נדרים נו ע"א

נדרים נו ע"א - Steinsaltz

MISHNA: For one who vows that a house is forbidden to him, entry is permitted for him in the upper story of the house; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An upper story is included in the house, and therefore, entry is prohibited there as well. However, for one who vows that an upper story is forbidden to him, entry is permitted in the house, as the ground floor is not included in the upper story.

GEMARA: The Gemara asks: Who is the tanna who taught with regard to the halakhot of leprosy that in the verse “it appears to me as it were a plague in the house” (Leviticus 14:35), the term “in the house” comes to include the gallery, a half story above the ground floor, and “in the house” comes to include the upper story? Rav Ḥisda said: The tanna is Rabbi Meir, as, if the tanna were the Rabbis, didn’t the Rabbis say that a second story is included in the house? Why then do I need the verse containing the phrase “in the house” to include the second story?

Abaye said: Even if you would say that the tanna is the Rabbis, they too require a verse to include the second story in this case, as it might enter your mind to say that since it is written: “In a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34), only that which is attached to the ground has the status of a house but with regard to a second story, that is not attached to the ground. Even according to the Rabbis, the verse is necessary to prevent the conclusion that the legal status of a second story is not that of a house with regard to leprosy.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Huna bar Ḥiyya said in the name of Ulla? If the seller says to the buyer: A house in my house I am selling to you, he may show the buyer that he purchased the second story [aliyya]. The Gemara infers: The reason is that the seller said to him: A house in my house I am selling to you. However, if he sold him a house, unspecified, he may not show him a second story. Let us say that this is the opinion of Rabbi Meir, who states that the second story is not included in the house. The Gemara rejects this claim: Even if you would say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, what is the meaning of the term aliyya in this context? It does not mean second story; it means the most outstanding of the houses. Rav Huna bar Ḥiyya said in the name of Ulla that when one says a house in my house, he must show him the most outstanding part of his house. However, if he sold him a house without specification, he may show him a second story.

MISHNA: For one who vows that a bed is forbidden to him, it is permitted to lie in a dargash, which is not commonly called a bed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: A dargash is included in the category of a bed. Everyone agrees that for one who vows that a dargash is forbidden to him, it is permitted to lie in a bed.

GEMARA: The Gemara asks: What is a dargash? Ulla said: It is a bed of good fortune, placed in the house as a fortuitous omen, and not designated for sleeping. The Rabbis said to Ulla: That which we learned in a mishna: When the people serve the king the meal of comfort after he buries a relative, all the people recline on the ground and the king reclines on a dargash during the meal. According to your explanation, during the entire year he does not sit on the bed; on that day of the funeral he sits on it? Ravina objects to the question of the Rabbis: This anomaly is just as it is with regard to meat and wine, as throughout the entire year if he wishes he eats them, and if he wishes he does not eat them; on that day of the funeral, we give him meat and wine in the meal of comfort.

Rather, this is difficult, as it is taught in a baraita with regard to the custom of overturning the beds in the house of a mourner: With regard to a dargash in his house, the mourner would not overturn it, but he merely stands it on its side. And if you say that a dargash is a bed of fortune, isn’t it taught in a baraita: A mourner who is required to overturn his bed is required to overturn not only his own bed, but to overturn all of the beds that he has inside his house, even those not used for sleeping. Why, then, is he not required to overturn the dargash? The Gemara rejects this contention: This is not difficult;

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - א

המשניות שלפנינו דנות במספר לשונות שאדם אמר, מה הן כוללות כדי לדעת במה הוא יאסר ובמה לא.

מתניתין:

הנודר ומקבל על עצמו איסור הנאה מן הבית אינו נאסר אלא בקומה הראשונה של הבית, ומותר ליהנות בעלייה. שאין בכלל לשון בית אלא הבית עצמו ולא עליית הבית, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עלייה בכלל הבית היא, שאדם אסר על עצמו בית כלול בזה כל הבית וזה כולל את העליה וגם העלייה נאסרת.

ואולם מודים חכמים במקרה הפוך, שהנודר מן עלייה, שהדין הוא שמותר להנות בבית. כיוון שודאי אין לשון עלייה כולל את כל הבית, אלא רק את העליה ורק היא נאסרת.

גמרא:

שנינו במשנה מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים, האם לשון בית כולל את העלייה או שאינו כולל את העלייה. ולפי רבי מאיר אין לשון בית כולל עלייה.

ורוצה הגמרא לפי זה להוכיח מי הוא התנא ששנה את הברייתא להלן:

מאן תנא מי הוא התנא, שחידש לנו לגבי צרעת הבתים, כי מזה שהתורה כתבה "בבית" ולא כתבה בית, מכאן שבאה התורה לרבות את היציע.

ועוד לומדים מזה שהתורה כתבה בבית ולא כתבה בית רואים שתורה התכונה לרבות את העלייה, שגם בה יש דיני צרעת בתים.

ומוכח, שאין המשמעות הפשוטה של בית כוללת עליה, שהרי רק בגלל שיש רבוי מפורש בתורה נכללת עליה בכלל בית. ומי הוא התנא שסובר כך?

אמר רב חסדא: דעתו של רבי מאיר היא, שאמר במשנתנו שאדם שאסר על עצמו בית זה לא כולל עלייה.

דאי רבנן של משנתנו, האמרי רבנן במשנה שאדם אשר אסר על עצמו בית, נאסר גם בעלייה, שיש בכלל הלשון בית גם עליה. ואם כן, למה לי קרא למה צריך פסוק מיוחד לענין נגעי בתים שמייתור הלשון בבית לומדים לריבויא לרבות גם עליה?

והרי בלאו הכי זה כלול במשמעות הלשון!

אלא בהכרח, שברייתא זו לדברי רבי מאיר היא, הסובר שאין זה בכלל לשון בית, ולכן צריך פסוק מיוחד לרבות עליה.

אביי אמר: אפשר להבין את הברייתא אפילו אם תימא [נאמר] שרבנן אמרוה.

ומה שהקשנו אם כן, למה בעיא קרא, למה התורה צריכה לרבות עליה מפסוק מיוחד? -

כיון דסלקא דעתך אמינא, שהיות ולענין נגעי בתים "בבית ארץ אחוזתכם", כתיב, אם כן, הייתי אומר דדוקא הבית עצמו, שהוא מחבר בארעא, דווקא הוא שמיה "בית".

אבל עלייה, שהיא לא מחוברת בארעא לא תחשב כבית לענין נגעי בתים אע"פ שנכללת בלשון בית, כיון שהיינו חושבים שהתורה הקפידה על מחובר לקרקע.

לכן יש צורך בפסוק מיוחד לרבות עלייה, למרות שאנו סוברים כרבנן שעליה בכלל בית.

הגמרא דנה בדין נוסף, שלכאורה הוא תלוי במחלוקת רבנן ורבי מאיר אם עלייה בכלל בית או לא? וזהו דינו של רב הונא שמובא לפנינו:

כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא:

אדם שאמר לחבירו: בית בביתי אני מוכר לך, אין צריך לתת לו את כל הבית אלא מראהו את העלייה, ןאומר לו: הנה מה שקנית!

כיון שלא אמר שמוכר את הבית, שאז היה משמע את כל הבית, אלא אמר "בית בביתי" שזה יכול להתפרש כעליה, ולא יכול להוציא ממנו יותר מזה.

ומדייקת הגמרא: טעמא דאמר ליה "בית שבביתי אני מוכר לך", רק בגלל זה יכול לדחות אותו ולתת לו רק עליה.

אבל אם אמר אני מוכר לך בית, ואמר זאת בסתם, ולא הוסיף בית שבביתי", אינו מראה לו עלייה, אלא חייב לתת לו את כל הבית.

לימא רבי מאיר היא ולא לפי רבנן, כי לרבנן אדם שאומר בית, בכלל דבריו יש גם עליה, ולכן כאשר אדם אומר שמכר את הבית, יכול לטעון שמכר את העליה שגם היא נקראת בית, ולמה אמר רב הונא שרק אם אמר בית שבביתי רק אז יכול לטעון שהתכון לעליה?

