה ויש בה העברה אצל מי שהשביעו ומתוך הבושה יעמוד בשבועתו:

ונראין הדברים לפי שטת הענין שלא נאמר אלא במי שהשביעו האחר או שנשבע הוא לו בהסכמתו כגון שנשבע לו שיפרעהו לזמן פלוני או נדר באי זה דבר אם לא יעשה עמו דבר פלוני לזמן פלוני וכיוצא באלו וזה שנשבע לו עומד בטוח על אותו ענין שנשבע לו כענין משה אצל יתרו וצדקיה אצל נבוכדנצר אבל מי שנשבע באי זה דבר בפני חבירו אף בהדרת חבירו בהנאתו או הדרת עצמו בשל חבירו שלא בהסכמתו ושלא מצד שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר לו עליו מה לו לחברו עליו או לזה על חברו אם יתיר שלא בפניו ואע"פ שבסוגיא זו אמרו המודר הנאה מחבירו בפניו סתם פרושו שחברו הדירו ואמר לו הוי נודר הנאה מכך וכך אם לא תעשה עמי דבר פלוני אבל אם זה מדיר עצמו מנכסי חברו ממילא בלא הסכמת חברו ולא שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר עליו מתירין לו כך נראה לי וגדולה מזו כתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא כשהנשבע או הנודר קבל טובה והנאה מזה שנשבע לו כמשה מיתרו וצדקיהו מנבוכדנצר ולא יראה כן חדא דהא הכא מודר הנאה מחברו קאמר ומסתמא לא קבל הנאה ממנו ועוד שאם בכל שלא קבל הנאה ממנו אתה אומר שמתירין אותו אף שלא בפניו אם כן טעם חשד ובושה הלכו להם אבל לדעתנו כל שנשבע מאליו ואין לחברו עליו מצד שבועתו דין ודברים אין כאן חשד שאף זה אינו נותן לבו עליו וכל שכן שאין לנו אצל טעם הבושה כלום שאין בשאלת שבועתו העברה לשום אדם שיתבייש עליה:

אף זו שכתבנו שאין מתירין לו אלא בפניו פרשו רוב מפרשים שכל שבפניו מיהא מתירין אותו בעל כרחו שהרי מאחר שהוא בפניו אין כאן חשד ולא בושה וכן יש מפרשין שכל שמודיעין אותו תחלה הרי הוא כאלו היה לפניו ומתירין אותו אחר הודעה אפילו בעל כרחו ושלא בפניו וזה מיהא לטעם חשד אפשר להעמידה אבל לטעם הבושה נראין הדברים שדוקא לפניו כדי שיתבייש אלא שאפשר לומר שהבושה שבשעת ההודעה פוטרתו:

וכן יש מפרשים שבכלם דוקא לכתחלה הוא שאין מתירין הא אם עברו והתירו מותר שהרי בזו של צדקיהו עברו והתירו והותר ומכל מקום גדולי המפרשים דחו ראייתם שהרי מכל מקום הכתוב קראו מורד על כך דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וכו' ושמא תאמר ואף הסנהדרין היאך התירוהו תירצו בתוספות שמרוב מה שראו צדקיהו מצטער בכך וממעט מתוך הכעס במלאכת שמים מצד שהיה סבור להבאישו בעיני האומות עד שיעבירוהו ונתמעט מלכותו דנו את הענין כדבר מצוה ולמדת מדבריהם שלדברי מצוה מתירין אף שלא בפניו וכן למדת לפי דרכך ממעשה של צדקיהו שאפילו היה המשביע גוי אין מתירין לו אלא בפניו וגדולי המחברים כתבו שאפילו היה המשביע קטן דינו כן:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו כיצד אמר קונם שאיני נושא את פלנית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית הזה שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו אמר הר"ם פי' בעבור שבאר בעת השבועה סבת שבועתו היה כמי שנשבע על תנאי ובטל התנאי אשר לו תחייבהו שבועה כאלו אמר שהוא ישא פלנית אם תסור רעת אביה וכן אמרו בתלמוד נעשה כתולה נדרו בדבר ולא יצטרך הפרה וזה הודו אליו חכמים והקיש על זה גם כן מאמר ר' מאיר:

אמר המאירי רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ר"ל שפותחין בהן אע"פ שדומין לנולד וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה ופירש רבי יוחנן בגמרא בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא נדר טעות והקשו לו ממה שאמרו למטה קונם שאני נושא לפלונית כעורה ונמצאת נאה שהוא נדר טעות ואם כן אשמעינן תרי זמני דנדר טעות לאו נדר הוא למה ליה ואיתותב ליה רבי יוחנן וקם ליה טעמיה דרב הונא דאמר מפני שנעשה כתולה נדרו בדבר ופירוש הדברים שלא סוף דבר בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא מותר שהרי זה נדר טעות הוא ואין מקום בו לפתח אלא אף בשמת אחר הנדר פותחין לו בכך כלומר אלו ידעת שימות בקרוב מי נדרת ואע"פ שהמיתה נולד שאינו מצוי הוא כמו שאמרנו למעלה מכל מקום הואיל והזכיר סבת נדרו שהיא מאימת האב הרי הוא כאומר קונם שאני נושא פלונית אלא אם כן אני בטוח מהיזק האב ואע"פ שאלו אמר כן בהדיא לא היה צריך היתר וכמו שאמרו בתלמוד המערב קנם שאני נהנה לפלני כל זמן שהוא לובש שחורים כל שהוא לובש לבנים מותר ואין צריך היתר חכם מכל מקום כל שלא אמר כן בהדיא צריך היתר חכם אלא שהועילה הזכרתו לפתוח לו בה אע"פ שהוא נולד ויש מפרשים במשנתינו שאינו צריך היתר ואין הדברים כלום:

ושמא תאמר והרי למטה אמרו קונם שאני נושא פלנית כעורה והרי היא נאה מותר ולא מפני כעורה שנעשית נאה כלומר שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשית נאה אחר כן שאלו כן נולד הוא אלא מפני שהוא נדר טעות ר"ל שאף בשעת הנדר היתה נאה אלא שלא היה יפיה ניכר לו לאיזו סבה והוא היה סבור עליה שהיא כעורה אלמא שאלמלא כן לא היו פותחין בנולד של יפיה אע"פ שהזכיר הסבה תירצו בה גדולי הדור שהמיתה והתשובה מצויים קצת וכמו שאמרו במקום אחר מיתה שכיחא ומצד שאפשר להעלותם על הלב בשעת הנדר דנין אותו כתולה את נדרו בהם אחר שהזכיר סבת נדרו התלויה בהם אבל כעורה ליעשות נאה ושחורה לחזור לבנה אין המחשבה מסכמת בכך ובישוב הדעת נדר ולא בכונה שיתלה את נדרו בהן ומעתה כל שאמר קונם שאני נושא פלנית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה וכן קונם לבית זה שאני נכנס שכלב רע או נחש בתוכו ואמר לו מת הכלב נהרג הנחש הרי הן נולד ואינן נולד ופותחין בו וכן הלכה אבל שהיא כעורה ונעשית נאה הואיל ובשעת הנדר כעורה היתה אין פותחין במה שנעשית יפה אחר כן הואיל ונולד שאין מצוי הוא אלא שאם היתה נאה אף בשעת הנדר והוא סבור עליה שהיא כעורה מותר בלא שאלה ומצד נדר טעות ואע"פ שלדעת ר' ישמעאל אף כשהיתה כעורה בשעת הנדר ר"ל שנתיפתה על ידי רפואות או על ידי איזו תחבולה על הדרך שנזכר למטה ששן תותבת היתה לה ועשאה של זהב פותחין בה אין הלכה כמותו שאלו היה טעמו מפני שהוא נולד מצוי שהעוני מנוולתן ומתיפות בנקל הואיל ובלא תחבולה הוא ודאי כך הוא אלא שאף על ידי נולד התירה כמו שיתבאר למטה:

ויש מפרשין שזו של כעורה ונאה וזו שאביה רע דין אחד הוא ואלו אמר כאן קונם שאני נושא בת פלני הרע ומת אין פותחין בו ואין זה תולה נדרו בדבר אלא שאומר כן דרך סימן שלא לטעות השומעים בינה לאחרת ששמה כשמה ושם אביה כשם אביה אבל כשאמר שאביה רע ענינה קונם שאני נושאה מפני שאביה רע והרי זה תולה נדרו באותו דבר וכן אלו קנם שאני נושא פלנית שהיא כעורה ענינו מפני שהיא כעורה וכל שנתיפתה אף על ידי תחבולות שהן נולד פותחין לו שהרי הוא כתולה נדרו אבל כשאומר שאני נושא פלנית הכעורה אין זה תולה נדרו אלא כאומר דרך סימן פלנית הכעורה שלא לטעות השומעים באחרת ששמה כשמה ואף גדולי המפרשים נוטים לסברא זו והם מפרשים שרבי ישמעאל שהתיר בכעורה ונעשית נאה הוא מפני שלדעתו אף זה תולה נדרו בדבר הוא ופותחין לו ואין הלכה כמותו:

הכי גרסינן ותניא המודר הנאה מחבירו ובא לפשוט מה שאמר למעלה. ויש גרסאות דגרסי תניא ומילתא באפי נפשה היא. הרי"ץ ז"ל.

ירושלמי ולא בנולד הוא פירוש בתמיהא שגם העניות נולד הוא. א"ר ירמיה העניות מצויה פירוש ולאו נולד הוא דגלגל הוא שחוזר בעולם. ועוד שאלו שם ותהות לאו בנולד הוא כלומר הרי פותחין בחרטה דאלו היה לב זה עליך הייתי נודר ואותו לב שיש לו עכשו נולד הוא. א"ר אילא התהות מצויה וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן פירוש דאין פותחין בנולד דשטפוה נמי לרבי אליעזר ואוקמוה בשטתיהו כלומר דהדר ביה רבי אליעזר. הרנב"י ז"ל.

המודר הנאה מחבירו פירוש שנדר לדעת חבירו. אין מתירין לו אלא בפניו פירוש בפניו מדעתו. וטעמא דבעינן דעתו שאם היה (מחבירו) מתירו שלא מדעתו נעשה כגזלן. ואין אלה זאת אלא שבועה כך קיבל דכתיב ששבועה נקראת אלה. ואינו שיבוש לפרש זו שבועה. אבל אין לומר שכל לשון אלה שבועה דכתיב הנה נא הואלתי. וגם אין לפרש שבגזירה שוה לומר שדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ומאי מרדותיה ממה היתה שבועה לברר האמת כמו שקיבל מהדר ולא מתוך קושיא דפשטיה דקרא הוא שהשביעו שלא למרוד בו. שטה.
ומפרש באגדה שבתחלה כשמינהו נבוכדנצאר תחת יכניה שהולך עמו לגולה מינהו לצדקיה על שבעה מלכים של אומות העולם יום אחד נכנסו אצלו ואמרו לו לך נאה למלוך שאתה מלך בן מלך והגון למלכות וזה הנכנס שאין גופו אלא אמה אם רצונך נהרוג אותו ונמליכך עלינו אמר להם אף אני יודע דבר מכוער שפעם אחת נכנסתי אצלו ומצאתיו אוכל ארנבת חיה מיד שלחו הדבר לנבוכדנצאר ואמרו לו אותו יהודי שהמלכת עלינו אומר כך וכך ממך מיד שלח נבוכדנצר אחרי סנהדרין וצדקיה. פירוש.

ואייתי סנהדרין דכתיב וידבר אתו משפטים אלמא דן אותו במשפט. אמרו לו בפניו יריאים היו לשקר שיודעים שהוא יודע דין זה. שטה.
ואם תאמר והא קיימא לן הלכתא דצריך לפרוט את הנדר ואם כן צדקיהו על כרחין פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו ואחר כך התירו לו אם כן הרי עבר על השבועה כשפרט אותה קודם ההיתר. וי"ל איפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד מענין פלוני ולא אמר להם למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר והנה פרט השבועה והתירוהו. ויש אומרים שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו לי. הריטב"א ז"ל.
גרסינן בפרק השולח איבעיא להו צריך לפרוט את הנדר פירוש כשבא לישאל על נדרו או על שבועתו לפני חכם שיאמר לו מהו הנדר ועל מה נשבע או נדר. או אין צריך לפרוט את הנדר פירוש אלא שיאמר שנשבע לעשות דבר אחד או אסר על עצמו דבר אחד. רב פפא אמר צריך רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך. רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך דאי אמרת צריך זימנין דגייז ליה לדיבוריה כלומר שאינו מספר כל עניני הנדר שנדר. וחכם מאי דשמע מפר פירוש ושמא מה ששייר מלספר לו מעכב. ורב פפא אמר צריך משום איסורא פירוש דילמא נדר שלא לעשות שום איסור או אסר על עצמו שום דבר אם לא יעשה שום דבר איסור. והילכתא כרב פפא. מיהו דוקא לכתחלה הוא דצריך לפרוט ואין החכם מתירו עד שיפרוט לו את הנדר אבל אם דיעבד היתירו בלא פרט הנדר הרי זה מותר ומוכח הכי בפרק השולח. ירושלמי חד בר נש נדר דלא מרוחא פירוש נשבע שלא ירויח. אתא לגביה רבי יודן ברבי שלום פירוש שיתיר לו שבועתו. אמר ליה מאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחא אמר ליה וכן בר נש עביד פירוש וכי יש לך אדם שישבע שלא ירויח אמר ליה לקתוסתיה פירוש שלא להרויח בקוביא נשבעתי אמר ברוך שבחר בדבריהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר כלומר שאם לא פרט זה נדרו הייתי מתירו לדבר איסור דהיינו לשחק בקוביא. וגרסינן התם אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש הודר ברבים בפני שלשה ואפילו הכי יש לו הפרה. אבל על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש.
משטת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שבפרק השולח משמע דדוקא בשנדר לדבר מצוה הוא דאין לו הפרה כשהוא על דעת רבים כגון ההוא דתנן בבכורות כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובר יורד ומגרש ואוקימנא לה בפרק השולח דאדרוה על דעת רבים יש לו הפרה. וטעמא דמילתא דדעת רבים נסכמת ומצטרפת בשנעשה לדבר מצוה אבל כשהנדר לדבר הרשות לא איכפת להו. וקשיא עליהו ההיא דתניא בפרק אלו הן הלוקין אונס שגירש את אשתו הרי זה יחזיר ואם לא החזיר לוקה. ופריך בגמרא אמאי לוקה והא בעמוד והחזיר קאי כלומר וכיון שיכול לתקן לאו דלא יוכל לשלחה אינו לוקה. ומסקינן דאדרה על דעת רבים כלומר ותו לא מצי מהדר לה דאין לה הפרה. והא הכא לאו לדבר מצוה הודר אלא לדבר הרשות ואפילו הכי אין לה הפרה. מיהו רש"י ז"ל פירש שם דאדרה על דעת רבים מפני שמצא בה ערות דבר ולפירוש זה הרי לדבר מצוה הדירה על דעת רבים. וקשיא ליה לרבינו ז"ל דאם כן דמשום ערות דבר אדרה אמאי לוקה והא מצוה לגרשה כדאיתא בשילהי מסכתא גיטין. וכי תימא כגון שנמצא שם רע שאינו שם רע כגון שהוזמו הערים שהעידו על ערות דבר ולפיכך לוקה דיכול להחזיר ומשום דאדרה על דעת רבים אינו יכול אם כן הרי הנדר בטל דאיהו כי אדרה על דעת השם רע אדרה וכשנמצא שאינו שם רע אין כאן נדר כדתניא קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו לא אמר כלום. ובהא איכא למימר דהתם שני דקא פריש דמפני שסבור שגנבה את כיסו אדרה וההיא דאונס שגירש מיירי ביה דאדרה סתם ולא פירש דמשום דיצאו עליה עדים על ערות דבר אדרה ולפיכך אף על פי שנמצא שם רע שאינו שם רע הרי הנדר קיים ולפיכך לוקה. אבל בפרק השולח מכריח רבינו ז"ל דנודר על דעת רבים אפילו נדר לדבר הרשות אין לו הפרה וכדכתבינן התם בסייעתא דשמיא. ומיהו צריך לברר מאי על דעת רבים דקא אמרינן. דעת רש"י ז"ל ודעת רבינו האיי גאון ז"ל דלא מקרי על דעת רבים אלא כשהודר ברבים דהיינו שלשה ואמר להו דעל דעתם הוא נודר או נשבע שהוא מצרף דעתם לאותו נדר ורומיא להא דאמרינן הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו ועל דעת רבים. אבל מי שאינו נודר ברבים ואמר הריני נשבע או נודר על דעת רבים יש לו הפרה דאין זה דעת רבים. ואין זה דעת הר"ם במז"ל שהוא כתב שהאומר על דעת רבים אני נשבע אף על פי שלא נדר ברבים אין לו הפרה.
וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שלא כתב בפרק השולח הא דאמרינן התם גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ורבי יצחק אמר עשרה. ואם איתא לדעת הרב ז"ל דעל דעת רבים אינו אלא כשהודר ברבים היה לו לכתוב כמה רבים. אלא שמע מינה דהודר ברבים לא איכפת לן דאם אמר על דעת רבים אף על גב דלא הודר ברבים אין לו הפרה ואם לא אמר על דעת רבים אף על גב דהודר ברבים יש לו הפרה כדאיתא התם. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה פירוש אף על גב דנדר על דעת רבים. דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא פירוש על דעת רבים. דהוה פשע בינוקי פירוש שהיה בטל. אי נמי דהוה מחי להו טפי. ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כוותיה פירוש דעת ר"ת ז"ל דכי אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אפילו על דעת רבים דלאו לצורך כל מצוה קאמרינן אלא דומיא דהאי עובדא דאיהו אדריה על דעת רבים מלאקרויי לדרדקי משום דסבורין היו דמשכחין דדייק כוותיה וכי לא משכח כותיה הוה ליה כעין נדר על תנאי דאדעתא דמשכחי כוותיה אדרוה וכי לא משכחי דדייק כותיה הרי הנדר רפוי ולפיכך יש לו הפרה. אבל מאן דנדר על דעת רבים שאין שום הוכחה בדבר שעל דעת שום מצוה נדר אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה דמי יימר דמעיקרא כי נדר על דעת שלא תולד שום מצוה נדר. וכן נוטה דעת ר"ח ז"ל דגריס כי ההיא מקרי דרדקי כלומר דוקא כעין האי עובדא יש לו הפרה. והביא ר"ת ז"ל ראיה לדבר דעל דעת רבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה ממה ששנינו בפרק השולח רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. פירוש דרבי יהודה סבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה ויליף לה משבועה שנשבעו נשיאי העדה ברבים לגבעונים לחיותם וקאמר קרא שלא מצאו לה הפרה. ואמאי הרי היתה ההפרה לדבר מצוה לקיים מה שכתוב לא תחיה כל נשמה אלא שמע מינה דלרבי יהודה דאמר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה אין לו הפרה. ואף על גב דלא קיימא לן כותיה אלא קיימא לן כרבנן דפליגי עליה ואמרי יש לו הפרה מיהו מודו רבנן דעל דעת רבים אין לו הפרה. ומדרבי יהודה נשמע לרבנן כי היכי דלדידיה בהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה הכי נמי בעל דעת רבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה. וכבר דחו בתוספות ראיה זו. חדא דאיפשר דלרבי יהודה דחמיר ליה נדר שהודר ברבים דאפילו לדבר מצוה לא תהא לו הפרה ולרבנן יש לו הפרה אפילו לדבר הרשות ועל דעת רבים לרבנן יש לו הפרה לדבר מצוה מיהת. ועוד דאפילו מדרבי יהודה אין ראיה מן הגבעונים משום שלא היתה מצוה באותה הפרק שהגבעונים כיון שנתגיירו אין מצוה בהריגתם כדתניא בספרי למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא אם עשו תשובה מקבלין אותם. תדע דאלו היתה מצוה בהריגתן לא נמנעו בכך מפני השבועה דהא לא חיילא שבועה עליהו כלל שכבר נשבעו להרגן כשקבלו את התורה ואין שבועה חלה על שבועה. ועוד אמרו בספרי שלש פתקאות שלח יהושע כשנכנסו לארץ הרוצה להשלים ישלים הרוצה לפנות יפנה הרוצה לעשות מלחמה יעשה. שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו הגרגשי פנה ונתן לו הקדוש ברוך הוא ארץ טובה בארצו וזו היא אפריקי. הגבעונים השלימו. הרי שיהושע התנה על המשלימין שיחיו ונמצא שאין מצוה בהריגתן. וכי תימא אם כן מה טעם הענישם יהושע וקללם. יש לומר מפני שלא רצו להשלים מתחלה כששלח להם יהושע ויד ישראל היתה על העליונה עכשיו אם יקבלום אם לאו והם באו בערמה. מכל מקום למדנו שלא היתה מצוה בהריגתן כדי שתלמד מכאן שאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה. ועוד קשה לשיטת ר"ת ז"ל דלפי שטתו הנודר או הנשבע על דעת רבים כוונתו לתלות נדרו בדעתם שאפילו אם יתחרט על נדרו לא יוכל חכם להתירו ואפילו (בהסמכתם) בהסכמתם שלא אמר על דעת רבים על דעת שיהא לו היתר מדעתם אלא לומר שלא תועיל לו לא פתח ולא חרטה ואפילו לפני חכם (דלימסריה) דליתסרי שוינהו שליח ולא למישרי. ואין משמעות הלשון כן שבכל מקום שמזכירין חכמים על דעת פלוני אין הכונה אלא שלא יבטל הנודר בלבו או שלא יהא כונתו לענין אחר בלתי הבנת אותו פלוני שנדר זה על דעתו אלא שתהא כפי הבנת חבירו שהוא נודר על דעתו כלשון שאמרו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין ולאפוקי מקניא דרבא כדאיתא במכילתין ובשבועות. ועוד דאם איתא שכך כונת נדרו יהא נשאל על הכל כלומר ממה שאמר על דעת רבים כשם שהוא נשאל על השבועה עצמה. אלא ודאי הנודר על דעת רבים שאין לו הפרה אינו אלא מפני חשיבות הרבים וצירוף דעתם בנדרו ובשבועתו. הילכך כשהיתר הוא לדבר הרשות אין לו הפרה אבל אם ההפרה לדבר מצוה יש לו הפרה לפי שקיום המצוה חשוב יותר מחשיבות הרבים וגם הן נסכמין בכך. תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש בפני האיש ההוא שנדר הימנו. ירושלמי מה טעם מפני החשד רבי אמר מפני הבושה. פירוש מפני החשד שכיון שלא ידע חבירו שהתירו לו את נדרו והוא רואה אותו נהנה הימנו הרי זה חושדו שעובר על נדרו וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל. ולטעם זה לאו דוקא בפניו דהוא הדין אם יודיעוהו שכבר התיר לזה את הנדר. ופירוש מפני הבושה שלא יתבייש כשיהא בפני חברו ולא יהא נשאל. ולטעם זה בפניו ממש בעינן. ומסתברא דאפילו חברו עומד וצווח בהיתרו של זה מתירין לו הואיל ובפניו מתירין לו. ושמעינן מהא אף על גב שאין מתירין לו אלא בפניו מיהו אם עברו בית דין והתירוהו לו שלא בפניו הרי זו התרה דאי לאו הכי מאי אהנו ליה סנהדרין כשהתירוהו לו שלא בפניו דנבוכדנצר (ומה שהתירוהו לו לכתחלה להתירו שלא בפניו) אמר המגיה צריך לומר: משום דהא דאמרינן אין מתירין לו אלא בפניו אינו אלא בשבועה שנשבע לישראל אבל לא לגבי (נדרי) נכרי אלא אם כן יש חלול השם בדבר וכעובדא דצדקיהו וסנהדרין שהרי חשבוה להם לתקלה. הרנב"י ז"ל.

מתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינו כנולד כלומר ופותחין בהם. וחכמים מודים לו פירוש דלא פליגי אלא אדרבי אליעזר בנולד גמור כגון הנך דלעיל דאמר קונם שאני נהנה וכו' ונעשה סופר קונם שאני נהנה לבית זה ונעשה בית הכנסת. כיצד אמר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או נהרג הנחש הרי ה7 כנולד ואינן כנולד וחכמים מודים לו.

גמרא מיתה נולד הוא. פירוש דאמרו לו מת או עשה תשובה לאחר שנדר קאמרינן. הרנב"י ז"ל.
נעשה כתולה עצמו בדבר דאי אמר קונם שאיני נושא פלונית שאביה רע נעשה כאומר קונם איני נושא פלונית כל ימי שאביה רע דהוי תולה נדרו בדבר דמכל מקום מסיק אדעתיה הילכך הכא פותחין בנולד אבל בעלמא אין בנולד כלל כגון דאמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני שאינו סופר הילכך הוי נולד ממש דודאי לא מסיק אדעתיה כלל ומשום הכי אין פותחין. פירוש.

מת נולד הוא ואמאי אינם כנולד. אמר רב הונא נעשה כתולה עצמו בדבר מאחר שאביה רע או הכלב רע חשבינן ליה כאלו פירש בהדיא כל זמן שאביה קיים או הכלב קיים. והכי פירושא דמתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהם כנולד והיה לנו לאסור ואינם כנולד (ואעפ"כ) ועל כן מותרים הם דכיון שפירש שאביה רע נעשה כאומר כל זמן שאביה קיים. ואין חכמים מודים לו דלא אמרינן נעשה כתולה נדרו בדבר אחר שלא תלה בפירוש. ורבי יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה בשעת הנדר דהוי נדר טעות שלא היה יודע בשעת הנדר. והכי פירושא דמתניתין יש דברים שהם כנולד שאסורים כמו שאם הוא נולד דגזר רבי מאיר מת כבר אטו לא מת. ואינם כנולד פירוש אף על פי שאינם כנולד. ואין חכמים מודים לו דסבירא להו לא גזרינן מת אטו לא מת כבר וכבר עשה תשובה קאמרין ליה שומעין אותו נדר. שאיני נושא פלונית וכו' אלא שהנדר טעות בשלמא לרב הונא איצטריכי הני בבי למיתני במתניתין תנא תולה נדרו בדבר דשרי רבי מאיר ותנא נדר טעות אשמועינן דבכי האי גונא חשבינן ליה נדר טעות. וסיפא רבי מאיר. ואפילו היה הכל דבר אחד היה צריך לשנותו למיסתם כרבי מאיר ולאשמועינן דהלכה כיחיד דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ולרוחא דמילתא אמר דשני דברים הם. אלא רבי יוחנן דאמר כבר מת ורבי מאיר אסר דגזר כדפרישית ורבנן שרו משום נדר טעות והך סיפא רבנן היא תרי זימני נדר טעות למה לי למיסתם ולאשמועינן דהלכה כרבנן לגבי רבי מאיר לא איצטריכא דיחיד ורבים פשיטא לן דהלכה כרבים. שטה.

גמרא ר' מאיר אומר כצ"ל כיצד אמר כצ"ל כנולד ואין כצ"ל אמר כבר כצ"ל:

רש"י בד"ה אתשיל כו' עבדיתון דשריתון כצ"ל:

בד"ה מת נולד הוא דהוי נולד כצ"ל:

בד"ה ור"י כו' לו דכבר מת בשעה כצ"ל:

ברא"ש בד"ה מיתה נולד הוא והיאך א' ר"מ כצ"ל:

ר"ן בד"ה והיכא כו' בנדר שאינו להנאתו של חבירו אבל בנדר כצ"ל:

בא"ד אי שרי נדרו או לא כצ"ל:

בא"ד ל"ש אלא כצ"ל אלמנה להנאת כצ"ל צווח בצדקיהו כצ"ל מה תועלת כצ"ל לחכם הס"ד:

דכתיב ויואל משה גו' ואין אלה אלא לשון שבועה כו'. מה שהוציאו מלת ויואל ממשמעו לשון רצון ללשון שבועה עי' בדברי הרא"ם ול"נ דאין צורך אלא במדין לך גו' דמלת לך הוא יתור לשון לדרשא במדין נדרת לך שם והתר בפניו ושבועה זו לא הוזכרה מפורש בקרא וע"כ אמרו דודאי הוזכרה מדכתיב ויואל משה גו' שהוא לשון שבועה שאחר שנדר ליתרו לשבת עמו ולא ישוב למצרים נתן לו בתו צפורה ומייתי דהוה לשון שבועה מצדקיהו דכתיב ויבא אתו באלה גו' וכמה קראי דכתיבי בתורה דכתיב בהו לשון אלה שהיא שבועה ולא מייתי אלא הך קרא דצדקיהו משום דבעי לאתויי דצדקיהו לא עשה יפה שהתירו לו שלא בפניו שלא עשה כמשה שדקדק להתיר לו בפני יתרו:

מאי מרדותיה אשכחיה כו'. דאי כפשטיה שהשביעו שלא ימרוד מלהשתעבד לו כרוב מרד דקרא הא ודאי צדיק כצדקיהו כמפורש בפרק חלק ובהוריות שהיה צדיק גמור לא היה עובר על שבועה זו אבל שבועה זו דלא מגלית עלי שהיה מצטער צדקיהו בגופיה מתוך צערא דגופיה הוה סבר דשרי לו לגלות ע"י התרה אפי' שלא בפניו ועי"ל כדאמרינן פרק אין מעמידין ההיא מטרוניתא א"ל לר"י אשתבע לי דלא מגלית אשתבע לאלהא ישראל לא מגלינא למחר דרשה בבי מדרשא והכי אשתבע לאלהא ישראל לא מגלינא לעמיה ישראל מגלינא וה"נ הכא אשתבע ליה הכי לאלהא ישראל לא מגלינא מיהו משום חילול השם כיון דלא גלי ליה הכי מעיקרא התם דקאמר דגלי לה מעיקרא משום חילול השם הוצרך להתיר נדרו ואפילו שלא בפניו כיון דשרי בדיעבד וק"ל:

דהוה קאכיל ארנבתא כו'. דרך בעלי מלחמות שהם אכזריים ובעלי נפש היפה לאכול אינו מבושל ונא אבל הוסיף במזגו וטבעו הרעה בארנבת מיד שצד אותו בעודו בידו אכלו חי וזה ודאי מדת אכזר הוא ביותר ולא רצה לגלותו וק"ל:

מיד ישבו לארץ ידמו זקני גו'. לפי פשוטו ה"ל למכתב ישבו בקמ"ץ תחת היו"ד וכן דמו בלא י' כמו בסיפא דהאי קרא העלו עפר גו' חגרו שק גו' אבל ישבו בצירי תחת יו"ד הוא לשון ציווי וכן ידמו שנ"נ א"ל שישבו לארץ וידמו תחת שאמרו להתיר נדרו בישיבה על כסאות ומפורש במדרש כשמרד צדקיהו כו' ושלח בשביל סנהדרין וראה אותם אנשים של צורה והושיב אותם בקתדראות של זהב כו' כיון שהגיעו לפ' נדרים כו' א"כ התרתם לצדקיהו שבועתו ושמטום לארץ כו' עיין ברש"י שם:

גמרא דכתיב ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך כו'. כצ"ל. ופסוק הראשון הוא ביחזקאל לז:

רש"י ד"ה במדין. ואמר רבי ת"ח יפר לעצמו. עי' שעה"מ פ"ו מהל' שבועות הל"ה:

במשנה ואין חכמים מודים לו. בהגרי"פ נ"א וחכמים מודים לו כו'. גם הרא"ש בפסקיו הביא גי' זו (וכ"ה הגי' בירושלמי) וכ' וסוגיא דהגמרא משמע כגי' זו. וכ' הק"נ דכוונתו מהא דפריך הגמרא מת נולד הוא. ומאי פריך דלמא ר"מ ס"ל כר"א דפותחין בנולד. וזה אינו כלום. דהגמרא פריך שפיר על שאמר שהן כנולד. הרי מת נולד גמור הוא. ותו מ"ק ואינן כנולד. למה הרי נולד הוא אלא דפותחין בנולד לפי סברתו. אבל כוונת הרא"ש דלגי' ואין חכמים כו' קשה דמאי פריך לריו"ח ל"ל למיתני תרי זימני נדר טעות. הא איצטריך לאשמעינן דהתם מודו ליה כמו שהקשו התוס'. וכ"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נדרים. אולם לפי' הרא"ש כאן דלריו"ח ר"מ מחמיר. ודאי אין מקום לגי' וחכמים מודים לו. דא"כ מאי פריך ל"ל תרי זימני כיון דהך דהכא לאיסורא ודהתם להתירא. ויש לדחוק דהכי פריך דכיון דאמר ואינן כנולד והיינו משום נדר טעות רק דהכא גזרו ממילא מוכח דהיכא דליכא למיגזר כהתם הוה נדר טעות:

שם מת הכלב או שנהרג הנחש. וכתב התוי"ט משום דגבי נחש שכיחא טפי הריגה. ונראה ראיה מסנהדרין (טו ב) א"ב נחש. פי' דלר"ע כל הקודם להרגו זכה ע"ש:

גמרא אר"ה נעשה כתולה נדרו בדבר וריו"ח אומר כבר מת כו'. ותפסו הפוסקים כר"ה. וכ' הגר"א ז"ל בסי' רל"ב ס"ק נד דבירושלמי איתמר כר"ה כמש"כ הר"ן והרא"ש. ולכאורה תמוה דהרי שם איתא דשמואל אמר כבר מת ור"א בשם ר' אלעזר מפני שהוא כתולה כו'. והלא ר' אלעזר תלמיד שמואל כדאיתא בעירובין (סו) ואין הלכה כתלמיד נגד הרב. ואולי כוונתו דעל הא דר"א אר"ז בשם ר' יוחנן (כ"ה הגי' בירושלמי שלפנינו וכן העתיקו הר"ן והרא"ש בפסקיו ולא כמו שהוא בפי' בשם ר' יוסי) אף הוא א"צ היתר חכם. אבל גם מזה אין הכרע די"ל דקאי אתרווייהו:

שם וריוח"א כבר מת. ופי' הרא"ש דלפ"ז פי' דר"מ יש דברים שהן כנולד ר"ל דדינן כנולד כו'. לכאורה קשה כיון דבזה ר"מ מחמיר איך תני אח"כ ועוד אר"מ פותחין לו כו' דהרי שם הוא מיקל וכמו שהקשו התוס' במגילה (כח). ולזה י"ל דס"ל כמש"כ התוס' בעירובין (כג) דהיכא דתרוייהו מענין אחד אע"ג דלא הוו תרוייהו לחומרא תני ועוד. אבל ק"ל דהא כהאי לישנא מצינו לו בשבועות (פ"ו) יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע כו' והתם א"א לפרש כה"ג דהא מסיים שם דמחייב בשבועה. וי"ל ע"פ מש"כ התוס' בב"ב (ס"ד יא) ובש"מ דמצינו שהלשון שוה והפי' משתנה:

גמ' שהשביעו באלהים מאי כצ"ל ותי' חיים נמחק:

רש"י ד"ה במדין לך כו' ואמר רבי תלמיד חכם מפר לעצמו. נ"ב זו טעות שלא נזכר זה אלא לענין נדוי של עצמו (פ"ק דף ז ע"ב) אבל [לא] בנדרים שבפירוש שנינו (ספ"ב דנגעים) כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואמרי' נמי לא יחל הוא אינו מוחל כו' כ"ש נדר התלוי בדעת אחרים מאן ס"ד דלשרי לנפשיה. איברא דהוה ק"ל מאן שרי ליה למשה במדין ויתרו עדיין לא נתגייר. ולא מלתא היא דכה"ג אפי' עובד כוכבים מתיר ומיחל דמה שאסר עליו והשביעו לטובתו ולהנאתו א"צ התרה כדתנן ס"פ דפרקין דלעיל ה"ז יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם (ועי' י"ד סרכ"ח סל"ט וס"ס רל"ב) וה"נ בנ"נ אילו איהו גופיה הוה מחיל על כבודו ושרי ליה הוה משתרי שלא ע"פ חכם ויתרו נמי דכוותה מרצונו מחל והתיר לו נדרו ושבועתו. מאחר שלדעתו ולהנאתו נדר ונשבע יכול לבטלו ל"ש ישראל ל"ש עובד כוכבים זה פשוט:

ר"ן ד"ה תניא המודר כו' שיתבייש מחברו שהנדר היה כצ"ל:

ד"ה והיכא דהוי בפניו כו' וראה מה עלתה בו. נ"ב זו אינה הוכחה דאע"ג דדיעבד מותר מ"מ ח"ה היה בדבר דכוותה אשכחן טובא והא דוד שלא חטא בב"ש אפ"ה אפרעו מיניה טובא. ואפילו במילי דקיל טפי אמרי' בכמה דוכתי אדם חשוב שאני. גם הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כו':

מַאי טַעְמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ?. קשא איך טעו והתירו לצדקיהו בלא רשות נבוכדנצר? גם צדקיהו במה טעה בדבר זה לעשות התרה שלא ברשות?
ונראה לי כי הרשות צריך דוקא בהיכא דהנשבע קבל הנאה מן המשביע וצדקיהו לא קבל הנאה מן נבוכדנצר ורק קבל הנאה של כבוד כי היה מכבדו ליכנס אצלו שלא ברשות ולכך נכנס פתאום וראהו אוכל ארנבת חיה ואם לא היה נשבע לו היה מבטל ממנו הכבוד הזה שגם הוא לא היה נכנס אלא ברשות ואז אינו חושש פן יאמר עליו שראהו אוכל ארנבת חיה כי לא היה נאמן על דבר זה כי יאמרו ודאי לא היה אוכל בפניך ואיך ידעת? דהא גם אנחנו לא ראינו זה! אמנם כיון שנשבע שלא יגלה אז הניח לו הכבוד הזה שיוכל ליכנס שלא ברשות.
וצדקיהו לא חשב הנאה זו של הכבוד הנאה ולכן אמר לחכמים אני נשבעתי על דבר אחד לנבוכדנצר ולא קבלתי הנאה ממנו ולכן רוצה אני להתיר השבועה והתירו לו. אך נבוכדנצר האשים אותם למה לא חקרתם היטב מצדקיהו מה היה הדבר הזה שאז הייתם מרגישים כי הוא קבל הנאה ממני על זאת שנשאר לו הכבוד ההוא שיוכל ליכנס בלא רשות ואז לא הייתם מתירים לו.
ומה שאמר שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם רמז להם בזה בכח השר שלו שהם זלזלו בנדרים ושבועות דכתיב בהו לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ (משלי כב, כז) דעתה הוא רוצה להרגם שאז יהיה מושבם בקבר על העפר.
ברם צריך להבין למה הקפיד נבוכדנצר הרשע על זלזול כבוד שהיה לו בדבר זה שגילה עליו שהיה אוכל ארנבת חיה? אם בשביל שנראה בזה אכזריות הנה הוא היה אוכל להדיא כל יום מבשר חירם מלך צור אחר שהורידו שחותך מבשרו בעודו חי ומטבלו במלח ואוכלו!
ויש לומר דכל אכזריות שעושה בתורת דין ומשפט לייסר הפושעים אין זלזול לו כי אומר כך ראוי למלך שכמותו להטיל אימה גדולה על הפושעים באכזריות שעושה להם אך בדבר זה שאין בו דין ומשפט והוא עושה אכזריות לבעלי חיים לאכול בשרם בעודם חיים ואין לו הנאה מזה ודאי הוא מורה על רוע לב שהוא רק רע ואכזר קשה!

בר"ן ד"ה תניא וכו' דיהיב טעמא. עי' לעיל דף ז ע"ב בר"ן ד"ה נדוהו בפניו:

המודר הנאה מחברו אין מתירים לו אלא בפניו. כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם דברייתא תרתי קאמר חדא מודר מחברו הנאה ולא קיבל ממנו טובה צריך שיתיר בידיעתו מפני אשר חשד ולזה סגי שיודיעהו ע"י שליח. ועוד הנודר לטובת חברו צריך להתירו ברצונו של חברו דהרי מייתי מיתרו ותרווייהו שמעתי מיניה הא כדאיתא והא כדאיתא וצ"ע איך אפשר ללמוד זה מבמדין לך. והנה בחי' ריטב"א הקשה אי ס"ד בעי' רצונו א"כ אמאי אמר לו במדין לך והתר נדרך הלא בלא רצון יתרו אינו מותר וכשיתרצה תו לא צריך היתר דהריטב"א ס"ל כאיכא מאן דפליג לעיל בהר"ן (כא ע"א) ודלא כהרשב"א ע"ש ועיין היטב מ"ש הרשב"א במיוחסת סי' רכה ומ"ש עליו מהרי"ט סי' א. ועל קושיא הנ"ל תי' הנמוקי יוסף מדאפקיה רחמנא שבועת משה בלשון ויואל ולא אמר וישבע ש"מ ב' שבועות נשבע אחת ליתרו שלא יזוז מבתו ויניחנה עגונה ולזה באמת לא היה צריך היתר אלא רצון יתרו לך לשלום. ואידך נשבע לרצון עצמו שלא יכנס לסכנה למצרים מפני המבקשים נפשו והיינו לשון ויואל שפשוטו נתרצה. ורמז שנשבע לרצון עצמו. ומפני אותה השבועה של עצמו הוצרך היתר ע"ש. ולזה נתכוון ג"כ הר"ן לעיל ד"ה כי מתו כל האנשים וכו' ע"ש. ולכאורה יפלא א"כ לשבועת יתרו לא הוצרך היתר ושבועת עצמו היה די ששלח שליח להודיעו שהותר נדרו שלא יחשדנו ומ"ט חזר למדין וכמ"ש זה הריב"ש בתשובה. אע"כ מוכח מזה תרווייהו דאיכא חששא דחשדא ועוד לטובת חברו צריך רצונו וכיון שע"כ הוצרך מרע"ה לחזור למדין בעצמו לפייס את יתרו שזה א"א ע"י שליח לפייסו. וגם הוצרך להוציא עצמו מחשדא משבועת עצמו ע"כ א"ל הקב"ה התר נדר עצמך במדין ולא תצטרך לשלוח שליח כיון דעכ"פ תצטרך לשוב למדין משום פיוס יתרו ומוכח שני הדינים מדחזר למדין ש"מ לטובת חברו צריך רצונו. ומדהי' קבלה בידם שבמדין התיר לו נדרו כדאי' במדרש שהקב"ה קשר ענן על פתחו של יתרו ואמר מותר לך ש"מ שמשום חשדא צריך ידיעת חברו:

ודעת ר"ת דוקא שקיבל טובה מחברו והוכיח מסוטה (לו ע"ב) אתשל אשבועתך ע"ש ודעת מהר"מ אלשקר אפילו לא היה הטובה עבור השבועה רק עבור אותו הענין נמי אין מתירים אלא לרצונו עיין ש"ך סי' רכח ס"ק מ' וצ"ע הא יוסף נמי קיבל טובה שכם אחד על אחיך. וי"ל ע"כ לא קאמר אלא שכבר קיבל הטובה אבל נשבע לו שיעשה לו דבר פלוני ואז יקבל ממנו הטובה כמו שכם אחד על אחיך אם יקברנו בא"י יכול להתיר שבועתו ולא יעשה לו אותו דבר שיקברנו ולא יקבל גם ממנו הטובה שכם אחד. ובחי' תורה הארכתי בזה:

ובמשנה למלך מייתי ראיה לדר"ת מאגדת רבב"ח דאיך ס"ד לומר שבועת המבול דהא הוה לטובת העולם ובעי' רצונם אע"כ הואיל והקב"ה לא קיבל טובה מתירים שלא ברצונם ובחי' אגדה אמרתי דרבב"ח לא טעה בהא דודאי לא ירצה הש"י בהשחתת עולם. אך שבועת הגלות התפיס הקב"ה במבול כדכתיב כי מי נח זאת לי כאשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. וא"כ כיון שהבת קול אמר סתמא מי מיפר לי חשש שיפר ב' השבועות בפ"א דהרי המתפיס בדבר והותר הראשונה הותרו כולם. וע"כ חשש נהי שיהיה טובה לפי שעה בבנין בהמ"ק יארע בזה הפסד לעתיד בהשחתת עולם ע"י מבול. ושם ביארתי. ולפ"ז ה"ל היתר לדבר מצוה לקבץ נדחי ישראל ולא בעי דעתו ורצונו של חברו כמ"ש הריב"ש ומביאו הש"ך סי' רכ"ד ס"ק נד ולא מוכח דברי משנה למלך הנ"ל:

עיין נזיר (לב ע"ב) פותחין בתנאי נולד. והרב"י תמה שהשמיטו הרמב"ם. ולפע"ד הרמב"ם מפרש תנאי נולד היינו משנתינו לקמן יש דברים שהם כנולד ואינן נולד. עיין בפי' המשנה להרמב"ם ותראה כי כן הוא. ומה דאמרי' בנזיר היכי דמי אמרין להון אי אתי אינש וכו' לאו אתנאי נולד קאי אלא אמתני' אעובדא דנחום המדי קאי ולק"מ:

אין מתירין לו. לנודר אלא בפניו של מדיר: במדין לך. מהו במדין לך אלא הכי קא''ל במדין נדרת לפני יתרו לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו ואמר רבי תלמיד חכם מיפר לעצמו: ארנבא חיה. שאינה מבושלת ואית דאמרי חיה ממש שאכל אותה כשהיא חיה: הוה מצטער צדקיהו בגופיה. שהיה רוצה לגלות הדבר שיהו מבזין אותו בני העולם: איתשיל אשבועתיה. נשאל על שבועתו: מאי עבדיתו. דשריתון ליה מ''ט לא אמריתון ליה לצדקיהו דלא מציתו למשריה אלא בפניו: מתני' שהן כנולד. דדמו לנולד אבל הן ממש אינן נולד ופותחין בהן: שאביה רע. תולה נדרו ברעות אביה מכלל דאי לא הוה רשע היה נושא אותה: או שעשה תשובה. דהיינו נולד פותחין בה ואומר לו בשעת חרטה אילו היית יודע שאביה עושה תשובה כלום היית נודר והוא אומר לאו וה''נ מכלב ונחש: גמ' מת נולד הוא. דהוי נולד גמור ומאי קאמר אינו כנולד: אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר. ברשעת אביה דמשמע כל זמן שאביה בחיים דודאי אם אמר שאיני נושא את פלונית סתם ודאי כדקאמרת השתא דאמר שאביה רע לפי שהוא רשע אינו נושא את בתו ואהכי פותחין לו לומר אילו היית יודע שמת: ורבי יוחנן אמר. לא הוי נולד כלל דבשעה שנדר כבר מת אהכי פותחין לו דכבר מת בשעה שנדר והוה ליה בטעות והא דאמר במתני' שהן כנולד דדמו לנולד פורתא:

דתנן המודר הנאה מחבירו שנדר. בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין אלא בפניו לכאורה משמע דלפניו היינו דבעי מדעתו וקשה דהכא לא שייך שהרי נדר מעצמו שלא יהנה מחבירו ואין שום סברא שיצטרך דעתו להתיר נדרו לכ''נ דבפניו אינו אלא מפני החשד ואפילו בע''כ כיון שיהיה בפניו וכן משמע במדין לך והתיר נדרך אפילו בע''כ דיתרו ואתי סוגיא דהכא כטעמא דמפני החשד ובירושל' מפרש שני טעמים אחד מפני החשד שלא יחשדנו שעובר על נדרו ולא נשאל לחכם ולאותו טעם א''צ דעתו כדפרישית ועוד מפרש טעם אחר מפני בושה שאנו רוצים שיתבייש בפניו ושמעתי כטעמא דמפני החשד ודלא כפר''ת דגטין שמפרש בדבר שעשה לו טובה על ידי הנדר . דהכא במודר הנאה איירי ולא קאמר המדיר חבירו: אמרו לו בפניו. וא''ת מה בדעתו של צדקיהו מה היתה מועלת לו ההתרה שלא בפניו וסנהדרין למה התירו לו וי''ל דצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה השבועה והיה מתבטל ממלאכת שמים והוי כמו לדבר מצוה ועי''ל דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך ולדבר מצוה מתירין כדפרישית: כתולה נדרו בדבר. פירוש במה שהוא רע והוי כמפרש דלקמן שאביה קיים: רבי יוחנן אומר וכבר מת והוי נדר בטעות ומותר בלא הפרה והכי קאמר ר''מ יש דברים שדומה לנולד דדומה כאילו מת . אחר הנדר דאיכא למיטעי ואפ''ה לא חיישינן וחכמים אוסרין דחיישינן דלמא מיחלף במת אחר הנדר וכן גזרינן כשעשה תשובה אטו היכא דלא עשה:

ר"ן
תניא המודר הנאה מחבירו אין מתיריו לו אלא בפניו. איכא מ''ד דדוקא כשהנדר לצורך חבירו כנדר שנדר משה ליתרו לישב עמו להנאתו וכשבועת צדקיהו לנבוכד נצר דמייתי בסמוך שהיתה לתועלתו כדי שלא יבזוהו אבל נדר שנדר שלא לצורך חבירו מתירין לו שלא בפניו ומסתברא דהא מילתא תליא במאי דפליגי בירושלמי בטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו דאיכא מ''ד התם דטעמא דמילתא מפני הבושה כלומר שיתבייש מחבירו שהנדר היה להנאתו ועכשיו רוצה שיתירו לו והאי טעמא לא שייך אלא כשהנדר היה להנאתו הא לאו הכי משמע דמתירין אותו אפילו שלא בפניו מיהו איכא דיהיב טעמא התם מפני החשד כלומר שחבירו שהוא מודר ממנו לא ידע בהתירו וכשהוא נהנה ממנו יחשדנו שהוא עובר על נדרו ולהאי טעמא אפי' נדר שהוא שלא להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא ותו איכא בין הני תרי לישני דלמ''ד מפני החשד כל שהודיעוהו מתירין לו אפילו שלא בפניו דתו ליכא חשדא ולמ''ד מפני הבושה אפי' הודיעוהו דוקא בפניו דכל שלא בפניו ליכא בושה: והיכא דהוי בפניו ובעל כרחו של חבירו פשיטא דמתירין בנדר שאינו להנאתו של חבירו אבל בנדר שהוא להנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו וכן כתב ר''ת ז''ל מיהו היכא שהתירוהו שלא מדעתו אי שרי נדרו או לא צריכא עיונא דבפרק השולח משמע דדיעבד הותר הנדר דאמרי' התם (גיטין לה:) גבי התקין ר''ג שתהא נודרת ליתומים וכו' ל''ש אלא שלא נשאת ופרכינן וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלא גבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא אלא ש''מ דאפי' להנאת חבירו כל שהתירוהו בדיעבד מותר וה''נ מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפילו בדיעבד אינו מותר היכי הוי שרי ליה לצדקיהו לגלויי מילתא משמע דיעבד שרי וכ''ת אכתי קשיא דנהי דדיעבד שרי לכתחלה מיהו אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו איכא למימר דלדבר מצוה מתירין וצדקיהו הוה מצטער ביותר כשלא היה יכול לגלות ומתבטל ע''י כך ממלאכת שמים וגם מצות המלך שמצוה עליהם להתירו מצוה היא עליהם לקיים וכך תרצו בתוספות ומ''מ משמע דדיעבד מותר דאי לא מאי אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה וכדמוכח נמי ההוא דגיטין. ואחרים אמרו שאין אלו ראיות דלעולם אפילו דיעבד אינו מותר שהרי הכתוב צווח בצדקיהו ומענישו בדבר כדכתיב וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים וכן כתב הראב''ד ז''ל וצא וראה מה עלתה בו ובסנהדרין וההיא דגיטין נמי לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיה ועוד דהכי קאמרינן דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת ויתבאר הדבר במסכת גיטין בס''ד: מתני' יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד. לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון דאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה שרי: גמ' נעשה כתולה נדרו בדבר. כדפרישית ומש''ה שרי אפי' בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם מפני שהוא כתולה נדרו בדבר באומר קונם שאני נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לובש שחורים לבש לבנים מותר רבי זעירא בשם רבי יוחנן אף הוא אינו צריך שאלה לחכם: ר' יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה קאמרינן. כלומר שמת קודם נדרו והוה ליה נדר טעות וצ''ע לרבי יוחנן היכי קתני יש דברים שהן כנולד דכיון דכבר מת לא דמי לנולד כלל:

נדרים סה ע"א