דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים סא ע"א - Steinsaltz

If we say that it is exactly as it teaches, why do I need to state this halakha? It is obvious that a year means that entire year, even if it is a leap year. Rather, is it not referring to a case where he did not say that the vow applies this year, but rather, he said that it applies for a year, and the mishna teaches that the vow applies for the remainder of that year? Apparently, saying that a vow applies for a year is comparable to saying it applies this year; and similarly, the halakha in a case where one accepts a vow for a day should also be like the halakha in a case where one accepts a vow for today.

The Gemara refutes this argument: No, actually, the case in the mishna is that he said his vow should apply this year, and it was necessary to state this halakha lest you say: Follow the majority of years, which do not have an intercalated month, and his vow should be understood as referring to a twelve month period. The tanna therefore teaches us that the phrase this year means that the vow should last until the end of the year.

A dilemma was raised before the Sages: If one said: Any wine that I taste for a Jubilee is hereby forbidden to me, what is the halakha? Is the fiftieth year considered as before fifty, i.e., is it included in the vow, or is it considered as after fifty, in which case it is not included in the vow?

The Gemara answers: Come and hear, as it is taught in a baraita that there is a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis: The verse states: “And you shall sanctify the fiftieth year” (Leviticus 25:10), from which it is derived: You count it as the fiftieth year, i.e., the Jubilee Year, but you do not count it as both the fiftieth year and the first year of the next Sabbatical and Jubilee cycles. From here they stated: The Jubilee Year is not included in the counting of the seven-year cycle of the Sabbatical Year. Rather, the year following the Jubilee Year is considered the first year of the next seven-year cycle. Rabbi Yehuda says: The Jubilee Year is included in the counting of the following seven-year cycle of the Sabbatical Year.

The Rabbis said to Rabbi Yehuda: Doesn’t the verse state: “Six years you shall sow your field” (Leviticus 25:3)? But according to your opinion there are only five years here, in the Sabbatical cycle following the Jubilee Year, as the first year would be the Jubilee Year, when it is forbidden to sow one’s field.

Rabbi Yehuda said to them: There is a difficulty according to your statement as well. Doesn’t the verse state: “And it shall bring forth produce for the three years” (Leviticus 25:21)? The Torah promises the Jewish people that in the year preceding the Sabbatical Year, the land will bring forth enough produce to last for the duration of that year, for the Sabbatical Year, and for part of the following year, until the new produce grows. However, in the case of the Jubilee, there are four years to account for, as agricultural labor is prohibited in the forty-ninth year, which is a Sabbatical Year, and in the following year, which is the Jubilee Year.

Rather, you must say that it is possible to establish the verse as referring to the other years of seven-year cycles, i.e., other Sabbatical Years apart from the Sabbatical Year right before the Jubilee Year. With regard to my opinion also, it is possible to establish the verse you presented as a difficulty as referring to the other years of seven-year cycles, i.e., other Sabbatical cycles apart from the cycle immediately following the Jubilee. With regard to the dilemma cited previously, according to the Rabbis, just as the Jubilee Year does not count as part of the ensuing Jubilee cycle because it is considered the end of the previous Jubilee cycle, if one takes a vow and states that it applies for the Jubilee cycle, the Jubilee Year is included in the vow. According to Rabbi Yehuda, the Jubilee Year itself actually begins the next Jubilee cycle, and therefore if one takes a vow for the current Jubilee cycle, the Jubilee Year itself is not included.

§ It was taught in the mishna that if one vows that wine is forbidden to him until Passover, he is prohibited from drinking wine until the Festival arrives. However, if one vows that wine is forbidden to him until before Passover, there is a dispute as to whether the vow remains in effect until the beginning or the end of the Festival. The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Meir, who holds that it is prohibited only until the beginning of Passover, maintains that a person does not place himself

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

אילימא כדקתני [אם תאמר שנדר באותו לשון השנוי במשנה] והיינו שאמר "השנה"

אי אפשר לומר כך.

כי אם כן למה לי למימרא [מה חידוש יש בדבר]? והרי מאחר שאסר את השנה הזו, ודאי שהוא אסור בעיבורה, אם נתעברה!?

אלא לאו [בהכרח] שהמשנה עוסקת בכגון דאמר "שנה". ולהשמיענו באה המשנה מה הוא פירוש "שנה": אם כמו "השנה" או כמו "שנה אחת". [1]

אלמא, הרי מוכח שכאשר אמר "שנה" - כ"השנה" דמי.

שאם לא כן, אלא כ"שנה אחת" דמי, הרי פשיטא שאינו נאסר בעיבורה של השנה, אלא רק שנים עשר חודש כרוב שנים. [2]

ואם כן "יום אחד" נמי - כ"היום" דמי.

ודחינן: לא כאשר פירשת.

אין פירוש המשנה כפשוטה, ואינה עוסקת באומר "השנה", ומשום דקשיא לך "מאי למימרא".

לעולם דאמר "השנה".

ודקשיא לך: "מאי למימרא" -

ומהו דתימא [כי שמא תאמר] הלך אחר רוב השנים, ולא אית בהו עיבור [שהן פשוטות ואינן מעוברות], ולא יהא אסור אלא בשנים עשר חודש.

ולכן קא משמע לן משנתנו שאסור הוא בכל השנה כולה. [3]

איבעיא להו:

אם אמר: קונם יין שאני טועם במשך יובל זה [4] - מאי? האם שנת חמשים, שהיא שנת היובל, כלפני חמשים היא, ואסור הוא בה כשם שאסור בשנים שלפניו.

או שמא שנת החמשים היא כלאחר חמשים, ששנת היובל עצמה דינה כשנים שאחריה, שהוא מותר בהן, ואף בשנת היובל עצמו הוא מותר? [5]

ויסוד הספק הוא: שהרי אמרה תורה "וספרת לך שבע שבתות שנים [שבע שמיטות] שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים, תשע וארבעים שנה. וקדשתם את שנת החמשים שנה".

ובמנין זה יש לפרש שני אופנים:

האחד: מונים שבע פעמים שבע שנות שמיטה, שהן ארבעים ותשע שנים, ולאחריהם בשנת החמשים עושים יובל. ושוב מתחילים למנות מהשנה שאחרי היובל [6] שנה ראשונה לשמיטה, וכעבור שבע פעמים שבע שנות שמיטה עושים יובל בשנת החמשים. ולפי צד זה היובל שייך למחזור הקודם ואסור הוא בו.

השני: היובל עצמו אינו מחוץ למנין שנות השמיטה, אלא נמנה הוא כשנה ראשונה של השמיטה שלאחריו.

ולענין מנין שנות היובל, הוא נמנה הן כ"שנת החמשים" לאחר המחזור של שבע השמיטות שחלפו, והן כ"שנה ראשונה" למחזור הבא. ולפי צד זה שנת היובל שייכת למחזור הבא. [7]

תא שמע מהא דתניא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן, שנחלקו במנין שנות היובל:

כתיב: "וקדשתם את שנת החמשים שנה".

ודרשינן: שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, כלומר: שנה זו נמנית רק כשנת חמשים למחזור זה, ואינה נמנית מנין כפול, לכאן ולכאן, כ"חמשים" ליובל זה, ו"אחת" ליובל הבא. [8]

מכאן אמרו: היובל אינו עולה למנין שבוע של שמיטה שלאחריו. אלא מתחילים למנות את שנות השמיטה מהשנה שאחר היובל.

רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע של השמיטה שלאחריו. [9]

אמרו לו לרבי יהודה:

הרי הוא אומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

ולדבריך, אין כאן במנין הראשון של שנות השמיטה שאחר היובל אלא חמש שנים בלבד. שהרי היובל עצמו אסור הוא בזריעה ובזמירה כמו בשנת השמיטה, ונמצא שיש רק חמש שנים שמותר לעבוד בהן בינו ובין השמיטה שלאחריו.

אמר להם רבי יהודה:

לדבריכם - שאתם סוברים שיש לקיים את כל האמור בפרשת שביעית בכל השמיטות - הרי הוא אומר עוד בפרשת שביעית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים [ערב שמיטה, שנת השמיטה, והשנה שלאחריה] ".

והרי כאן - בשמיטה האחרונה, שלאחריה היובל, ואסור בו כמו בשמיטה - ארבע שנים הצריכות ברכה.

אלא אף אתם מודים דאיכא לאוקמי [יש לפרש פסוק זה] בשאר שני שבוע, בשנים אחרות של שמיטה, שאינן סמוכות ליובל.

אם כן, הפסוק דילי [שאתם מקשים ממנו עלי], נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע, ולא בשמיטה הראשונה שלאחר היובל.

שנינו במשנה: עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא.

"עד פני הפסח", רבי מאיר אומר: אסור עד שיגיע, רבי יוסי אומר: אסור עד שיצא:

הערות

[1] נתבאר על פי הרא"ש.

[2] נתבאר על פי הר"ן כאן; וראה במשנה לקמן סג א שהאריך יותר בדין חודש העיבור ב"שנה אחת", וכתב שם בסוף דבריו: "ואני חוכך עוד להחמיר דאפילו בנדר "שנה אחת" סתם [כלומר: שלא אמר "שנה אחת מיום זה" ראה שם] אסור בעיבורה"; ודבריו סותרים למה שפירש כאן, וראה מה שכתב הש"ך בסימן רכ סט"ו, וראה עוד מה שהביא בזה ב"שלמי נדרים" בשם ה"בית מאיר" הגר"א והרש"ש; וכתב שם שהעיקר כמו שכתב בתשובת מהר"א ששון סימן קנד, שהר"ן אכן חזר בו מפירושו כאן ומפרש כפירוש הרא"ש דבסמוך. והרא"ש כאן חולק על הר"ן, וסובר, דב"שנה אחת" הרי הוא אסור בעיבורה [וכן היא גם שיטת הרמב"ם], ומפרש את הוכחת הגמרא ד"שנה" כ"השנה" דמי: דאי הוי כמו "שנה אחת", כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה, מאי נפקא מינה בעבורה.

[3] כתב הר"ן: שעיקר החידוש הוא במי שנדר בתחילת השנה, שבזה הייתי אומר שנתכוין לאסור על עצמו בשנה זו שנים עשר חודש כרוב שנים, וקא משמע לן שנאסר בשלושה עשר חודש, כי בנודר בראש חודש שבט, פשיטא ד"השנה" עד ראש השנה משמע; וכן כתב הר"ן לקמן במשנה סג א "עיקר רבותיה דתנא, דאפילו נודר מתחילת השנה כיון דאמר "השנה" לא אמרינן "שנה אחת" קאמר [ויהיה אסור יב חודש בלבד], אלא אסור בה ובעיבורה, דהיינו י"ג חודש, וראה עוד שם. אבל התוספות כתבו שלא כדברי הר"ן, אלא שהייתי אומר, שאפילו בנודר בחודש שבט אינו אסור אלא עד חודש אלול, וראה ברא"ש וב"קרבן נתנאל".

[4] כן כתב הר"ן ויתבאר טעמו בהמשך הסוגיא בהערות, והמאירי גרס בהדיא "יובל זה".

[5] ביאור לשון הגמרא נתבאר על פי הבנת הרש"ש בדברי הר"ן, וראה היטב את לשון הר"ן. ולפי הבנת הרש"ש צריך ביאור למה לא כתבה הגמרא בלשון המשנה: יובל "לשעבר" או "להבא".

[6] ושנת היובל עצמו הוא חוץ למנין שנות שמיטה, וחוץ למנין חמשים שנה ליובל הבא.

[7] כתב הר"ן לעיל, שכוונת הגמרא להסתפק ב"יובל זה" ולא ב"יובל" סתם, היות ו"יובל" סתם הוא הרי ספק אם הכוונה "יובל זה" או "יובל אחד" וכיון שספק הוא "לא שייך למבעיא אי שנת חמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ". ולכאורה אין דבריו מובנים, שהרי לפי האופן השני נמצא, שמחזור של יובל הוא ארבעים ותשע שנים בלבד, ואילו לפי האופן הראשון המחזור הוא חמשים שנה, ויהיה נפקא מינה אם צריך לנהוג ארבעים ותשע שנה או חמשים שנה, ולמה אי אפשר לפרש את הספק לענין "יובל אחד"! ? וביאר הרש"ש, שאכן ודאי יש להסתפק גם לענין זה, אלא שלשון הגמרא בצדדי הספק משמע, שהספק הוא אם בשנת היובל הרי הוא אסור או מותר, ולשון זה אינו שייך אלא אם כן האיסור הוא עד סוף היובל בלבד; ולכן ב"יובל" סתם שלא נפשטה הבעיה אם אסור הוא עד היובל בלבד או מחזור שלם, אי אפשר שתנקוט הגמרא כדבר פשוט שאינו אסור אלא עד היובל.

[8] נתבאר על פי רש"י בראש השנה ט א, ובגמרא שם נראה, שאין הדרשה מפסוק זה אלא מן הפסוק: יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם", ראה שם; וכוונת הר"ן יש לפרש על דרך זה, אלא שהוא מפרש שלא תהיה נמנית כ"חמשים" ליובל, ו"אחת" לשמיטה הבאה, ולשון הגמרא "יובל אינו עולה למנין שבוע" נוטה יותר כפירוש הר"ן; ובתוספות ראש השנה ט א כתבו שהגירסא היא: ואי אתה מונה שנת החמשים "אחת" בלא וי"ו, דאין שנת חמשים ראשונה לשמיטה הבאה.

[9] לשון הגמרא בראש השנה שם: "שנת חמשים עולה לכאן ולכאן".

אילימא כדקתני [אם תאמר בדיוק כמו ששנה] — למה לי למימרא [לומר] דבר זה? הרי ברור ש"השנה" היא כל אותה שנה, כמה שתהיה. אלא לאו [האם לא] שלא אמר "השנה", אלא שאמר "שנה", והשמיענו בברייתא כי נאסר כל אותה שנה. אלמא [מכאן] יוצא ש"שנה" כ"השנה" דמי [נחשב], ואם כן "יום" נמי [גם כן] כ"היום" דיניה [דינו].

ודוחים: לא, לעולם תפרש את הברייתא כלשונה שאמר "השנה", והחידוש שבדבר — מהו דתימא [שתאמר]: הלך אחר רוב השנים, ולא אית בהו [ואין בהן] עיבור, ואף הוא נדר רק לשנה בת שנים עשר חודש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שאמר "השנה" — נוהג איסור כפי שיהא אורכה של אותה השנה.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] : אמר "יין שאני טועם יובל" מאי [מה הדין], האם שנת חמשים עצמה נחשבת כלפני חמשים או כלאחר חמשים?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא פלוגתא [ששנינו בברייתא מחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [וחכמים] : נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה, י), לומר: שנת החמשים אתה מונה, קורא לשנת היובל, ואי (ואין) אתה מונה קורא לה גם שנת חמשים וגם שנה אחת (ראשונה) למנין היובל הבא. מכאן אמרו: יובל עצמו אינו עולה (נחשב) למנין שנות שבוע (שמיטה), אלא שנת היובל נחשבת לעצמה, והשנה שלאחר היובל נמנית כשנה ראשונה של השמיטה הבאה. ר' יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע, ושנת היובל נחשבת שנה ראשונה בשמיטה הבאה.

אמרו לו חכמים לר' יהודה: הרי הוא אומר "שש שנים תזרע שדך" (ויקרא כה, ג) ולפי שיטתך אין כאן אלא חמש שנים במחזור השמיטה הראשון, שהרי השנה הראשונה היא שנת היובל, האסורה גם כן בעבודת האדמה!

אמר להם ר' יהודה: לדבריכם, הרי הוא אומר "ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא), שלפני שנת השמיטה תתן הארץ יבול מרובה שיספיק לשנה זו, לשנת השמיטה, ולחלק מן השנה שלאחריה עד שאפשר יהא לאכול מתבואתה. אולם אם שנת היובל נמנית לעצמה נמצא שהיא השנה שלאחר השמיטה, ויש איפוא שנה נוספת שאין זורעים בה, ואם כן הרי כאן ארבע שנים הצריכות לסיפוק מזון!

אלא מה אתם מפרשים — איכא לאוקמה [אפשר להעמיד את הפסוק] בשאר שני שבוע, בשנות שמיטה אחרות, ולא בשמיטה הסמוכה ליובל, אם כן דילי [שלי] את הפסוק הקשה עלי בענין "שש שנים תזרע" נמי איכא לאוקמה [גם כן אפשר להעמיד] בשאר שני שבוע בשמיטות אחרות שאינן סמוכות ליובל. ולענייננו, אם שנת היובל נמנית עם מחזור השמיטה הבא — הנודר באמצע שנות היובל לא כלל בתוכו את שנת היובל הבאה, ואם שנת היובל אינה נמנית עם מחזור השמיטה הבא, הרי הנודר ביובל נאסר אף בשנת היובל הקרובה.

ב שנינו במשנה כי הנודר "עד הפסח" אסור עד שיגיע הפסח, ונחלקו כשאומר "עד לפני הפסח" אם אסור עד שיגיע הפסח, או אסור עד שייצא. ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' מאיר האוסר רק עד שיגיע הפסח סבר [סבור] שלא מעייל איניש נפשיה [אין אדם מכניס עצמו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If we say that it is exactly as it teaches, why do I need to state this halakha? It is obvious that a year means that entire year, even if it is a leap year. Rather, is it not referring to a case where he did not say that the vow applies this year, but rather, he said that it applies for a year, and the mishna teaches that the vow applies for the remainder of that year? Apparently, saying that a vow applies for a year is comparable to saying it applies this year; and similarly, the halakha in a case where one accepts a vow for a day should also be like the halakha in a case where one accepts a vow for today.

The Gemara refutes this argument: No, actually, the case in the mishna is that he said his vow should apply this year, and it was necessary to state this halakha lest you say: Follow the majority of years, which do not have an intercalated month, and his vow should be understood as referring to a twelve month period. The tanna therefore teaches us that the phrase this year means that the vow should last until the end of the year.

A dilemma was raised before the Sages: If one said: Any wine that I taste for a Jubilee is hereby forbidden to me, what is the halakha? Is the fiftieth year considered as before fifty, i.e., is it included in the vow, or is it considered as after fifty, in which case it is not included in the vow?

The Gemara answers: Come and hear, as it is taught in a baraita that there is a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis: The verse states: “And you shall sanctify the fiftieth year” (Leviticus 25:10), from which it is derived: You count it as the fiftieth year, i.e., the Jubilee Year, but you do not count it as both the fiftieth year and the first year of the next Sabbatical and Jubilee cycles. From here they stated: The Jubilee Year is not included in the counting of the seven-year cycle of the Sabbatical Year. Rather, the year following the Jubilee Year is considered the first year of the next seven-year cycle. Rabbi Yehuda says: The Jubilee Year is included in the counting of the following seven-year cycle of the Sabbatical Year.

The Rabbis said to Rabbi Yehuda: Doesn’t the verse state: “Six years you shall sow your field” (Leviticus 25:3)? But according to your opinion there are only five years here, in the Sabbatical cycle following the Jubilee Year, as the first year would be the Jubilee Year, when it is forbidden to sow one’s field.

Rabbi Yehuda said to them: There is a difficulty according to your statement as well. Doesn’t the verse state: “And it shall bring forth produce for the three years” (Leviticus 25:21)? The Torah promises the Jewish people that in the year preceding the Sabbatical Year, the land will bring forth enough produce to last for the duration of that year, for the Sabbatical Year, and for part of the following year, until the new produce grows. However, in the case of the Jubilee, there are four years to account for, as agricultural labor is prohibited in the forty-ninth year, which is a Sabbatical Year, and in the following year, which is the Jubilee Year.

Rather, you must say that it is possible to establish the verse as referring to the other years of seven-year cycles, i.e., other Sabbatical Years apart from the Sabbatical Year right before the Jubilee Year. With regard to my opinion also, it is possible to establish the verse you presented as a difficulty as referring to the other years of seven-year cycles, i.e., other Sabbatical cycles apart from the cycle immediately following the Jubilee. With regard to the dilemma cited previously, according to the Rabbis, just as the Jubilee Year does not count as part of the ensuing Jubilee cycle because it is considered the end of the previous Jubilee cycle, if one takes a vow and states that it applies for the Jubilee cycle, the Jubilee Year is included in the vow. According to Rabbi Yehuda, the Jubilee Year itself actually begins the next Jubilee cycle, and therefore if one takes a vow for the current Jubilee cycle, the Jubilee Year itself is not included.

§ It was taught in the mishna that if one vows that wine is forbidden to him until Passover, he is prohibited from drinking wine until the Festival arrives. However, if one vows that wine is forbidden to him until before Passover, there is a dispute as to whether the vow remains in effect until the beginning or the end of the Festival. The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Meir, who holds that it is prohibited only until the beginning of Passover, maintains that a person does not place himself

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע בין שאמר עד שיהא בין שאמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע:

ירושלמי *קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו ולעשותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא:

עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם ליכנס בכלכלות עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות עד הקציר עד שיתחילו לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים הכל לפי מקום שנדר אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה:

ליכנס בכלכלות תנא כלכלות שאמרו כלכלה של תאנים ולא כלכלה של ענבים תניא הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים: עד שיקפלו המקצועות: תנא עד שיקפלו רוב המקצועות תנא הוקפלו רוב המקצועות מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר:

למה לי למימר. פשיטא דחדש העיבור הוא בכלל השנה דבין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה:

אלא לאו דאמר שנה. ואגב אורחיה קא משמע לן דשנה כהשנה ואינו אסור אלא עד תשלום השנה דאי הוי כמו שנה אחת כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעבורה:

מהו דתימא הלך אחר רוב השנים. ולא היה בדעתו אלא עד תשלום אלול:

יובל מאי. אם אמר יובל זה מותר בשנת היובל או לא:

תא שמע. דפלוגתא דר' יהודה ורבנן היא:

שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחד. כלומר שנת חמשים אתה מונה לתשלום יובל שעבר ואי אתה מונה אותה להיות אחד ליובל הבא שתהא נקראת תחילת שנת השמיטה הבא:

ורבי יהודה סבר דיובל היא תחלת שביעית הבאה. הלכך לרבנן אסור בשנת היובל ולר' יהודה מותר:

ואין כאן אלא חמש. בשמיטה ראשונה של יובל:

אמר להם לדבריכם. דבעיתו לפרושי דשבע שנים בכל השמיטות איירי ואמטו להכי אקשיתו לי תקשי נמי לדידכו ועשת את התבואה לשלש השנים דלא מציתו לאוקומי בכל השנים דשנה שלפני היובל צריכה לעשות לארבע השנים לעצמה ולשנה שביעית ולשנת היובל ולשנה שלאחר היובל עד הקציר:

מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור:

עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע כל זמן שהוא הווה:

עד פני הפסח. ויש במשמעות זה שלשה עניינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא וקאמר רבי מאיר עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה:

שנת היובל שהיא שנת חמישים שאלו בה בסוגיא זו אם היא משבוע שעברה או משבוע הנכנסת והדבר ידוע ששנת היובל סמוכה היא לשמטה שהרי שנת מ"ט היתה שמטה ושנת חמישים יובל ושתיהן אסורות בעבודה ומתוך כך בא לשאול בענין נדרים אם היה באמצע היובל ונדר ביין כל היובל או יובל זה אם שנת חמישים בכלל האסור אם לאו הא ביובל אחד ודאי אסור חמישים שנה וכך יובל סתם מתורת ספק ולשיטה זו אנו גורסין בה איבעיא להו יין שאני טועם יובל זה וכן כתבוה גאוני ספרד בפירושיהם ויש גורסין יין שאני טועם יובל ר"ל שאף ביובל סתם שאלוה ואינו נראה אלא כפי' הראשון וכן אם היה עומד בשנת היובל ואמר יובל זה אם הוא מזמן שעבר שלא ליאסר אלא באותה שנה או אם משל הבא וליאסר כל שנים הבאים ליובל הבא:

והביאוה ממה שנחלקו ר' יהודה ורבנן שחכמים אומרים שאין היובל עולה למנין שבוע כלל אלא מחמישים ואחת מתחילין למנות שני השבוע הבאה שש שנים לחולין ושביעית לשמטה שהיא שנת חמישים ושבע הלכך שנת חמישים כלפני חמישים שהרי אחריה מתחילין למנות שנה ראשונה לשמטה הבאה ואם נדר ליובל זו נאסר בו ואם היה בשנת היובל לא נאסר אלא אותה שנה וזהו שאמרו שנת חמישים ולא אמר חמישים ואחת כלומר לתשלום חמישים לשנים שעבר אתה מונה אותה למנין השנים הבאים שהם היובל הבא שאינו נמנה בהם כלל ור' יהודה אומר שנת היובל עולה למנין ובחמישים ושש שמטה ונמצא לדעתו שהיא כלאחר חמישים וכל שנדר באמצע היובל ליובל זה מותר בו ואם נדר ביובל עצמה נאסר כל חמישים הבאים עד תחלת היובל האחר והלכה כחכמים:

ולענין ביאור שאלו לו לר' יהודה אם היובל עולה למנין שבוע נמצא בשבע שנים של שמטה ראשונה הבאה שתי שנים קדושות ראשונה ושביעית ונמצא שאין שם אלא חמש שנים לעבודה והרי כתיב... הסמוכה ליובל וקרא סתמא קאמר אף בשמטה הסמוכה ליובל והשיבם ואף לדבריכם מה שאמרה תורה ועשת את התבואה לשלש השנים כלומר שתבואת שנה ששית תספיק לעצמה ולשביעית ולשמינית עד שיגיעו ימי קצירה הרי אי אפשר להעמידה לא לדידי ולא לדידכו בשמטה הסמוכה ליובל שהרי על כל פנים שנה ששית שהיא שנת מ"ח צריך שתספיק לעצמה ולשנת מ"ט שהיא שמטה ולשנת היובל ולשנת חמשים ואחת עד שעת קצירה אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע ולא בשמטה הסמוכה ליובל ואף בזו כן ואע"פ שבדין השיבם מכל מקום הלכה כחכמים כמו שביארנו ודינו כשלפניו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד לפני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע בין שאמר עד שיהא ובין שאמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה אמר הר"ם פי' קציר קציר חטים בציר בציר הענבים מסיק לקיטת הזתים והלכה כר' יוסי עד הקיץ שם הקיץ אבל היה זה השם מפורסם אצלם על זמן בשול התאנים ובעת שיתחילו לאכלם וכן בארו כלכלות ירצו בו סלי תאנים ומקצעות הם המחצלות אשר ישליכו עליהם התאנים לנגבם וליבשם ואמר עד שיקפלו רוב המקצועות ר"ל עד שישלימו האנשים ללקטם ויסירו המחצלות ממקומם ואמר אם היה בהר בהר ענינו אם נדר בהר שישמור עת הקציר ועת הבציר בהר אע"פ שהוא ירד לבקעה וכן אם היה בבקעה בשעת הנדר אמנם ישמר זה הזמן בבקעה ועל זה הוא ההקש בכל הנדרים:

אמר המאירי עד הפסח ר"ל שנדר מאי זה דבר עד הפסח אסור עד שיגיע ומותר כשיגיע שכך הוא לשון בני אדם עד ולא עד בכלל אמר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא כל הפסח שלשון זה משמע כל שיהא פסח אמר עד פני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע שאין אדם מוריד עצמו לספיקות וודאי דעתו לכשיגיע ופני הפסח קמי פסחא הוא ור' יוסי אומר עד שיצא מחית איניש נפשיה לספיקא ושמא מתכוין לפני שעה אחרונה כלומר עד דמפני פסחא והלכה כר' מאיר ובגמרא נהפכו הדברים דר' מאיר לר' יוסי ודר' יוסי לר' מאיר לענין מה שנהפכו הדברים הלכה כר' יוסי ונמצא פסק משנתנו בין עד הפסח בין עד פני הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא ומה שחלק ר' יהודה למטה לומר שאף בעד שיהא פסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכון אלא עד שדרך בני אדם לשתות אע"ג דמסתבר טעמיה אין הלכה כמותו ודוקא בפסח שזמנו קבוע שידוע שהן שבעה ימים וכן בסכות שמנה ימים וכמו שאמרו בתלמוד המערב בקונם יין שאני טועם בחג אסור ביום טוב האחרון אבל עד הקציר ר"ל של חטים כמו שיתבאר בסמוך או עד בציר ר"ל של ענבים או עד המסיק ר"ל זמן חביטת הזתים אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע והוא שאמרו סתם עד הקציר עד הבציר עד המסיק עד שיגיע ר"ל אפילו בעד שיהא והוא שסמך לה זה הכלל כל שזמנו קבוע ר"ל כמה הוא נמשך כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע ר"ל כגון קיץ וקציר ובציר ומסיק שאין זמנם שוה ואיכא חרפי ואפלי וכן פעמים רוב תבואות נמשך הרבה אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע כך פרשוה גדולי הרבנים וכן עיקר:

ומכל מקום יש מפרשים שאף קיץ וקציר ובציר ומסיק כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא ועד הקציר וחבריו דוקא כל שלא אמר עד שיהא הוא דקאמר עד שיגיע וכללא דבתר הכי מה שאמר בו כל שאין זמנו קבוע אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע לאו אקציר ובציר קאי דהני הואיל ומשנה לשנה הן באין זמן קבוע הוא ואין ענין זמן קבוע אצלם על המשך הזמן אלא על קביעות הזמן ר"ל להיותם זמן ידוע ואין זמנו קבוע פירושו באומר עד שילך פלוני למקום פלוני שאין כאן זמן קבוע וכן כל כיוצא בזה שאין שם זמן קבוע ובתוספות מוחים בפירוש זה ממה שאמרו בסמוך עד הקיץ או עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ר"ל שהקיץ היה מונח אצלם על זמן בשול התאנים ולימד שאין בהם זמן שיגיע משיתחילו העם לאכלם שאכילתם אינה קרויה קיץ אלא עד שיתחילו העם להכניס תאיניהם בכלכלות אלמא משיגיע הקיץ הותר אף בעד שיהא אלמא כאין זמנו קבוע הוא נידון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:

ואם אמר עד שיעבור הקיץ זמנו עד שיקפלו המקצועות ופרשו בגמרא רוב המקצועות ר"ל שכבר נתיבשו התאנים והכניסום וקפלו המחצלאות שנתיבשו עליהם ומקצועות פירושו מחצלות וגדולי הרבנים פירשו במקצועות אלו פירוש אחר וזה עיקר ודברים אלו כלם צריך שתדון בהם לפי המקום ולפי הזמן אלא שהמשנה ענינה לפי זמנם ולפי מקומותיהם:

ואמר אחר כן שאם אמר עד הקציר והוא במקום שיש בה קציר חטים וקציר שעורים אין סתם קציר אלא לשל חטים ולא לשל שעורים ואמר אחר כן הכל לפי מקום נדרו והוא שביארנו שדבר זה במקום שיש קציר חטים וקציר שעורים אבל מקומות שרוב קציריהם שעורים הולכין אחר קציר שעורים וכן שאם היה בשעת הנדר בהר שזמן הקציר שבו מתאחר הולכין אחר קציר של הר אע"פ שהוא עכשו בבקעה ואם היה בבקעה שזמן קציר שבו ממהר הולכין אחריו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בגמרא הנודר מן הקיץ בגליל וירד לעמקים אע"פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל:

ובתלמוד המערב נסתפקו בעד שיהא משתה בנו אם הוא כמו שזמנו קבוע ועד שיגיע אם כאין זמנו קבוע ועד שיצא ולא הובררה שם וגדולי הדור מחמירין בה אלא שנראין הדברים לדעתי להקל שלא נתכון זה אלא שלא לשמוח עד אותו זמן שראוי לו לשמוח ואע"פ שעד שיהא הפסח אומרין עד שיצא בזו שמחתו תלויה בעניני עצמו בפרט ומתכוין הוא לשמוח בחתנת בנו מה שאין כן בפסח שהשמחה לכל היא ולענין ביאור מיהא נראה משם כפירוש שני שפירשנו באין זמנו קבוע ר"ל שהרי יכול לדחות את הזמן שאם בהמשך הזמן הרי זמנו קבוע וכן לא התבאר במשנה זו עד פרס הפסח עד שיגיע זמן פרס הפסח עד שיהא פירושו עד שיצא ר"ל שעה הסמוכה לפסח וכן נראה בתלמוד המערב:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא עד פני הפסח ר"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא פי' ר"מ סבר לא מעיל אינש לספיקא שאע"פ שכל יום פני לחברו ולכ שעה הוי פני לחבתה לא נדר אלא על פני הכדור שהוא לפני כל הפסח ור' יוסי סבר מעייל אינש נפשי' לספיקא ועל כל דמקרי פני קא נדר:

ואי אתה מונה שנת חמשים אחת כלומר שאין שנת חמשים שהיא שנת היום נימנית אחת למנין שמטה הבאה. הריטב"א ז"ל. וזה לשון השטה הכי גרסינן ואי אתה מונה שנת חמשים (ואחת) אחת פירוש אי אתה מונה שנת חמשים ראשונה למנין שנת חמשים הבא. אחת ראשונה. לישנא אחרינא ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת אי אתה כולל שנה זו של חמשים לכלל חמשים ואחת פירוש לכלל של שנים שהם אחר חמשים דהיינו יובל הבא. עד כאן.
הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים ברכת ששית עומדת לשלש שנים שבניסן נקצרת ונפסקת חצי ששית עד ראש השנה ושביעית כולה ושמינית עד ניסן שתקצר תבואת שמינית שני חצאין ושנה שלימה קורא שלש שנים והרי כאן בשנת היובל ארבע שנים חצי ארבעים ושמונה וארבעים ותשע וחמשים שלם וחצי חמשים ואחת.

מתניתין עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם אמרינן עד ולא עד בכלל ומן הדין הוה ליה למיתני אינו אסור אלא עד שיגיע דאסור לא אצטריכא ליה דלכל הפחות עד הפסח הוא אסור אלא איידי דבעא למיתני בסיפא אסור תנא ליה אסור. הרא"ם ז"ל.

עד הפסח אסור עד שיגיע. פירוש קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע פירוש עד ערב הפסח וארבעה עשר בניסן בכלל ומותר בליל חמשה עשר בניסן. עד שיהא פסח אסור עד שיצא פירוש עד שיעבור כל חג המצות דעד שיהא משמע כל זמן שיהיה. עד לפני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע פירוש ואינו אסור אלא עד ארבעה עשר בניסן ומותר בליל חמשה עשר כאלו אמר עד הפסח דרישא. דפני הפסח פנים ראשונים של פסח משמע דאי לא הוה ליה לפרושי פנים אמצעיים או אחרונים דכל יומא ויומא פנים הוא דליומא דלבתריה. רבי יוסי אומר עד שיצא פירוש דלא בריר לן אי פנים ראשונים או אמצעיים קאמר ואסור בכולן. הרנב"י ז"ל.
אמר עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ועד פני יום הראשון משמע אף על גב דאיכא למימר דששי הוא פני השביעי. ורבי יוסי דקאמר עד שיבא סבירא ליה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו עד סוף יום שביעי של פסח אסור דאפילו ברגע אחרון של יום שביעי איכא למימר דהרגע שקדם לאותו רגע אחרון הוא פני. הרי"ץ ז"ל.

רש"י הוי הס"ד עילוה אלא הד"א חמשים אסור כצ"ל ולכאן הס"ד ואחר כך מ"ה א"כ כצ"ל:

בא"ד אלא חמשים כצ"ל:

בד"ה א"ל כו' וא"נ אמרת אין כצ"ל הכל הס"ד הפסח הס"ד שיצא הס"ד:

הרא"ש ור' יהודה סבר כצ"ל:

בד"ה עד כו' וקאמר רבי מאיר כצ"ל:

ר"ן משמע הס"ד שנים הס"ד לעת הס"ד שעבר הס"ד יובל הס"ד בכלל הס"ד כולו הס"ד קאמר הס"ד שיטתן הס"ד פסחא משמע הד"א:

ר"ן ד"ה וש"מ שנה. דאי דיניה כשנה אחת לא מיתסר בעבורה. לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן (סג) בסוף המשנה ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנודר שנה אחת סתם אסור בעבורה. וכבר הרגיש עליו הש"ך בסי' ר"כ סקט"ו ומיישב דהכא מיירי בעומד בר"ה ושם בעומד באמצעה וע"ש טעם החילוק. אבל קשה דא"כ איכא למימר דלעולם דיניה כשנה אחת ומיירי בעומד באמצע השנה. וי"ל:

ר"ן ד"ה איבעיא להו. ולא שייך למיבעיא אי שנת חמשים כלפני חמשים כו'. כוונתו דלישנא כלפני חמשים כו' משמע דהבעיא היא אם אסור בשנת היובל עצמה או לא ואי דיניה כיובל אחד ועומד באמצע יובל. בשנת היובל עצמה ודאי אסור. והנ"מ איננו רק באיזו שנה יכלה נדרו:

רא"ש ד"ה מ"ד הלך אחר רה"ש. אלא עד תשלום אלול. נראה ט"ס וצ"ל עד תשלום אב או תחלת אלול:

גמ' דר"מ סבר לא מעייל. עיין לעיל דף יח ע"ב:

בהר"ן ד"ה אסור בה. פשיטא דהשנה. ע' רד"ק ירמיה כח יז:

פלוגתא דר"י ורבנן. הרמב"ם ע"פ קבלת הגאונים פסק כרבנן בזמן שהיובל נוהג אבל בזה"ז כ"ע מודים שעולה לכאן ולכאן. עפ"י משמטה ויובל הלכה ה:

הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך ע' ר"ה (ח ע"ב) מאן דפליג אדר' ישמעאל בנו של ריב"ב מפיק מיובל היא לאפוקי מדר' יהודה ונ"ל דשני הסוגיות עולות בקנה אחד דהכי קאמר אי ס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב ואיצטריך יובל היא שלא להוסיף מחול על הקדש בסוף השנה וליכא מיעוטא דיובל היא מ"מ מוכח דלא כר' יהודה מדכתיב שש שנים. ואי לא ס"ל כריב"ב ומותר לזרוע מר"ה עד יה"כ בשנת היובל ויהיה כל א"י זרוע באותן עשרה ימים. וגם ואספת תבואתה בחג האסיף שאחר ר"ה שאחר היובל מותר שאין כאן תוספת מחול על הקדש ולק"מ משש שנים תזרע ואספת את תבואתה דאסיף היינו קציר מספיחים שהביאו שליש לפני ר"ה שאחר היובל מותר לקוצרם בסוכות שלאחריו (ועיין מס' ר"ה יב ע"ב). וא"כ לק"מ משש שנים תזרע מ"מ לפ"ז דלא ס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב אייתר יובל היא לאפוקי מדר' יהודה ומוכח ממ"נ דלא כר' יהודה. ומיושב פסק הרמב"ם דפסק כר' ישמעאל בנו של ריב"ב ולרדב"ז בתשובה ח"ב ס"ל לרמב"ם נמי תוספת מחול על הקדש דאורייתא בשבתות וי"ט וא"כ אצטריך יובל הוא שלא להוסיף ביובל מחול על הקדש ואפ"ה פסק כרבנן דר' יהודה והיינו מדשמעתין מדכתיב שש שנים וכו':

ואין כאן אלא חמש. בשבת בראשית שחל יה"כ באותה שבת לק"מ הא כתיב ששת ימים תעשה מלאכה. דהתם יומא קא גרים שבו שבת יוצר בראשית ית"ש ואין קדושתו תלוי בששת ימים תעשה מלאכתך משא"כ שמטה שאין כאן שנה ידוע שיהי' שנה זו ראויה לשמטה יותר מחברו. אלא בכל פעם שנכנסים לארץ וכבשו וחלקו זורעים שש ושומטים אחת. הנה נכנסו לארץ בראשונה שנת תפ"ח לאלף השלישי וכבשו וחלקו י"ד שנים וזרעו שש ושמטו שנת תק"ט. ואילו היו נכנסים בשנה ב' ליציאת מצרים ולא חטאו במרגלים והיו נכנסים שנת תמ"ט היה שמטה ראשונה שנת ת"ע אז לא יארע שמטה שנת תקט אלא שנת תקי"ב. נמצא אין השנה גורם אלא עבודת קרקע גורמת כמו שש שנים של עבד עברי וקושית רבנן לר' יהודה קושיא גדולה היא ולא ידעתי איך מיתרצית בתשובת ר' יהודה:

ועשת התבואה לשלש השנים וגו'. לפי' רש"י הני ג' שנים היינו חצי ששית מקציר העומר ואילך וכל שנה ז' וחצי שמינית עד העומר והיינו ב' שנים נראים כשלש. חציו של ראשון וחציו של אחרון עד האסיף ואמצעי שלם. ורמב"ן הקשה הא אין אוספים עד חג הסוכות וא"כ לעולם אוכלין בכל שנה מה שגדל בשנה שלפניו ובז' יאכלו מה שגדלו בששית וע"כ פירש שהפסוק מהופך וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הוא כאילו כתיב וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל בשמינית. ולזאת השאלה היה מספיק צווי הברכה שיגדל בששית לב' שנים לשביעית ולשמינית אך הקב"ה הוסיף ברכה לשלש השנים מפני שנת היובל ע"ש. וא"כ מוכח כרבנן דקרא מיובל מיירי ודלא כרבי יהודה:

אבל לא זכיתי להבין קושית רמב"ן דקרא מיירי אי לא היה צווי ברכה בשנה הששית לשלש השנים. וא"כ נהי בשמטה ראשונה היו אוכלים מה שאספו משנה הששית מ"מ בשנה השמינית הראשונה היו אוכלים מה שגדל באותה השנה ולא היו יכולים להמתין עד האסיף בחג הסוכות ומן אז והלאה היו אוכלים בכל שנה ושנה מה שגדל בשנתו. ומן אז יאמרו מה נאכל בשנה השביעית והשיב הקב"ה וצויתי ברכתי בשנה הששית וכפי' רש"י ומעתה יהיו השנים כסדרן ולק"מ קושית רמב"ן:

ותו נ"ל נהי דבעלי השדות אוכלים כל שנה מה שאספו בחג משנה שעבר מ"מ העניים מחיתם מן הלקט מקציר שנה זו עד קציר שנה האחרת וא"כ העניים שאין להם לקט בשביעית אם לא יצוה ה' ברכתו בששית ויהיו גם בעלי השדות נפנים אל הספיחים בשביעית לא יספיק לאביוני עם. אבל אחר שצוה ה' הברכה ורואים שמה שבגורן יספיק גם לשמינית לא יפנו אל הספיחים אלא העניים כדכתיב ואכלו אביוני עמך:

עד לפני הפסח. עמ"ש הרשב"א בשם הירושלמי דכל פרס הפסח נקרא לפני הפסח. ומ"ד עד שיגיע היינו עד ט"ו יום קודם הפסח ומ"ד עד שיצא הפסח ויגיע ליל פסח. ולפ"ז אפילו איקאי מתניתין ארישא קונם יין מ"מ מותר זה לשתות יין בליל פסח ולא קשיא מתניתין אמתניתין דסוף פרקין ע"ש בר"ן וריטב"א ונמוקי יוסף וק"ל:

אילימא כדקתני. דאמר השנה למה לי למימר פשיטא כיון דאמר השנה משמע השנה זו קאמר ועיבורה נמי בכלל הוי: ולא אית בהו עיבור. ולא ליתסר בעיבורה קא משמע לן: היה עומד בשנה של יובל והיה אומר קונם יין שאיני טועם יובל מהו: שנת חמשים כלפני חמשים. ומותר נמי בשנת חמשים דאיהו לא קאסר עילויה אלא לאחר חמשים או בשנת חמשים נמי אסור דבשנת חמשים מתחיל יובל הבא: ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת. שלא תתחיל למנות ז' שנים של שמיטה הבאה בשנת היובל עצמה שלא תהא מונה אחת לשנת נ' ולשנה הבאה אחריה שנת נ''א שניה אלא לשנת חמשים ואחת תהא מונה אחת ושנת נ' עצמה נמנית ליובל שעבר שאין עולה למנין שבוע הבא כדאמרינן: יובל עולה למנין שבוע. דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן: אמרו לו וכו'. אם כן ששנת יובל עולה למנין שבוע אינו אלא חמשה בשבוע ראשון של יובל שהשנה שהיא ראשונה שהיא יובל אסור לזרוע בה והשביעית נמי אסורה שהיא שמיטה ואינה אלא חמשה לזריעה: אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים. שנה ששית ושנה שביעית ושמינית עד קצירתה ואי [נמי] אמרת אין יובל עולה למנין שבוע הרי כאן ארבעה שנים שצריכה לעשות לארבע שנים כיצד שנת מ''ח היא ששית ותבואה שלה צריכה לששית עצמה ולשנת ארבעים ותשע שהיא שמיטה ולשנת חמשים שהוא יובל ולשנת חמשים ואחת עד הקציר הרי ארבע שנים והאי פירכא לדברי הכל היא דלרבי יהודה נמי איכא למיפרך דאע''ג דאמר יובל עולה למנין מכל מקום אסור הוא בזריעה והוו נמי ארבע שנים: אלא. לדברי הכל ליכא לאוקמי להאי קרא אלא בשאר שני שבוע בשש השמיטות ולא בשמיטה שביעית של יובל ולא קשיא כלל לא לדידי ולא לרבנן לדידי נמי דפרכת לי שש שנים מוקמינן ליה לקרא בשאר שני שבוע בשאר שמיטין ולא בשמיטה ראשונה הסמוכה ליובל: מתני' אמר קונם יין שאיני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע. לדברי הכל: עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע דאמר עד שיצא כל הפסח: עד פני פסח. משמע עד שיגיע ומשמע עד שיצא: עד שיגיע. דקסבר לא מעייל איניש נפשיה

הלך אחר רוב שנים. ולא אית בהו עיבור וכשנדר בשבט ונאסר בחדש העיבור יהיה מותר בחדש אחד לפני ראש השנה קמ''ל דכולה עד סופה נקראת שנה: יין שאני טועם יובל. ה''ה דמצי למיבעי כי אמר היובל ומיירי [שעומד] באמצע היובל בשנה ומיתסר עד סוף היובל ומיבעיא כשהגיע שנת היובל כלפני חמשים ומיתסר או כלאחר ושרי אי נמי לפי' שני דפרישית במתני' עומד בשנת יובל עצמו מיבעי ליה אם נאסר בה דאי כלפני חמשים ולא נתכוון לאסור אלא במנוייו הבא עליו: ת''ש. מפלוגתא דר' יהודה ורבנן דתניא שנת חמשים ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת מכאן שאין שנת חמשים נמנית במנין שמיטה שאם היה נמנה א''כ היא אחת למנין שמיטה א''כ לת''ק שנת חמשים כלפני שהרי אינו נמנה לאחריו בשמיטה ולר' יהודה כלאחר חמשים: [ואין כאן] אלא חמש . כגון בשבוע ראשון שסמוך ליובל אחריו כשיגיע ה' שנים עם שנת היובל יהיה שמיטה ויובל אסור בזריעה ומשמע להו דקרא מיירי בכל השמיטות אף בשמיטה הסמוכה ליובל: לדבריכם. שאתם סבורים להעמיד המקרא אף בשמיטה הסמוכה ליובל הרי אמר ועשת את התבואה לשלש השנים ומיירי בכל שמיטה ושמיטה ששנה ששית מספקת לעצמה לשביעית ולשמינית עד אחר קציר והרי כאן ארבעה בשמיטה הסמוכה ליובל לפניה בשביעית ויובל אסורין בזריעה ועוד שנה שאחר היובל ושנה ששית הרי כאן ארבע: אלא כו'. ולא בכל שמיטות איירי כלומר מה שמקשין לי מקרא דשש שנים איכא לאוקומי בשאר שני שבוע שבאמצע היובל: למימרא [דרבי מאיר כו'] כדפרישית במתניתין:

ר"ן
שבט פשיטא דהשנה עד ראש השנה משמע: ושמע מינה שנה כהשנה. דאי דיניה כשנה אחת לא מתסר בעבורה אלא בשנים עשר חדש כרוב שנים: מהו דתימא הלך אחר רוב שנים. דלית בהן עבור ונימא דאע''ג דאמר השנה לא ליתסר אלא כרוב שנים קמ''ל: ולענין הלכה כיון דבעיין לא אפשיטא נקטינן לחומרא דיום כיום אחד דמי ואסור מעת לעת: איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יובל מאי. לאו דקאמר כהדין לישנא דהא כיון דלא אפשיטא בעיין דלעיל כי אמר יובל כיובל אחד דיניה ולא שייך למבעיא אי שנת חמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים אלא הכא באומר יובל זה עסקינן ולא דק בלישניה משום דעיקר בעיין ליתא אלא אי שנת חמשים כלפני חמשים שאינה כלל לחשבון יובל הבא שאין עושין שמיטה עד חמשים ושבע הילכך נודר דקאי באמצע יובל ואמר יובל זה מיתסר בה או כלאחר חמשים שאותה שנה עולה לחשבון שמיטה שלאחר חמשים ונודר מותר בה שאין שנת חמשים מכלל יובל שעבר: ולא שנת חמשים ואחת. שאין שנת חמשים נמנית לענין שמיטה עד שתהא נמנית בשנת חמשים של יובל שעבר ולשנה אחת של שמיטה שאחר אותו יובל: הרי הוא אומר שש שנים תזרע וכו'. דמשמע דלעולם קודם איסור שביעית מותר לזרוע שש שנים ולדבריך בשמיטה שלאחר היובל אינו מותר אלא חמש שנים שהרי היובל אסור בזריעה וכשיגיעו שש שנים תהא שנה ששית שנת השמיטה: לדבריכם. דסבירא לכו דקרא בכולהו שנים משמע הרי הוא אומר ועשת התבואה לשלש השנים ועל כרחין ליכא לאוקמיה בשמיטה של שנת מ''ט שהרי זרע של מ''ח צריך שיספיק מ''ח ומ''ט ונ' ונ''א עד הקציר של נ''א אלא איכא לאוקמיה בשאר שני שבוע שאינו סמוך ליובל מלפניו ובכי האי גונא סגי בשלש שנים שהזרע של ששית יספיק לששית ולשביעית ולשמינית עד הקציר: דילי נמי. האי קרא דשש שנים תזרע דקא מקשיתו לי מיניה איכא לאוקמה בשאר שני שבוע שאינו סמוך ליובל מאחריו: מתני'. עד הפסח אסור עד שיגיע. דלשון בני אדם משמע עד ולא עד בכלל: עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע עד שיהא כולו: עד פני הפסח ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע. דסבירא ליה לרבי מאיר דנהי דאיכא למימר דעד פני עד רגע אחד שלפני סוף יום האחרון של פסח קאמר לא אמרינן דלא מחית איניש נפשיה לספיקא דיום שני ושלישי ושאר ימי הפסח וכי קאמר עד פני הפסח לפני יום ראשון קאמר: רבי יוסי אומר עד שיצא. דסבירא ליה דמחית איניש נפשיה לספיקא: עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע. כלומר אפילו אמר עד שיהא וכדקתני טעמא: זה הכלל כל שזמנו קבוע. כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה בו תורה שבעה ימים כי אמר עד שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך איסורו אוסר עצמו בו וכל שאין זמנו קבוע כגון קציר ובציר שאין להם זמן קבוע שיהו נמשכין אותו זמן ולא יותר אפי' אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה: גמ' למימרא (מאי) דר' מאיר סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכו'. כדפרשינן במתניתין: שתי כתי בנות. משתי נשים גדולה וקטנה לכל כת וכת: כולן אסורות. דאיכא לספוקי דילמא גדולה שבכת שניה קאמר אלמא מחית איניש נפשיה לספיקא: כולן מותרות. דלא מחית איניש נפשיה לספיקא וכי קאמר גדולה אמרינן דודאי גדולה שבגדולות קאמר: מוחלפת השיטה. כאן החליפו שטתן: והתניא. בניחותא: ולענין הלכה כיון דמפכינן להו וקיימא לן דר''מ ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע''ג דבפ' האומר דקדושין רמינן נמי הני מתני' אהדדי ומסקי' התם (דף סה.) לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל איניש נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר''מ סבר עד פני הפסח

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד