דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים סג ע"א - Steinsaltz

The Gemara raises an objection against the statement by Rabbi Zeira from the following baraita: When is the time of the rainfall? The early rainfall occurs on the third of the month of Marḥeshvan; the intermediate rainfall is on the seventh of the month, while the late rainfall is on the twenty-third of the month. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The respective dates are on the seventh, on the seventeenth, and on the twenty-third of Marḥeshvan.

Rabbi Yosei says: The first two time periods are on the seventeenth and on the twenty-third of Marḥeshvan, and the last period is at the beginning of the month of Kislev. And so too, Rabbi Yosei would say: The learned individuals, who would start to fast due to a drought at an earlier time than the rest of the community, do not start to fast until the New Moon of Kislev arrives and no rain has fallen.

And we say about this: Granted, they disagreed over the time of the first rainfall, as this time is relevant with regard to asking for rain through prayer. The time when the third rainfall is expected is relevant with regard to fasting due to lack of rain. But as for the expected time for the second rainfall, for what purpose did they disagree about its date? And Rabbi Zeira said: It is significant for one who vows until the rain.

And furthermore, we say about this: In accordance with whose opinion is that which is taught in the baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of rains that fell for seven days, one after another, you count them as the first rainfall and the second. In accordance with whose opinion is this statement? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who is the only tanna who holds that the first and second periods of rainfall span seven days. It is evident from this discussion that Rabban Shimon ben Gamliel argues that one who vows until the rain must wait until after the second actual rainfall. This contradicts the statement of Rabbi Zeira that until the rain is referring to the date when rain is supposed to fall.

The Gemara answers: That baraita is referring to one who said: Until the rains, rather than: Until the rain. Consequently, the expiration of his vow is determined by the actual time of rainfall.

MISHNA: In the case of one who said: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it for the entire year, if the year was extended, i.e., it was declared to be a leap year, he is prohibited from drinking wine during the year and its intercalated month. If he vowed until the beginning of the month of Adar, the vow remains in effect until the beginning of the first Adar. Similarly, if he says that his vow applies until the end of Adar, the vow remains in effect until the end of the first Adar.

GEMARA: The Gemara comments on the statement in the mishna that if one takes a vow until the beginning of Adar, it remains in effect until the beginning of the first Adar. Apparently, when one says Adar without specification, his statement is understood as a reference to the first Adar.

The Gemara asks: Shall we say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? As it is taught in a baraita: In the first month of Adar, when dating a document, one writes that the document was composed in the first Adar. During the second Adar, one writes the name of the month of Adar without specification; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says the reverse: During the first Adar one writes the name of the month without specification, and in the second Adar he writes that the document was composed in the second Adar.

Abaye said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as there is a difference between the cases: In this baraita, the case is one where the individual who took the vow knew that the year was extended, i.e., declared as a leap year, and the disagreement concerns which Adar is considered the principal one. Conversely, that mishna is referring to a case where he did not know that it is a leap year and that there are two months of Adar. Consequently, when he referred to Adar, all agree that he meant the first Adar.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

מיתיבי מהא דתניא בתוספתא בתענית:

איזוהי זמנה של רביעה? [1]

הרביעה הבכירה - בשלשה במר חשון.

בינונית - בשבעה בו.

אפילה [הרביעה האחרונה] [2] - בעשרים ושלושה בו,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הבכירה בשבעה במרחשון, ובינונית בשבעה עשר בו, ואפילה בעשרים ושלושה בו.

רבי יוסי אומר: הבכירה בשבעה עשר במרחשון, ובינונית בעשרים ושלושה בו, ואפילה בראש חודש כסלו.

וכן היה רבי יוסי אומר:

אין היחידין מתענין שני וחמישי ושני [3] כשאין יורדים גשמים עד שיגיע ראש חודש כסלו, שהוא הזמן האחרון של ירידת הגשמים.

ואמרינן עלה דההיא ברייתא:

בשלמא זמן רביעה ראשונה נפקא מינה לישאל "ותן טל ומטר" בברכת השנים.

וזמן רביעה שלישית נפקא מינה להתענות היחידים, שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית אפילו פעם אחת, מתענין היחידין שני וחמישי ושני. [4]

אלא זמן רביעה שניה - למאי נפקא מינה?

ואמר רבי זירא:

נפקא מינה לנודר עד הגשמים שהוא אסור עד רביעה שניה, כמו ששנינו במשנתנו. [5]

ואמרינן עוד עלה: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי היא הברייתא הבאה]:

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה, אתה מונה בהן - לענין נודר - רביעה ראשונה ושניה; כמאן? כרבי יוסי היא - כי לרבי מאיר הרי יש בין רביעה ראשונה לרביעה שניה פחות משבעה ימים, ואילו לרבי יהודה יש ביניהם יותר משבעה ימים. [6]

וקא סלקא דעתין שהברייתא הזו עוסקת בנודר שאמר "עד הגשם" כי זה דרך הנודרים. והשתא תיקשי לרבי זירא, כי אם תמצי לומר שבאומר "עד הגשם" אפילו רבנן מודו שאין הדין תלוי בירידת הגשמים אלא בזמן ירידת הגשמים, אם כן למאי נפקא מינה אנו אומרים שכלול בירידה הראשונה גם רביעה שניה, והרי ודאי שזמן רביעה שניה כבר הגיע.

ומשנינן: ההוא ברייתא עוסקת בדאמר "עד הגשמים", ולדעת רבנן זמן איסורו נשלם בירידת הגשמים ממש.

ואמר להם רבן שמעון בן גמליאל: באופן זה - שירדו הגשמים שבעה ימים בזה אחר זה - אף לפי דעתכם אין לאוסרו אלא עד זמן רביעה שניה, כי הרביעה השניה נקשרה ברביעה הראשונה. [7]

מתניתין:

מי שאמר: "קונם יין שאני טועם השנה" [8] -

ונתעברה השנה, הרי זה אסור בה ובעיבורה של השנה.

ולא רק כשהיה עומד באמצע השנה, כי אז פשיטא שהוא אסור עד סוף השנה ; אלא אפילו אם היה עומד בתחילת השנה, והיה מקום לומר שלא נתכוין לאסור על עצמו יותר מאשר שנים עשר חודש שברוב שנים, וכוונתו במה שאמר "השנה" היינו "שיעור שנה" שהיא שנים עשר חודש, קא משמע לן שהיות ואמר "השנה" נתכוין לאסור את עצמו בשנה זו עד סופה. [9]

ואם אמר: "קונם יין שאני טועם עד ראש חודש אדר", הרי זה אסור עד ראש חודש אדר ראשון.

ואם אמר: "עד סוף אדר", הרי זה אסור עד סוף אדר ראשון, [10] ובגמרא יתבאר טעם הדין ש"אדר" מתפרש לאדר ראשון.

גמרא:

שנינו במשנה: עד ראש חודש אדר, עד ראש חודש אדר הראשון ; עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון:

אלמא, הרי מוכח בדעת התנא של משנתנו דסתמא ד"אדר" דקאמר - אדר ראשון הוא.

סתם "אדר" פירושו אדר ראשון, והיות ואמר "אדר" ולא פירש איזה אדר, לכן מתפרשים דבריו לאדר ראשון.

לימא, האם נאמר דמתניתין רבי יהודה היא הסובר סתם "אדר" אדר ראשון הוא?

דתניא:

אם רצה אדם לכתוב בשטר תאריך של אדר הראשון, הרי זה כותב במפורש "אדר הראשון". אבל אם רוצה לכתוב בשטר תאריך אדר שני, הרי זה כותב "אדר" סתם, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

אדר הראשון כותב "סתם", ואדר שני כותב "אדר תיניין [שני] ".

ומשנתנו שמבואר בה ש"סתם" אדר הוא אדר ראשון, היינו כרבי יהודה דברייתא. [11]

אמר אביי:

אפילו תימא משנתנו רבי מאיר היא, שסתם "אדר" הוא אדר שני.

הא - הברייתא - דידע דמעברא שתא [ידע שהשנה מעוברת היא], ולכן אם רוצה לציין את אדר הראשון, יש לו לכתוב "אדר ראשון ".

