מידי דהוה [כמו שהוא] הדין האמור אמטה [על מיטה] המיוחדת לכלים, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : אם היתה בבית האבל מטה המיוחדת לכלים ואינה מיועדת לשינה — אין צריך לכפותה. ואף מיטת מזל זו, כיון שאין ישנים עליה — אינה צריכה כפייה.

אלא אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה], דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש אין האבל כופה אותו אלא מתיר קרביטיו (לולאות המחזיקות את המצע) והוא נופל מאליו. ואי [ואם] דרגש ערסא דגדא [מיטת מזל] הוא, קרביטין מי אית ליה [האם יש לו]? הרי אין במיטה זו לולאות כלל! כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: שאילתיה [שאלתיו] מהו דרגש לההוא מרבנן [לאחד החכמים] ורב תחליפא בר מערבא שמיה [שמו] דהוה שכיח בשוקא דצלעי [שהיה מצוי בשוק מוכרי העורות], ואמר לי: מאי [מהו] דרגש — ערסא דצלא [מיטה של עור].

איתמר [נאמר], איזהו מטה ואיזהו דרגש? אמר ר' ירמיה: מטה — מסרגין אותה על גבה שקושרים את הסירוג המחזיק את המצע על גבי מוטות המיטה, דרגש — מסרגין אותו מגופו שהסירוג נקשר בחורים המצויים בתוך המוט של המיטה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כלי עץ מאימתי נחשבים ככלים גמורים הראויים להיות מקבלין טומאה? המטה והעריסה — משישופם בעור הדג, שהיו משפשפים בו את העץ כדי להחליקו. ואי [ואם] מטה מסתרגת על גבה, למה לי שיפת עור הדג? הרי בין כה וכה אין העץ של המיטה נראה לעין!

אלא צריך לומר כי הא והא [זה וזה], מיטה ודרגש, סירוגם מגופן של המוטות, וההבדל ביניהם הוא כך: מטה — אעולי ואפוקי בבזיני [מכניסים ומוציאים את הסירוג בנקבים שבמוטות], דרגש — אעולי ואפוקי באבקתא [מכניסים ומוציאים בלולאות הקשורות למוטות] וזהו שאמר רבן שמעון בן גמליאל כי כשמתירים את הלולאות נופל הסירוג.

אמר ר' יעקב בר אחא אמר רבי: מטה שנקליטיה (שני מוטות העולים על גבה) יוצאין וגבוהים, אי אפשר לכפותה מפני שהנקליטים בולטים ויוצאים בחוץ, אלא זוקפה על צדה, ודיו בכך. אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בענין כפיית דרגש.

א משנה הנודר מן העיר — מותר ליכנס לתחומה (תחום שבת) של עיר שהוא בתוך אלפיים אמה מן העיר, ואסור ליכנס לעיבורה בתוך שבעים אמה הקרובות לעיר. אבל הנודר מן הבית — אסור רק מן האגף (מקום הגפת הדלת) ולפנים.

ב גמרא שואלים: מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי [מניין לנו שעיבורה של עיר כעיר עצמה הוא נחשב]? אמר ר' יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: "ויהי בהיות יהושע ביריחו" וגו' (יהושע ה, יג), ויש לשאול: מאי [מה] פירוש "ביריחו"? אילימא [אם תאמר] ביריחו ממש — והכתיב [והרי נאמר] "ויריחו סגרת ומסגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא" (יהושע ו, א)! אלא שמע מינה [למד מכאן] שהיה בעיבורה של העיר, ואף שלא היה ביריחו ממש נאמר עליו שהיה בתוכה.

ומקשים: אימא [אמור] שאפילו הנמצא בתחומה של העיר נחשב כאילו הוא בעיר, ויהושע היה בתחום העיר יריחו ונחשב לו הדבר כאילו היה ביריחו עצמה! ודוחים: הא כתיב [הרי נאמר] בתחומה של עיר "ומדתם מחוץ לעיר... אלפיים באמה" (במדבר לה, ה), משמע שתחומה של העיר נחשב מחוץ לעיר, ולא כעיר עצמה.

ג שנינו במשנה: הנודר מן הבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים. ומדייקים: אבל מן האגף ולחוץ, כל שהוא מחוץ למקום הגפת הדלת — לא. מתיב [מקשה] רב מרי: נאמר בהלכות נגעים "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית" (ויקרא יד, לח), ושאלו במדרש ההלכה: יכול ילך הכהן לביתו ויסגיר משם את הבית בתורת בית המנוגע בצרעת — תלמוד לומר: "אל פתח הבית" (ויקרא יד, לח). אי [אם] אל פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר — תלמוד לומר: "ויצא הכהן מן הבית", עד שיצא מן הבית כולו.

הא כיצד? עומד בחוץ בצד המשקוף ויסגיר. ומנין שאם הלך לביתו והסגיר, או שעמד תחת השקוף (המשקוף) והסגיר שהסגירו מוסגר בדיעבד — תלמוד לומר: "והסגיר את הבית" (ויקרא יד, לח), מכל מקום. משמע שגם מחוץ לדלת, כל זמן שהוא מתחת למשקוף — נחשב כנמצא בתוך הבית! ומשיבים: שאני [שונה] הדבר גבי בית המנוגע, דכתיב [שנאמר] בו: "ויצא הכהן מן הבית" וכוונתו עד שיצא מן הבית כולו.