נדרים סב ע"א

נדרים סב ע"א - Steinsaltz

The Sages taught: If most of the knives have been set aside, the figs left in the field are permitted with regard to the laws of stealing and are exempt from tithes, since their owners presumably do not want them and the figs are therefore considered ownerless property.

The Gemara relates: Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda arrived at a certain place at a time when most of the knives had been set aside. Rabbi Yehuda HaNasi ate the figs left in the field, but Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda did not eat. The owner of the field came and said to them: Why are the Sages not eating? It is now the period when most of the knives have been set aside. The Gemara notes: But nevertheless, Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda did not eat, since he thought that it was only due to embarrassment over the matter that that man said his comment, but he did not really mean to declare his figs ownerless.

The Gemara relates another incident: Rabbi Ḥama bar Rabbi Ḥanina arrived at a certain place at a time when most of the knives had been set aside. He ate from the figs that were left in the field, but when he gave some to his attendant the latter did not eat. Rabbi Ḥama said to him: Eat, as Rabbi Yishmael bar Rabbi Yosei said to me the following ruling in the name of his father: If most of the knives have been set aside, the figs are permitted with regard to the laws of stealing and are exempt from the tithe.

The Gemara relates another incident: A certain man found Rabbi Tarfon eating figs from his field at the time when most of the knives had been set aside. He placed Rabbi Tarfon in a sack, lifted him up, and carried him to throw him into the river. Rabbi Tarfon said to him: Woe to Tarfon, for this man is killing him. When that man heard that he was carrying the great Rabbi Tarfon, he left him and fled. Rabbi Abbahu said in the name of Rabbi Ḥananya ben Gamliel: All the days of that righteous man, Rabbi Tarfon, he was distressed over this matter, saying: Woe is me, for I made use of the crown of Torah, as Rabbi Tarfon was only released out of respect for his Torah learning.

And with regard to this statement, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Whoever makes use of the crown of Torah is uprooted from the world. This can be derived by means of an a fortiori inference: If Belshazzar, who made use of the sacred Temple vessels, which had already become non-sacred vessels by that time, as after their forcible removal from the Temple the vessels lost their sanctity, as it is stated in the verse: “And robbers shall enter into it, and profane it” (Ezekiel 7:22), showing that once the Temple vessels have been robbed they become non-sacred, was uprooted from the world for his actions, as it is written: “On that night Belshazzar the Chaldean king was killed” (Daniel 5:30); one who makes use of the crown of Torah, which lives and endures forever and whose sanctity cannot be removed, all the more so shall he be uprooted.

The Gemara returns to the incident involving Rabbi Tarfon. And in the case of Rabbi Tarfon, since he was eating during the time when most of the knives had been set aside, why did that man trouble him? The Gemara explains: It was because someone had been stealing grapes from that man all year, and when he found Rabbi Tarfon he thought: This is the one who stole from me the entire year. The Gemara asks: If so, why did Rabbi Tarfon berate himself? Clearly he was justified in saving himself. The Gemara answers: Since Rabbi Tarfon was very wealthy, he should have sought to appease him with money in order to save himself, rather than relying on his status as a Torah scholar.

Apropos the story of Rabbi Tarfon’s regret for gaining personal benefit from his status as a Torah scholar, the Gemara cites similar teachings. It is taught in a baraita: The verse states: “To love the Lord your God, to listen to His voice, and to cleave to Him” (Deuteronomy 30:20). This verse indicates that a person should not say: I will read the written Torah so that they will call me a Sage; I will study Mishna so that they will call me Rabbi; I will review my studies so that I will be an Elder and will sit in the academy.

Rather, learn out of love, as the verse states: “To love the Lord your God.” And the honor will eventually come of its own accord, as it is stated: “Bind them upon your fingers; write them on the tablet of your heart” (Proverbs 7:3), and it states: “Its ways are ways of pleasantness, and all its paths are peace” (Proverbs 3:17), and it states: “It is a tree of life to those who grasp it; happy is everyone who holds it fast” (Proverbs 3:17). Consequently, one who studies in order to master Torah for its own sake, as reflected in the verse “bind them upon your fingers,” will eventually merit pleasantness, peace, and happiness.

Rabbi Eliezer bar Rabbi Tzadok says: Do things for the sake of their performance, not for any ulterior motive, and speak words of Torah for their own sake. Do not make them a crown with which to become glorified, nor make them a dolabra [kordom] with which to hoe, i.e., do not use Torah study as a means of earning a livelihood. And this is an a fortiori inference: If Belshazzar, who made use only of sacred vessels that had become non-sacred vessels, was uprooted from the world, one who makes use of the crown of Torah, whose sanctity is permanent, all the more so shall he be uprooted from the world.

Rava said: In a time of need, it is permitted for a person to make himself known in a place where people do not know him. The proof is from what Obadiah said to Elijah in order to identify himself, as it is written: “But I, your servant, have feared the Lord from my youth” (I Kings 18:12). The Gemara asks: But this is difficult with regard to the story about Rabbi Tarfon, who was distraught because he revealed his identity to the man who placed him in the sack. The Gemara answers: The case of Rabbi Tarfon is different, as he was very wealthy, and therefore he should have sought to appease him with money.

Rava raises a contradiction: It is written that Obadiah spoke highly of himself: “But I, your servant, have feared the Lord from my youth.” And it is written: “Let another praise you, and not your own mouth” (Proverbs 27:2). He answers: This verse is referring to a place where people know him, where he should not praise himself, whereas that verse is referring to a place where people do not know him.

Rava said further: It is permitted for a Torah scholar to say: I am a Torah scholar, so resolve my case first, as it is written: “And the sons of David were priests” (II Samuel 8:18). The sons of David could not have been actual priests, as David was not a priest. Rather, the verse indicates that just as a priest takes his portion first, so too, a Torah scholar takes his portion first. And a priest, from where do we derive that he takes his portion first? As it is written: “And you shall sanctify him, for he offers the bread of your God” (Leviticus 21:8). And the school of Rabbi Yishmael taught: The phrase “and you shall sanctify him” applies with regard to every matter of sanctity:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

תנא בברייתא:

כיון שהוקפלו רוב המקצועות, ^[1] מותרות - הפירות הנשארות בשדה ועל האילנות - משום גזל, כי בעל הפירות אינו לוקחם לעצמו, אלא מפקירם.

ופטורות מן המעשר שהרי הפקר הם.

מעשה ברבי ורבי יוסי ברבי יהודה, דאיקלעו לההוא אתרא [נקלעו למקום כל שהוא] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות.

רבי הוה קא אכיל [רבי אכל] מן הפירות שנותרו.

ואילו רבי יוסי ברבי יהודה לא אכיל.

אתא מרהון [הגיע בעל הפירות] אמר להו: אמאי לא אכלי רבנן [מדוע אינכם אוכלים]!? והרי עתה עידן שהוקפלו רוב המקצועות, הוא, ומותרים הם.

ואף על פי כן לא אכיל רבי יוסי ברבי יהודה. כי קסבר רבי יוסי ברבי יהודה שרק משום סניות מילתא, הוא דקאמר הדין גברא [מפני רוע לב הוא שאמר אותו אדם].

כלומר, לא היתה כוונתו לומר שאכן מותרים הפירות, אלא בדרך זלזול היה אומר, וכאילו אמר: הרי אתם התרתם לעצמכם כשהוקפלו רוב המקצועות.

רבי חמא בר רבי חנינא איקלע לההוא אתרא [נקלע למקום מסויים] בזמן ש"הוקפלו רוב המקצועות".

הוה קאכיל, יהיב לשמעיה לא אכיל [רבי חמא אכל, וכשנתן לשמשו לא רצה השמש לאכול]. ^[2]

אמר ליה רבי חמא בר חנינא לשמשו: אכול! כי כך אמר לי רבי ישמעאל בר רבי יוסי משום אביו: אם כבר הוקפלו רוב המקצועות - הרי הפירות מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר.

רבי טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל [מצאו אדם לרבי טרפון שהיה אוכל מהפירות בזמן שהוקפלו המקצועות], כעס עליו בעל הפירות אחתיה בשקא, ושקליה, ואמטיה למשדיה בנהרא [הכניסו בתוך שק, והביאו אל הנהר, כדי לזורקו בו]. ^[3]

אמר, קרא רבי טרפון מתוך השק: אוי לו לטרפון, שאדם זה הורגו!

שמע ההוא גברא שרבי טרפון הוא, שבקיה, וערק [שמע כן אותו אדם, עזב את רבי טרפון לנפשו, וברח].

אמר רבי אבהו משום רבי חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק [רבי טרפון] היה מצטער על דבר זה שעשה, כי אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה! שהרי לא הניחו אותו אדם אלא לכבוד תורתו. ^[4]

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם.

ודבר זה אנו לומדים בקל וחומר:

ומה בלשצר ^[5] שנשתמש לשתיית יין בכלי קודש - שהוצאו מבית המקדש שבירושלים על ידי נבוכדנצר אביו - שכבר נעשו כלי חול, שהרי נאמר בנבואת יחזקאל על החורבן: "והסבותי פני מהם וחללו את צפוני [[מקום הצפון שלי, זה ההיכל וקודש הקדשים], ובאו בה פריצים וחללוה", כיון שפרצום [שנהגו בהם מנהג פריצות], נעשו חול - ובכל זאת נעקר מן העולם, דכתיב: ^[6] "בה בליליא קטיל בלשצר" [באותו לילה נהרג בלשצר] -

המשתמש בכתרה של תורה, שאינו מתחלל, אלא הוא קיים לעולם ועד, על אחת כמה וכמה שייעקר מן העולם.

ומקשינן: ורבי טרפון, כיון דכי אכיל, "הוקפלו רוב המקצועות" הוה [היות ובשעה שאכל כבר הוקפלו רוב המקצועות], ודרך בני אדם להפקיר את פירותיהם, אם כן, אמאי צעריה ^[7] ההוא גברא [למה ציער אותו בעל הפירות]!? ^[8]

ומשנינן: משום דההוא גברא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא [לאותו אדם היו גונבים ענבים כל השנה]. וכיון דאשכחיה לרבי טרפון [ומאחר שמצא את רבי טרפון אוכל מענביו], סבר אותו אדם שרבי טרפון היינו דגנבן [הוא האיש שהיה גונב אותן כל השנה].

ומקשינן עלה: אי הכי - שעל גניבת כל השנה היה מקפיד בעל ולא על הפעם הזו - אמאי ציער נפשיה [למה ציער את עצמו] רבי טרפון על שאמר מה שאמר!?

כי הניחא אם קפידתו של אותו אדם לא היתה אלא על הפעם הזו, לכן ציער את עצמו רבי טרפון, על שלא אמר לו לאותו אדם, שכאשר הוקפלו רוב המקצועות הפירות הם הפקר. ^[9]

ואפילו אם לא היה שומע לו אותו אדם, היה לו לרבי טרפון לשלם לו את אותו המעט שאכל.

וכיון שהיתה לו אפשרות להנצל בדרך אחרת מאשר להשתמש בכבודה של תורה, לכן היה מצטער.

אבל אם משום גניבת ענבים של כל השנה היה בא להורגו, לא היתה לרבי טרפון אפשרות אחרת להנצל ממנו! וכי היה עליו לשלם כסף שאינו מחוייב בו!? ^[10]

ומשנינן: משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסו לאותו אדם בדמים, ואפילו שאינו מחוייב בהם, ולא להשתמש בכתרה של תורה. ^[11] תניא: ^[12]

כתיב: "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".

מלמד הכתוב, שלא יאמר אדם:

אקרא תורה שבכתב, כדי שיקראוני חכם.

אשנה משניות, שהן תורה שבעל פה, כדי שיקראוני רבי.

אשנן גמרא, ^[13] כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה.

אלא למוד תורה מאהבה, ^[14] וסוף הכבוד לבא.

וכמו שנאמר בספר משלי [פרק ז]:

"בני, שמור אמרי, ומצוותי תצפן אתך.

שמר מצוותי, וחיה. ותורתי, כאישון עיניך.

קשרם על אצבעותיך, כתבם על לוח לבך".

כלומר: לא תכוין את לימוד התרה וקיום המצוות להנאתך, אלא כדי שיהיו שגורין בפיך.

ואומר: "נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך. קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך". ^[15]

וסוף הכבוד לבוא, שהרי הוא אומר:

"אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה.

כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה.

יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה.

אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד.

דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

ואומר [בפסוק סמוך]: "עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה - מאושר".

ממה שנאמר "דרכיה דרכי נעם", ונאמר "ותומכיה מאושר", למדנו שסוף הכבוד לבוא.

רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר:

עשה דברים, את מצוות ה' לשם פעלם, לשם הקב"ה שפעלם, וצוה עליהם. ודבר בהם, למוד אותם - לשמם. שיהא כל דבורך ומשאך בדברי תורה לשם התורה, כגון לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא כדי לקנטר ולהתגאות.

אל תעשם לדברי תורה עטרה להתגדל בהם, שלא תלמד כדי להתעשר ולהתגדל.

ואל תעשם קורדום, להיות עודר בו. שלא תלמד כדי שיהיה הלימוד כלי מלאכתך להתפרנס בו. ^[16]

וקל וחומר: ומה בלשצר, שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול, נעקר מן העולם -

המשתמש בכתרה של תורה, על אחת כמה וכמה.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ביה.

מותר לאדם ליידע את עצמו בפני אנשים שתלמיד חכם הוא, במקום שאין מכירים אותו. ^[17]

שנאמר: "ויהי עובדיהו [אשר על בית אחאב] בדרך, והנה אליהו לקראתו. ויכירהו, ויפול על פניו, ויאמר: האתה זה אדוני אליהו? ויאמר לו: אני. לך אמור לאדוניך, הנה אליהו! ויאמר, מה חטאתי כי אתה נותן את עבדך ביד אחאב להמיתני. והיה, אני אלך מאתך, ורוח ה' ישאך אל אשר לא אדע, ובאתי להגיד לאחאב, ולא ימצאך, והרגני.

ועבדך ירא את ה' מנעורי".

ואפשר, שלא היה אליהו מכיר בו. ^[18]

ומקשינן על רבא: אלא קשיא דרבי טרפון, מדועהיה מצטער על שהודיע לאותו אדם שרבי טרפון הוא, והרי אותו אדם לא היה מכיר בו!? ^[19]

ומשנינן: משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסיה בדמים.

היה לו לפייסו בדמים, ולא להשתמש בכבוד התורה.

רבא רמי [הקשה סתירת הפסוקים זה על זה]:

כתיב: "ועבדך ירא את ה' מנעורי", הרי שמותר להודיע את עצמו.

ומאידך כתיב: "יהללך זר, ולא פיך"!? ומשנינן: הא, הכתוב "יהללך זר ולא פיך", אמור באתרא דידעי ליה. במקום שמכירים אותו.

הא, הכתוב "ועבדך ירא את ה' מנעורי" - באתרא דלא ידעי ליה, במקום שאין מכירים אותו. ^[20]

אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר, מותר לתלמיד חכם לומר לבית הדין:

צורבא מרבנן אנא! ועל כן, שרו לי תיגראי ברישא [תלמיד חכם אני, והתירו את התגר שלי תחילה].

כלומר, דונו את דיני קודם לשאר בני אדם. ^[21]

דכתיב: "ובני דוד כהנים היו".

וכי בני דוד כהנים היו!? אלא מלמד הכתוב שבני דוד היו חכמים, ולכן דינם הוא ככהנים:

מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש.

ומפרשינן: וכהן, מנא לן שהוא נוטל בראש?

דכתיב לענין כיבוד הכהנים "וקדשתו, כי את לחם אלהיך הוא מקריב".

ותנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" - יש לך לקדש את הכהן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, לכל דבר שייראה גדול ומקודש. ^[22]

דהיינו:

הערות

^[1] מסתבר, שאף לדעת הרא"ם שהובא בהערה לעיל, המפרש לענין נדר מה שאמרו "הוקפלו רוב המקצועות", דהיינו לומר שאפילו אם הנודר לא קיפל מקצועותיו כבר חשוב שעבר הקיץ, מכל מקום לענין גזל לא נאמר כן. ואם ידוע שלא קיפל בעל השדה את מקצועותיו יהיה אסור משום גזל. אלא שלפי פירושו תהיה הכוונה שאם ידוע ש"הוקפלו רוב המקצועות" שבעיר ובא ללקוט משדה שאינו יודע אם קיפל בעל הפירות את מקצועותיו, יכול ללקוט מן השדה, כי מסתמא אף הוא קיפל מקצועותיו. ואילו לדעת הרנב"י [בהערה לעיל] יהיה הפירוש, שמתחלה צריך לידע שקיפל בעל הבית את מקצועותיו [וכמו בנדר]. אלא שבזה לא די עד שלא קיפלו רוב בני העיר את מקצועותיהם, כי אינו מחליט בדעתו להפסיק לקוץ עד שיעשו כן רוב בני העיר.

^[2] הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל בהגהותיו נתן טעם למה השמש לא היה רוצה לאכול, אף שרבו אכל.

^[3] במסכת כלה פרק א משמע שמעשה זה היה בשדהו של רבי טרפון עצמו, אלא שהיה לו אריס הנוטל למחצה ולשליש ולרביע, והוא זה שתפסו לרבי טרפון.

^[4] פירוש, היות והיה יכול להציל את עצמו באופנים אחרים והשתמש בכתרה של תורה על כן היה מצטער, וכמבואר בהמשך הענין.

^[5] דניאל ה ב: בלשאצר אמר בשתותו יין, להביא את כלי הכסף והזהב שהוציא אביו מבית המקדש שבירושלם, וישתו בהם המלך ושריו, נשותיו ופילגשותיו. ואכן הביאו כלי זהב שהוצאו מבית המקדש שבירושלם, ושתו בהם המלך ושריו נשותיו ופלגשותיו. באותה שעה יצאו אצבעות יד אדם, וכתבו על טיח הכותל של היכל המלך כנגד המנורה: מנא מנא תקל ופרסין. והמלך היה רואה את פס היד בשעת כתיבתה.

^[6] באותו פרק בדניאל, אחר שפתר דניאל את פשר הכתב שעל הקיר.

^[7] המהרש"א דקדק מלשון "צעריה" שלא היה בדעתו של אותו אדם להורגו אלא להפחידו, אבל רבי טרפון היה סבור שלהורגו הוא בא; ובזה יישב מה שהוקשה לו איך רצה אותו אדם, שיהודי היה, להורגו על גניבה, וראה עוד ב"עיון יעקב".

^[8] בפשוטו הביאור הוא, כי מאחר שטעם הדין הוא משום ששיערו חז"ל שבני האדם מפקירים את פירותיהם בשלב זה, אם כן מה היה איכפת לו שיקח מהם רבי טרפון, והרי הפקירם. אבל הרא"ש פירש: "דמסתמא כל בעלי נכסים בקיאים בדין זה", והיינו, כי מאחר שידע דין זה, אפילו אם תמצי לומר שהוא עצמו לא הפקירם, מכל מקום לא היה לו לצער את מי שעושה על פי דין. אבל מהר"ן שכתב אחר כך, שהיה לו לרבי טרפון להודיע לו שהוקפלו רוב המקצועות הוא, משמע שבעל הפירות לא ידע את הדין, ובהכרח לפרש לפי הר"ן כפירוש הראשון.

^[9] נתבאר על פי הר"ן.

^[10] ואם תאמר: ממה נפשך, אם אין צריך לשלם ממון שאינו חייב בדין, אם כן אפילו תשלום מועט לא היה לו לשלם, ואמאי ניחא לגמרא יותר אם נאמר שבא להורגו על מעשה זה של לקיחת הפירות! ? יש לומר, כי מאחר שראה רבי טרפון שאדם זה מקפיד, בהכרח הוא שלא הפקירם, ואם כן מן הדין צריך להחזיר לו. אבל בפירוש הרי"ף על "עין יעקב", כתב, שפירוש הר"ן דחוק, כי היכי סלקא דעתך לחלק בין דמים מועטים לדמים מרובים? דאי סלקא דעתין שציער עצמו על שלא שילם לו, גם בדמים מרובים של ענבי כולה שתא היה לו לשלם. ראה עוד שם.

^[11] א. כתב הר"ן: ומסקינן דאין הכי נמי, כיון דעשיר גדול הוה. מיהו דוקא כי האי גוונא הוא דאסור, משום דההוא גברא עדיין היה חושדו, ולכבוד תורתו הוא שהניחו. אבל ודאי לפטור עצמו בכבוד תורה במה שאינו חייב בו, שרי. כדאמרינן לקמן: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא, מס. כלומר, מותר לומר על עצמו שהוא תלמיד חכם ופטור הוא מתשלום מס, שאין תלמידי חכמים חייבים במס. ומותר לו גם לומר, שרו לי תיגראי ברישא [דונו את דיני תחילה], שכיוצא בדברים הללו זיכתה תורה לתלמידי חכמים, כשם שזיכתה לכהנים וללויים תרומות ומעשרות. ביאור הדברים: אף להיפטר ממה שאינו מחוייב בו על פי הדין, יש חילוק באיזה אופן הוא נפטר כשאומר שהוא צורבא מרבנן. אם אומר לו "צורבא מרבנן אני" ומתוך כך מבין מי שבא ליטול ממנו ממון שאינו חייב, וכגון בכרגא, שהגובה יודע שתלמידי חכמים פטורים מן המס. וכן אילו היה בעל הפירות מניחו לרבי טרפון מתוך שמבין הוא שהוא אינו הגנב, אז באמת מותר להודיע שהוא צורבא מרבנן. אבל במעשה זה של רבי טרפון, לא הועיל לרבי טרפון מה שהודיע לבעל הפירות שהוא רבי טרפון, כי עדיין היה חושדו שהוא הגנב, אלא שלא היה רוצה לפגוע בכבוד התורה, ובכי האי גוונא חשוב הוא משתמש בכתרה של תורה, ואם עשיר גדול הוא צריך הוא להמנע מכך. ב. רבי עקיבא איגר ציין לבבא קמא נט ב ולמהרש"א בחידושי אגדות שם, במעשה דאליעזר זעירא שהיה לובש מנעלים שחורים, כמנהג האבלים. ומצא אותו איש מאנשי ריש גלותא, ושאלוהו לפשר מעשהו, וענה להם שהוא מתאבל על ירושלים. אמרו לו: וכי חשוב אתה להתאבל על ירושלים! ? והיו סבורים שיוהרא היא, וחבשוהו בבית הסוהר. ואמר להם אליעזר זעירא: "גברא רבא אנא". והקשה המהרש"א בחידושי אגדות: איך נשתמש בכתרה של תורה להציל את עצמו? והרי רבי טרפון היה מצטער כל ימיו על שהציל את עצמו בכתרה של תורה! ? וראה שם שני תירוצים במהרש"א. ובפשוטו, לפי מה שכתב הר"ן המובא בסעיף א אין כאן קושיא, כי מאחר שהודיעם שגברא רבא הוא אם כן חשוב הוא להתאבל על ירושלים, ועל כן מניחים אותו ולא משום כבוד תורתו, ובכי האי גוונא מותר לדעת הר"ן.

^[12] ראה על ברייתא זו אריכות גדולה ב"קרן אורה".

^[13] נתבאר על פי ה"קרן אורה", ו"גמרא" היינו: "דרכי הסברא הישרה והחידוד האמיתי", [וראה רש"י ברכות ה א ד"ה זה גמרא "סברת טעמי ה משניות"]. והמאירי פירש: "אקרא הגירסא שיקראוני חכם, אשנה ר"ל בפירושין וחידושין שיקראוני רבי, אשנן ר"ל ללמד לתלמידים"; והב"ח הגיה: "אשנה כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה".

^[14] כעין מה שדרשו כאן "לאהבה את ה' אלהיך" על לימוד התורה, מצינו במדרש תנחומא פרשת נח [אות ג], וכך איתא שם: "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה, מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן "מקבלין אתם את התורה?", ענו כולם ואמרו "נעשה ונשמע", מפני שאין בה [בתורה שבכתב] יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו. שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מ אדך". ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ואיזה זה תלמוד שהוא על הלב וכו'. ולפי זה יהיה "לאהבה את ה' אלהיך" על התורה שבעל פה [שהיא כוללת משנה וגמרא], וזה הוא שאמרו "שלא יאמר אדם אשנה כדי שיקראוני רבי; אשנן כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה", ו"לשמוע בקולו", אולי יהיה הכוונה לתורה שבכתב, ועל זה אמרו: "אקרא שיקראוני חכם" ; וענין "לדבקה בו" ראה ב"קרן אורה".

^[15] על פי גירסת הר"ן כפי שכתב הרש"ש; והוסיף הרש"ש שממקרא זה יש ללמוד שסוף הכבוד לבא, כי המשך הפסוקים הוא: "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך". ויש לפרש הפסוק שהוא עולה על תורה שבעל פה ותורה שבכתב, והוא מה שאמר "נצור בני מצות אביך", שתורה שבעל פה נקראת "מצוה" כמבואר בברכות ה א, "ואל תטוש תורת אמך" היא תורה שבכתב; וזה הוא שאמר: קשרם על "לבך" הוא תורה שבעל פה שהיא תלויה בלב, וכמו שהובא לעיל בהערה ממדרש תנחומא, "וענדם על גרגרותיך" היא תורה שבכתב; וראה בפירוש רש"י על התורה בפרשת נצבים על הפסוקים "כי המצוה הזאת וגו' בפיך ובלבבך לעשותו".

^[16] נתבאר על פי הרא"ש; ורש"י באבות [ד ה] פירש: להתגדל בהם, שלא תלמוד על מנת ליטול עטרה שיקראו אותך רב ותתגדל בה; ואל תעשם קורדום לחפור בה, שאדם עושה בו מלאכה, וכן לא תלמוד אותה על מנת שאם תצטרך לבריות שתלמד אותה בשכר אלא על מנת ללמד בחנם.

^[17] כתב הרא"ש: כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו וייענשו, ואולם ב"קרן אורה" כתב, שהר"ן בהכרח אינו סובר כן, ראה דבריו בד"ה והרא "ש.

^[18] המאירי הוסיף כאן: "וכתוב אחריו: הלוא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים, הנה שהודיע לאליהו מה שלא היה יודע.

^[19] ב"קרן אורה" הקשה מכאן על דברי הר"ן [הובאו בהערה 10 לעיל], שרבי טרפון שאני שהיה חושדו אותו אדם אף על פי שרבי טרפון הוא, ונמצא משתמש בכתרה של תורה, ודעתו נוטה שהר"ן לא גריס הקושיא והתירוץ האלו, וכמו שהוכיח מן הרא"ש שאינו גורס קושיא ותירוץ אלו. ראה שם בד"ה אי ובד"ה והרא"ש.

^[20] כתב המהרש"א, ששלמה המלך לא סתם דבריו, אלא הכל מפורש בפסוק: "יהללך זר" כשיש זר שיודיעך, "ולא", וכשלא ידעוך אז יהללך "פיך".

^[21] כתב הרא"ש: "פסקו לי דיני, כדי שלא אתבטל מלמודי". ואולם מדברי הר"ן לעיל סוף ד"ה שנשתמשתי שכתב על זה "שכיוצא בדברים האלו זכתה תורה לתלמידי חכמים כשם שזכתה לכהנים תרומות ומעשרות", ומשמע שאינו משום ביטול תורה. ומיהו גם מהגמרא שמדמה את זה ל"וקדשתו" האמור לגבי כהנים, לא משמע שהוא משום ביטול תורה. והמפרש פירש "בשביל כבוד תורתי". והמהרש"א הקשה על הרא"ש וסייע למפרש ממה שמצינו בפרק ב' דכתובות לרב נחמן שהקדים את דין קרובו של רב ענן לדין של יתומים, וזה הרי ודאי אינו אלא משום כבוד התורה; וראה מה שכתב שם ליישב.

^[22] רא"ש.

א תנא [שנה החכם]: הוקפלו רוב המקצועות, כלומר, הוחזרו למקומם הסכינים שקוצצים בהן את התאנים — מותרות התאנים הנמצאות בשדה משום גזל, שאין הבעלים מקפידים עוד עליהן, ופטורות מן המעשרות משום שהן הפקר.

מסופר: רבי ור' יוסי בר ר' יהודה איקלעו לההוא אתרא [הזדמנו למקום אחד] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, רבי הוא קא אכיל [היה אוכל] מהן, ר' יוסי בר ר' יהודה לא אכיל [אכל]. אתא מרהון [בא בעליהן] של התאנים, אמר להו [להם]: אמאי לא אכלי רבנן [מדוע אין חכמים אוכלים]? הלא זמן שבו הוקפלו רוב המקצועות הוא! ואף על פי כן לא אכיל [אכל] ר' יוסי בר ר' יהודה, קסבר [היה סבור]: משום סניות מילתא הוא דקאמר הדין גברא [בגלל בושה שבדבר הוא שאמר כן אותו אדם] ולא התכוון באמת להפקירן.

מסופר: ר' חמא בר ר' חנינא איקלע לההוא אתרא [הזדמן למקום אחד] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, הוה קאכיל [היה אוכל] מן התאנים, יהיב לשמעיה [נתן לשמשו] ולא אכיל [אכל] השמש. אמר ליה [לו]: אכול, כך אמר לי ר' ישמעאל בר ר' יוסי משום (בשם) אביו: הוקפלו רוב המקצועות — מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר.

מסופר: ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא [מצא אותו אדם אחד] בעל שדה בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל [שהיה אוכל] מן התאנים. אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא [הכניס אותו בשק ונטלו והביאו עאל מנת לזרוק אותו בנהר]. אמר לו ר' טרפון: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא שבקיה וערק [אותו אדם, הניחו וברח] שנבהל והתבייש על שרצה לפגוע באדם גדול כר' טרפון. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק (ר' טרפון) היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, שמשום כבוד תורתו של ר' טרפון הניח לו אותו אדם.

ובאותו ענין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם. ואפשר ללמוד זאת מקל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש של מקדש שבאותה שעה נעשו כבר כלי חול, שלאחר שהוצאו בכוח מן המקדש נתחללה קדושתם, וראיה שנתחללו — שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב), לומר: כיון שפרצום נעשו חול, ובכל זאת, מפני שעשה בלשצר כן נעקר מן העולם, דכתיב [שנאמר]: "בה בליליא קטיל בלאשצר" [בו בלילה נהרג בלשצר] (דניאל ה, ל), המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים ואינו מתחלל לעולם — על אחת כמה וכמה.

ושואלים: ור' טרפון, כיון דכי אכיל [שכאשר אכל] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות הוה [היה], אמאי צעריה ההוא גברא [מדוע ציערו אותו אדם]? ומסבירים: משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא [שאותו אדם היו גונבים לו ענבים כל השנה], וכיון דאשכחיה [שמצאו] לר' טרפון סבר [חשב]: היינו דגנבן [זהו שגנב ממני] כל השנה. ושואלים: אי הכי אמאי ציער נפשיה [אם כך מדוע ציער ר' טרפון את עצמו]? הלא ידע שאין הוא הגנב והיה צריך להציל עצמו! ומשיבים: משום שר' טרפון עשיר גדול הוה [היה], ועל מנת להינצל הוה ליה [והיה לו] לפייסו בדמים (בכסף), ולא לומר לו שהוא ר' טרפון. כיון שהוזכר המעשה שר' טרפון הצטער על שנשתמש בכתרה של תורה, מביאים דברים נוספים הקרובים לאותו נושא.

תניא [שנויה ברייתא]: נאמר "לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו" (דברים ל, כ) ובא הדבר להדגיש שלא יאמר אדם: אקרא בתורה כדי שיקראוני "חכם", אשנה במשנה כדי שיקראוני "רבי", אשנן כדי שאהיה זקן (חכם, רב) ואשב בישיבה.

אלא למד מאהבה כפי שאמר הכתוב "לאהבה את ה'", וסוף הכבוד לבא מעצמו. שנאמר: "קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך" (משלי ז, ג). ואומר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). ואומר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (משלי ג, יח), שהמחזיק בתורה לשם שמים סופו שיזכה לעושר וכבוד, שלום ואושר גם בעולם הזה.

ר' אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, לשם עצמם, ולא לשם מטרה אחרת, ודבר בהם לשמם. אל תעשם את דברי התורה עטרה וכבוד כדי להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, כלומר, לכלי להתפרנס מהם. וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול — נעקר בשל כך מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה שאינם מתחללים לעולם — על אחת כמה וכמה.

אמר רבא: בשעת הצורך שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה [מותר לו לאדם להודיע, לפרסם עצמו במקום שאין מכירים אותו], וראיה לדבר — דכתיב [שנאמר] שאמר עובדיהו לאליהו, כדי שידע מי הוא "ועבדך ירא את ה' מנערי" (מלכים א יח, יב). ושואלים: אלא קשיא [קשה] זו של ר' טרפון שהצטער על מה שאמר לאותו אדם שהכניסו לשק, והרי הלה לא הכירו, ומותר היה לו להודיע מי הוא! ומשיבים: שונה המקרה של ר' טרפון כיון שעשיר גדול היה, והוה ליה לפייסיה [והיה לו לפייסו] בדמים.

רבא רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ועבדך ירא את ה' מנערי", וכתיב [ונאמר]: "יהללך זר ולא פיך" (משלי כז, ב)! ותירץ: הא [זה] — באתרא דידעי ליה [במקום שמכירים אותו] אין לו להלל את עצמו, הא [זה] — באתרא דלא ידעי ליה [במקום שאין יודעים אותו].

אמר רבא: שרי לצורבא מרבנן למימר [מותר לתלמיד חכם לומר]: צורבא מרבנן אנא, שרו לי תיגראי ברישא [תלמיד חכם אני, פתרו את דיני בראשונה], דכתיב [שנאמר]: "ובני דוד כהנים היו" (שמואל ב ח, יח), והרי בודאי לא היו כהנים ממש, אלא ודאי כוונתו: מה כהן נוטל בראש — אף תלמיד חכם נוטל בראש. וכהן מנא לן [מניין לנו] שהוא נוטל חלק בראש? דכתיב [שנאמר]: "וקדשתו כי את לחם (ה') אלהיך הוא מקריב" (ויקרא כא, ח), ותנא דבי [ושנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "וקדשתו" — לכל דבר שבקדושה צריך לקדשו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא הוקפלו רוב המקצועות מותרות התאנים הנשארים משום גזל. דאפקורי מפקרי להו בעלים ולפיכך פטורות מן המעשר דקיימא לן הפקר פטור מן המעשר:

מותרות מן הגזל. דמסתמא הפקירום הבעלים והפקר פטור מן המעשר:

משום סניות מילתא. דבר שנוי וגנאי היה לו אם לא יאמר להם שיאכלו ולא מנדיבות לב אמר כן:

אוי לי שנשתמשתי בכבוד תורתי. על שנפטר מאותו האיש בשביל כבוד תורתו:

בה בליליא. באותו הלילה ששתו בכלי בית המקדש הוא ושריו:

אמאי צעריה ההוא גברא. דמסתמא כל בעלי נכסים בקיאין בדין זה:

א"ה אמאי ציער נפשיה. דכיון דשמע שרצה להרגו על שגנב תאניו היה לו לירא שבודאי יעשה כן וא"ה אמאי מצטער והלא יפה עשה שהציל את עצמו מן המיתה ואף בלא מיתה נמי אמרינן לקמן שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה: ומשני כיון דעשיר גדול הוה היה לו לפייסו בדמים ולשלם לו כל התאנים שגנבו לו:

עשה דברים לשם פעלם. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו:

ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות:

ולא תעשם עטרה להתגדל בהם. שתלמוד כדי להתעטר ולהתגדל:

ולא קרדום לחתוך בהם. שתלמוד כדי שתהיה כלי מלאכתך להתפרנס בה:

באתרא דלא ידעי ליה. כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו:

שרו לי תגראי ברישא. פסקו לי דיני כדי שלא אתבטל מלמודי:

לכל דבר שבקדושה. בכל דבר שיראה גדול ומקודש:

משהוקפלו רוב המקצועות על הדרך שביארנו במשנה כל שנשארו מן התאנים בשדות או אף באילנות הרי הן הפקר ואין בהן משום גזל ופטורות מן המעשר כדין הפקר:

תלמיד חכם כל שאפשר למעט שלא יהנה בכבוד תורה בכבוד ובתועלת יעשה שלא יהו דברי תורה אצלו קרדום ועטרה דרך הערה אמרו כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו חול כדכתיב ובאו בה פריצים וחללוה כלומר שמכיון שפרצום ר"ל שנהגו בהם מנהג פריצות יצאו לחולין ברשותם ואע"פ כן נעקר מן העולם כדכתיב ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא משתמש בכתרה של תורה לא כל שכן ומכל מקום במקום אונס ושאין בידו לברוח מן הנזק בצד אחר אלא ברוב עמל ופסידה גדולה ויכול להציל עצמו בכבוד תורה מותר מעשה ברבי טרפון שמצאו אדם אחד אוכל תאניו אחר שהוקפלו רוב מקצועות והיה מצערו הרבה עד שבקש להרגו ואמר אוי לו לטרפון שזה הרגו שמע אותו האיש שרבי טרפון הוא והניחו וברח וכל ימיו היה מצטער בעצמו ואמר אוי לי שנשתמשתי בכבוד תורה מפני שעשיר גדול היה והיה לו לפייסו בדמים ומכל מקום אלו היה נמנע כשיאמר לו מותר הוא אחר שהוקפלו רוב המקצועות ודאי מותר לו לומר כן אלא שאותו האיש אירע לו שהרבה פעמים היו גונבין לו מהם וחשב בעצמו ודאי זהו הגנב והציל עצמו הימנו בכבוד תורה אלא שנצטער על שלא פייסו בדמים:

וכן אמרו חכמים לאהבה את ה' אלהיך שלא יאמר אדם אקרא ר"ל הגירסא שיקראוני חכם אשנה ר"ל בפירושין וחידושין שיקראוני רבי אשנן ר"ל ללמד לתלמידים שאהא זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף שהכבוד בא וכן אמרו עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשם שמים ולא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות חופר בו הא במקום אונס מותר כמו שביארנו והוא שאמרו שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה דכתיב ועבדך היה ירא את ה' מנעוריו וכתוב אחריו הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים הנה שהודיע לאליהו מה שלא היה יודע ומה שכתוב יהללך זר ולא פיך ענינו באתרא דידעין ליה:

וכן אמרו שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא ר"ל שתפסקו גמר דין שלי תחלה שזה דין הוא ואם אינו רוצה למחול עליו רשאי שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש כדכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון בספר תורה ולברך ראשון בברכת המזון וליטול מנה יפה ראשון בסעודה אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש וכן מותר לו לפטור עצמו ממסים וארנוניות לומר צורבא מרבנן אנא לא יהיבנא כרגא שאף זו מחוקו היא שנא' מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום ומנדה זו מנת המלך ופירושו טסקא של קרקעות בלו זה כסף גולגלתא והוא מס שהיו נותנין למלך במעות לחשבון הגלגלות בקע וכיוצא בו לגלגלת והלך זו ארנונא ופירושו מס של בהמות ויש מפרשים מזונות בני חילו המוטלים על בני העיר כשהיה הולך ממקום למקום הא כל שאינו ממין דברים אלו שהן כעין דין אצלו ימעט כמו שיוכל שלא יהנה בכבוד תורה לכבוד ולתועלת אלא יברח מהם והם רודפים אחריו:

ולענין שאר האומות הקדומות בעבודת האלילים וכיוצא בהם מיהא כל שיכול להציל עצמו ממה שהם מבקשים ממנו שלא כדין עושה והוא שאמרו שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דבי נורא אנא לא יהיבנא למכסא וכל שכן למי שאינו צורבא מרבנן ובי נורא היתה ע"ז לעובדי האלילים שהיו עובדים ליסוד האש מותר לו לומר שהוא מהם ופרשו רבותי שיהא בלבו לומר כן על התורה הנקראת אש אבל בע"ז אחרת שאי אפשר להניח שמה על איזה דבר שבקדשה אסור ויש מפרשין כן אף בכל ע"ז ובלבד שיאמר עבדא כלומר שמשועבד הוא להם והיה מחוקם שאף עבדיהם פטורין וכן שיאמר ולא יהיבנא מכסא כלומר שאינו אומר אלא להבריח ארי מעליו:

תנא הוקפלו רוב המקצעות מותרות משום גזל ופוטרות מן המעשרות פי' מותרות משום גזל דודאי מדעת הניחום שם הבעלים ואין בדעתם לחזור וליטלם ופטורות מן המעשר כדין כל הפקר ועדיין לא נגמרה מלאכת הקציעות למעשר עד שיכתשם ויעשה מהן עיגולין כדתנן בפ"ג דמעשרות שאם מצא קציעות מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ולבסוף תני מצא כילאי דכול החייב שידוע דמדבר הגמור אלא אין גמר מלאכתן למעשר אל אכשיעשה מהן עיגולין ואמתי מועיל ההפקר להיות פטור מן המעשרות עד לעולם כשהופקר קודם שנגמרה מלאכתו שאפילו אם יגמור לאחר מיכן פטור אבל אם היפקר לאחר שנגמרה מלאכתו שוב אינו פוטרו כדתנן בפ"ק רפואה לעולם הוא ניתן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח:

משום סניות לבא כלומר מפני רוע לב הוא אומר כן ולא משום עין יפה דהוה מכסיף דלא היינו כעין כלך אצל יפות דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה.

כיון שפרצום שנהגו בהם פריצות ונעשו חול. פירוש שנעשו חול בשעה שנשתמש בהן דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצום הפריצים נעשו חול ומותר ליהנות מהן. נעקר מן העולם אף על פי שמותר ליהנות מהן הני מילי לישראל אבל לגבי פריצין עדיין בקדושתן הן עומדים להענישם עליהן שלא יהו חוטאין נשכרין. הרא"ם ז"ל.

אמאי צעריה ההוא גברא למה עשה שלא כדין ורבי טרפון למה לא אמר לו כדין אכילנא. ומשני רבי טרפון אמר לו ולא הניחו דההוא גברא גניבן וכו'. אי הכי כיון שלא היה יכול להשמט ממנו רבי טרפון כי אם על ידי כך שיודיע עצמו אמאי ציער רבי טרפון נפשיה למה נצטער (אתה) הוא כן וכי היה לו להניח שימיתהו אותו האיש. ומשני מצטער היה שהיה יכול להשמט ממנו בלא הודעת תורתו דעשיר גדול היה רבי טרפון והוה ליה לפיוסי ההוא גברא בדמי ולשלם לו כל ענבים שגנבו לו והיה מצטער שלא עשה כן. שיטה.

וזה לשון הפירוש: ורבי טרפון גברא רבה כוותיה ודאי ליכא לספוקי דכיון דקאכיל ודאי הוקפלו כו'. ואמאי ציעריה ההוא גברא לרבי טרפון אמרי ודאי לאו משום תאנים דהוה אכיל ההיא שעתא צעריה אלא משום ההוא גברא כו'. אי הכי דהוקפלו רוב המקצועות ושלא כדין עבד ליה ההוא גברא אמאי מצער נפשיה רבי טרפון כלומר מאי טעמא לא אמר ליה מאי טעמא לא מנחת לי הא לית בהו משום גזל ולא איתהני בכתרה של תורה דמאי הוה ליה למיעבד אפילו הכי קמיתהני בכתרה של תורה משום דרבי טרפון וכו' והוה ליה לפיוסי בדמים וניצל בלא דמים מפני כבוד תורתו ולפיכך היה מצטער. עד כאן.

אקרא אלמד פסוק. אשנה משנה. אשנן תלמוד שאהיה זקן דזקן היינו זקן שקנה חכמה. אלא למוד מאהבה שלא לשום כבוד ולא יהא לך שום ספק כי סוף הכבוד לבוא. שאם תלמוד תמיד לסוף יהא לך כבוד שנאמר קשרם על אצבעותיך. למוד מאהבה דדבר שהוא אוהב הוא קושר על (לוח לבו) אצבעותיו. ואומר (קשרם) כתבם על לוח לבך תמיר דהיינו נמי למוד מאהבה. ותומכיה שתומכה ולומדה תמיד לסוף מאושר. והיינו דאמר דסוף הכבוד לבוא.

אל תעשם עטרה להתגדר בהם שלא תאמר אעשה מצות כדי שישמעו בי שאני עושה מצות ויכבדוני. ולא קרדום להיות עודר בו כאדם שעודר וקוצץ בקרדומו ויש לו הנאה ממנו כך אל תהנה מכתרה של תורה. פירוש.

שרו לי תגראי ברישא התירו לי תגר שלי פסקו דיני ואלך לי. ובאתרא דלא ידעין ליה. אי נמי אפילו באתרא דידעין ליה ושלא יאחר שם ויתבטל מלימודו דכתיב ראיה לדבר שתלמיד חכם דינו להיות ראשון לכל דבר שבקדושה פירוש לכל דבר שהוא נראה מקודש אם תקדימנו. לפתוח ראשון בדרשה או בעצה או לברך בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון פירוש ליטול מנה יפה. ולהיותו ראשון אם יושב בסעודה או חולק עם חבירו יקדימוהו וגם יתנו לו מנה יפה. ובשלהי הוריות תניא נמי להחיותו ולפדותו מבית השבי ראשון שגם בזה נראה גדול ומקודש. שרו ליה לצורבא מרבנן למימר אפילו באתרא דידעינן ליה לא יהיב אכרגא שלעכב ממונו שלא וגזלוהו מותר להודיע עצמו ולומר לא יהיבנא דכתיב שהוא פטור.

רש"י להיות עודר כצ"ל:

בד"ה אלא כו' לרבי טרפון דאם שרו לי' כצ"ל:

ר"ן בד"ה שנשתמשתי כו' שהניחו כשהודיעו כצ"ל בד"ה א"ה כו' דאין ה"נ כצ"ל:

קסבר משום סניות מלתא הוא דקאמר כו'. עיין בפירושים ועי"ל דה"ק קסבר דאמר משום סניות ורוע מלתא עליו אילו הוה קאמר דעדיין לא הפקירן היה צריך לעשרן דגם אם היה אומר שעשרן לא היה נאמן והיה צריך לעשרן דמאי וק"ל:

אוי לו לטרפון שזה כו'. יש לעיין קצת בזה דלא היה לו לומר אלא טרפון אני לא תהרגני ויש לפרש דקאמר האי לישנא שהיה מצטער עצמו גם אלאחר מיתתו וע"פ מ"ש כל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ואם זה יהרגהו ודאי שיהיה נענש גברא ההוא ע"י וא"ל כן שיזהר ביותר מלהורגו וק"ל:

אמאי צעריה ההוא גברא כו'. משמע דלאו עובד כוכבים הוה מדשבקיה וערק כששמע דר' טרפון הוא וכמ"ש הרא"ש דמסתמא היה בקי בדין זה וא"ת א"כ מאי תירץ דהיה סבור דגנב לו ענבי דכולי שתא דמ"מ למה בא להורגו וכי לא ידע גם דין זה דאין לגנב דין מיתה מן התורה אלא דין כפל ואין זה נקרא בא במחתרת דאין לו דמים דהיינו בשעת גניבה אבל הכא השתא בהוקפלו רוב מקצעות היה מותר בהן וי"ל דלא היה דעתו להורגו אלא שגזם לו למשדיי' בנהר כדי שיודה וישלם לו ענבים דכולי שתא וכן משמע לישנא דאמאי צעריה מיהו ר' טרפון ודאי שהיה סבור שבא להורגו כמ"ש אוי לו לטרפון שהרגו זה וניחא דפריך אי הכי אמאי ציער נפשיה דבשלמא אי לא היה חושדו בגנב לו ענבי דכולי שתא אלא אההוא שעתא דהוקפלו רוב המקצעות גם אם היה נדמה לו לעובד כוכבים לא היה לו דין גנב עליו כיון דרובא היו מפקירין אז הענבים גם אם הוא לא הפקיר ולהכי היה מצטער עצמו שלא היה לו לירא שיהרגהו אלא שגיזם לו כך כדי שישלם לו מאי דקאכיל השתא אבל השתא דקאמרת דשמע מיניה שבא להורגו על שגנב ענבים דכולי שתא ודין מיתה יש לגנב בדיני עובדי כוכבים ושפיר היה לו לירא שיהרגו בדיניהם ואמאי מצטער היה על שניצל מן המיתה ע"י דבורו שהודיע נפשיה ומשני דאפ"ה היה מצטער כיון דעשיר גדול היה יכול היה להציל עצמו בריבוי ממון גם שדין מיתה היה לו בדיניהם ויש לעיין ברא"ש ובר"ן בזה דרכים אחרים ודו"ק:

לאהבה את ה' גו' שלא יאמר אדם כו' אשנה שיקראוני רבי כו' אלא למוד מאהבה כו'. כמה קראי מקמי דהאי קרא דכתיב בהו לאהבה את ה' גו' אלא דלא משמע בהו דאיירי בלימוד אלא בקיום המנות אבל בהאי קרא כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך גו' דמשמע לימודה וק"ל:

שלא יאמר אשנה שיקראוני רבי כו' שנאמר קשרם על אצבעותיך כו'. פי' הר"ן דחוק ונראה דה"פ שלא יאמר אשנה שיקראוני רבי דהיינו שלא לשמה אלא למוד מאהבה דהיינו ללמוד ולקיים מצות בוראו שנאמר קשרם על אצבעותיך דהיינו שיצרף מעשה אצבעותיו אל הלימוד ואומר עץ חיים הוא למחזיקים ולא ללומדיה לבד אלא שגם מחזיקים בהם לעשותם וסיים ותומכיה מאושר היינו סוף הכבוד שהוא אושר אמיתי וע"ז סמך מאמר עשה הדברים לשם פעלם דהיינו נמי לשם זה שתהיה פעלם דהיינו ללמוד ולעשות:

עשה הדברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם כו' ואל תעשם עטרה כו' ואל תעשם קורדם כו'. זכר כאן ארבע דברים בדרכי הלמוד השנים מהם בעשה והשנים בל"ת כי הלימוד נחלק לד' חלקים והסי' בהם אגד"ל אלו אותיות שיש למ"ד בכל אחת מהם האלף הוא הלומד כדי שיקראוני רבי ואלוף. הגימ"ל לשם גמול הבאת שכר בעה"ב. הדל"ת כדי לפרנס עצמו. הלמ"ד לומד לשמה לשם מצות הלמוד מאהבת ה' שצוהו על כך והנה השני' בעשה לשם גמול ולשם לימוד ומתוך שלא לשמה דהיינו לקבל פרס בא לשמה דהיינו ההיא דרב יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך כו' כמ"ש התוס' בפ' היה נוטל וע"כ התחיל הכא עשה הדברים לשם פעלם שתקבל שכר פעולה שלהם ומתוך זה תבא לדבר בהם לשמה שהיא מעלה העליונה ואח"כ זכר בל"ת השנים שלא לשמה הגמורים אל תעשם עטרה כו' ואל תעשם קורדום כו' אשר עליהם נאמר בשמעתין המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ובעלמא אמרינן בהו טוב לו שלא נברא כמ"ש התוס' שם:

באתרא דלא ידעי ליה דכתיב ועבדך ירא גו'. פי' הר"ן דאפשר דאליהו לא הוה ידע ליה עכ"ל אבל מדקא"ל עובדיה לאליהו הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי גו' משמע דהוה ידע ליה ואפשר מן השמועה שהוגד לו זה ודאי הוה ידע ליה אלא שלא הכיר בו שזהו וק"ל:

וכתיב יהללך זר גו' הא באתרא דידעי ליה הא כו'. ושלמה לא סתם דבריו דכולה מלתא מפורש בהאי קרא וה"ק יהללך זר דהיינו ודאי בידעוך ולא דהיינו שלא ידעוך שלא יוכלו להללך אזי שרי לפיך להודיעך וק"ל:

שרו לי תיגרא ברישא כו'. פירש"י משום כבוד תורה והרא"ש פי' כדי שלא אבטל מלמודי ומההיא דכתובות פ"ב דהקדים רב נחמן דיני' דקריביה דרב ענן לדינא דיתמא משמע כפירש"י משום כבוד תורה דמשום ביטול תורה כפי' הרא"ש לא שייך בקריבי' דרב ענן ויש ליישב דודאי היכא דידעינן ליה יש לו להקדים דין ת"ח ואפילו דין קרובו משום כבוד תורה כההיא דהתם אבל היכא דלא ידעינן ליה ואיהו בעי לאודועי נפשיה לית ליה למימר משום כבוד תורתו אלא משום ביטול תורתו וק"ל:

גמרא אמר להו אמאי לא אכלי רבנן. יתכן דגם רבי הפסיק כבר לאכול טרם בואו:

שם קסבר משום סניות מילתא כו'. כה"ג בב"מ (כב):

שם שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צמ"ר אנא שרו לי כו'. זה שרי אפי' באתרא דידעי ליה דומיא דכהן דשרי ליה למימר כהנא אנא הבו לי מת"כ:

ר"ן ד"ה משום סניות. כבר התרתם כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה קשרם. והוסיף ע"ז ואמר ענדם על גרגרותיך. נראה מזה שהיה גירסתו בגמרא קשרם על לבך והוא שם (ו כא) כי כן כתיב בסופו ענדם כו'. וממקרא זה מוכח ג"כ הא דסוף הכבוד לבוא כי בפסוק דלאחריו כתיב בהתהלכך תנחה אותך כו':

גמ' בכלי קדש שנעשו כלי חול. נ"ב תימה הא תנן התם אין מועל אחר מועל אלא בבהמה ובכלי שרת:

שם אשנן. נ"ב לתלמידים:

אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ. קשא כיון דהוא לא רצה להציל עצמו בדברים אלו, למה פירש שמו? והוה ליה למימר אוי לי שזה הורגני!
ונראה לי בס"ד הוא הוה בדיק בשמא וחשב שנקרא טרפון שהוא לשון טרוף טורף שסופו להיות נטרף ביד אחרים וקרא אוי על שם טרפון שנקרא בו ולכך אמר אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן רוצה לומר לשם טרפון שהוא מורה שיהיה נטרף שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ רוצה לומר אדם הדיוט כמוני ולא נטרף על ידי מלכות להיות מן עשרה הרוגי מלכות.

אִי הָכִי, אַמַאי צִעֵר נַפְשֵׁיהּ?. פירוש בשלמא אי אמרת בעבור התאנים שאכל בו ביום עשה לו ההוא גברא דבר זה אם כן ודאי לא היה בדעתו להרגו כי אין זה גנב אלא שכיון לצערו בלבד ולכך נצטער רבי טרפון על אשר הציל עצמו מן הצער בכתרה של תורה דהיה לו לסבול הצער ולא יהנה בכתרה של תורה! אבל השתא דאמרת שאותו גברא חשב שזה הוא הגנב שהיה גונב בלילה שאז יש לזה דין גנב דחייב מיתה דודאי היה בא במחתרת ואם כן ודאי היתה כונתו להרגו ואם כן למה נצטער רבי טרפון על אשר הציל עצמו ממות בכתרה של תורה? דשפיר עביד וחייב למעבד כן! דפקוח נפש דוחה שבת וכל שכן להציל עצמו בכתרה של תורה דשרי.

שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֶקְרָא, שֶׁיִּקְרְאוּנִי חָכָם. פירוש אֶקְרָא היא הגרסא של תורה שבעל פה כי במקרא התנ"ך לא יקראוהו חכם, אֶשְׁנֶה לעצמי לימוד העיון והסברה בתורה שבעל פה שיקראוני רבי ואז יעטרוני בזהובים לתת לי הספקה. ועוד אֶשְׁנֶה רוצה לומר אלמד לאחרים כדי שעל ידי כך אהיה ראש ישיבה שיש בזה גדולה וכבוד, אלא לְמֹד מֵאַהֲבָה וסוף הכבוד לבא!
אמרו סוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא ולא אמר 'והכבוד יבא' נראה לי בס"ד רמז בזה על תלתא מיני יופי דנקיט במיליתיה שהם יִּקְרְאוּנִי חָכָם וְיִּקְרְאוּנִי רַבִּי ואהיה זקן יושב בישיבה. ואם תמלא אותיות כָּבוֹד כזה: כ־ף בי־ת ו־ו דל־ת יהיו אותיות המלוי אותיות 'תלת יופי' ולזה אמר אתה לְמֹד מֵאַהֲבָה ואלו תלת מיני יופי הרמוזים בסוף אותיות כָּבוֹד כלומר המלוי של הכבוד כי המלוי עומד בסוף הפשוט כבודם מאיליו יבא לך.

לְמֹד מֵאַהֲבָה, וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ז, ג) "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ". פירוש תלמוד תורה לשמה כדי למתק בה הה׳ גבורות מנצפ"ך הרמוזים בחמשה אצבעות. או יובן על פי מה שכתב רבינו בחיי ז"ל דחמשה אצבעות הם משמשים לחמשה חושים ואתה תשעבד כל חמשה חושים שלך שנרמזים בחמשה אצבעותיך בעבור צורך לימוד דברי תורה. או יובן תלמוד בשביל לעשות וכל המעשים יתייחסו לאצבעות הידים ואז כתבם על לוח לבך שלא ישתכח לימוד שלך.
ואומר דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם (משלי ג, יז) סוד הבינה שנקראת נועם שהתורה ניתנה לנו מן הבינה. ואומר עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח) חלק תיבת 'מאושר' לשלש חלוקות וקרי בה מ' או שר כי מ"ם פתוחה מלכות כנזכר באותיות דרבי עקיבא והעוסק בתורה נקרא מלך או נקרא שר דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, (משלי ח, טז) בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ.

עֲשֵׂה דְּבָרִים לְשֵׁם פָּעֳלָם. פירוש כל מצוה יש לה שורש למעלה שפועלת פועל טוב ברוחניות למעלה ואלו הכונות הסודיות שמכונים יודעי חן בכל מצוה ומצוה ידבר בהם לשמם פירוש כל מצוה נקראת בשם מצוה על אותיות שם הוי־ה כי מ־צ בא"ת ב"ש הוא י־ה שצריך לכוין בכל מצוה לשם הוי־ה ליחד השם ברוך הוא.

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם. נקיט לשון עֲטָרָה כי התורה יש בה חמשה ספרים ויש בה שבעים פנים הרי אותיות ע־ה ובתורה כתוב 'שמור' ותרגום של שמור הוא 'טר' ואם כן תצרף ט־ר עם ע־ה הרי צירוף עֲטָרָה.
ואומרו קַרְדֹּם לחפור בהם כי חכמת התורה תתייחס לדרום כמו שאמרו הרוצה להחכים ידרים ולכן החכמים נקראים זקני הנגב גם התורה נקראת סם כמו שאמר רבא על פסוק וְשַׂמְתֶּם (דברים יא, יח) סם תם (קידושין ל:), וסם [45] הוא מספר ק' ותניח ק' על דרום יהיה קרדום.

גמ' אוי לי שנשתמשתי. עיין ב"ק דף נט ע"ב ובמהרש"א ח"א שם:

שם כיון שפרצום נעשו חול. עיין במס' ע"ז דף נב ע"ב:

שם שרו לי תיגראי ברישא. עיין שבועות דף ל ע"א:

משום דההוא הוה גנבי ליה ענבי כולה שתא וכו' אי הכי אמאי ציער נפשיה וכו'. עיין מהרש"א ח"א שנדחק בזה מאי אי הכי ממ"נ אי האי רצה לדין גנב במיתה א"כ אפילו אי לא גנבי ליה כולי שתא נמי סכנת נפשות הוה ואמאי ציער נפשיה ואי גוזמא בעלמא גיזם ההוא גברא להפחידו להוציא ממנו ממון א"כ השתא נמי לק"מ אמאי ציער נפשיה. ונ"ל דההוא גברא עם הארץ וסבור היה הואיל והאי גנבא אכיל כוליה שתא טבל בלי מעשר וחייב מיתה בידי שמים שהרי הגנב ולא נתיאשו בעלים אינו יכול לעשר נמצא זה חייב מיתה חשיב הוא שדמו מותר לו ורצה להורגו בידים ומש"ה פריך אמאי ציער הא ה"ל פיקוח נפש. אבל אי לא הוה גניב רק אותן שהוקפלו המקצועות דליכא איסור טבל לא נחשד ישראל להמית גנב אלא לגיזום בעלמא עביד ושפיר ציער נפשיה ומש"ה קאמר א"ה וכו' וק"ל:

הא באתרא דידעי ליה וכו'. מהרש"א נדחק בקרא דיהללך זר ה"ל למימר מרגניתא דרישא מיותר יהללך זר ולא הל"ל אלא לא יהללך פיך. אע"כ דוקא במקום דיהללך זר באתרא דידעי הוא דלא יהללך פיך אבל באתרא דלא ידעי ולא יהללך זר אז אפי' פיך יהללך:

וקדשתו לכל דבר שבקדושה וכו'. פי' כהן נגד ישראל ובשוים ומכ"ש ת"ח נגד עם הארץ שהרי ממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ במשנה סוף הוריות ומייתי התם מקרא יקרה היא מפנינים ע"ש. ופי' רש"י כאן ד"ה וליטול מנה יפה וכו' אינם מובנים ועמ"ש מהרש"א ח"א:

ומה בלשצר שנשתמש בכלי קדש וכו' ודברי רש"י עמ"ש בספרי הקטן דברים אחדים דף קמ"ה ע"ד ע"ש:

אמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה וכו' הקשה הרב עיון יעקב דהא מצינו שנענש שמואל שאמר אנכי הרואה וכתב וז"ל לכן נ"ל עיקר דהא דקאמר שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה ה"ד משום הצלה כמו בעובדיה שאמר והרגני אבל בלי שום הצלה אין להודיע ותדע דאי אמרינן אפילו בלי שום הצלה מותר לאודועי נפשיה א"כ איך מתרץ הש"ס שאני ר"ט דעשיר גדול היה לפייסו הלא אפילו בחנם שרי לאודועי נפשיה אלא ודאי דאסור רק משום הצלה הוא דמותר כמו בעובדיה עכ"ל ולי ההדיוט קושיתו לק"מ דיש חילוק בין היכא שהת"ח הולך למקום שאין מכירין להיכא שהת"ח בעירו ובא אורח מעיר אחרת שאינו מכירו דאז לא התירו לאודועי נפשיה כיון שהת"ח מפורסם בעירו ולכן שמואל הנביא שהוא במקומו מפורסם ושאול אורח אינו מכירו לא הי"ל לומר אנכי הרואה. ומה שהכריח ממאי דמשני דר"ט הי"ל לפייסו אינו מוכרח כמבואר. ועוד דאמאי העלים עין מדברי הרא"ש בפירושו שכתב וז"ל באתרא דלא ידעי ליה כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו עכ"ל ומדבריו נראה שאפילו אינו צריך להצלה רק שלא יכבדוהו והוא זלזול בכבוד התורה שרי כדי שלא יענשו ודוק הטב:

מותרות משום גזל. שנתיאשו מהן הבעלים: ופטורות מן המעשר. משום דהפקירא נינהו: מרייהו. בעלים של תאנים: והוכפלו כו'. דשרו למיכל כל אדם: משום סניות מילתא. כלומר מרוע לב היה אומר כן ולא משום עין יפה דעדיין לא הפקירן: אשכחיה. לרבי טרפון גופיה דקאכיל מן התאנים דקסבר דהפקירא נינהו: אחתיה לר' טרפון בשקא ההוא גברא שהיה משמרן: על דיבר זה. שהציל עצמו בכבוד תורתו דקאמר אוי לו לטרפון: פריצים. שהוציאו מבית המקדש: יגעשו חול. ואף על פי כן נהרג עליהם בלשצר: אמאי ציערו. ההוא גברא לר' טרפון הא מהפקירא קא אכיל: וקא סבר היינו דגנבן. להכי צעריה: אי הכי אמאי ציער ר' טרפון נפשיה. כיון שתפסו כגנב מאי הוה ליה למעבד: חיה לו לפייסו. בממון: לפעלם. לשם שמים: ודיבר בהן לשם שמים. שתהא כל כוונתך לשמים: להיות עודר בו. להשתכר ממנו כדי לאכול: אלא קשיא דיר' טרפון. אם שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה שהוא חכם במקום שאין מכירין אותו אמאי ציער נפשיה בשביל שהודיע לזה שהוא חכם. שרו לי תגראי. הקדימו דיני לשל אחרים בשביל כבוד תורתי: ובני דוד כהנים היו אלא מה וכו':

הוקפלו כו' מותרות משום גזל. שהבעלים מפקירין אותם: ופטורות מן המעשר. כהפקר: שנשתמשתי בכתרה של תורה. שהניחו אותו האיש בשביל כבוד תורתו: [א''ה אמאי ציער]. מאי הוה ליה למיעבד כיון שלא היה רוצה להניחו בענין אחר בשלמא אי הוה שביק ליה כי אמר הוקפלו רוב המקצועות ניחא שהיה מצטער על מה שלא אמר לו: לאהבה את ה' אלהיך. משמע מאהבת הבורא ולא לכבוד עצמך: שרו לי תגראי. כלומר פסוק דין שלי תחילה:

ר"ן
מותרות משום גזל. שמתיאשים הן ממה שנשאר בשדה אחר שקפלו והכניסו רוב המקצועות: ופטורות מן המעשר. דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך: משום סניות מילתא הוא דקאמר הדין גברא. מפני רוע לב לומר כבר התרתם אותם לעצמכם: שמע ההוא גברא. הכיר שר' טרפון היה: שנשתמשתי בכתרה של תורה. שהניחו כשהודיעו שהוא ר' טרפון ולא הניחו אלא לכבוד תורתו: אי הכי ר' טרפון אמאי ציער נפשיה. אי אמרת בשלמא דלא הוה קפיד ההוא גברא אלא ההיא שעתא מש''ה הוה מצטער היאך לא הודיעו דבזמן שהוקפלו רוב המקצועות הפקרא נינהו ואי נמי לא ציית ליה דלישלם ליה ההוא פורתא אלא אי אמרת דכולה שתא הוו גנבי ליה עינבי מאי הוה ליה למעבד לר' טרפון וכי הוה ליה לשלומי דמי טובא דלא מחייב בהו ומסקינן דאין הכי נמי כיון דעשיר גדול היה מיהו דוקא בכי האי גוונא הוא דאסור משום דההוא גברא עדיין היה חושדו ולכבוד תורתו הוא שהניחו אבל ודאי לפטור עצמו בכבוד תורה במה שאינו חייב בו שרי כדאמרינן לקמן שרי ליה לצורבא מדרבנן למימר לא יהיבנא כרגא ושרי ליה נמי למימר שרו לי תיגראי ברישא שכיוצא בדברים הללו זכתה תורה לתלמידי חכמים כשם שזכתה לכהנים וללוים תרומות ומעשרות: קשרם על אצבעותיך. כלומר לא תכוין להנאתך אלא כדי שיהיו שגורין בפיך והוסיף על זה ואמר ענדם על גרגרותיך ואחר כך הביא ראיה שסוף הכבוד לבא שנאמר דרכיה דרכי נועם ואומר ותומכיה מאושר: לפעלם. לשם הקב''ה שפעלם וצוה עליהם: שנאמר ועבדך ירא את ה'. דאפשר דאליהו לא הוה ידע ליה: שרו לי תיגראי ברישא. התירו תגר שלי כלומר פסקו לי דיני תחלה: ובני דוד כהנים היו. שהיו חכמים והי' דינם ככהנים:

נדרים סב ע"א