הא - משנתנו - דלא ידע בשעת נדרו שתתעבר השנה, ולכן כשאמר אדר סתם היינו אדר הראשון. [12]

הערות

[1] וכולן קרויות "יורה", ראה תענית ו א.

[2] כלומר: הרביעה המאחרת, כמו [סוף פרשת וארא] "כי אפילות הנה", ופירש רש"י שם "מאוחרות".

[3] כתב הר"ן: אין היחידין מתענין, תלמידי חכמים המתענין ומתפללין על הגשמים; והם קודמים להתענות שלש תעניות על הגשמים, קודם שגוזרים בית דין תענית על הציבור, ראה תענית י א במשנה ובגמרא שם.

[4] רש"י תענית ו א.

[5] לכאורה צריך ביאור, שמסתמא ברייתא זו היא כחכמים במשנתנו, ואם כן מאי נפקא מינה מתי הוא זמן רביעה שניה, כיון שהדין תלוי בירידת גשמים ממש. ויש לומר, שאפילו ירדו גשמים שני פעמים, אין זה נקרא "רביעה שניה" אם לא הגיע זמנה ; וכן נראה מלשון הר"ן במשנה "עד שתרד רביעה שניה, שלשה זמנים הן של גשמים". ומה שכתב הר"ן לנודר "עד הגשמים" אין כוונתו שאמר "עד הגשמים" דוקא, כי אדרבה דרך הנודרים לומר "עד הגשם", אלא כוונתו שאסר את עצמו עד הגשמים בלשון "עד הגשם" או "עד הגשמים".

[6] ואם תאמר: והרי דעת רבן שמעון בן גמליאל היא [כמבואר במשנתנו], שאין נפקא מינה בירידת הגשמים עצמם אלא בזמן הירידה, ואם כן מה לי אם אני מונה בהם רביעה שניה מה לי אם אין אני מונה בהם רביעה שניה, והרי סוף סוף זמן רביעה שניה ודאי הגיע כבר! ? פירש הר"ן: רבן שמעון בן גמליאל לדבריהם דרבנן הוא שאמר: לפי דעתי אין קפידא בנודר בירידת הגשמים עצמן כלל אלא בזמנן; אבל לפי שיטתכם, אף שאתם מקפידים על ירידה ממש, בכל זאת תודו לי, שאף על פי שתחילת ירידתן היתה מתחילת רביעה ראשונה ולא פסקו, אפילו הכי, כיון שנמשכו עד רביעה שניה תורת רביעה שניה עליהן, וכבר כלה זמן נדרו.

[7] השמועה נתבארה על פי הפירוש שהסכים הר"ן; והר"ן הביא כאן עוד פירוש בחילוק שבין "עד הגשם" ל"עד הגשמים", ראה שם.

[8] הגירסא היא על פי הרש"ש.

[9] הר"ן ביאר כאן את דינו של האומר "קונם יין שאני טועם שנה" [שהוא אסור שנה שלימה מיום ליום], והיתה השנה שנדר בה שנה מעוברת, אם הוא אסור שנים עשר חודש או שלושה עשר חודש. ומתחילה כתב הר"ן - וכן היא דעת הרשב"א - שבכי האי גוונא אינו אסור בעיבורה, [וכן כתב הר"ן לעיל סא א ד"ה ושמע, וראה שם בהערות]. והטעם בזה הוא, כי יכול אדם לאסור את עצמו לשנה לא מוגדרת, באופן שמוטל עליו חיוב לנהוג איסור לשנה, ואף שלכתחילה ודאי צריך לנהוג איסור מיד משום "בל תאחר", בכל זאת אם פשע ולא נהג איסור, צריך הוא לנהוג איסור בשנה אחרת. והיות ואיסורו הוא לשנה לא מוגדרת ולא לשנה זו שהוא נודר בה, אם כן אין כוונתו אלא לשנה פשוטה כרוב השנים, ולכן אפילו אם נדר בשנה מעוברת ואפילו אם נוהג הוא את איסורו בשנה מעוברת, אין הוא צריך לנהוג איסור אלא שנים עשר חודש בלבד. וכתב הר"ן בסוף דבריו: "ואני חוכך עוד לומר, דאפי בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה [אם מעוברת היתה השנה שנדר בה], דמסתמא "שנה זו" משמע, ואי פשע נמי קרוב אני לומר שאין לו תשלומין, דמהשתא חייל נדריה". ונראה מלשונו של הר"ן כאן, שאינו חוזר בו ממה שאמר שיכול אדם לאסור את עצמו לשנה לא מוגדרת, ואם יאמר בהדיא שהוא אוסר את עצמו לשנה בלתי מוגדרת, באופן זה אכן יהא אסור שנים עשר חודש בלבד, אלא שסתם מי שאומר "שנה" כוונתו היא לשנה מיום שהוא עומד בה, והיות ויש חודש העיבור בתוך שנה זו, הרי שלא נשלמה שנה אלא כעבור שלושה עשר חודש; והר"ן ציין כאן למה שכתב לעיל ג ב בענין "בל תאחר" בנזירות ראה שם.

[10] כתב הר"ן שכן היא עיקר הגירסא; ויש גורסים: "עד סוף אדר עד סוף אדר שני", וביאר הר"ן גירסא זו: דמשמע ליה דשני אדרים כחודש אחד הן, ולכן אם אמר "עד ראש חודש אדר", הרי הוא אסור עד ראש חודש אדר הראשון, ואם אמר "עד סוף אדר", הרי הוא אסור עד סוף אדר השני.

[11] א. בספר "ברכת כהן" [חידושי הלכות על המועדים להגרב"ש דויטש שליט"א, סימן קט ג] הביא שני ביאורים במחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה: האחד [כנראה מדברי התוספות כאן, שנדפסו בסוף הפרק]: דעת רבי מאיר היא, שאדר הראשון הוא "חודש העיבור" הנוסף בשנה מעוברת, ולכן סתם "אדר" היינו אדר שני, שהוא ה"אדר" שבכל השנים. ואילו לדעת רבי יהודה: אדר השני הוא "חודש העיבור", ולכן סתם "אדר" הוא אדר הראשון. השני [הובא שם בשם הגר"א]: מחלוקתם היא בלשון בני אדם בלבד, [וראה עוד שם מה שהביא מדברי הירושלמי שהובאו בהגהות מיימוניות בהלכות מגילה אות ר]. ב. לשון התוספות בסוגיין הוא: "תדע - דחודש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר שני - שהרי אדר הראשון משלשים יום ושני מעשרים ותשעה, ועוד דמגילה ופורים בשני, אלמאראשון חודש העיבור", וכתבו כן לפי שיטת רבי מאיר; ונראה מלשונם שכתבו "תדע", שלגבי מגילה ופורים לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, שאם לא כן אין להוכיח כדעת רבי מאיר מדבר שנחלק עליו רבי יהודה, [וראה היטב ב"ברכת כהן" שם, ובמה שהביא שם מדברי הירושלמי הנ"ל].

[12] א. בפשוטו כוונת הגמרא היא, שלא ידע בשעת נדרו שקבעו בית דין לעבר את השנה, וכן הוא בהדיא בלשון הר"ן בעמוד ב' "שאם היה יודע בשעת נדרו שהיתה [מסתמא צריך לומר: שתהיה] שנה מעוברת, כי אמר עד אדר, עד אדר שני משמע". ואולם לפי המבואר בתוספות בטעמו של רבי מאיר שהוא משום שאדר ראשון הוא חודש העיבור, אם כן לכאורה היה לנו לומר שאף אם לא ידע בשעת נדרו שתתעבר השנה, מכל מקום הוא הרי נתכוין ל"אדר" ולא לחודש העיבור, ויהיה אסור עד אדר שני! ? ולשון התוספות הוא: ומתניתין בשאינו יודע בעיבורה עד אדר; ומדברי ה"ברכת כהן" שם [אות א ד"ה ומבוארת, ראה שם בשם מהר"י מינץ סימן ט], נראה בביאור שיטתם, שאין הדבר תלוי אם היה יודע בשעת נדרו שמתעברת השנה, אלא עיקר הדין תלוי במה שלא נתעברה השנה עד שכבר חל אדר, [ו"לא ידע", היינו שלא היה יכול לידע עד אדר] והסברא היא, דמאחר שכבר הגיע אדר קודם שעיברו בית דין את השנה, כבר חל שם "אדר" על אדר הראשון, וכבר נשלם הזמן שקבע, [ראה שם עוד בשם הרא"ש במגילה ו ב]. ב. לשון הגמרא "הא - בברייתא דשטרות - דידע דמעברא שתא", משמע [לדעת הר"ן], שתאריך השטר ישתנה בהתאם לידיעותיו של בעל השטר, וזה דבר מחודש מאד.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: איזוהי זמנה של רביעה? הבכירה אם הרביעה מקדימה — הרי היא בשלשה במרחשון, בינונית מגיעה בשבעה בו, אפילה (מאוחרת) — בעשרים ושלשה בו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: התאריכים הם: בשבעה, ובשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון.

ר' יוסי אומר: בשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון, והמאוחרת בחודש כסליו. וכן היה ר' יוסי אומר: אין היחידים (תלמידי חכמים) מתענין על עצירת הגשמים עד שיגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים.

ואמרינן עלה [ואמרנו עליה] : בשלמא [נניח] שנחלקו בזמן רביעה ראשונה — יש לכך משמעות הלכתית לישאל, כלומר, לזמן בו מתחילים להתפלל על הגשם בברכת השנים. וכן רביעה שלישית צריכים לקבוע לה זמן — כדי לדעת מתי מתחילים להתענות על עצירת הגשמים. אלא שניה למאי [למה], לאיזה צורך דנו בדבר? ואמר ר' זירא: לנודר ותולה את נדרו בגשם.

ואמרינן עלה [ואמרנו על כך] : כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת שיטה זו ששנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה — אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה כיון שירדו סמוכים זה לזה. כמאן [כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוסי, כי הוא התנא היחיד החושב את ההפסק בין רביעה ראשונה לשניה כשבעה ימים. ומכל מקום רואים שדעת רבן שמעון בן גמליאל שהנודר עד לגשם צריך להמתין עד אחר רביעה שניה וירידת הגשם בפועל, ובניגוד למה שאמר ר' זירא שלדעתו אם נדר "עד הגשם" הרי זה זמן הגשם!

ומשיבים: ההוא באותה ברייתא מדובר שאמר הנודר "עד הגשמים", ולא "עד הגשם", ומשום כך צריך לקבוע את הזמן לפי ירידת הגשמים בפועל.

א משנה אמר "קונם יין שאיני טועם לשנה זו ", אם נתעברה השנה — אסור בה ובעיבורה (בחודש הנוסף, חודש העיבור). אם נדר ואמר בנדרו "עד ראש אדר" כוונתו עד ראש אדר הראשון, וכן אם אמר "עד סוף אדר" — כוונתו עד סוף אדר הראשון.

ב גמרא שנינו במשנה שהנודר עד ראש אדר או סוף אדר, הרי זה אדר הראשון. ומכאן מסיקים: אלמא [מכאן] סתמא ד"אדר" דקאמר [סתם "אדר" שאדם אומר] — ראשון הוא.

ומעירים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : בחודש אדר הראשון כותב בשטרות את התאריך "אדר הראשון", ובאדר שני כותב "אדר" סתם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר להיפך: אדר הראשון כותב סתם, ובאדר שני כותב "תיניין" [שני]. ולכאורה משנתנו האומרת שסתם אדר הוא אדר ראשון היא כדעת ר' יהודה.

אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, יש לחלק: הא [זה], בברייתא — דידע דמעברא שתא [שיודע שמעוברת השנה] ובזה נחלקו, שר' מאיר סבור שאדר השני הוא אדר העיקרי, הא [זה], במשנה שלנו — דלא ידע [שאינו יודע], ומכיון שלא ידע אין אומרים שייאסר אלא במה שהיה ידוע לו מראש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection against the statement by Rabbi Zeira from the following baraita: When is the time of the rainfall? The early rainfall occurs on the third of the month of Marḥeshvan; the intermediate rainfall is on the seventh of the month, while the late rainfall is on the twenty-third of the month. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The respective dates are on the seventh, on the seventeenth, and on the twenty-third of Marḥeshvan.

Rabbi Yosei says: The first two time periods are on the seventeenth and on the twenty-third of Marḥeshvan, and the last period is at the beginning of the month of Kislev. And so too, Rabbi Yosei would say: The learned individuals, who would start to fast due to a drought at an earlier time than the rest of the community, do not start to fast until the New Moon of Kislev arrives and no rain has fallen.

And we say about this: Granted, they disagreed over the time of the first rainfall, as this time is relevant with regard to asking for rain through prayer. The time when the third rainfall is expected is relevant with regard to fasting due to lack of rain. But as for the expected time for the second rainfall, for what purpose did they disagree about its date? And Rabbi Zeira said: It is significant for one who vows until the rain.

And furthermore, we say about this: In accordance with whose opinion is that which is taught in the baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of rains that fell for seven days, one after another, you count them as the first rainfall and the second. In accordance with whose opinion is this statement? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who is the only tanna who holds that the first and second periods of rainfall span seven days. It is evident from this discussion that Rabban Shimon ben Gamliel argues that one who vows until the rain must wait until after the second actual rainfall. This contradicts the statement of Rabbi Zeira that until the rain is referring to the date when rain is supposed to fall.

The Gemara answers: That baraita is referring to one who said: Until the rains, rather than: Until the rain. Consequently, the expiration of his vow is determined by the actual time of rainfall.

MISHNA: In the case of one who said: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it for the entire year, if the year was extended, i.e., it was declared to be a leap year, he is prohibited from drinking wine during the year and its intercalated month. If he vowed until the beginning of the month of Adar, the vow remains in effect until the beginning of the first Adar. Similarly, if he says that his vow applies until the end of Adar, the vow remains in effect until the end of the first Adar.

GEMARA: The Gemara comments on the statement in the mishna that if one takes a vow until the beginning of Adar, it remains in effect until the beginning of the first Adar. Apparently, when one says Adar without specification, his statement is understood as a reference to the first Adar.

The Gemara asks: Shall we say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? As it is taught in a baraita: In the first month of Adar, when dating a document, one writes that the document was composed in the first Adar. During the second Adar, one writes the name of the month of Adar without specification; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says the reverse: During the first Adar one writes the name of the month without specification, and in the second Adar he writes that the document was composed in the second Adar.

Abaye said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as there is a difference between the cases: In this baraita, the case is one where the individual who took the vow knew that the year was extended, i.e., declared as a leap year, and the disagreement concerns which Adar is considered the principal one. Conversely, that mishna is referring to a case where he did not know that it is a leap year and that there are two months of Adar. Consequently, when he referred to Adar, all agree that he meant the first Adar.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קונם יין שאני טועם השנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה עד ר"ח אדר עד אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון:

גרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים הם* תנא בתשרי ר"ה לירקות ולמעשרות ולנדרים ולנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא (א) בט' באלול עלתה לו שנה ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכבר כתיבנא בהל' והא דתנן הכא אסור בה ובעיבורה לאו למימרא דכי משלים אדר סליק ליה שתא דהא באחד בתשרי ראש השנה אלא הכי קתני שחדש העיבור בכלל השנה ואין אומרים הלך (ב) רוב השנים ורוב שנים לאו מעוברות נינהו ויעלה לו אדר שני במקום אלול וכי מטי ר"ח אלול לישתרי קמ"ל ואשכחן נמי דפרישו לה בירושלמי הכי דגרסינן התם* הדא אמרה ניסן ר"ה לנדרים תשרי ר"ה לנדרים שלא תאמר יעלה ר"ח אדר תחת אלול ויהא מותר באלול לפום כן צריך למימר אסור בה ובעיבורה תניא אדר ראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב סתם דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר אדר ראשון כותב סתם שני כותב תניין. וקי"ל דר' מאיר ורבי יהודה הלכה כר"י:

ר' שמעון בן גמליאל אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה. ואם תאמר אמאי נקט ר' שמעון בן גמליאל שירדו, הא איהו אמר במתניתין דעד הגשמים אינו אסור אלא עד שתגיע רביעה שניה, ואף על פי שלא ירדו גשמים. תירצו בתוספות [כאן ד"ה אלא שנייה] דנקט הכי משום רביעה ראשונה, ונפקא מינה לענין להלך בשבילי הרשות דהותרו כשירד, דבלא ירידה וודאי לא הותרו, וכדאיתא התם בפרק קמא דתענית [ו, ב]. עוד יש לומר דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין דידיה קאמר, והכא הכי קא פריך, אי אמרת בשלמא ליתא לדר' זירא משכחת לה להא דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין קאמר, אלא אי אמרת איתא לדר' זירא דאמר עד הגשם ליכא מאן דפליג דלא בעינן עד שתרד הא דר' שמעון בן גמליאל כמאן, וזה יותר נכון.

קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. ודוקא דאמר [שנה זו או – לפי השי"מ] השנה אי נמי דאמר שנה, וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא, אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינם מעוברות, ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י' הלכה ד'] באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור, אינו מחוור בעיני, מדאמרינן לעולם דאמר השנה, מהו דתימא הלך אחר הרוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן, ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה, ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר, והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום, לאו לאתויי חדש העיבור, אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה, וכדאשמועינן נמי בחדש אחד ובשבת אחד ויום אחד, ועוד דלכאורה עיקר חדושה דההיא מתניתין דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה, ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה, אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה כדיניה דהשנה ולא כשנה אחת, אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה, אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעיבורה קא דייק אלא אסור בה, כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאילו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום, והכא באומר כל השנה כדקתני, ואסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים. ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור, ואף על פי (שלא פי' לדרו לא) [שבתחלת נדרו – לפי השי"מ] בירר לו שנה זו שהיא מעוברת, לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש, ואילו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה, וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת, אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחילה לנהוג איסורו משום בל תאחר, ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין, ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא, אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והא הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש, ואילו שתה שנה זו ורצה למנות שנה שלאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים, אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תירוץ, ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעבורה וכמו שאמרנו. ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין [לא, א] פרק המוכר שדהו, המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו, שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור, דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע, והתם (באומר) [כאומר – לפי השי"מ] מהיום היא דהא מעכשיו הוא מתחיל למנות, ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה, ואי קשיא לך אי מהתם נפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת, לא היא דהתם לשון תורה, ובנדרים אין הולכין בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם, כדאיתא בגמרא, ומכל מקום תפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש, אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל [בבא מציעא קב, א] המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, דלמא ההיא באומר שנה זו, ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לעולם שלשה עשר חדשים, אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה, אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא ראו דאי אמר ליה השנה או שנה [זו – לפי השי"מ] אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן [בערכין – לפי השי"מ] פרק המוכר שדהו בשנת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור, אמר רבי אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני [זה שמוכר לו באחד באדר השני – לפי השי"מ], כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שמכר לו בט"ו באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שכתב בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור. ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש. ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן, אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא מדקתני לשנה מונה מיום ליום, דאלמא שנה דיליה כשנה אחת ולא כהשנה, ויש לומר דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת, דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי, חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלהון בני אדם, ועוד לאשמועינן עמד בעשרים ותשעה באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום, דכיון דאיכא חדשים מלאים וסתם נדרים להחמיר, הרי זה אסור עד שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי. וכן פסק הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק י' הלכה ג']. מקצת הספרים גורסים:

עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוור דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף, דהכא והכא אדר סתם קאמר, ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא, דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף, דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע, ועוד דקאמר ליה מתניתין רבי יהודה הוא, ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא, דהא רבי יהודה לא חילק בין אומר ראש לאומר סוף, אלא הגירסא הנכונה הכין היא, עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון, וכן היא במקצת הספרים וכך היא שנויה בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ו'. והראב"ד ז"ל [שם בהשגות של הלכה ו'] הסכים לגירסא זו, וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל.

מתני' קונם יין שאני טועם השנה. פי' שנה זו או השנה הבאה או שנה פלונית דכלהו חד דינא אית להו לכל דבר ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה כלומר שאסור עד סוף אלול דלא סגי ליה בשנים עשר חדש וכן מפורש בירושלמי:

עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. פי' בין לקולא בין לחומרא וסתם אדר היינו אדר הראשון וכן הדין לשטרות:

גרסינן בפ"ק דר"ה [דף יב.] באחד בתשרי ר"ה לירקות ולמעשרות לענין שאין תורמין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש ולנדרים ואמרינן לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה. פי' סתם שלא סיים אותה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. פי' ומתחיל מניינו לאלתר ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה ואפילו למ"ד התם דיום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעוריה נפשיה קביל עליה והא אצטער מיהו הא קיימא לן דלכל מילי יום אחד בשנה חשוב שנה ופרכינן ואימא ניסן ופריק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכולהו קרו לתשרי ר"ה והא דתנן במתני' אסורבה ובעיבורה לאו למימרא וכו' כמו שמפורש בהלכות וגרסינן בירושלמי הדא אמרה ניסן ר"ה לנדרים פירוש פירכא היא דקא ס"ד דהכי קתני אסור בה ובעיבורה היינו למימרא דאסור בה ובעיבורה דוקא דכי שלים עיבורה דהיינו (ב) אדר ל' סלקא ליה שתא דניסן ר"ה לענין נדרים ופריק תשרי ר"ה לנדרים אלא שלא תאמר עלה ר"ח אדר תחת אלול ויהא מותר באלול שכבר שלמו לו שנים עשר חדש לפום כן צריך למימר אסור בה ובעיבורה לומר שאסור אף באלול ואין איסור של חדש העיבור עולה לו וכן הלכה:

תניא אדר ראשון כותב אדר ראשון. פי' שכל מעשה שנעשה באדר הראשון כשעושים עליו שטר כותבין אדר הראשון דאלולי כתבי אדר סתם אדר ב' משמע. אדר ב' כותב אדר סתם דברי ר"מ ר' יהודה אומר אדר א' כותב אדר סתם ב' כותב תניין כלומר דס"ל דאדר סתם אדר ראשון משמע וקי"ל דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה וסתם מתני' כוותיה הלכך הנשבע לחבירו או לעשות כלום עד אדר סתם זמנו עד אדר ראשון ור"ח להבא דלענין איסור נדר ושבועה ושטרות דינם שוה בזה כדמוכח בגמרא ואדר סתם אדר ראשון משמע וכבר טעו בזה רבים וגדולים ומה שכתבנו עיקר והלכה למעשה:

מתני' ר' יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי פסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. פירוש ואע"ג דעד שיהא בעלמא עד שיצא הכא לא משמע אלא עד שיגיע:

הבכירה בג' כו'. וכולם במרחשון:

היחידים. ת"ח שמיוחדים במעשיהם:

רביעה ראשונה לשאול. שאז מתפללין ותן טל ומטר חוץ מן הגולה:

שלישית להתענות. אם לא ירדו גשמים:

אמר ר' זירא לנודר. כדאמרי' במתני':

ואמרינן עלה כו'. מייתי ראיה דאף לרשב"ג בעי זמן רביעה שניה בכל ענין דסלקא דעתך דאיירי אף בשאמר עד הגשם:

כמאן כר' יוסי דאמר ראשונה בי"ז ושניה בכ"ג. והא דמצריך רשב"ג ירידת רביעה שניה לאו לנודר אלא שמאז אסור להלך בשבילי הרשות. ומשני ההוא דאמר עד הגשמים:

מתני' עד ר"ח אדר אדר הראשון. עד סוף אדר אדר הראשון. ובאיזה לשון שאמר לעולם נקרא הראשון אדר סתם:

גמ' אדר הראשון כותב. בשטרות ובגיטין אדר הראשון:

הא דידע דמעברא. כשהוא יודע שהיא מעוברת סתם אדר שני משמע וכל כותבי שטרות מכירין בעבור השנה הילכך כותבין אדר סתם ומתני' בשלא ידע בעבורה:

משנה קונם יין שאיני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון רבי יהודה אומר אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא לילי הפסח שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא לילי הצום שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר רבי יוסי בנו אומר קונם שום שאיני טועם עד שתהא השבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום אמר הר"ם פירוש ליל הצום ר"ל צום כפור והיה מנהגם לאכול שום בלילי שבתות לפי שהיה עוזר להם על המשגל לפי מזגם וארצם וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת מצורף אל היות בשבת עצמו יחייב בו העונג בכל אופן מאופני התענוג לאנשים כלם ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר' יוסי בנו אבל העיקר מה שקדם מאמרו כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא:

אמר המאירי קונם יין שאני טועם לשנה ר"ל בפתחות הלמ"ד הרי הוא כשהשנה או שנה זו ואסור בה ובעיבורה אם נתעברה עד סוף השנה על הדרך שביארנוה למעלה:

עד ראש חדש אדר ר"ל והיו בה שני אדרים פירושו עד אדר ראשון ואינו אסור אלא עד אדר ראשון וכן עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון שסתם אדר אינו אלא אדר ראשון והוא הדין אם אמר עד אדר ויש גורסין עד סוף אדר עד סוף אדר שני ואף גדולי המחברים גורסין כן ואין נראה כן דמה בין זה לזה בין ראש בין סוף אדר סתמא קאמר ועוד היאך הקשו בגמרא אלמא סתמא אדר ראשון הוא הרי בראש ובסוף הוא תלוי ועוד היכי אמר מתניתין ר' יהודה היא והא רבי יהודה נמי לא תני לה דהא רבי יהודה לא מפליג ליה בין ראש לסוף אלא עיקר הגירסא כמו שכתבנו ולעולם אף ביודע שנתעברה השנה כל שמזכיר סתם אדר אין כונתו אלא לראשון והוא שאמר רבי יהודה אדר הראשון כותב סתם כלומר שאינו צריך לכתוב בו אדר ראשון אדר שני כותב תנין ואם כן אין הלכה כרבי מאיר שאמר אדר ראשון כותב ראשון אדר שני כותב סתם ומפני שאדר סתם של שנה מעוברת הוא השני מפני שהראשון הוא חדש העיבור ותדע שהרי אדר ראשון של שלשים יום ושני של כ"ט כדינו וכן שמגלה ופורים וסדר פרשיות אינן אלא בשני ומכל מקום הלכה כרבי יהודה כך היא שיטתנו ויש פוסקים כרבי מאיר ומשנתנו כשאינו יודע בשעת הנדר שהיתה מעוברת וכל שהעיבור נעלם ממנו על כרחך אין דעתו אלא על הראשון אבל כל שידע בעיבורה בשעת הנדר אסור עד השני והוא ששנינו עד ראש חדש אדר עד אדר ראשון כלומר אם היתה מעוברת עד השני ושאלו בה מכלל דרישא לאו במעוברת וכו' והא ראשון קאמר ואין ראשון אלא במקום עיבור אלא הא דידע הא דלא ידע ולשיטה זו כל שידע בעיבורה אסור עד השני וכן פסקוה גדולי המחברים:

גמרא כמאן אזלא הא דתניא גשמים שירדו שבעה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה לא פחות משבעה ולא יותר כמאן כרבי יוסי דמיום שבעה עשר עד עשרים ושלשה הוי שבעה ימים. דאי רבי מאיר אפילו בחמשה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה דמיום שלישי עד יום שביעי לא הוי אלא ארבעה ימים. ואי רבי יהודה אי אתה מונה ראשונה ושנייה בפחות מעשרה יום. דמשביעי עד שבעה עשר איכא עשרה ימים. והא הכא דאמר דשניה לא קתני אלא משום נודר דקאמר אפילו רשב"ג הכא דאתה מונה רביעה ראשונה ושניה. ושניה למאי הילכתא אי לאו משום נודר דאסור עד רביעה שניה בין אמר גשמים בין אמר גשם. ותיובתא דרבי זירא דאמר אבל עד הגשם עד זמן רביעה ראשונה לחוד קאמר ולא שניה לדברי הכל אפילו רשב"ג. פירוש כמאן כרבי יוסי דאלו לרבי מאיר בחמשה ימים סגי ולרבי יהודה עשרה בעי ועל כרחין לא משכחת לה אלא לרבי יוסי. אי אמרת בשלמא דרבנן בכל לשון שיאמר או עד הגשמים או עד הגשם בעינן שירדו (היכא) גשמים עד רביעה שנייה (ואם אמר עד הגשם עד הראשונה) שפיר מיתוקמא הא דרבן שמעון בן גמליאל כרבנן ולדעתיהו דרבנן קאמר. אלא אי אמרינן עד הגשם כולי עלמא מודו דעד זמן גשמים קאמר ולא בעינן עד שתרד ממש רשב"ג דאמר ירדו ממש זה אחר זה דאמר כמאן. ההוא דאמר עד הגשמים ורשב"ג דאמר אליבא דרבנן אבל לדידי ס"ל דזמן קאמר. השתא לענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דמתניתין דיחיד ורבים הלכה כרבים וכדמוקי למילתיהו רבי זירא. ואם אמר עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה משמע דמיעוט גשמים שנים ובזמן הרביעה כרבי יוסי קיימא לן דנימוקו עמו ורביעה שנייה לפי דבריו הוי בעשרים ושלשה. ואם אמר עד הגשם עד זמן הראוי קאמר וגשם משמע עד רביעה ראשונה והיינו שבעה עשר במרחשון בין שתרד בין שלא תרד דזמן הראוי משמע. אבל הר"ם ז"ל כתב פ"י מהלכות נדרים דזמן דגשם סתם עד רביעה אחרונה שהיא בראש חדש כסלו משמע אבל אם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר. ובאמת יש לתמוה עליו מזה איך כתב דאם אמר עד הגשם ולא ירדו גשמים דעד זמן רביעה שלישית משמע והא אמרינן בהדיא דגשם משמע עד זמן הראוי וגשם יחיד משמע ומאיזה כח נאמר שיאסר עד זמן רביעה שלישית ומצאתי שהראב"ד ז"ל השיגו בזה. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין קונם יין שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. איצטריך לאשמועינן חדש אלול דאלו אדר השני פשיטא דהא שנה לפי לשון בני אדם מתשרי לתשרי ואם כן פשיטא שאסור באדר השני. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: קונם יין שאני טועם השנה כלומר שנה זו ואיהו נדר קודם אדר ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. פירוש דאפילו חדש אלול נמי אסור דלא תימא כבר עברו שנים עשר חדשים ולא ליתסר אלא עד סוף אב קא משמע לן. עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. פירוש דסתמא דאדר דקאמר ראשון הוא. גרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים הם תנא באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ולנדרים פירוש דירק ותבואה הנלקטים קודם תשרי נקראים ישן ושנלקטו לאחר תשרי נקראים חדש ואין תורמין ומעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן. לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום פירוש מיום נדרו עד סוף שנים עשר חדש. שלא תאמר שנה אחת קביל עליה ויהא תלוי ברצונו אם תהא שנה זו או שנייה או שלישית קא משמע לן דאותה שנה הוא מונה מיום נדרו עד מלאת שנים עשר חדש מיום ליום. והא דאמרינן מונה שנים עשר חדש מיום ליום בשנה פשוטה עסיקינן דאלו שנה מעוברת בודאי אסור בה ובעיבורה כדתנן במתניתין ומשום דרוב השנים פשוטות הן ומיעוטן מעוברת נקט האי לישנא. אי נמי יש לומר דאפילו בשנה מעוברת אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום דהא איהו לאו שנה זו קאמר דמשמע כמות שהיא מעוברת אלא לשנה קאמר ושנה סתם אינה אלא שנים עשר חדש. ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה. ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער. ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכבר כתיבה בהלכות. והא דתנן הכא אסור בה ובעיבורה פירוש דמשמע דאסור עד שיעבור אדר שני לאו למימרא דכי משלים אדר סליק ליה שתא. פירוש ומותר. דהא באחד בתשרי ראש השנה פירוש לנדרים ולא אחד בניסן. אלא הכי קתני שחדש העיבור בכלל השנה פירוש באיסור. ואין אומרים הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לאו מעוברות נינהו ויעלה לו אדר שני במקום אלול וכי מטי ראש חדש אלול לישתרי קא משמע לן. ואשכחן נמי דפרישו לה בירושלמי הכי דגרסינן התם הדא אמרה ניסן ראש השנה לנדרים תשרי ראש השנה לנדרים. כלומר דסבירא ליה דהאי דאמרינן אסור בה ובעיבורה היינו לומר דעד (עיבור) שיעבור חדש העיבור הוא דאסור ובאחד בניסן לישתרי ואם כן הרי ניסן ראש השנה לנדרים כתשרי. ומהדר ליה דלאו הכי הוא שלא תאמר יעלה ראש חדש אדר תחת אלול ויהא מותר באלול פירוש דהא שלמי שנים עשר חדש. לפום כן צריך לומר אסור בה ובעיבורה כלומר ולאו למימרא דלישתרי באחד בניסן וכדפרישנא. עד כאן.

קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. ודוקא דאמר שנה זו או השנה אי נמי דאמר שנה וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא. אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינן מעוברות. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור אינו מחוור בעיני מדאמרינן לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן. ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר. והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום לאו לאיתויי חדש העיבור אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה וכדאשמעינן נמי בחדש אחד ובשבת אחת ויום אחד. ועוד לכאורה עיקר חידושה דההיא מתני' דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה. ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה דדיניה כהשנה ולא כשנה אחת אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה. אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעבורה קא דייק אלא אסור בה כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאלו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום והכא באומר כל השנה כדקתני אסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים. ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור ואף על פי שבתחלת נדרו בירר לו שנה זו שהיא מעוברת לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש ואלו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחלה לנהוג איסורו משום בל תאחר ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והרי הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש ואלו שתה שנה זו ורצה למנות שנה לאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תלמוד. ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעיבורה וכמו שאמרנו. ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע. והתם כאומר מהיום היא דהא מעכשו הוא מתחיל למנות ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה. ואי קשיא לך אי מהתם ניפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת. לא היא דהתם לשון תורה ובנדרים אין הולכים בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם כדאיתא בגמרא. ומכל מקום תיפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דילמא ההיא באומר שנה זו. ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לשוכר לעולם שלשה עשר חדש אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא. דאי אמר ליה השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן בערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שמוכר לו באחד באדר השני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור. ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דראש השנה המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. מדקתני מונה שנים עשר חדש ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא לשנה מונה מיום ליום דאלמא שנה דיניה כשנה אחת ולא כהשנה. וי"ל דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלשון בני אדם ועוד לאשמועינן אפילו עמד בכ"ט באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום דכיון דאיכא מלאים כחסרים וסתם נדרים להחמיר הרי זה אסור שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הרשב"א ז"ל.

עד ראש חודש אדר. סתם אדר הוא אדר הראשון. והא דתנן במגלה פרק ראשון אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה באיסורא דממילא קאמר שטה.

מקצת הספרים גרסינן: עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוורת דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף דהכא והכא אדר סתם קאמר. ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע. ועוד דקאמר (ליה) לימא מתניתין רבי יהודה היא ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא דהא רבי יהודה לא חילק בין לאומר ראש לאומר סוף. אלא הגירסא הנכונה הכין הוא עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון וכן היא במקצת הספרים וכן היא שנויה בירושלמי. והראב"ד ז"ל הסכים לגירסא זו וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל. הרשב"א ז"ל.

גמרא דידע דמיעברא אם היה יודע בעיבורא סתמיה בשניה קאמר. ומתניתין שאינו יודע עיבורא ולענין שטר סתמו שני דלא מחזקינן לסופר ולעדים שאינם יודעים הילכך כשהשטר יבא לפנינו נפרשו בשני. הרא"ם ז"ל. וכן בשטה.

רש"י במרחשון הס"ד הגשמים הס"ד ירדו הס"ד:

הרא"ש בד"ה כמאן כו' ושניה בכהן גדול כצ"ל:

ר"ן במרחשון הס"ד מתענין הס"ד השנים הס"ד ואחר כך מ"ה להתענות כצ"ל:

בד"ה לנודר כו' בי"ז ובכהן גדול כצ"ל:

בא"ד הגשם כולהו כצ"ל:

בד"ה קונם כו' טעמא דרבי כצ"ל השנה נתעברה כצ"ל:

ר"ן ד"ה כמאן אזלא. וקס"ד דבנודר עד הגשם עסקינן דהכי הוה אורחייהו כו'. זהו דוחק. ולעד"נ דכוונת המקשה להוכיח היפך דברי ר"ז דאדרבה דבעד הגשם מודה רשב"ג דעד שתרד דלכן אמר אתה מונה בהן ר"ר ושניה. דהיה דוחק לו לומר דלדבריהם דרבנן קאמר כמו דמסיק לדברי המתרץ:

רא"ש ד"ה אר"ז לנודר. מייתי ראיה דאף לרשב"ג בעי זמן רביעה שני' כו'. אולי כוונתו כיון דמוכח דאף רשב"ג אית ליה זמני דרביעה ור"ז גופי' אמר דזמנה דשני' נ"מ לענין נדר א"כ מוכח דגם רשב"ג ס"ל זמן רביעה שני' בנדר ודוחק. ועמש"כ בזה בתענית בס"ד:

במשנה קונם יין לשנה כו'. במשניות וברא"ש הגי' השנה. ולמשנה זו כיון הש"ס לעיל (ס ב) וכ"מ מהר"ן:

גמרא בסה"ע הא דלא ידע. וע"כ רישא ג"כ דלא ידע ומ"ש. ונ"ל דמשום דהשנה אין לה משמעות אחרת כי אם עד תשרי הבא. משא"כ אדר יל"פ אדר הראשון אפי' לר"מ דמ"מ שם אדר עליו:

ר"ן במשנה והאי מוכר בית בבתי ע"ח כאומר (כצ"ל) שנה כו' ואפ"ה טעמא דרבי רחמנא כו'. והא דמוכח בר"ה (ו ב) דגם שנה דבכור דלא כתיבא בה תמימה אפ"ה פירושה לרבנן כדא"ל ולרבי כדא"ל בבתי ע"ח. היינו משום דילפי' שנה שנה מהדדי כמש"כ התוס' בערכין שם. משא"כ נדר ושכירות שנה דידהו הוא לשון בנ"א:

עד סוף אדר השני עיין היטב בתשובתי סי' תרס"ה. הר"ן הקשה על גי' זו למסקנא דלא ידע דמיעברא מהיכי תיתי לומר סוף אדר ב'. ובעל מגדול עוז כתב מדלא אמר עד שיגיע אדר או עד שיהא ועד שיצא אדר כבכל המשניות דלעיל אלא ש"מ ראש לכל האדרים וסוף לכל האדרים קאמר ע"ש ביאור דבריו בשלמא אי ידע דמיעברא ויש לחדש העיבור שם בפני עצמו למר ראשון ולמר תנין. א"כ אפי' שינה בלישני' ואמר ראש או סוף לא נאמר כנ"ל הגע עצמך שאומר עד ראש שבט וכי נימא מדשינה בלשניה ולא אמר עד שיגיע שבט ש"מ ראש טבת קאמר זה לא יעלה על הדעת וה"נ כיון שאדר ראשון נקרא בפירוש ראשון לא נאמר כשאומר ראש אדר נתכוון על הראשון והלא לא נקרא סתם אדר. וכן בסוף אדר למ"ד סתם אדר הוא הראשון. וע"כ כשידע דמיעברא שתא לא שייך זה אך כשלא ידע נימא מדשני בלישניה ש"מ שחשש שתתעבר השנה ורצה להוציא נפשיה ואילו היה אומר עד הראשון או השני. אולי לא יתעבר השנה וליכא לא ראשון ולא שני ע"כ אמר עד ראש או סוף ונתכוון לכלול הכל בדבריו ונכון הוא ליישב זו הגירסא שהיא גירסת הרמב"ם ורא"ש וטור ולהסיר תלונת הראב"ד והר"ן דשמעתין:

אדר שני כותב סתם. כתבו התוס' משום דבשני הוא פורים וד' פרשיות. פי' לדבריהם אע"ג דבפ"ק דמגלה אצטריך קרא השנית להכי ואל"ה היה אדר דכתיב במגילה אדר ראשון והתם נמי טעמא משום מסמך גאולה לגאולה. מ"מ השתא דתקינו אנשי כנה"ג פורים וד' פרשיות בשני משום טעם הנ"ל ורמזוהו במגלה. עי"ז רגיל הוא בלשון ב"א לקרוא אדר שני סתם אדר וסברא נכונה היא ומ"מ פליג ר"י:

והנה הרמב"ם בהלכות נדרים פסק כר"מ וכ' רלב"ח מדאמרינן לימא מתני' ר' יהודה ולא אמר נימא מתני' דלא כר"מ דסתם מתני' בעי למסתם כר"מ ולא אמר כן אלא אמר לימא מתני' ר' יהודה משמע אין הלכה כר' יהודה. תו כתב אפשר הרמב"ם גופיה לא אמרו אלא בנדרים משום חומרא ולא בשטרות דהלכה כר' יהודה. וכן כתב החלקת מחוקק סי' קב ס"ק כ"ב והגאון מוה' אליהו מווילנא בא"ח סי' תקסח ס"ק טז מייתי בשם מג"ת דשטרות מילתא אחריתי היא ואינו ענין לנדרים ותענית ולכאורה כל דבריהם הוא נגד ש"ס דשמעתין ונ"ל לקיים כל דברי חכמים הנ"ל בעה"י הגם שלא כוונו לכך. הנה בתומים ססי' מ"ג הקשה אי סתם אדר השני א"כ אי כתבו כל החדש סתם אדר ושוב ביום אחרון נמלכו ב"ד ועיברו יהיו כל השטרות למפרע מאוחרים (מוקדמים) ולאחר זמן רב ישכח הדבר שעיברו ביום כט ויהיו סבורים שזמנו מאוחר לאדר שני. הנה נ"ל כל מלוה יחוש לנפשו בשעתו כשישמע שעיברו השנה יביא שטרו לב"ד ויכתבו עליו ואי לא עשה כן איהו דאפסיד נפשיה. אך התקלה הוא במאי דקיי"ל אחריות ט"ס הוא ובשום שטר אין כותבים אחריות ואפ"ה גובה ממשעבדי והיינו נכסים שכבר קנה בשעת הלואה אבל נכסים שקנה אח"כ ומוכרן מהם אינו טורף אא"כ פי' להדיא דאקני. ואמנם רוב שטרות ליתא בהן דאקני והשתא יש כאן מכשול דזה קנה ג' אדר ולוה מחברו ה' אדר ושוב מכר וב"ד נמלכו ועיברו ולאחר זמן רב כשישכח הדבר ויבוא זה המלוה לטרוף מאותן הנכסים יוציא שטרו שהוא בג' אדר סתם ויאמר שהוא אדר שני שהרי אותה שנה היתה מעוברת ונמצא קנאום אחר ההלואה ובאמת זה ליתא שכבר קנה קודם ההלואה נמצא תצא תקלה מזה. ולע"ד היינו טעמא דאדר שני צריך לכתוב תניין מטעם הנ"ל אע"ג דמודה ר' יהודה לסברת תוס' כיון שעושים פורים וכל המצות בשני היה ראוי לקרותו סתם אדר אך מפני מכשול דאקני הנ"ל תיקנו דסופרי שטרות יכתבו תניין. ואמנם ר"מ לשיטתו ס"ל אחריות לאו ט"ס ולא תמצא טריפה אלא כשנכתב אחריות להדיא. וכתב רשב"ם בב"ב סוגיא דאקני דכל הכותב אחריות אינו כותב לחצאין וכותב גם דאקני וא"כ ליכא שום מכשול ע"כ ס"ל דיכתוב בשטרות כסברא חצונה דסתם אדר הוא השני שבו פורים. זה נלע"ד פלוגתתם בשטרות:

ואמנם הנודר סתם יש להסתפק אם כוונתו עד אדר שני שהוא לשון ב"א הואיל ועושין בו פורים. או אדר ראשון כל' המורגל בשטרות ובכל הכתבים ובגטין. והיה מן הראוי לומר סתם נדרים להחמיר כדלעיל במתני' (יח ע"ב) וא"כ קשיא משנתנו דכר"מ ודאי לא אתיא דאפי' בשטרות סתם אדר שני הוא. ומי לימא רבי יהודה היא וס"ל סתם נדרים להקל ולעיל (יט ע"א) הוה בעי למימר דפליגי בהו תנאי ור' יהודה ור"ש ע"ש. וע"כ פריך לימא ר"י ויסבור סתם משנתנו סתם נדרים להקל. ומסיק לא כי אלא מתני' איירי בלא ידע דמיעברא. אבל ידע דמיעברא לא מיירי מתני' וממילא בשטרות הלכה כר' יהודה דסתם אדר הראשון משום מכשול הנ"ל ואפי' ר"מ לא הוה פליג אי ס"ל אחריות ט"ס. ובנדרים סתם נדרים להחמיר ונאסר עד אדר שני. וא"ש פסקי הש"ע:

ובלאה"נ מ"ש החלקת מחוקק אי ס"ד דמשום חומרי דנדרים מחמיר בש"ע ה"ל להחמיר גם בגטין דהא מאוחר פסול להרמב"ם וגט חמיר מנדרים. לע"ד לק"מ דהשתא אחר שכבר הורגלו כל הסופרים לכתוב בשטרות סתם אדר ראשון אפילו יהיה בטעות מ"מ כבר הורגלו א"כ גם גט שיבא לפנינו נכתב בו אדר סתם נדע שהוא ראשון אפי' אם לפני הרמב"ם בעצמו יבוא גט כזה ידין בו שהוא אדר ראשון כיון שלא שמעו לו הסופרים וכותבים בשטרות סתם אדר הראשון. משא"כ בנדרים יש להחמיר בכוונת זה הנודר אולי היה כוונתו כהרמב"ם על אדר שני וק"ל:

אודה לאל גומר עלי ותמך ימיני. בחי' פרק שמיני. הוא ימלא חפצי וכל ישעי. יהיה עזרתי וישעי. בחי' פרק תשיעי:

הבכירה בג'. במרחשון: בראש חדש כסליו. הוי רביעה אחרונה: לשאול. להתפלל על הגשמים: להתענות. לגזור תענית אם לא ירדו: ואמר ר' זירא לנודר. דהנודר בין עד הגשם בין עד הגשמים אסור עד זמן רביעה שניה ומשמע בין שאמר עד הגשם בין דאמר עד הגשמים: ואמרינן עלה כמאן אזלא וכו' במאן כרבי יוסי דמיום י''ז עד יום כ''ג הוו שבעה ימים דאי ר' מאיר לא הוו אלא ה' ימים אלמא דאפי' רבן גמליאל דמקיל הכא גבי נדרים דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה אע''פ שעדיין לא ירדה סבירא ליה אתה מונה ראשונה ושניה ולא ראשונה בלבד לא שנא דאמר עד הגשם לא שנא דאמר עד הגשמים וקשיא לר' זירא: אמר לך ר' זירא האי דאמר שניה לנודר היינו דאמר עד הגשמים. וגשמים תרתי משמע אבל אמר עד הגשם לעולם אימא לך עד זמן גשמים שהיא רביעה ראשונה קאמר ולא שניה: מתני' אמר שאיני טועם עדי ראש חדש אדר. סתם אין אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון: גמ' מדקתני מתני' אינו אסור אלא עד אדר הראשון אלמא דכל היכא דקאמר עד אדר סתמא אדר הראשון משמע ולא שני: דתניא. הרוצה לכתוב בשטר אדר הראשון כותב בהדיא אדר הראשון אבל אם רוצה לכתוב אדר השני כותב סתם דברי ר''מ דסתם אדר השני משמע ולא הראשון: אדר השני כותב. בהדיא אדר השני דבסתם אדר הראשון תוא: אפילו תימא. מתניתין ר''מ ומתני' כגון דלא ידע דמיעברא שתא הילכך כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט וברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון דידע דמיעברא שתא וכי אמר אדר סתם משמע אדר השני:

מיתיבי איזהו זמנה של רביעה. כלומר ראשונה בשלשה במרחשון בינונית כו' אפילה פירוש אחרונה [בכ''ג] רבי יהודה אומר כו': אין היחידים מתענין. בפ''ק דתענית (דף י.) מפרש מאן יחידים רבנן מתענין ומתפללין שירדו גשמי': רביעה ראשונה לשאול. לומר ותן טל ומטר שלא בגולה ובגולה כמו אנן אין שואלין עד ששים בתקופה: להתענות . אם לא ירדו: אלא שנייה. למה הוזכרה ואמר רבי זירא לומר שאם נדר עד הגשמים שניה קאמר ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא כו' וקשה לרבי זירא דאמר דברי הכל בין ת''ק בין רשב''ג דעד הגשם רביעה ראשונה קאמר והכא אומר עלה אתה מונה בהם באותן שבעה ימים וכרבי יוסי דאמר לעיל בי''ח בכ''ג דליכא אלא שבעה ימים ביניהם [ורבי זירא] נמי אמר דשניה לנודר דמשמע השתא דהכל שנינו לנודר אף היכא דאמר עד הגשם. ומשני דאמר עד הגשמים וא''ת ורשב''ג אמאי נקט גשמים שירדו והא אף במתני' תנן עד שיגיע זמן של רביעה שניה וי''ל דנקט ירדו בשביעי רביעה ראשונה כדמפרש בפ''ק דתענית (דף ו:) לענין להלך בשבילי הרשות שהותרו כשירדו דוקא דבלא ירידה ודאי לא הותרו: אסור בה ובעיבורה. עד סופה דעיבורה הוי בכלל שנה ושנה: ר' יהודה אומר אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין. וכר' יהודה: הא דידע דמיעברא שתא דאז . קרי לאדר שני סתם ומתני' בשאינו יודע בעיבורה עד אדר ואדר ראשון מיקרי אדר:

ר"ן
הגשמים סבירא להו לרבנן דלטפויי קאתי ורשב''ג סבירא לי' דאפי' בכי הא מוקמינן ליה אדיניה דלא דייקי אינשי בין גשם לגשמים וכי תימא אי בשאין להתחלתו זמן קבוע עד שיגיע זמנו קאמר וכדכתיבנא כי אמר עד הקציר אמאי מיתסר עד שיתחילו העם לקצור הוה לן למימר עד שיגיע זמן הקציר אע''פ שאין קוצרין עדיין דהא כי היכי דאין להמשכתו זמן קבוע ה''נ אין קבע להתחלתו והוה ליה כעד הגשם לאו קושיא היא דבגשם משום דידעינן זמנה של רביעה וכדתניא בסמוך אזלינן בתריה אבל קציר לא ידעינן זמניה שהכל הוא לפי הארצות שיש מבכרות ויש מאחרות הילכך כיון דלא ידעינן זמנה על כרחין אית לן למיזל אחר קציר ממש כנ''ל: מיתיבי וכו' בכירה ראשונה בשלשה בו. במרחשון: אפילה. אחרונה: אין היחידים מתענין. תלמידי חכמים המתענין ומתפללין על הגשמים כדתנן בפ''ק דתענית (ד' י.) התחילו היחידים מתענין: לשאול. ותן טו''מ בברכת השנים: להתענות. אם לא ירדו: לנודר. שאם נדר עד הגשמים אסור עד רביעה שניה דסתם גשמים רביעה שניה משמע שאין מקדמת ולא מאחרת: כמאן אזלא הא דתניא רשב''ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה להם רביעה ראשונה ושניה כמאן כר' יוסי. דאמר בי''ז ובכ''ג דאילו לר''מ ליכא ז' ימים בין ראשונה לשניה ואילו לר' יהודה איכא טפי ורשב''ג לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא קפידנא בנודר בירידת גשמים כלל אלא בזמנן אלא לדידכו נהי דקפדיתו בירידה ממש אודו לי מיהת דאע''פ שהתחלת ירידתן היתה מתחלת רביעה ראשונה ולא פסקו אפי' הכי אודו לי דכיון שנמשכו עד רביעה שניה תורת רביעה שניה עליהן ושלים ליה זמן נדריה וקס''ד דבנודר עד הגשם עסקי' דהכי הוה אורחייהו דאינשי ואם איתא לדר' זירא דאמר דבעד הגשם כולהו מודו דעד שיגיע זמן קאמר היכי אמר להו רשב''ג אודו לי מיהת ומאי אריא ירדו אפי' לא ירדו כלל כיון דכי נדר עד הגשם אמר והגיע זמנה של רביעה שניה לכולי עלמא שלים נדריה ומתרצינן ההוא דאמר עד הגשמים כלומר אי אמר עד הגשם אין הכי נמי דלכולי עלמא בעד שיגיע זמן סגי אבל הכא במאי עסקינן דאמר עד הגשמים זהו הפירוש הנכון בשמועה זו אבל אחרים פירשו דמעיקרא ר' זירא ה''ק מחלוקת כלומר כי אפליגו במתני' ומיהו לכ''ע עד רביעה שניה מתסר למר עד שתרד ולמר עד שתגיע דוקא כי אמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דהיינו רביעה ראשונה למר עד שתרד ולמר עד שתגיע דוקא וכי אמר מחלוקת כאילו אמר לא שנו ומקשינן עליה מדרשב''ג דאמר אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה אלמא אפי' אמר עד הגשם דקס''ד דבהכי עסקינן מיתסר עד רביעה שניה ומפרקינן ההוא דאמר עד הגשמים: מתני' קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה. כבר כתבתי למעלה דעיקר רבותיה דתנא דאפי' נודר מתחילת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י''ג חדש מיהו דוקא באמר השנה אי נמי שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל אע''פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת שהרי אם לא נהג באסורו שנה זו משלים לשנה הבאה הפשוטה ואע''פ שאסור לו לעשות כן בתחילה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הילכך אפי' קיים אותה שנה זו אין חדש העיבור בכלל והוסיף עוד הרשב''א ז''ל דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל והביא ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו (דף לא.) המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העבור והאי מוכר בית בבתי ערי חומה כאומר שנה אחת מיום זה הוא דמשעת מכירה הוא מונה ואפי' הכי טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור וכתב עוד ז''ל דלפי זה הא דתנן בפרק השואל (ב''מ דף קב.) המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר באומר שנה זו או השנה הוא דלעולם יש לו לשוכר חדש העבור מיהו לא משכחת לה שיהו לו י''ג חדש אלא בעומד בראש השנה אבל בעומד באמצעה לא דאי אמר השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת מיום זה אינו מונה אלא י''ב חודש מיום ליום אלו דבריו ז''ל ואינן נראין לי דודאי עיקר חדושיה דתנא לומר דבשנה מעוברת יש לו לשוכר שלשה עשר חדש ואם אמרת דלא משכחת לה אלא בעומד בראש השנה כל כי האי גוונא הוה ליה לתנא לפרושי ולא למסתם ולמפסק דיניה דנתעברה לשוכר ולא משכחת לה אלא באורחא דחיקתא לפיכך נראה לי דנודר ושוכר כל שקדם נדר ושכירות לחדש העבור ואמרו שנה אחת מיום זה מונין שלשה עשר חדש ואתא מתניתין דפרק השואל כפשטה וכי תימא אם כן תקשי ליה ההיא דערכין לאו ראיה היא כלל שאילו היה תנאי בין מוכר ללוקח בשנה מעוברת לומר אם לא תגאל מיום זה לשנה אחרת יהא חלוט אין הכי נמי דלהביא חדש העבור לא הוה צריך רבויא אבל הכא אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה היא שפסקה להכי זמן בכל השנים שאם לא יגאל עד שנה יהא נחלט לכך אם לאו רבויא הוה אמינא דתורה זמן א' פסקה לכל הלוקחין דהיינו י''ב חדש דהוי שנה ברוב שנים והרי אתה רואה בריש פרקין דדחי דאפי' בעומד בשנה מעוברת ואמר השנה דאי לאו דאשמועינן תנא הוה אמינא הלך אחר רוב שנים דלא אית בהון עיבור וכל שכן התורה שלא דברה על שנה ידוע דאי לאו רבויא הוה אמינא דשנה ברוב שנים קאמר להכי אצטריך רבויא כן נראה לי ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנדר שנה אחת סתם אסור בעבורה דמסתמא שנה זו משמע ואי פשע נמי קרוב אני לומר דאין לו תשלומין דמהשתא חייל נדריה ויתבאר ממה שכתבתי בריש מכילתין גבי בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וכו':

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד