נדרים נח ע"א

דף נח - א

כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל שהוא ניתר על ידי הפרשת תרומות ומעשרות, ^[1] ומעשר שני והקדש שהם ניתרין על ידי פדיון, וחדש שהוא ניתר על ידי העומר -

כל אלו לא נתנו בהן חכמים שיעור לאיסור ביחס לתערובת שנתערב בה האיסור, אלא כל שהוא של איסור שנתערב במינו של האיסור, הרי הוא אוסר את התערובת כולה. ^[2] וכל דבר שאין לו מתירין, כגון: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ^[3] וערלה, וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים - באיסורים, ואף כשנתערבו במינם - שיעור, שרק כשיש באיסור את השיעור שקבעו חכמים ביחס לתערובת, אז נאסרת כל התערובת. ^[4]

אמרו לו רבנן לרבי שמעון: והלא שביעית שהיא דבר שאין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, אלא אוסרת היא בכל שהוא ; דתנן:

השביעית אוסרת בכל שהוא כשנתערבה במינה, בין שנתערבו פירות שביעית בפירות של היתר שכל התערובת נאסרת, ובין שחזר ונטע בשביעית פירות של שישית, שהגידולים האסורים אוסרים את כל הפרי אף כשאין בגידולין אלא כל שהוא!?

אמר להן רבי שמעון לרבנן: אף הם - החכמים - לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא אלא לביעור, להצריך לאכול את כל התערובת לפני הביעור, כי היות ואפשר לאוכלם קודם הביעור, הוה ליה כ"דבר שיש לו מתירין".

אבל אם נתערבו לאחר הביעור ולענין אכילה, נתנו בהם חכמים שיעור: שיהיה באיסור בנותן טעם בכל התערובת בין שנתערב האיסור במינו בין שנתערב שלא במינו. ^[5]

הרי מוכח שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר להיות מותרין כמוהו, שאם לא כן הרי אף הגידולים עצמם מותרים, והאיך יאסרו הגידולין אף את העיקר!? ^[6]

ודחינן: ודלמא הא [גידולי איסור של שביעית] נמי, כיון דלחומרא אנו אומרים שהם אסורים ואין נמשכים אחר העיקר - שאני. ^[7]

אלא מן הדא פשטה [מכאן יש לפשוט את ספיקו של ישמעאל איש כפר ימא]:

דתנן: בצלים של ששית, שירדו עליהם גשמים בשביעית, וצמחו -

אם היו עלין שלהן שחורין [נוטים לשחרות] הרי הם אסורין, ששחרות העלין מוכיחה, שגידולם יפה ומקרקע שביעית נתגדלו.

ואם הוריקו העלין הרי הם מותרין, שזה מוכיח שלא מן קרקע של שביעית נתגדלו, אלא מן הבצלים עצמן.

רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר:

אם יכולין הבצלים ליתלש בעלין שלהן הרי הן אסורין, כי זה מוכיח שיניקתם יפה ומקרקע שביעית נתגדלו.

וכנגדן למוצאי שביעית הרי הן מותרין.

כלומר: בצלים של שביעית שירדו עליהם גשמים וצמחו בשמינית, אם השחירו העלין או שהבצלים נתלשין בעלין שלהן הרי העלים מותרים, ומשום שהגידולים אינם מן הבצלים אלא מקרקע של שמינית, ובאותם עלים ודאי רבו הגידולים על עיקר הבצל המעורב בהן, והם מבטלין אותו.

למימרא הרי מוכח דגידולי היתר מעלין את האיסור, ואין אומרים: אדרבה יימשכו הגידולין אחר העיקר ויהיו אסורין כמותו. ^[8]

ודחינן: ודילמא עוסקת המשנה בבצלים מדוכנין [שדך ושחק את הבצלים], שהם גרועים ואין הם מושכים את הגידולין להיות כמותם.

אלא מן הדא תפשוט את ספיקו של ישמעאל איש כפר ימא ; דתניא:

כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שאפשר לתקנו ולעשר עליו ממקום אחר, ובשלהי עבודה זרה [עג, ב] מפרש טעמא אחריני, ושם כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

יש מי שגורס: אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא. ופירש כך אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור, כלומר שאם נטע של ששית בשביעית, והוסיף כל שהוא, בטלו אותן גדולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר, ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית, אלא מותרין באכילה, והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית, אבל לאכילה לאחר שביעית, כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית, בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו, אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור, ודחה הא נמי לחומרא שאני. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחך לא איבעי ליה לישראל איש כפר ימא [אלא בגידולין, ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית, וכדכתיבנא לעיל, דאם איתא למה ליה – לפי השי"מ] לדחוקי נפשיה ולמינקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית. ועוד דמאי קא משני הא נמי לחומרא דאם בתערובת פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר. ואינו נראה כלל ועיקר, אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם. ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרנו שם בשביעית שאוסרת בכל שהוא אלא לביעור, ולא אמרתי לאו דוקא ואמת ניתא קאמרוה כאילו הברייתא אומרת כן, וכמוה [מכילתא פרשת בא פרשה י"ז] בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכן היא בירושלמי [פרק ששי הלכה ג'] של מסכת שביעית דגרסינן התם, אמר להם לא אם בשביעית שאוסרת כל שהוא אלא בביעור, אבל באכילה בנותן טעם.

לביעור. פירשו המפרשים אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו [באכילה שיאכלנו קודם הביעור – לפי השי"מ] כאילו כולו משביעית, דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית, אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם, אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין את העיקר של ששית, והכא נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידולי על עיקרו אתו גדולי היתר ומבטלין את העיקר. ודחי

ודלמא הא נמי לחומרא. אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תיבעי. וגם זה אינו מחוור בעיני, דקשיא לי טובא דהיכי תיסק אדעתין דמשום ביטול הוא, וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב, ואנן לא איבעיא לן אלא בשרבו גידוליו על עיקרו, הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר. אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא, לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול [את ההיתר, כלומר שנתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא, אלא שאין האיסור בטל לגבי – לפי השי"מ] ההיתר, ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית, ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר. אלא נראה לי דהכי קא דייק, מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור, אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר, והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו, ומשני ודלמא הא נמי לחומרא, כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאפשר לתקן בביעור אכילה, אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דלמא בטיל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי.

ולעיקר הא דתניא אף אני לא אמרתי אלא לביעור. יש מפרשים כגון בצל של ששית שנכנס בשביעית והוסיף כל שהוא. והקשו בתוספות [כאן ד"ה אמר להם] דאם כן היינו ספיחי ששית שנכנס בשביעית ותניא כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב, ועוד דאין גידולי כרוב שביעית אוסרין בכל שהן, וכדתניא בסמוך בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם עלין שלהן שחורות אסורין הוריקו מותרין, ולגבי כלאים נמי כהאי גוונא דאין אוסרין במשהו אלא בעינן תוספת אחד במאתים, וכדאמרינן במעביר עציץ נקוב בכרם, ומשום כך פירשו בתוספות דהא בבצל של ששית שנטעו לכתחלה בשביעית, ומשום הכי כיון שנעשית איסור בידים בתחלת נטיעתו גזרו עליו ואסרוהו בתוספת כל שהוא, וכענין שאסרה תורה בכלאים זרוע מעיקרא בהשרשה, וזרוע ובא בתוספת, כלומר זרוע באיסור מעיקרו אוסר בהשרשה לבד, אבל זרוע קודם נטיעתן בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב.

ודילמא במדוכנין. כלומר שדכן ושחקן קודם נטיעתן דכיון שדך בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב.

כל דבר שיש לו מתירין. דכיון שיכול להתיר את האיסור שבו אמרו חכמי' דלא בטיל ודוקא במינו כגון טבל אם נתערב בחולין יש לו היתר לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב ומעשר שני להעלותו לירושלים או בפדיה:

וכן ההקדש. בפדיה:

וחדש. שהאיר המזרח מתיר:

שביעית אין לה מתירין. כל מה שגדל בשביעית צריך לבער:

דתנן השביעית אוסרת. אין זה מלשון הברייתא אלא הש"ס קבעה בבריית' ובמשנה היא בסוף כלל גדול בשביעית והוא סיום דברי ר"ש:

אף אני לא אמרתי אלא לביעור. כלומר שעומדין בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה כגון פירות ששית שנכנסו לשביעית וגדלו מעט חייבין בביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלין את העיקר:

אבל לאכילה. שהביאה לבית לאכול ונתערבו פירות שביעית עם פירות שמינית בנותן טעם אלמא גידולי איסור אוסרים את העיקר בתוספת כל שהוא הכא נמי גידולי היתר מתירין את העיקר ברוב:

ודלמא הכא נמי לחומרא. לאסור את העיקר בכל שהוא אבל גידולי היתר אינן מתירין את העיקר אפילו ברוב:

בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית וצמחו:

אם היו עליהן שחורין אסורין. כשהבצלים גדולין עלין שלהן משחירין ונפשטין הלכך אם השחירו בידוע שגדלו מעט וגידולי איסור אוסרין את העיקר בתוספת כל שהוא:

הוריקו מותרין. עמדו במקומם ולא השחירו:

אם יכולין ליתלש בעלין שלהן. אע"פ שלא השחירו אם העלין שלהן חזקין שאוחזין בעלין ותולשין אותן מן הקרקע בידוע שגדלו בצלים מן הגשמים ונתחזקו שאלמלא כן היו העלין נפרכים:

וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. האי כנגדן לאו בשוה להם ממש דאילו גידולי איסור אוסרין בכל שהן וגדולי היתר אינן מתירין אלא ברוב אלא הכי קאמר וכנגדן למוצאי שביעית היתר מבטל האיסור האי כדיניה והאי כדיניה ורבינו שמשון ז"ל פירש בפירוש המשנה דסיפא קאי ארישא בצלים של ששית שנכנסו לשביעית והשחירו עלין שלהן ונאסרו ועקרן וחזר ושתלן בשמינית והשחירו עלין שלהן חזרו להיתרן הראשון דעיקרו היתר ונאסר בתוספת כל שהוא הותר נמי בתוספת כל שהוא להצטרף עם העיקר לעוקרו מאיסורו ולחזור להיתרו הראשון:

ודלמא במדוכנין. הא דאמר כנגדן למוצאי שביעית מותרין כגון שדרכן ועירבן יחד הגדולים והעיקר ובטלים בששים כשאר איסורין שבתורה אבל בלא דיכה לא חשבינן להו מעורבין לפי שכל אחד עומד לבדו ואינן מתערבין יחד:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שחזרו לברר היתר שאלתם ממה שאמרו בענין תערובת כל דבר שיש לו מתירין שנתערב בהיתר כגון טבל שנתערב בחולין מתוקנין שיש לו היתר כשיעשר עליו ממקום אחר וכן מעשר שני שנתערב בחולין שאפשר להעלותו לאכול את הכל בירושלים או לפדותו והקדש שאפשר לפדותו ולחלל קדשתו על דבר אחר או לישאל עליו מצד טעות בלא עברה וכן חדש שהיתירו בא מאליו למחר לא נתנו חכמים בתערובתן שיעור אלא אוסרין בכל שהן ומכל מקום דוקא במינן אבל בשאינו מינן בנותן טעם וכן התבאר בתלמוד המערב שבמסכת שביעית פרק ששי וכמו שביארנו באחרון של עבודה זרה ע"ג בטבל שבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם וכן למעלה בפרק הנודר מן המבושל ביין זה שהוא בנותן טעם אע"פ שהקונמות דבר שיש לו מתירין הם ומה שפירשו שם טעם איסור משהו שבמינו מטעם כהיתירו כך איסורו שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי ולא באו בה מטעם דבר שיש לו מתירין כבר ביארנו הענין שם ובמסכת חולין פרק גיד הנשה וכן ביארנו שם שאר דינין בדין דבר שיש לו מתירין ונשוב לדברינו והוא שכל שאין לו מתירין כגון תרומה ופרשוה למטה משבאה ליד כהן שאין לה עוד שאלה או שנפלה לו מבית אבי אמו כהן שאין לזה בה שאלה או שמא כל תרומה דבר שאין לו מתירין הוא הואיל ואין צד מצוה בשאלתה וכן נראה מסוגיא האמורה למטה וכן תרומת מעשר וחלה וכן ערלה וכלאים יש להם שיעור תרומה במינו באחד ומאה ובשאינה מינה בנותן טעם וערלה וכלאים במאתים בין במינן בין שלא במינן וזו כולה הלכה היא:

אלא שלענין ביאור הביאוה ללמוד הימנה שהגדולין מבטלין את העיקר ממה שהשיבו על כלל שהזכרנו והלא השביעית אין לו מתירין ואין להם שיעור במינן וכדתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה ואמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם שהוא שיעור ששים במינו ושלא במינו אף לביעור בנותן טעם וכן הלכה שכל לאכילה הרי תערובתו כתערובת שאר איסורין ולביעור מיהא בכל שהוא ופירשו בו כגון פירות ששית שנכנסה לשביעית וגידלו בשביעית אפילו משהו שצריכין ביעור אלמא גידולי איסור חמירי ומבטלין את העיקר של היתר וללמוד הימנה לגידולי היתר שיבטלו עיקר של איסור וחזר והקשה לו דלמא הא נמי לחומרא להיות גידולי איסור מבטלין עיקר של היתר אבל להקל ר"ל להיות גידולי היתר מבטלין עיקר של איסור לא למדנו ומחזר לבררה ממקום אחד:

אלא שאנו חוזרין לברר את הראוי לפסוק במה שאמר לא אמרוה אלא לביעור ופירשנוה בפירות ששית שנכנסו לשביעית וגידלו משהו שצריכות ביעור שהקשו בתוספות היאך אפשר לומר כן והלא ספיחי ששית הנכנסין לשביעית מותרין כדתנן כל הספיחין מותרין ור"ל ספיחי ששית הנכנסין לשביעית ואע"פ שגדלו בשביעית אלמא אין גידולי שביעית אוסרין את העיקר ואף לדעת האוסר בספיחים אינו אלא מחשש שמא יזרעו ולכשיצמחו אומרים ספיחים הם עד שהם מפרשים אותה בנגמרו בששית שלא גדלו כלל בשביעית ואין זה כלום שהרי אף ספיחי שביעית עצמה כל שאין שם חשש שיהיו זורעין בסתר לומר כשיצמחו ספיחים הם מותרין כגון שצמחו במקום שאין ראוי לזריעה כשדה בור וכן הרבה מקומות כמו שביארנו בפסחים פרק מקום שנהגו ועוד שהרי גידולי שביעית אין אוסרין במשהו שהרי בסמוך אמרו בצלים של ערב שביעית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם עלים שלהם שחורות אסורים שכך דרכן להשחיר כשיורדין עליהם גשמים ובידוע שגדלו רובם בשביעית אבל אם הוריקו מותרין שלא גדלו רובם בשביעית ואע"פ שגדלו בה מעט אלמא אין גידולי שביעית אוסרין במשהו ואף לענין כלאים אמרו במעביר עציץ נקוב בכרם שאינו אסור אלא בהוסיף במאתים ר"ל חלק אחד ממאתים ואע"פ שדבר מועט הוא מכל מקום אין זה משהו ולמדנו שאין גידולי אסור אוסרין במשהו ומתוך כך הם מפרשים לא אמרו משהו אלא לביעור בבצל שנעקר בששית ונטעו בתחלה בשביעית שתחלת נטיעתו באיסור גזרו עליו ואסרוהו בתוספת כל שהוא וכמו שאמרו בכלאים זרוע מעיקרו ר"ל שנזרע באיסור בהשרשה ר"ל שנאסר בהשרשה לבד זרוע ובא בתוספת ר"ל שאם נזרע מעיקרו בהיתר ובא אחר כן בכרם אינו אוסר אלא בתוספת וזו ודאי לפירוש זו הלכה היא:

אלא שאנו חוזרין בה לענין ביאור לומר שיש שאין גורסין בשמועה זו גירסא שכתבנו ר"ל אף הם לא אמרוה אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם אלא כך הם גורסים אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בכל שהוא ופרשו בה אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור ר"ל לשביעית אלא לביעור ר"ל שאם נטע של ששית בשביעית והוסיף כל שהוא בטלו הגידולין של איסור לגבי עיקר של היתר ואינו אסור לגמרי כדין גדולי שביעית אלא מותרין באכילה והוא שיבערם כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית אבל לאכילה לאחר שביעית אם נתערבו לו פירות של שביעית בשמינית בזו אמרו אוסרת במינה במשהו אלמא לא אתו גדולי היתר ומבטלי ליה לאיסור ודחו בה לחומרא שאני ויש בפירוש זה כמה תמיהות חדא דפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית בטלין הם בלי ספק עד שיהא בהם בנותן טעם שאם לא כן כששאל בראש השמועה בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית היה לו לשאול פירות שביעית שנתערבו עם פירות שמינית ועוד לדבריהם מהו שתירץ הא נמי לחומרא ואם בתערובת פירות שביעית בשל שמינית החמירו לא כל שכן בגידולין ועיקר אלא עיקר הגרסא כמו שכתבנוה תחלה ואף בתלמוד המערב שבמסכתא זו אמורה כן לא אמרו בשביעית שאוסרת בכל שהוא אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם:

ונשוב לענין הסוגיא והוא שחזר לברר היתר שאלתו ממה שאמרו בצלים של ערב שביעית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם עלין שלהן שחורין אסורין שרוב גדלתן משביעית היא שכך דרכן להשחיר ברוב גשמים מרוב לחות ורוב חיות שינקו מן הקרקע ואם הוריקו ר"ל שעדין לא הושחרו אלא שהן כאין כמושין מותרין שאין זו צמיחת שביעית גמורה אע"פ שגדלו בה מעט ומותרין וכן הלכה אלא שאף בראשונה הבצלים עצמן מיהא מותרין חנניה אומר אפילו לא הושחרו אם גדלו כל כך בשביעית שמתוך גדילתן יכולות הבצלים עצמן ליתלש בתלישת העלין אסורין וכנגדן למוצאי שביעית מותרין ר"ל בצלים הבאין משביעית לשמינית שגידולי היתר מבטלין את האיסור וכן לתנא קמא כנגדן במוצאי שביעית ירוקין אסורין שחורין מותרין ואין הלכה כר' חנינא אלא כתנא קמא מכל מקום למדנו מדבריהם שגידולי היתר מעלין את האסור ומזו שכנגדן למוצאי שביעית וחזרו והקשו דלמא במדוכין ופירשו בתוספות שכבר דכן ושחקן בשביעית אחר שעקירתו קודם נטיעתן בשמינית ולא חשיבי ובטלי גדולין אצל עיקר ואינו מחוור בעיני שאם דכן אינן צומחות כלל אפילו בדיכה מועטת ואנו גורסין במורכנין ר"ל שהרכין צוארן בשביעית כמי שאין נוח לו שיצמחו בשביעית וכשעמדה כל השביעית ויצאה לו לשמינית וצמחו עם כל ההרכנה מותרין על הדרך שביארנו למעלה ויש מפרשין במדוכנין שחוקין לגמרי ומפני שאין האיסור בעין הא כל שנתערב והוא בעין אלא שלא ניכר אסורין ואין נראה כן:

אמר להו בד"א לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' מאי דתנן בספ"ז דשביעית השביעית אוסרת כל שהוא במינה ושאל במינה בנ"ט לא נאמר אל אלענין ביעור שאם נתערבו פירות שביעית בפירות של ששית והגיע זמן הביעור חייב לבער את הכל מפני פירות שביעית שנתערבו שם אם הן מין במינו אוסרין אותן בכל שהן ואם הן מין בשא"מ אין אוסרין אותן שיהא חייב לבערן אלא בנותן טעם ודוקא לביעור אוסרת בכל שהו אבל לאכילה כגון אם נתערבו קודם זמן הביעור אין אוסרין אותן אל אבנ"ט ואפילו מן במינו מדרבנן ל"ש להו בין מין במינהו למין בשא"מ ור' יהודה בלחוד הוא דאמר מין במינו כל שהוא ור"ש הוא בר פלוגתי' וגם חכמים דאמרו לו הן חכמים דפליגי עם ר' יהודה והכל בטל וב"ט ואפילו מין במינו אם היא דבר שאין לו מתירין אבל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ואפ'י מין בשא"מ א"נ לאיסור ספיחין כדפרישית בפ' מקום שנהגו במהדורא תליתאה והאי איסור אכילה דאמרי' לא שיהו אסורין באכילה ממש שכל פירות שביעית מותרין באכילה כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אלא שצריך לאוכלן בתורת שביעית לאכלה ולא לסחורה ולא למלוגמא ושאר משפטי שביעית המפורשין במס' שביעית ולאחר הביעור נמי אינן אסורין באכילה אלא חייב הוא להפקירן בפני שלשה וכל הקודם בהן זכה בין הוא בין אחר ואחר שזוכה בהן מן ההפקר הן מותרין לו כדפרישית בפסחים בפ' מקום שנהגו והשתא קס"ד שכמו שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ע"י תערובת ה"ה נמי בגידולין שאם נטע בצל של ששית בשביעית והוסיף כ"ש חייב בביעור דבטל שרשי היתר איסור אצל גידולי איסור ודחה ודלמא הא נמי לחומרא שאני פי' דאפילו או אמרי' דה"ה בגידולין הנ"מ שיהו בטלין שרשי ההיתר באיסור אבל לקולא דשיהו שרשי איסור בטלין בגידולי הירת לא כמו שאמרו בערלה וכלאי הכרם שבו נאסרין ולא ניתרין:

אלא מן הדא פשטא דתניא בצלים שירדו עליהן גשזמים וצימחו כו' עד למימר דגידולי הירת מצילין את האיסור ראיתי מקשים היכי מיסק אדעתין דניהו גידולי היר הגדילין מעט מעט ויבטלו את האיסור ונימא כל פורתא ופורתא דאיתוסף בבצל בטל וליהוי כולו אסור ואפילו באלף לא בטיל כי האי דאמר מר בפ' בתרא דע"ז המערה יין נסך מחביות לבור אפילו כל היום כולו מורת דקמי קמי בטיל לגבי היתרא בששים וכיון דהתם אמרי' קמא קמא בטיל לקולא כ"ש הכא גבי בצל דהול"ל לחומרא קמא קמא בטיל לגבי עיקר דאיסור' וניתס' כולי' בצל אפ'י הוסיף אלף ונ,ל דל"ד גידולי קרקע להיתר שנתערב באיסור דהתם ראוי לומר דפורתא פורתא קמא בטיל משום דהיתר קמא לא נשתנה מכמות שהי' אבל בגידולי קרקע כשהגידולין גדלין כל השרשין משתנין מכמות שהי' תחלה שנתעבו יותר ונארכו יותר הלכך יש לומר בהן דאתו גידולין ומבטלי להו לשרשין ועוד שהקרקע מבטלתן הלכך אן להקשות מהיתר ואיסור שנתעבו לשרשין שעשו גידולין ודחה ודלמא במדוכנין פי' לעולם אימא לך לא אתו גידולי היתר ומבטלי לשרשים דאיסור כדקיימו בעינייהו ומה שהתיר לא התיר אלא כשהן כתושין שכבר נימוח האיסור ואינו עומד בעינו:

אלא מן הדא המנכש עם הכותי הנכרי בחסיות אוכל מהן קונה עראי ומעשרן ודאי פי' הקונה חיסיות מן הכותי מעשרן ודאי דקים לן דכותי לא מעשר והלכך אין דינו כמו הקונה מעם הארץ שמעשר דמאי דעם הארץ הוי ספק אבל כותי בודאי לא מעשר והלכך מעשרין ודאי ויכול לעשר מהן על מקום אחר וממקום אחר עליהן משא"כ בדמאי שאין מעשרין אלא מיני' ובי' ואע"ג דפירותיו טבלים גמורים ותנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין והן אסורין ליכל מהן עראי כדין טלב שנתמרח ונגמר מלאכתו למעשר הכא מורת ליכל מהן עראי דמאן לימא לן דהני חיסיות דידי' הוו וטבל הוו דלמא מן השוק קנאו ומתוקנין הוי וגידולי טבל שאסורין אין איסורין אלא מדרבנן דמה"ת הן בטלין בקרקע ואפ'י דבר שאין זרעו כלה ורבנן הוא דאחמור דלא ליבטול והיכא אחמור בטבל ידוע אבל הני חיסיות דלא ידענו אם משלו היו וטבל הן או מן השוק קנאו ומתוקנין הן גידוליהן מותרין הן ליכל מהן עראי כדין כל גידולי קרקע שאוכל מהן עראי עד שימרח ודכוותה שנינו בספ"ט דתרומה המנכש עם הנכרי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי:

לא אמרתי אלא לביעור שאם נתערבו פירות של שנה ששית בפירות כל שהוא של שביעית אוסרות כל שהוא במינן וחייב לבער הפירות כשהגיע זמן הביעור מפני שאחר הביעור יכול לאכול מהם והוי כדבר שיש לו מתירין דתנן מי שהיו לו פירות שביעית בביתו והגיע זמן הביעור שכלה מינו מן השדה מחלקין מזון (של) שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלים אחר הביעור אבל לא העשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אבל לאכילה בנותן טעם שפירות שגדלו באיסור שביעית אותן הפירות אסורות באכילה ואין להן היתר לאחר שביעית ובאכילה הולכין בנותן טעם אם נתערבו בשל היתר כגון שנתערבו בפירות שנה שמינית והלכו בהן בנותן טעם משום דהוי דבר שאין לו מתירין. ומדקתני סתם שביעית אוסרת בכל שהו משמע נמי דנטועות של שנה ששית שגדלו בשביעית אסורין אלמא אתו גידולין ומבטלין עיקר. ותירץ ודילמא הא נמי חומרא שאני דאיכא למימר דלא קתני הכא אלא כגון שנטע של ששית בשביעית אבל נטעו בשביעית ואחר כך עקרו ונטעו בשמינית דלקולא אכתי מיבעיא לן. הרי"ץ ז"ל.
קתני מיהא השביעית אוסרת בכל שהוא במינה שאם נטע פירות ששית בשביעית והגדילו הרי אלו אסורין וכן נמי לרבי שמעון (בר') לענין ביעור. ושמע מינה דאתו גידולין דאיסור ומבטלין לעיקר דהיתר. והכי נמי גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית אתו גידולי דהיתר ומבטלי לעיקר דאיסור. פירוש.
יש מי שגורס אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא ופירשו כן אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור כלומר שאם נטע של ששית בשביעית והוסיף לה כל שהו בטלו אותם גידולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית אלא מותרות באכילה והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית אבל לאכילה לאחר שביעית כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור. ודחה הא נמי לחומרא שאני.
ואינו מחוור כלל בעיני דעד כאן לא איבעי ליה לישמעאל איש כפר ימא אלא בגידולין ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית וכדכתיבנא לעיל דאם איתא למה ליה לדחוקי נפשיה ולמנקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר. ואינו נראה עיקר כלל אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם. ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרו שם בשביעית שאוסרת בכל שהו אלא לביעור ולא אמרתי לאו דוקא ואמתניתא (קא מכנא) קאמרוהו כאילו הברייתא אומרת כן וכמוהו בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך. וכן היא בירושלמי של מסכת שביעית דגרסי התם אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאוסרת כל שהו אלא בביעור אבל באכילה בנותן טעם. לביעור פירשו המפרשים כלומר אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו באכילה שיאכלנו קודם הביעור כאלו כולו משביעית דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין העיקר של ששית והכי נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אתו גידולי היתר ומבטלין את העיקר. ודחי ודילמא הא נמי לחומרא אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תבעי. וגם זה אינו מחוור בעיני דקשיא לי טובא דהיכי תיסוק אדעתין דמשום ביטול הוא וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב ואנן לא איבעיא לן אלא כשרבו גידוליו על עיקרו הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול את ההיתר כלומר שיתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא אלא שאין האיסור בטל לגבי ההיתר ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית. ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר. אלא נראה לי דהכי קא דייק מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו. ומשני ודילמא הא נמי לחומרא כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאיפשר לתקן בביעור אכילה אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דילמא בטל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
בצלים של ששית שעקרן בששית עם עלה שלהן ויבשן ונטען בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו קצת מן לחלוחית הקרקע אם היו עלין שלהם שחורים שהושחרו מחמת שקלטו בקרקע אסורין משום שביעית הוריקו שעדיין לא הושחרו אלא כמושין הן כמו מתחלה מותרין שעדיין לא צמחו צמח גמור בשביעית. והרי רבי חנינא נותן בהן שיעור אם יכולין ליתלש הבצלים בעלין שלהם עם עלין שלהן שכבר הגדילו כל כך בשביעית שיכולין לאוחזן בעלין שלהם ולתולשן אף על פי שעדיין לא הושחרו הרי אלו אסורין. וכנגדן למוצאי שביעית אם נטע בצלים בשביעית וירדו גשמים עליהן בשמינית וצמחו עד כדי שיכולין ליתלש בעלין שלהן מותרין. וכן נמי לת"ק אם היו עלין שלהן שחורין מותרין כמי שגדלו בשמינית הוריקו אסורין. אלמא לדברי הכל אתו גידולי היתר דשמינית ומבטלי עיקר דשביעית. פירוש.

ואם הוריקו כלומר שעדיין הם ירוקין. נראה לי שלאותה קליפה עליונה שאדומה קצת כשהן נגמרין קורא עלין וגם דרך של אותן עלין שיוצאין מן הקרקע להתאדם כשהם נגמרים וזהו קורא שחרות במשנה. הרי"ץ. ז"ל.

ודילמא במדוכנין כלומר שדכן ושחקן קודם נטיעתן דכיון שדק בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב. חשוד קתני ואינו טורח לתקנן ולהכשירן דכי אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא הני מילי היכא דלא טרח אבל למיטרח לא טרח כדאיתא בריש פרק קמא דחולין גבי משומד אוכל נבילות לתיאבון. הרשב"א ז"ל.
והרי"ץ ז"ל פירש וז"ל: ודילמא במדוכנין עסקינן שהבצלים נזרעו בשנה ששית בהיתר ועקרן ונטען בסוף שביעית ונכנסו בשמינית ואף על גב שגדלו קצת בשנה שביעית באיסור גידולי שנה שמינית יבטלו האיסור לפי שהעיקר היה בהיתר אבל אין העיקר בהיתר לעולם אימא לך דלא מבטלי גידולי היתר את האיסור. אלא מן הדא פשטא דתניא במסכת תרומות המנכש עם הכותי בחסיות כגון לוף ושום ובצלים כדאמרינן לקמן אף על פי שפירותיו טבלים אוכל מהן עראי כדין טבל אם נתן לו בשכרו הכותי מהן ומעשרן ודאי דאין עליהן תורת דמאי דודאי מחזיקין דלא עישרן כותי. רבי שמעון בן אלעזר אומר המנכש בחסיות במוצאי שביעית עם ישראל החשוד על פירות שביעית ונתן לו מהן בשכרו מותר לאכול ואינו חושש משום פירות של שביעית דאפילו נאמר דפירות שביעית הן שנטען בשביעית ונכנסו בשמינית או פירות של שביעית נטע בשמינית מותר אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי עיקר של איסור. בדבר שזרעו כלה כגון תבואה לא ס"ד דוראי חסיות דבר שאין זרעו כלה הוא כדתניא וכו'. ודילמא במדוכנין היינו טעמא שהן מותרין למוצאי שביעית דאיכא למימר של מוצאי שביעית הן ואין בהן צד איסור (או) אי כבר הושרשו בששית ועקרן ונטען בסוף שביעית ונכנסו בשמינית בכהאי גוונא (הן דכן פירות) אין דינן כפירות שביעית אבל בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דאיכא עיקר איסורא דשביעית אכתי מבעיא לן חשוד קתני ומדקאמר חשוד משמע שפירות שביעית גמורין הן ואפילו הכי מותר. עד כאן.
ודילמא במדוכנין שדכן יחד ולכן מותרין במוצאי שביעית שאז נתבטלו העיקרים ולעולם אימא לך כל הזמן שלא נדוכו העיקר עומד לבדו והתוספת לבדו ואינו מתבטל בגידולין והיה יכול נמי ליקח פירות היתר בפירות ששית שנכנסו לשביעית וכגון שהעיקר רבה על הגידולין ונדוכו. אלא רבותא אשמועינן שאנו מבטלין עיקר בגידולין יותר משהיינו מבטלין הגידולין בעיקר על ידי ריבה אף על גב דיש לגזור דנתבטל אותן בדיכה קודם שנתגדלו עד ששים ואתי למטעי לכן איצטריך לאשמועינן דמתבטל העיקר בדיכה כל זמן שאנו יודעין שיש בהם בגידולין ששים ולא גזרינן משום פחות מששים. הרא"ם ז"ל.

רש"י דמי במדוכנין הד"א בבעי' דישמעאל דאיתיה לעיקר בעין כצ"ל:

הרא"ש בד"ה כל כו' את האיסור כצ"ל:

בד"ה אף כו' בביעור כפירות כצ"ל השחירו הס"ד:

בד"ה אם יכולין כו' שגדלו בצלים כצ"ל דסיפא קאי כצ"ל הראשון הס"ד:

ר"ן בד"ה וכל כו' מצוה למיעבד כצ"ל לחומרא שאני כצ"ל הכי דחייה כצ"ל לביעור הס"ד עצמו הס"ד יפה הס"ד:

גמרא א"ל והלא שביעית אין לה מתירין כו'. בגה"ש הקשה מיי"נ דאין לו מתירין ואוסר במינו במשהו. ואני תמה דהלא בע"ז (עג ב) מפרש הגמרא הטעם בשלמא יי"נ משום חומרא דעבודת כוכבים כו'. והאי כללא דר"ש אינו אלא בכגון אלו דחשיב דלא חמירי כעבודת כוכבים. ושביעית פשיטא דלא חמירא גם כן כעבודת כוכבים להכי הקשו ליה מינה. ונ"ל דמאי דחדית הש"ס שם בטבל טעם דכהתירו כך איסורו ולא הסתפק בטעמא דר"ש כאן. מפני דא"כ למה פרטה הברייתא טבל טפי משאר איסורי דחשיב הכא ר"ש וכגון נדרים. אלא ודאי התם טעמא אחרינא ובאין לו מתירין ובגוונא שהמציאו התוס' שם דומיא דיי"נ. ועי' בכ"מ פט"ו מהל' מ"א הלי"ב ותראה שנעלמה מכת"ה סוגיא שלפנינו ודברי הר"ן לעיל (נב):

ר"ן ד"ה השביעית. בין בתערובות פירות היתר בשל שביעית כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה אלא מן הדא פשטה דתנן בצלים כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה אף אני לא אמרתי. כגון פירות ששית שנכנסו לשביעית כו'. לי צע"ג מסוגיא דר"ה (טו) ושם (ע"ב) ריו"ח ור"ל אמרי תרוייהו כו' כי אתי רבין אריו"ח אתרוג כו' ע"ש היטב:

תוס' ד"ה אמר להם שביעית אינה אוסרת כו' והכי נמי תחלת זריעתו באיסור היתה ומיהו לשון דלביעור קשה כצ"ל:

גמ' והלא שביעית אין לה מתירין. קשה לי עדיין יקשה הא יין נסך דאין לו מתירין ואסור במינו במשהו. ומשום חמץ ליכא קושיא כל כך דיש לומר דמה דגם באינו מינו במשהו לא חשיב אבל מיין נסך קשה וצ"ע:

כל דבר שיש לו מתירים. כ' הרא"ש ויפרוש עליו מעציץ שאינו נקוב וצ"ע א"כ מה יש לו מתירין שייך עד שתאכלהו באיסור ע"י ביטול אכלהו בהיתר ע"י הפרשה הא איסור דאורייתא לא מיתקן ע"י הפרשת עציץ שאינו נקוב. וצריך לסמוך על הביטול. ואיסור דרבנן ליכא הכא דכל מה שהחמירו בדבר שיש לו מתירין הוא כדי שלא יצטרך לסמוך על ביטול וכיון שא"א לתקן זה אין כאן שום איסור דרבנן א"כ מה"ת לא יתבטל וצ"ע:

כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שנתערב בחולין דמצי מעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב: ומעשר שני. דאפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו: וחדש. דהאיר המזרח מתיר: והקדש. דאי בעי פריק ליה: לא נתנו חכמים שיעור. ואסורין בכל שהוא ואין להקשות דבפ' בתרא דע''ז (דף עג:) אמר דבטבל שלא במינו בנ''ט י''ל דהא נמי דאמר שלא נתנו בו שיעור משום דיש לו מתירין היינו דווקא במינו אבל שלא במינו בטל וכן משמע לעיל גבי יין שהוא בנ''ט ואע''ג דהוי דבר שיש לו מתירין וא''ת פרק בתרא דמסכת ע''ז (שם) דקאמר חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ופריך בשלמא עבודת כוכבים משום חומרא דע''ז אלא טבל מאי טעמא ומסיק כהיתרו כך איסורו פירוש דחיטה אחת פוטרת את הכרי ולימא טעמא משום דיש לו מתירין וי''ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למדינת הים דאין לו מי יתירו אבל קשה למה לי טעם דיש לו מתירין תיפוק ליה משום דכהיתרו כך איסורו: וכל שאין לו מתירין כגון תרומה. ולקמן מפרש אמאי הוי אין מתירין: וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור. תרומה בק' ערלה וכלאים במאתים ומיירי במין במינו דבשאינו מינו אמרי' פ' גיד הנשה (חולין דף צז.) דתרומה בנ''ט: דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא. והא דאיבעי' ליה לעיל אי גידולי דהיתר מבטלין לעיקר דשביעית י''ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א''נ שמא גידולי חשיבי טפי ומבטלי עיקר: אמר להם שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור פירות. פירש הרב רבי אליעזר כגון פירות ששית שנכנסו בשביעית וגדלו משהו וצריכין ביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלי לעיקר דהיתר אבל לאכילה כגון לאחר ביעור בפירות שביעית שנתערבו בפירות דהיתר אינו אוסר במשהו אלא בנותן טעם כשאר איסורין אלמא דגידולי שביעית מבטלין לעיקר דהיתר ה''נ נימא בבעיין דבצל דגידולי היתר מבטלי לעיקר דאיסור ודחי הא נמי לחומרא אזלינן דגידולי שביעית מבטלין העיקר אבל להקל לא מבטלי גידולי דהיתר לעיקר דאיסור ומה שפירש אלא לביעור לענין פירות ששית שנכנסין בשביעית ק' להר''מ דתניא כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ומפרשינן דמיירי בספיחי ששית הנכנסים בשביעית אלמא דגידולי שביעית אינן אוסרין במשהו ונראה דשמא התם מיירי שגמרו בששית ולא גדלו כלל בשביעית וספיחי כרוב אסורין כדמפרש שמא יקח מן העלין ויאמר מן האמהות לקחתי ועוד קשה להר''ם מהך דמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור לא הוסיף מאתים מותר אלמא דגידולי איסור אינם אוסרים במשהו וכן מצינו בהך דבצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו הוריקו מותרין אלמא דגידולי שביעית אינם אוסרים במשהו לכך מפרש הר''ם דהכא מיירי בבצל שנעקר בששית ונטעה בשביעית ומכיון שהוסיף משהו נאסר כולו כמו כלאי הכרם דעיקרם נאסר דה''נ אמר התם זרעו מעיקרו בהשרשה כלומר כשתחלת זריעתו באיסור זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא והכי נמי תחלת זריעתו באיסור היתה מיהו יש ליישב דלביעור קשה דהיה לו לומר לגידולין אין לו זריעה: בצלים. של ערב שביעית: וירדו עליהם גשמים. בשביעית וצמחו: אם עלין שלהם שחורין. דדרכם להשחיר כשיורדין עליהם גשמים: אסורין. דבידוע שגדלו רובם בשביעית: הוריקו. לא גדלו רובם ומותרין: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אף בשלא הושחרו אם יכולין וכו' שגדלו כל כך אסורין דבידוע שגדלו רובם בשביעית: וכנגדם למוצאי שביעית מותרין. כלומר בצלים שבאים משביעית . לשמינית אלמא דגידולי היתר מבטלין לאיסור: ודלמא במדוכנים. שדכו אותם במדוכה בשביעית ולא חשיבי ובטלים בגידולין אבל היכא דלא דכו מיבעיא לן אי בטלו אי לא בטלו:

ר"ן
כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שנתערב בחולין ויש לו מתירין שיכול להפריש ממקום אחר ומעשר שני והקדש יש להם היתר בפדייה: וחדש. שהעומר מתירו: לא נתנו בהם חכמים שיעור. שאוסרים בכל שהוא במינן מיהו שלא במינן בנותן טעם כיון דהשתא אסירי כמו שכתבתי למעלה. ובפרק בתרא דמס' ע''ז יהיב טעמא אחרינא לטבל דלא בטיל משום דכהתירו כך איסורו: וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה. דאע''ג דמצי לאתשולי עלייהו כיון דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרו דבר שיש לו מתירים כדאמרינן לקמן: נתנו בהם חכמים שיעור. שאפי' נתערבו במינן בטלין תרומה ותרומת מעשר וחלה במאה ערלה וכלאי הכרם במאתים ובשאינן מינן כולן בששים: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. בין בתערובת פירות היתר בשל שביעית בין בגידולין כגון בצל ששית שנטעו בשביעית: אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור. אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאכלו ה''ל כדבר שיש לו מתירין: אבל לאכילה. כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם אלמא גדולין אינן נמשכין אחר העיקר להיות כמוהו דא''ה היאך תאסור שביעית בגידוליה אלא ודאי אין גידולין כעיקר הלכך מעלין והרי אתה רואה דסבירא לן דאי אין מעלין על כרחיך גידולין כעיקר דאי לא היכי פשיט דמדגדולין אסורין מעלין אלא ודאי כדפרשינן לעיל ודחי ליה דלמא הא נמי לחומרא אבל מדינא לעולם אימא לך שהגידולין הרי הן כעיקר הלכך אין מעלין אותו להתירו. ונראה בעיני דאף על גב דלעיל דחינן דלמא לחומרא בעינן למפשטה מהא דסליק אדעתין דליכא למידחי כי האי גוונא משום דבשלמא לעיל ליכא אלא חדא חומרא דמחמרינן דגידולין כמאן דאתו מעלמא דמי אבל הכא אי אמרינן לחומרא שאני מחמרינן תרי חומרי חדא דלביעור כיון דכיש לו מתירין דמי אוסרת בכל שהוא והא חומרא בעלמא הוא ועוד דגידולין שאינן דינן לאסור אפילו בכמה יאסרו בכל שהוא ואפילו הכי דחייה ודלמא הא נמי לחומרא שאני דתרי חומרי מחמרינן בה ואיכא נוסחי דגרסי אף אני לא אמרתי אלא לביעור והיינו הך דהכי קאמר להו רבי שמעון לא תותביתו לי מהך מתניתין דשביעית דהרי היא כאילו אומרת בפירוש אף אני לא אמרתי אלא לביעור: אלא מן הדא פשטה דתניא בצלים שירדו עליהם גשמים. בשביעית וצמחו אם היו עלין שלהן שחורין אסורין. לאו שחורין ממש אלא נוטים לשחרות שזה מוכיח שגדולן יפה ומקרקע שביעית נתגדלו ולפיכך אסורין: הוריקו מותרין. שכיון שהם ירוקים לאו מחמת יניקת הקרקע נתגדלו אלא מחמת הבצל עצמו: אם יכולין ליתלש בעלין שלהם אסורין. דבכי האי גוונא מוכחא מילתא שיניקתם יפה: וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. משום דבעלין הללו ודאי רבו גידולין על עיקר הבצל המעורב בהן כך נראה בעיני אלמא אין גידולין נמשכין אחר העיקר דאדרבה מעלין אותו: ודלמא במדוכנין. שדך ושחק הבצלים וכיון דמדוכנין נינהו גריעי ולא ממשכי גידולין בתרייהו: