אבל אסור. ולא יתקע את הפרקים בחוזק, ואם תקע — חייב חטאת, שעשה מלאכה האסורה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי וניתן להרכבה בקלות — מותר. ועל שיטה זו סמכו ר' אבא ורב הונא בר חייא.

וכן מסופר: בי [בבית] רב חמא סבו של רבא הוה [היתה] מטה גללניתא [מתפרקת]. הוה מהדרי לה ביומא טבא [והיו מחזירים אותה ומרכיבים ביום טוב]. אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מתיר — משום שבנין מן הצד הוא? כלומר, שאין זו מלאכת בניה, כיון שיש בה שינוי ואינה עשוייה כדרכה? נהי דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא דרבנן מיהא איכא [אם אמנם איסור מן התורה אין כאן אבל איסור מדברי חכמים בכל אופן יש]! אמר ליה [לו] רבא: אנא [אני] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל סבירא לי [סבור אני] שאמר שאם היה רפוי — מותר אף לכתחילה.

א משנה נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל ניצוצות בוערים של שמן הנופלים ממנו כדי שלא יזיקו ויגרמו לשריפה. ולא יתן לתוכו של הכלי מים, מפני שהוא מכבה על ידי כך את הניצוצות.

ב גמרא שואלים: כיצד מותר לתת כלי זה שיכיל בתוכו את הניצוצות, והא [והרי] בכך קמבטל [הוא מבטל] את הכלי מהיכנו, ששוב אינו מוכן לכל שימוש בשבת, שמוקצה הוא בשל הניצוצות. וכבר הועלתה השיטה שכל ביטול כזה אסור! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, והם נשרפים מיד ואינם משאירים כל שמן בכלי, ולכן ראוי הכלי לטלטול לאחר מכן.

ג במשנה שנינו שלא יתן לתוכו, לתוך הכלי שהניח מתחת לנר, מים מפני שבכך הוא מכבה את הניצוצות. ומעירים: לימא תנן סתמא [האם לומר שלמדנו במשנה סתמית] כשיטת ר' יוסי שאמר שאף הגורם לכיבוי — אסור. שהרי הכיבוי שמדובר בו כאן, שנותן מים בכלי, אינו כיבוי על ידי מעשה, כי אם רק גורם לכיבוי.

שאלה זו דוחים בתמיהה: ותסברא [וכי יכול אתה לחשוב דבר כעין זה]? אימור [אמור] שאמר ר' יוסי שגרם כיבוי אסור — בשבת, ואולם בערב שבת מי [האם] אמר? וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר שנתן את המים בתוך הכלי בשבת, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הנופלים מן הנר בשבת, ואין צריך לומר שמותר לשים אותו בערב שבת. ולא יתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה, אפילו אם הניחו מערב שבת, ואין צריך לומר שאסור לעשות כן בשבת עצמה. הרי שהדבר אינו קשור כלל בשיטת ר' יוסי. אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנה זו כדעת חכמים] היחא, ואולם שאני הכא [שונה כאן] — מפני שבמקרה זה איננו רק גורם לכיבוי אלא שמקרב את כיבויו, שהניצוצות כבים מיד כשנופלים במים (ר"ח) ובענין זה אפילו חכמים אוסרים.

א משנה במשנה זו נמנים דברים המותרים והאסורים בטמינה, כלומר, בהכנסת כלי שיש בו תבשיל שנתחמם מערב שבת למקום שלא יפיג את חומו. ומפרטים: במה טומנין ובמה אין טומנין? — אין טומנין לא בגפת שהיא הכוספה הנשארת מחמרים המכילים שמן, לאחר שהוציאו מהם את השמן, ולא בזבל, לא במלח, ולא בסיד ולא בחול, בין שהם לחין ובין שהם יבשין. כי כל החומרים הללו מתחממים מעצמם כשהם שוהים זמן מה בערימה, ומוסיפים חום בקדירה שהונחה בהם, והרי זה כעין בישול.

ואין טומנים לא בתבן, ולא בזגין (קליפות הענבים לאחר שנסחט מהם היין), ולא במוכין, שהם בלואי בגדים רכים, ולא בעשבין. ואולם זהו דווקא בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם גפת של זיתים תנן [שנינו במשנתנו], אבל של שומשמין שפיר דמי [יפה הוא, מותר] לטמון בה מערב שבת את התבשיל, או דילמא [שמא] של שומשמין תנן [שנינו] וכל שכן שבשל זיתים אסור, שהרי הבלו מרובה מזה של שומשומים?!

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' זירא משום (בשם) חד דבי [אחד החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: קופה (סל) שטמן בה תבשיל שנתחממם בערב שבת — אסור להניחה על גבי גפת של זיתים בשבת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי בענין גפת של זיתים תנן [שנינו במשנתנו].

את ההוכחה הזאת דוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי לענין הטמנה בתוך גפת, הרי בשל שומשמין נמי [גם כן] אסור להטמין, ואולם לענין