ובהכרח שסובר כרבי מאיר, שלשון בית סתם, אין משמעותו עליה, ורק שאמר בית שבביתי יכול לטעון שמכר עליה.

ודוחה הגמרא:

אפילו אם תימא [נאמר] שרב הונא סבר כרבנן, אפילו הכי מראהו עליה.

אלא שאין הכוונה שיכול לדחות אותו ולומר שמכר עליה ולא בית.

אלא מאי מראהו עלייה שאמר רב הונא?

כיון שאמר בית שבביתי, צריך לתת לו מעולה שבבתים, שזה מה שהתכון לרבות בלשונו בית שבביתי, הבית הכי מעולה מהבתים שיש לי.

וממילא אפשר להסביר את רב הונא גם לפי רבנן.

מתניתין:

הנודר הנאה מן המטה, הרי הוא מותר בדרגש, שיבואר בגמרא מהו, לפי שהדרגש אינו כלול בלשון מטה, דברי רבי מאיר

וחכמים אומרים: אסור לו להנות גם מדרגש, שבכלל לשון מטה הוא.

כי היות שאסר על עצמו את המטה, חל איסורו גם על הדרגש.

ובגמרא לקמן יתבאר מה נקרא דרגש.

ומודים חכמים במקרה הפוך, שהנודר ומקבל על עצמו איסור מן הדרגש, שאין כלול בזה אלא הדרגש עצמו, ולכן הוא מותר במטה, שלא נאסרה המיטה כשאסר על עצמו את הדרגש, כי אין המטה בכלל דרגש.

גמרא:

מאי דרגש? מהו הדרגש שנחלקו בו רבי מאיר וחכמים אם הוא נכלל בלשון מיטה או לא.

אמר עולא: דרגש פרושו ערסא דגדא. מיטה ריקה, שמניחים בבית, והיא עשויה למזל.

אמרו ליה רבנן לעולא: לפי פירושך לדרגש, לא מובן הא דתנן לגבי אבלות של כהן גדול, שבאים העם לנחמו, ושנינו במשנה במסכת מועד קטן:

כשהם, מנחמי הכהן הגדול, מברין אותו, אוכלים עמו סעודת אבלים, סדר הישיבה כך הוא:

כל העם מסובין על הארץ, והוא, הכהן הגדול, מיסב על הדרגש.

ואם נאמר שדרגש הוא מיטה שעשויה למזל וכל השנה היא ריקה ולא יושבים עליה, היתכן הדבר, שכולה שתא, כל השנה, לא יתיב עלה, ודוקא עכשיו, בההוא יומא כשהוא אבל, יתיב עלה!?

מתקיף לה רבינא מה תמוה בזה? והרי מצאנו שהנהגת יום האבלות שונה משאר ימים?!

מידי דהוי אבשר ויין, דכולה שתא אי בעי אכיל, ואי בעי לא אכיל. שבמשך כל ימות השנה, תלוי ברצונו אם לאכול ולשתות בשר ויין, ומה שרוצה עושה, ואילו בההוא יומא של האבלות, אנן יהבינן ליה לשתות יין כדי להברותו!

ולכן אין כל קושיה לגבי דרגש אם בכל השנה לא יושבים עליו, ואילו ביום האבלות כן יושבים עליו.

אלא אם באת להקשות ולהוכיח שדרגש אינו ערסא דגדא, הא קשיא:

דתניא לגבי הלכות אבילות, שצריך לכפות את המטות של הבית, כלומר להפוך את המטות.

במה דברים אמורים, במטות, שחייבים להופכם לצידם השני, כשהם הפוכים לגמרי, אבל את הדרגש, לא היה כופהו, אלא זוקפו כשהוא שוכב על צידו, על שני רגליו מצדו האחד, ואין הוא הופכו לגמרי כמו המיטה.

ואי אמרת שערסא דגדא הוא דרגש, שזוהי בעצם מיטה רגילה, קשה, מדוע אין צריך להפוך גם את הדרגש?

והתניא: אבל הכופה את מטתו, לא את מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בבית הוא כופה. ואם כן, היה צריך להפוך גם את הדרגש, שהרי הוא כמיטה רגילה?

הא לא קשיא!

מחמת קושיא זאת לא נוכיח שדרגש אינו ערסא דגדא, היות שאפשר ליישב, ולומר,

א משנה הנודר מן הבית — מותר בעלייה (קומה שניה של הבית), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עלייה בכלל הבית נחשבת, ואסור גם בה. אבל הנודר מן עלייה — מותר בבית, שאין בית בכלל עלייה.

ב גמרא שואלים: מאן [מיהו] התנא ששנה לגבי הלכות נגעים, שהכתוב "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד, לה) בא לרבות את היציע, שהוא כעין מחצית קומה שבבית, ועוד, "בבית" — לרבות את העלייה? אמר רב חסדא: שיטת ר' מאיר היא, דאי רבנן [שאם שיטת חכמים] היא, האמרי רבנן [הרי אמרו חכמים] כי עלייה בכלל הבית, ואם כן למה לי קרא [כתוב] מפורש "בבית" לריבויא [לרבות אותה]?

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], מכל מקום בעיא קרא [צריכה לענין זה כתוב] מפורש. כיון דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] "בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד) כתיב [נאמר] בפרשת נגעי בתים, והייתי אומר: מה דמחבר בארעא [שמחובר בארץ] — שמיה [שמו] בית, עלייה — הא לא מחבר בארעא [הרי אינה מחוברת בארץ], והייתי סבור שאינה נטמאת למרות שהיא בכלל הבית, ולכן דרוש הריבוי אפילו לדעת חכמים.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי מן החכמים הולכת הלכה זו] שאמר רב הונא בר חייא משמיה [משמו] של עולא: אם אומר לו המוכר לקונה "בית בביתי אני מוכר לך" — מראהו עלייה, ויכול לטעון שזה הוא מה שמכר לו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר ליה [לו] "בית שבביתי אני מוכר לך", אבל אם מכר לו "בית" סתם — אינו מראהו עלייה אלא את הבית עצמו. לימא [האם לומר] כי הלכה זו שאמר עולא, דעת ר' מאיר במשנתנו היא שאין העלייה בכלל בית? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], מאי [מה] פירוש המלה "עלייה" באותו ענין — מעולה שבבתים ולא עלייה ממש, ולכן כשאומר לו "בית שבביתי" כוונתו לבית מיוחד, לחלק הטוב ביותר בבית.

ג משנה הנודר מן המטה — מותר בדרגש שאינו בכלל מיטה בלשון בני אדם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: דרגש בכלל מטה. אבל לדברי הכל הנודר מן הדרגש — מותר במטה.

ד גמרא שואלים: מאי [מה] טיבו של דרגש זה? אמר עולא: ערסא דגדא [מיטת מזל], שהיו שמים בבית מיטה לשם מזל בלבד, ואין אדם ישן עליה. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לעולא: הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כשהן מברין אותו את המלך בשעת אבלו, כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש. ואם כדבריך, כולא שתא לא יתיב עלה [כל השנה אינו יושב עליה] על מיטה מיוחדת זו, ההוא יומא יתיב עלה [אותו יום של אבל יושב עליה]? מתקיף לה [מקשה עליה] על קושיה זו רבינא: הרי זה מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לגבי בשר ויין, דכולה שתא [שכל השנה] אי בעי [אם רוצה] — אכיל [אוכל] את אלה ואי בעי [ואם רוצה] — לא אכיל [אינו אוכל], ואילו ההוא יומא אנן יהבינן ליה [אותו יום של אבל אנו נותנים לו] בסעודת הבראה בשר ויין דווקא! ואם כן אין זה קושי.

אלא הא קשיא [זו היא שקשה] עליו; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: דרגש שבבית לא היה האבל כופהו (הופכו) כדרך שצריך לעשות בכל המיטות שבבית האבל, אלא רק זוקפו (מעמידו) על צידו. ואי אמרת ערסא דגדא [ואם אתה אומר שדרגש, מיטת מזל] הוא, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הכופה את מטתו מחמת אבלו — לא מטתו שלו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה גם אם אינו ישן בהן, ומדוע לא יכפה גם את הדרגש? ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי ר"מ וחכ"א עלייה בכלל בית והנודר מן העלייה מותר בבית:

כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה לימא ר"מ ולא רבנן דאי רבנן אפילו לא אמר בביתי נמי אפילו תימא רבנן מאי עלייה מעולה שבבתים הך מסקנא דהכא אידחייא לה בדוכתא בשלהי מסכת מנחות דגרסינן התם *א"ר נחמן אמר רבה בר אבהו לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשורי הגדול הקדש תור בתורי קאמר ואקשינן עלה איני והא"ר הונא (א) אמר רבי חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה מאי לאו משום דגריע לא מעולה שבבתים מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת ואמאי ליחזי הי נפל והי מת לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי נימא אף עלייה דגריע יד בעל השטר על התחתונה הדין היא גמרא דהתם שמעת מינה דהא דשמעתין דיחויא בעלמא היא כדקא סליק נמי התם אדעתין למימר הכי דמאי (ב) מעולה שבבתים ובמסקנא הדר דינא למאי דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה ומיהו לאו דאזלא כר' מאיר אלא כרבנן והא דנקט בית בביתי רבותא קמ"ל דלא תימא כי אמר הכי משום חשיבותא קאמר ובית מיוחד בביתי הוא כדקאמרינן גבי הקדש תור בתורי קאמר דהיינו גדול אלא אף בזו יד לוקח על התחתונה ומראהו אפילו עלייה שהיא בכלל בית ואם רוצה נותן לו בית פחות שבנכסיו ושמעינן מינה דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעיה אע"ג דלא סיים קנה דהא בית בביתי ועבד בעבדי אע"ג דאית ליה נמי מאה בתים ומאה עבדים קנה לוקח מכי אקני ליה בכסף ובשטר ובחליפין וכי נפל ליה חד בית או מית ליה חד עבד מראהו נפול ומת וכי לא נפל מראהו אף עלייה דגריעא אלמא זבינהו זביני ותנן נמי בבבא בתרא דנזיקין* חצי שדה אני מוכר לך (ג) מסמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואע"ג דהא סיים ליה את השדה כיון דלא קאמר ליה החצי כמאן דלא סיים ליה כלום דמי דהא אית ליה לדחוייה מהאי גיסא להאי גיסא מד' רוחאתא וכה"ג אתמר התם* תנו חלק לפלוני בנכסי שנותנין לו רביע וגרסינן נמי בפ' בתרא דכתובות* ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזיל יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתני' א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו הוא אלמא קני ליה לדיקלא ואע"ג דלאו מסויים הדין היא סברא דילן ואשכחן לרבינו יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים לא קני ואית ליה ראיה מהא דתנן* גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקא פריש דאמר חוץ מבית כור ולא אמר חוץ מבית כור פלוני דכיון דלא סיים שיורא לא קנה שאר נכסים דהא לא מסיימי ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד' אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ד' אמות דאי לא סיים ליה ד' אמות בפירוש לא קנה ולהכי אמרינן *אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסויים ואע"ג דאמר חצי שדי אני מוכר לך מסמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו משום דסיים לו השדה אלו הן דבריו ואנן הא ברירינן דאע"ג דלא סיים קנה ומתני' דחצי שדי נמי הויא לן מיניה ראיה דסיים שדה לאו כלום הוא דהא מצי לדחוייה ודקאמר משום דאמרינן אגב אסיפא דביתא הא לדידיה נמי מכיון דסיים לו בית לא הוה צריך לסיומינהו לד' אמות דמאי שנא ד' אמות בביתו המסויים דאיכא לדחוייה מהאי גיסא להאי גיסא בחצי שדה נמי איכא לדחוייה בד' פלגי אלא לאו דוקא וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חוקין ליכא מינה ראיה ולאו הדין היא אורחא דפירושא דוקא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא בפירוש קאמרי רבנן דלא יצא לחירות וטעמא דמילתא משום דכיון דפגם כלל ראשון דקאמר כל נכסי והעבד בכלל ועכשיו חזר ושייר בנכסים כמאן דהוי שיורא בגוף עבד הוא דכלהו נכסים כחד גופא שוינהו ושייר ביה ולפום הכי לא הוי גיטא אי משום דלאו כרות גיטא אי משום דלא פלגינן דיבורא כדאיתא בדוכתא* תדע דהא מפורש בפרק מי שמת *חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם עבדו דתנן וכו' דשמעת מינה בהדיא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיור ואע"ג דאשכחן לרבינו הגדול ז"ל דפריש לה בדאמר האי לישנא כל שהוא ומשום דלא יכיל עבדא לברורי כמה כל שהוא ודליקני שאר נכסים אנן לפום עניות דעתין לא דאיק לן מיהא בהא מילתא בדידן ס"ל דאי פריש כמה כל שהוא דשייר לנפשיה אע"ג דלא סיים בדין הוא שיקנה את השאר וכבר ברירנא מילתא שפיר בראיות גמורות דלית בהון ספיקא ולענין פלוגתא דנודר כיון (ד) דה' חזינן מימרא דרב הונא בר חייא מדר"מ ודאי הלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים:

[כאן ד"ה בבית לרבות היציע בבית לרבות העליה] בבית לרבות את היציע. הקשו בתוספות דבתורת כהנים דריש איפכא, דגרסינן התם בקירות הבית ולא בקירות היציע. ותירץ הר"מ בר' משה שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא לרבות את היציע, אלא לרבות את הצבוע, והכין איתא בתורת כהנים דגרסינן התם בבית לרבות את הצבוע, בבית לרבות את העליה, ופירש דצבוע איצטריך לרבות, משום דבנגעי בגדים כתוב בבגד צמר או בבגד פשתים, ודרשינן או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו, והוציא את הצבוע, ומיהו מקצת ספרים שכתוב בהם בבית לכבות את היציע בבית לרבות את העליה, ואינו, דהא בהדיא אמרינן התם ולא בקורת היציע.

הנודר מן הבית אסור בעליה. תניא בברייתא ומייתינן לה בריש פרק קמא דסוכה [ג, א] בית שאין בו ארבע על ארבע פטור מן המזוזה ומן המעקה כו', ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות [פרק שלישי הלכה ג'], ותנו בה הנודר מן הבית מותר לישב בו.

אפילו תימא רבנן מאי עליה מעילוייא שבנכסים. לענין הלכתא ליתא, דאדרבה אינו נותן לו אלא הגרוע, וכדאסיקנא עלה בשלהי מנחות [קח, ב] פרק הרי עלי עשרון, גבי האומר אחד משורי הקדש, היו שלשה הבינוני שבהן הקדש, אבל שורי בשורי תור בתורי קאמר, ואקשינן עליה והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה, לא משום דגריעי, מאי עליה מעולה שבבתים, מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל, מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת, מראהו מת, ואמאי ניחזי הי נפל והי מת, לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה, השתא דאתית להכי נימא עליה דגריע יד בעל השטר על התחתונה, והכא לא דק לתרוצי כמסקנא דהתם, דהשתא לא אתו אלא לאוקומי מימריה דרב הונא אפילו כרבנן, וכשתמצי לומר דיד בעל השטר על התחתונה כמסקנא דהתם דרב הונא נמי כרבנן אתיא, דבית בביתי מראהו עליה משום דגריע, דעלייה בכלל בית ובית נמי מיקרייא, ולאו משום יתורא דלישנא דקאמר בית בביתי, אלא הוא הדין לבית אני מוכר לך, וכל שכן דהא דקאמר בית בביתי לרבותא קאמר, דאף על גב דקאמר הכי אפילו הכי לא יהיב ליה אלא עלייה דגריע, ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלגבי הקדש אי אמר שור בשורי הגדול הקדש, דתור בתורי קאמר וכיון דאתיא דרב הונא כרבנן קיימא לן כרבנן, והלכך הנודר מן הבית אסור אפילו בעלייה.

מתני' הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ וחכ"א עליה בכלל בית. פי' ולא תימא בשנדר מבית ידוע שיש לו עליה אפי' בנודר מבית סתם כדאיתא לקמן:

והנודר מן העליה מותר בבית. פי' דמודו רבנן דאין בית בכלל עליה:

גמ' כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה לימא ר"מ היא ולא רבנן. פי' דאילו לרבנן אע"ג דלא אמר בית בביתי דהוי גריעותא אלא דאמר בית סתם הוי עליה בכלל בית סתם ואמרינן אפי' תימא רבנן דאע"ג דעליה בכלל בית הכא מודו דכיון דאמר בית בביתי למעליותא הוא ומאי עליה מעולה שבבתים דכי אמר בית סתם יהיב ליה בית גרועה כדאמרינן [ב"ב דף קז:] במוכר חצי שדהו שהלוקח נוטל כחוש והשתא דאמר בביתי משמע מעולה שבבית ודומיא דאמרינן התם [מנחות דף קח:] שור בשוורי הקדש הגדול הקדש כתב רבינו ז"ל הך מסקנא דהכא אידחייא לה בדוכתא בשלהי מסכת מנחות [שם] דגרסינן התם אמר ר"נ וכו' פי' דהתם תנן האומר אחד משוורי ואין לו אלא שנים הגדול הקדש ואם היו שלשה הבינוני הקדש דחוששין אף לבינוני ואמרינן עלה א"ר נחמן אמר רבה בר אבהו לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא באומר אחד משוורי אבל אמר שור שבשוורי הגדול הקדש תור בתורי קאמר ואין חוששין לבינוני ואקשינן עלה איני והא אמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה מאי לאו משום דגריע אלמא האי לישנא גריעותא הוא ופריק לא מעולה שבבתים. מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת פי' כשנפל ומת אחר המכר דבשעת זביני בית ועבד הוו ועכשיו יכול לסיים לו שזה מכר לו וה"ה באומר לו בית מביתי דלא מפלגינן בשמעתא התם בין בשוורי או (א) בשורי כלל ואע"ג דאמרינן התם [גיטין סו.] מחמרא כדי ליפות את כחו דכוליה חמרא משתעבד לחולקיה וכי אבד או אחמיץ מקצת אינו מראהו חומץ שאני התם דהוי דבר בלול וצריך בירור והפרשה מה שאין כן בזו. אי נמי והוא הנכון שאפי' עומד היין בחבית שאני התם שאין המתנה מן היין עצמו אלא זוזי מחמרא שהמתנה היתה מעות והיין שעבוד והרי זה כמשעבד כל נכסיו לחוב של מנה שהכל משועבד לו וכן בנותן דבר מדבר שאינו מינו כגון מנה מנכסי אבל בנותן מין במינו מיד חלה המתנה או המכר על אחד מהם ואין השאר לאחריותו. מפי מורו נר"ו וכבר כתבתיה בארוכה בפ' הניזקין. ואמאי ניחזי (ב) אי נפל ואי מת דכיון דאמרת בית בביתי מעולה שבבתים משמע היאך מראהו מת או נפל אלא אם כן נפל לו המעולה שהוא המכור לו ופריק לוקח קאמרת וכו' פי' אלא תריץ לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה והשתא דאתית להכי הא דאמרינן מראהו עליה לגריעותא הוא דמראה עליה דגריעא דיד בעל השטר על התחתונה:

הדין הוא גמרא דהתם ושמעת מינה (ג) (מיעט) ובמסקנא הדר דינא דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה. פירוש והוה משמע השתא דאתיא כר"מ דמשום דאמר בביתי דהוי גריעותא מראהו עליה דגריעא אבל אמר בית סתם אינו מראהו עליה דאין עליה בכלל בית להכי כתב רבינו ז"ל ולאו דאזלא כר"מ אלא כרבנן והא דנקט בית בביתי רבותא הוא דלא תימא דכי אמר בביתי מעליותא הוא דומיא דשור בשוורי הקדש קמ"ל דבמקח בית בביתי גריעותא וכאילו אמר בית סתם דאמר לרבנן מראהו עליה ואם רצה נותן לו בית פחות שבנכסיו ומורי נר"ו הקשה על זה דא"כ המוכר בית לחברו סתם ונפל מראהו נפל דומיא דבית בביתי דהא ליכא הפרישא בינייהו והא היכי אפשר דהא ודאי דין מכירה לשעת המכר עד שירד לתוכה הלוקח כדין שכירות לכל ימי השכירות וכדמוכח בריש פרק המקבל לפום מאי דכתיבנא התם ואילו גבי שכירות אמרינן התם [דף קג.] המשכיר לחבירו בית סתם ונפל חייב להעמיד לו בית וה"ה ודאי במכר אלא ודאי דמוכר בית סתם אינו מראהו נפל ושאני הכא דאמר בביתי דהוי גריעותא דהא ודאי כי אמר בית בביתי (ד) לא פלוג בין בית בביתי לבית סתם הוא או לגריעותא או למעליותא וגבי הקדש נשמע למעליותא וגבי מקח לגריעותא הלכך אמרינן דבית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה דגריעא וטעמא משום דאמר בית בביתי הא אילו אמר בית סתם אינו מראהו עליה ואתיא כר"מ דמתני' והלכתא כוותיה זה דעת מורי נר"ו אבל דעת רבינו הגדול ז"ל דבמוכר בית סתם ונפל א' מבתים שלו קודם שירד לוקח בתוכו דמראהו נפל ואע"ג דגבי שכירות חייב להעמיד לו בית שכירות שאני דכיון דלא זכי שוכר בגופא דארעא אלא (ה) דידה בלחוד דאית ליה כי אגר בית סתם לאו גופא דביתא אגר אלא (ו) דידה וכדאמרינן בהשוכר חמור סתם שחייב להעמיד לו חמור אבל מוכר או מקבל מתנה דזכו בגופה דזביני מיד חיילי זביני אחד מבתי או מעבדי וכי נפל מראהו נפל שלא היה מחוסר אלא ברירה אע"פ שאין בזה דין ברירה כדמוכח במאי דכתיבא ברווחא וכשהראהו (מראהו נפל) הוברר הדבר שזהו שמכר לו ועליו חל המכר מתחלה וכאילו (ז) נפק אחר שירד לתוכו וההיא דפרק המקבל דמשמע דשעת מכר כזמן כל השכירות יש לרבינו ז"ל פי' אחר באותה שמועה ובזה נתקיימו דברי רבינו ז"ל וכן דנתי לפני מורי רבינו נר"ו ולא הודה לי. כתב עוד רבינו ז"ל ושמעינן מהא דמאן דמקנה לחבריה שיעורא בארעיה אע"ג דלא סיים קנה דהא בבית בביתי וכו' עד מראהו עליה דגריעא. פירוש ונהי דמראהו גרוע אבל לא מצי מדחי ליה לגמרי ותנא נמי בב"ב וכו' ואשכחן לרב יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים מקום ידוע לא קנה דמצי מדחי ליה דאית ליה ראיה מדתנן גבי גט שחרור הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שהעבד בכלל שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות וקא פריש דטעמא משום דלא אמר חוץ מבית כור פלוני אלא חוץ מבית כור סתם דלא מיסיים מאי דיהיב ומאי דשייר לא ידוע איזה קנה ואין המתנה כלום ודייק מינה דמאן דמקני מידי לחבריה אגב ארבע אמות קרקע צריך לסיומי ליה ההוא ד' אמות בארעיה לצפונו או לדרומו דאי לא (ח) קנה כלל דיכול מדחי ליה והיינו דאמרינן התם [דף קנ:] בעובדא דרב [צ"ל דרב פפא] דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתא כי היכי דליהוי מקום מסויים וההיא דתנן המוכר חצי שדהו וכו' אע"ג דלא סיים המכר חיילי זביני כיון דסיים לו השדה בהכי סגי אלו הן דבריו ואנן הא ברירן אע"ג דלא סיים קנה וכו' וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ליכא מינה ראיה והתם אפילו בשייר קרקע פלוני כל שהוא לא יצא בן חורין פי' וכן מפורש בתוספתא בהדיא וטעמא דלא יצא ב"ח דכיון (ט) דלא עבד חד כלל וחדא מתנה מן העבד והנכסים עבדינהו כולהו כחד גופא וכששייר כל שהוא מנכסים אפילו דבר מסויים הוי נמי שיור בגוף שחרורו של עבד ולהכי לא יצא לחירות או משום דלא כרות גיטא דגיטא דמשייר בה מידי אפילו בלאו עבד לא הוי כריתות או משום דלא פלגינן דבורא פירוש דבחד דבור נתן הכל דאמר כל נכסי נתונין לך לא אמרינן בנכסים שייר ולא בעבד אלא אף בגופו של עבד חשיב שיור תדע דהא מפורש בדוכתא בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם שאפילו שייר קרקע מסויים כל שהוא לא קנה וחד מנייהו הא דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא דאלמא ההיא אפילו בשייר מקום מסויים הוא ואע"ג דאשכחן להרי"ף ז"ל שמפרש לה לההיא משום דלא סיים אותו כל שהוא ולא ידע עבדא מאי קני כשטתא דרב יוסף הלוי תלמידו ז"ל בהא מילתא בדידן סבירא לי' דאי פריש הוא אותו כל שהוא דשייר לנפשיה אע"פ שלא סיים אותו במקום דוע קנה את השאר וכבר ברירנא מילתא שפיר בראיות ברורות דלית בהון ספיקא ולענין פלוגתא דנודר הא דחינן מימרא דרב הונא בר חייא מדר' מאיר ודאי הלכתא כרבנן דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

מתני' הנודר מן הבית. שלא יכנס לבית:

מותר ליכנס לעלייה. דלאו בכלל בית הוא:

וחכמים אומרים עלייה בכלל בית. נראה דחכמים מודים בחדר ויציע דלא הוו בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ואת היציע [ב"ב סא.] אלמא בלשון בני אדם לא הוו בכלל בית:

גמ' לרבות את היציע. לגבי נגעים מיתניא:

ר"מ היא. ולהכי איצטריך קרא לרבויי דבלשון בני אדם לא הוו בכלל בית:

לימא ר"מ היא. דמשמע משום שאמר בית בביתי דמשמע בית כל דהו הא אמר בית סתם אינו יכול ליתן לו עלייה והיינו כר"מ דאמר עלייה ליתא בכלל בית דאי רבנן אפילו אמר לו בית סתם נמי:

מאי עלייה מעולה שבבתים. ודאי אם א"ל בית סתם מראהו עלייה אבל השתא דאמר ליה בית בביתי האי לישנא משמע לאפוקי עלייה דגריעא משום עלייה וירידה וצריך ליתן לו המעולה שבין שני בתים דהיינו בית ועלייה מיהו בית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו והכי מסיק בשלהי מנחות דיד בעל השטר על התחתונה:

ערסא דגדא. מטה העשויה למזל הבית כדאיתא בפסחים גד גדי וסינוק לא כי שרא דעתירותא נקיר שמיה ומצוי בבית השומרים אותו בנקיות לכך מכינים תמיד מטה מוצעת לנקיות:

כשהיו מברין אותו. גבי כהן גדול [צ"ל מלך] מיתניא כשהוא אבל ומאכילים אותו סעודה ראשונה:

כל העם. המברין אותו:

ההוא יומא. שיש לו להתנהג בהכנעה ובנזיפות יתיב עליה:

דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו. כלומר מניחו כמו שהוא זקוף ואין לפרש זוקפו על צדו דא"כ הוה ליה למימר זוקפו ודיו כדקאמרינן לקמן גבי מטה שנקליטיה יוצאין ועוד לקמן ניחא שמן הדין היתה צריכה כפיה אלא שאינו יכול מפני הנקליטין הקבועין בה אבל הכא יכפה אם היא טעונה כפיה ואם אינה טעונה למה צריך לזוקפה:

לענין נגעי בתים אמרו שלא סוף דבר שהבית מטמא בנגעים אלא אף העליה והוא שאמרו בבית לרבות את העליה אבל היציע והוא עליונות המרפסת שלפני העליה אינו מטמא בנגעים וכמו שאמרו בתורת כהנים בקירות הבית ולא בקיר היציע ואם כן מה שנמצא בקצת ספרים בסוגיא זו בבית לרבות את היציע לא כהלכה הוא ומכל מקום בתוספות גורסין כאן לרבות את הצבוע ואף בתורת כהנים אמרוה כן בין שהכותל צבוע בידי אדם בין שצבוע בידי שמים ומה שהוצרך לרבות את הצבוע מפני שנתמעט בנגעי בגדים שאין בגד מטמא בנגעים אלא לבן אבל לא צבוע בין על ידי אדם בין על ידי שמים וכמו שדרשו בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כבריתו אף צמר כבריתו להוציא את הצבוע ובא ללמד שבנגעי בתים אף הצבוע במשמע:

כבר ביארנו בראשון של גטין ח' ב' לדעת גאוני ספרד שהמוכר או הנותן לחבירו דבר שאינו מסויים כגון שאמר קרקע מקרקעי מכור לך או נתון לך או כל נכסי חוץ ממקצתן אינו כלום ואינו יכול לומר בקרקע מקרקעי תן לי מיהא פחות שבהם ומכל מקום אם אמר חצי שדה פלני אני מוכר לך הרי זה סיום מקום ונוטל מיהא את הכחוש וכן בית בבתי או שדה בשדותי או כרם בכרמי הרי זה סיום מקום ונוטל הפחות שבהם ולא עוד אלא שבבתים אם היו שם עליות אינו נוטל אלא עלייה שהיא גרועה מבית ואם נפל לו בית נותן לו אותו שנפל הן אם אמר בית בבתי הן אם אמר בית מבתי הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד אחד ואע"פ שיש אומרים שאף בקרקע מקרקעי נותן לו מיהא הפחות מכל מקום שיטתנו ושיטת גאוני ספרד היא על הדרך שכתבנו כמו שביארנו בראשון של גיטין ובבית בבתי מיהא לדברי הכל מראהו פחות ואם כן מה שאמרו כאן מאי עליה מעולה שבנכסין אין הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד דבריו של רב הונא אף לדעת רבנן ומכל מקום דחייה בעלמא היא למה שהיה הוא מדקדק טעמא דאמר ליה בית בבתי הא בית כלומר איזה בית שארצה כלומר בית שבתוך שאר הבתים שאף עלייה בכלל או שמא מצד יתור הלשון אבל בית סתם אינו מראה עליה והעמידה לדעת חכמים ולמעולה שבנכסיו ומכל מקום אין הלכה כן אלא בכל לשון שבה אינו מראהו אלא פחות שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא מוציא מחבירו:

ודבר זה מה שחסר כאן נתגלה בסוף מסכת מנחות שאמרו שם האומר אחד משוורי הקדש והיו לו שנים גדול שבהן הקדש היו לו שלשה הבנוני שבהן הקדש כלומר אף הבנוני חוששין לו הואיל ולגבי קטן גדול הוא וממתין לו עד שיומם ומחלל קדושתו על הגדול כמו שהתבאר שם ואמרו עליה בגמרא אמר רב הונא אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אם אמר שור בשוורי תורא בתורי קאמר כלומר המעולה שבהם ואין חוששין לבנוני כלל וכדקאמר הכא מעולה שבנכסיו והקשה לו והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחבירו בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה לאו משום דגריעא והא בית בבתי כשור בשוורי הוא ותירץ לא מעולה שבבתים וחזר והקשה ממה שאמרו שור בשוורי הקדש וכן שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכל השאר ימכרו לצרכי עולות וכגון שהזכיר בהקדש שור בשוורי עולה וכן שור של עולה שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש מפני שיש לחוש על כל אחד ואחד שעליו חל הקדש ועולה ואם איתא הגדול שבהן הקדש אחרים מאי עבידתיהו ותירץ תרגומא אשור של הקדש שנתערב עם האחרים אבל שור בשורי אין לנו עסק אלא אצל הגדול והקשה והא וכן קאמר ותירץ תרגומא אגדול כלומר ששוים לענין שנותן הגדול להקדש אבל לימכר האחרים להקדש דוקא בשור שנתערב אבל לענין שור בשורי לא וחזר והקשה ממה שאמרו בית בבתי אני מוכר לך מראהו נפל כלומר שאם נפל לו בית אף הוא אומר לו זהו שמכרתי לך עבד בעבדי אני מוכר לך ומת לו אחד מראהו זה שמת ואומר לו זהו שמכרתי לך ואם איתא דאגדול איתמר לחזי הי נפל והי מת ואם הוא הגדול יפטר בו ואם לאו לא יפטר בו ותירץ לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה ובההוא ודאי לא אמר שהחשוב מכר לו אלא הפחות הא לגבי הקדש הגדול משמע:

והשתא דאתית להכי אף מה שאמרו מראהו עליה אין פירושו מעולה שבנכסיו אלא עליה ממש ומשום דגריעא אבל בהקדש דחמיר כל שאמר שור בשוורי הגדול הקדש והוא הדין במקדיש בית בבתיו ולמדת שזו שאמר בכאן מאי עליה מעולה שבנכסיו נדחית מכח אותה שאמרו שם מראהו נפיל וחזר לפרשה בעליה ממש ואין בה הפרש בין בית אחד לבית בבתי או בית מבתי בין בלוקח בין במקבל מתנה הא בהקדש כל שאמר אחד משוורי אם היו לו שנים נותן הגדול ואם היו שלשה הגדול הקדש וחוששין לבינוני על הדרך שביארנו ואם אמר שור בשוורי הקדש הגדול הקדש ואין חוששין לבינוני כלל זהו הפסק הנכון בענין זה והרבה מפרשין נתבלבלו בפירושין אחרים שהוכרחו בהם לפסוק בדרך אחרת ולחלק בין בית מבתי לבית בבתי ואין לחוש לדבריהם כלל וכבר הארכנו בענין זה יותר בראשון של גיטין:

אע"פ שאמרו לענין אבל שהכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שבבית מכל מקום מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה מוצעת תמיד בלא הפסק וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואינה עשויה לשכיבה אינו צריך לכפותה והרי היא כמטה המיוחדת לכלים שאע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה דרך אקראי אינו צריך לכפותה וכן הדרגש והיא מטה שאין לה כרעים גבוהים ומתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור וקורין לה ערשא דצלא והיו נוקבים העור נקבים נקבים מד' רוחותיו וקובעין טבעות בארוכות וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה בלולאות הנקראין קרביטין וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו וכשנוטל את קרביטיו ר"ל שמתירן היה נופל מאליו אבל מטה סרוגה מגבה ר"ל שהחבלים נכרכים על הזרועות ומטה זו שביארנו שסירוגה מתוכה אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמם וכשמגיעים במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים למעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות והיא הנקראת דרגש ועליו אמרו שאין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:

פיסקא. הנודר מן הבית כו' בבית לרבות מן היציע טעות הוא שאין היציע מטמא בנגעים וצבוע גרסי' עיין מ"ש בפסוק והנה פשה הנגע בקירות הבית:

כמאן אזלא הא דאמר ר"ה בר חייא משמי' דמולא בית בבתיי אני מוכר לך מראהו עליי' לימא דלא כר"מ. אפילו תימא ר"מ מאי עליי' מעולה בנכסיו כך מצאתי כתוב במקצת ספרים והיא הגירסא העקירת וה"פ מדקאמר מראהו עליי' ונפטר אלמא דגם עליי' בכלל בית הוא ויד הקונה על התחתונה דכיון דסתם קאמר לי' יכול לפטור עצמו במה שרוצה בין בבית בין בעליי' ודלא כר"מ דאמר אין עליי' בכלל בית ומהדר אפילו תימא ר"מ היא והאי עליי' לאו עליי' ממש קאמר אלא נותן לו בית המעילה שבבתיו דאע"ג דיד קונה על התחתונה הנ"מ כי א"ל בית סתם אבל השתא דאמר לי' בית שבבתיי הכי משמע המעולה שבבתיו:

מתניתין הנודר מן הבית מותר בעלייה כי כל אחד יש לו שם בעצמו זה נקרא בית וזה נקרא עלייה. וחכמים אומרים עלייה בכלל בית לפי שהטפל נקרא על שם העיקר כי סתם בני אדם קורין לעלייה בשתוף הבית בית. הנודר מן העלייה מותר בבית כי כולי עלמא מודו כי אינו נקרא בית בשתוף עלייה לפי שהבית עיקר והעלייה טפלה ואין בדין שיקרא העיקר על שם הטפל.
גמרא מאן תנא להא דתניא בתורת כהנים כנגע נראה לי בבית לרבות את היציע שאם יש שם נגע טמא דכיון דכתב ובא אשר לו הבית לא היה צריך לכתוב בבית יציע עליונו של מרפסת שעומד לפני עלייה. ויש אומרים כי הוא אותו שעושין באמצע הבית מקיר לקיר כמין עלייה והוא כמו חדר שמשמשין בו בהצנע. וחכמי לותיר פירשו דהאי מאן תנא בבית מבית ארץ אחוזתכם קאמר דמייתי ליה לקמן. הרי"ץ ז"ל. והרא"ם ז"ל כתב בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העליה לענין נגעים ובבית טובא כתיבי בפרשה והכא דריש תרי מיניהו. עד כאן.
דאי דרבנן הא אמרי עליה בכלל בית אם כן לא אצטריך קרא לרבויי וליכא לשנויי ליה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דעל כרחין צריכין אנו ללמוד מקרא כגון הכא דלשון בני אדם מסופק אם קורין לעליה בית ולבית עליה כדפרי' לעיל גבי ערלים. הרא"ם ז"ל.

הנודר מן הבית אסור בעליה. תניא בברייתא ומייתי לה בריש פרק קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות ותנן בה הנודר מן הבית מותר לישב בו. הרשב"א.
דמיחברא כלומר סמוך לקרקע ועליה מחובר דמחובר הוא אבל היא עצמה לא מיחברא להכי איצטריך קרא ואתיא נמי אליבא דרבנן. הרא"ם ז"ל.
כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה נימא רבי מאיר היא פירוש דאין עליה בכלל בית והא קא משמע לן דאף על גב דאמר ליה בית בביתי ואין עליה בכלל בית לוקח שאני דיד בעל השטר על התחתונה ומראהו עליה. דאי רבנן פירוש דאמרי עליה בכלל בית (מראהו עליה) אפילו לא אמר בביתי מראהו עליה דהא בכלל בית הוא. אפילו תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים פירוש ודאי עליה בכלל בית הוא לרבנן ואי אמר ליה בית אני מוכר לך מראהו עליה דגריעא. אבל הא קא משמע לן דכי אמר ליה בית בביתי אני מוכר לך בית מובחר שבביתי קאמר ליה ולא מיבעיא דלא מצי מדחי ליה אצל עליה דגריע אלא אפילו המובחר שבבתים צריך ליתן לו וכדאמרינן במנחות שור בשוורי הקדש הגדול הקדש תור בתוראי קאמר. הרנב"י ז"ל.
וכן בפירוש וז"ל: אפילו תימא רבנן ואיצטריך דמאי מראהו עליה דקאמר כגון בית מעולה שבנכסיו דאף על גב דקאמר עליה בכלל בית הני מילי גבי נדרים אבל גבי מקח וממכר בית אמר ליה ובית מעולה בעי למיתב ליה. עד כאן. אבל בשטה כתוב וז"ל: הא דאמר רב הונא בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך לשון יתור שאמר בביתי משמע גריעותה מראהו עלייה לימא רבי מאיר היא דלרבי מאיר אצטריכא ליה למימר בביתי ראי אמר בית גרידא לא משמע עלייה דהא עלייה אינה בכלל בית אבל לרבנן למה ליה למימר בביתי. מאי עלייה מעולה שבבתים והא דקאמר מראהו עלייה מראהו בית קאמר (והא דקאמר ליה עלייה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דהא דקאמר ליה בביתי למימר מעולה שבדירות דהיינו בית ולמעוטי עלייה אתא. ומיהו בית גרוע מראה לו דיד בעל השטר על התחתונה כדתניא התם בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול דיד בעל השטר על התחתונה ומעולה שבבתים לאו לאפוקי בית גרוע קאמר אלא לאפוקי עלייה לבדה שדירתה גרוע במעלות וירידות. וכן הוא מפורש במנחות הרואה שם לא (ישבעו) יטעה עצמו. והילך פירוש הלכה של מנחות. אמר רב נחמן וכו' אבל שורי בשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש אמר רב הונא ברחייא משמיה דעולא בבית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה לאו משום דגריעא בתמיהא (אלא) אלמא לשון יתור שאמר בביתי לגרועי אתא. ומשני לאו לגרועי אתא אלא לעלות לגרועי עלייה אתא דמאי מעולה מעולה שבדירות דהיינו בית ולא עליה מיהו בית גרוע יהב ליה כדתניא התם בסמוך מראהו נפול ועלייה לא דמשמע מעולה למעוטי עלייה. עד כאן.

גירסא אחרת: לימא רבנן היא ולא רבי מאיר אפילו תימא רבי מאיר מאי עליה מעולה שבנכסיו. כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן וזה לשונו: וכתב רבינו ז"ל הך מסקנא דהכא אידחיא לה בדוכתה בשילהי מסכת מנחות דגרסינן התם אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הגדול הקדש תור בתוראי קאמר כלומר ואין חוששין לבינוני. והך דרבה בר אבוה קיימא אהא דתניא התם פרק הרי עלי עשרון האומר אחד משוורי הקדש הגדול הקדש פירוש בשהיו שנים ואם היו שלשה הבינוני הקדש כלומר דחוששין אף לבינוני. ועלה קאמר רבה בר אבוה דדוקא דקאמר אחד משוורי הקדש אבל שור בשוורי הגדול הקדש. ואקשינן עליה איני והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה מאי לאו משום דגריעא כלומר ואתאי ליהוי כתור בתוראי. לא מעולה שבבתים כלומר הבית הגדול מכור. מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת ואמאי ליחזי הי נפל והי מת כלומר אם איתא דמעולה שבבתים מכור היכי אמרינן מראהו נפול מראהו מת ניחזי אם המעולה נפול ודאי מראהו נפול אבל נפל הגרוע אמאי מראהו נפול. לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה פירוש ולפיכך מראהו גרוע אבל גבי הקדש הגדול הקדש. השתא דאתית להכי פירוש דאיכא לאיפלוגי בין הקדש למקח וממכר נימא עליה דגריעא יד בעל השטר על התחתונה כלומר דהא דרב הונא דמראהו עליה ודאי עליה דגריעא קאמר ומשום דהא מקח וממכר הוא דמראהו גרוע מה שאין כן גבי הקדש. הדין הוא גמרא דהתם ושמעת מינה דהא דשמעתין דיחויא היא כדקא סליק נמי התם אדעתין למימר הכי דמאי עליה מעולה שבבתים ובמסקנא הדר דינא למאי דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה ומיהו לא דאזלא כרבי מאיר אלא כרבנן. כלומר הא דאמרי מראהו עליה לאו משום דס"ל כרבי מאיר דאמר הנודר מן הבית מותר בעליה דאין עליה בכלל בית ולאשמועינן רבותא דאפילו באומר בית בביתי קאמר הכי אלא אף לרבנן דאמרי עליה בכלל בית איצטריך לאשמועינן דמראהו עלייה. והא דנקט בית בביתי רבותא קא משמע לן דלא תימא כי אמר הכי משום חשיבותא קאמר ובית המיוחד בביתי הוא כדקאמרינן גבי הקדש תור בתוראי קאמר דהיינו גדול אלא אף בזו כלומר דאמר בית בביתי יד לוקח על התחתונה ומראהו אפילו עליה שהיא בכלל בית ואם רוצה נותן לו בית פחות שבנכסיו. ושמעינן מיהא דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעיה אף על גב דלא סיים קנה דהא בית בביתי ועבד בעבדי אף על גב דאית ליה נמי מאה בתים ומאה עבדים קנה לוקח מכי אקני ליה בכסף ובשטר ובחליפין וכי נפל ליה חד בית או מית ליה חד עבד מראהו נפול ומת וכי לא נפל מראהו אף עליה דגריעי אלמא זביניהו זביני כלומר ולא מצי מדחי ליה. ותנן נמי בבבא בתרא דנזיקין חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואף על גב דהא סיים לו את השדה כיון דלא סיים לו החצי דקאמר ליה כמאן דלא סיים לו כלום דמי דהא אית ליה לדחויי מהאי גיסא להאי גיסא בארבע רוחותא. וכי האי גוונא איתמר התם תנו חלק לפלוני בנכסי שנותנין לו רביע וגרסינן נמי בפרק בתרא דכתובות ההוא דאמר להו דיקלא לברא אזול יתמי פלוג ולא יהבו ליה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין דתנן התם מי שאבדה לו דרך שדהו אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גביהו הוא אלמא קני ליה לדיקלא ואף על גב דלאו מסויים הדין הוא סברא דילן. ואשכחן לרבינו יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים לא קנה. ואית ליה ראיה מההיא דתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין פירוש דקתני רישא הכותב כל נכסיו לעברו יצא בן חורין פירוש משום דעצמו ונכסיו קנה כאחד. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. וקא פריש דאמר חוץ מבית כור ולא אמר חוץ מבית כור פלוני דכיון דלא סיים שיורא כלומר איזה קרקע שייר לנפשיה לא קנה שאר נכסים דהא לא מסיימי כלומר אין ידוע איזה קרקע קנה כדי שיזכה בו. ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ארבע אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ארבע אמות דאי לא סיים ארבע אמות בפירוש לא קנה. ולהכי אמרינן אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסויים. פירוש דאמרינן רב הוה ליה זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה. ואף על גב דאמרינן חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו משום דסיים לו השדה כלומר דהא דקאמר ליה חצי. אלו הן דבריו. ואנן הא ברירינן דאף על גב דלא סיים קנה ומתניתין דחצי שדי נמי הויא לן ראיה מינה דסיום שדה לאו כלום הוא דהא איכא לדחוייה כלומר מחצי זה לחצי זה. ודקאמר משום דאמרינן אגב אסיפא דביתיה הא לדידיה נמי מכיון דסיים לו בית לא הוה צריך לסיימינהו לארבע אמות פירוש דלימא אגב אסיפא אלא דליקנינהו ליה סתם אגב ביתיה. דמאי שנא ארבע אמות בביתו המסויים כלומר דלא קני דאיכא לדחוייה מהאי גיסא להך גיסא בחצי שדה נמי איכא לדחוייה בארבע פלגי אלא לאו דוקא. וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ליכא מיניה ראיה ולאו הדין הוא אורחא דפירושא דוקא כלומר דהאי דאמרינן לא יצא בן חורין משום דלא סיים שיורא הוא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהן בפירוש קאמרי רבנן דלא יצא לחירות. וטעמא דמילתא דכיון דפגם כלל ראשון דקאמר כל נכסי והעבד בכלל ועכשו חזר ושייר בנכסים כמאן דהוי שיורא בגוף העבד הוא דכלהו נכסים כחד גופא שוינהו ושייר ביה ולפום הכי לא הויא גיטא אי משום דלא כרות גיטא הוא כלומר דגיטא דמשייר ביה ולא כלום הוא דבעינן גט כריתות. אי משום דלא פלגינן ריבורא כדאיתא בדוכת' פירוש דכיון דבלשון אחד נתן לו כל נכסיו דאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי אף על פי ששייר בנכסים דאמר חוץ מבית כור פלוני לא פלגינן דיבורא לומר בנכסים שייר בעבד לא שייר. תדע דהא מפורש בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם עבדו דתנן וכו' דשמעת מינה בהדיא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיור. ואף על גב דאשכחנן נמי לרבינו הגדול ז"ל דפריש לה בדאמר בהאי לישנא כל שהוא כלומר דאמר הכי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מקרקע כל שהוא ומשום דלא יכיל עבדא לברורי כמה כל שהוא דליקני שאר נכסים. פירוש דאלמא דעת רבינו הגדול ז"ל נוטה לפירוש הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בדבר זה אנן לפום עניות דעתן לא דאיק לן מיהו בהא מילתא כדידן ס"ל דאי פריש כמה כל שהוא דשייר לנפשיה אף על גב דלא סיים בדין הוא שיקנה את השאר וכבר ברירנא מילתא בראיות גמורות דלית בהון ספיקא. ולענין פלוגתא דנודר פירוש בנודר מן הבית אם מותר בעליה אם לאו כיון דקא דחינן מימרא דרב הונא בר חייא מדרבי מאיר פירוש דאמרינן לעיל אפילו תימא רבנן ודאי הלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך הנודר מן הבית אסור בעליה. עד כאן.
ערסא דגדא מיטה העשויה לשרא דביתא למזל הבית ואין יושבין עליה שאין לך דבר שאין לו שר למעלה והוא שלוחו של מקום ולכבוד המקום עושין מיטה לכבודו כן נראה לי לפרש דאלו למפרש שהוא סימן טוב בבית נראה ניחוש ורחמנא אמר לא תנחשו וראיה לדברי הכסא שמתקנין לאליהו לכבודו.
ההוא יומא שהוא אבל ונזוף מיסב עליה בתמיהא והלא היה לו יותר לישב בהכנעה ולא על מטה שנעשית לשלוחו של מקום שכבוד גדול הוא לו ואין זו הכנעה. מתקיף לה רבינא וכו' ודאי ההוא יומא מהדרינן ליתובי דעתיה מידי דהוי אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב על אכילתו דכיון דמדיליה אכיל בידו לאכול ההוא יומא אנן יהבינן ליה כדי ליתובי דעתיה הכא נמי דרגש דיתיב עליה ליתובי דעתיה (מידי דהוה אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב). אלא אי קשיא למאי דמפרש ערסא דגדא הא קשיא זה קשה לי לא היה כופהו באבל קאמר דיש להיות כנזוף לפני המקום אלא זוקפו מניחו זקוף אי נמי אפילו היה כפוי מעצמו זוקפו מותר לזוקפו וכל שכן שלא יכפנו. אלא כל מטות דמשמע אפילו ערסא דגדא (אמטה) המטה המיוחדת להניח עליה כלים שאין צריך לכפותה וגם זאת מיוחדת למזל ואינה בכלל שאר מטות וכל לאו דוקא.

ברא"ש בד"ה לימא כו' היא דמשמע כצ"ל:

ר"ן בבית הס"ד בגמרא הס"ד בית הס"ד:

בד"ה מאי כו' כיון דלפום כצ"ל:

רא"ש ד"ה וחכמים. נראה דחכמים מודים בחדר ויציע כו'. עמש"כ ע"ד אלו בר"פ המוכר את הבית בס"ד:

רא"ש ד"ה ר"מ היא. דבלשון בנ"א לא הוו בכלל בית. ק"ל דלפ"ז המ"ל דאתיא אפי' לרבנן ובלשון תורה אולי דלא הוה בכלל בית אבל בנדרים דהולכין בהם אחר לשון בנ"א ובאתרייהו הוו ק"ל בית לכן אסרוה:

מתני' מותר בעלייה. שאין עלייה בכלל בית: הנודר מן עלייה כו'. דברי הכל אין בית בכלל עלייה: גמ' ר''מ היא. דאמר עלייה לאו בכלל בית היא: דאי וכו'. בבית ארץ משמע דמחובר בארעא הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות הבית מטמאה: האומר לחבירו בית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה. משום דאמר בית בביתי משמע עלייה בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי הא אם אמר בית סתם אין יכול להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל בית: לימא ר''מ היא. דאמר אין [עלייה] בכלל [בית]: אפי' תימא רבנן. לא תימא עלייה ממש מאי עלייה דקתני: מעולה שבנכסיו. הבית המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא דקאמר בית בביתי אבל אי הוה אמר בית סתם היה יכול להראות לו עלייה ממש דעלייה בכלל בית: מתני' מותר בדרגש. דאין דרגש בכלל מיטה: דרגש בכלל מיטה. ואסור אבל הנודר מן הדרגש דברי הכל אין המיטה בכלל דרגש: גמ' ערסא דגדא. מיטה שעורכין אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה: כשהן מברין אותו. לכ''ג כשהוא אבל: כל העם כו' יתיב עליה. בתמיה מכלל דדרגש לאו ערסא דגדא הוא: אנן יהבינן ליה. משום דכתיב ויין למרי נפש ה''נ אף על גב דכולה שתא לא יתיב עליה השתא יתיב: לא חיה כופהו. ממש הכרעים מלמעלה: אלא זוקפו. שמעמידו על שני כרעיו ודיו: ואי אמרת ערסא דנדא. דמיטה חשובה היא כ''כ אמאי אין צריך לכפותה: והתניא וכו'. וזו נמי הואיל ומיטה חשובה היא צריך לכפותה אלא שמע מינה דרגש לאו ערסא דגדא הוא:

הנודר מן הבית מותר בעלייה. דעלייה אינה בכלל בית: בבית לרבות היציע בבית לרבות העלייה. הק' ה''ר יצחק הא דרשינן בקירות הבית ולא בקיר היציע ואמר הר''ם דכהך בריית' איתא בת''כ וגרסינן לה הכי כנגע נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו בבית להביא חצר הצבוע בבית להביא העלייה ולכך איצטריך לרבות צבוע לפי שמצינו בנגעים בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו והוציא את הצבוע לפי שהוקשו נגעי בתים ונגעי בגדים והייתי סבור למעט כותל צבוע איצטריך לרבויי ושמא ה''נ גרסינן בבית לרבות הצבוע. הא דאמר רב הונא פרק בתרא דמנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה ואמר עלייה זו מכרתי לך טעמא דא''ל בית בביתי ולא בית סתם דמשמע בית חשוב אבל אם אמר בית סתם בית מכר לו וקשה דלשם קאמר דעלייה דגריעה קאמר ויד בעל השטר על התחתונה א''כ מאי איריא בית בביתי אפילו בית סתמא נמי כיון דהטעם תלוי ביד בעל השטר על התחתונה וי''ל דלשם נמי צריך לפרושי כיון דיד בעל השטר על התחתונה כבית סתם דמי ומראהו עלייה דגריע והכי נקט דאף כי אמר בית בביתי מראהו גרוע וא''כ בשמעתא ניחא כי [נמי] מראהו עלייה דגריעה אתיא כרבנן וה''ה בבית סתם מראהו עלייה דעלייה בכלל בית ונקיט בית בביתי לרבותא דאפי' הכי מראהו גרוע והכא לא חש הש''ס לתרץ כמסקנא דהתם ותירץ כס''ד התם וה''ה נמי דלמסקנא דהתם נמי מפרשינן שפיר. הר''ם: מותר בדרגש. מפרש בגמרא ערסא דצלא ואינו בכלל מיטה סתם: ערסא דגדא. מיטה העשויה לכבוד ולמזל ואין יושבין עליה: אנן יהבינן. מי שמברין אותו: ואי אמרת ערסא דגדא אמאי לא היה כופהו. דבשלמא אי ערסא דצלא ניחא דלא בעי כפייה דדרגש העור תלוי בלולאות ודיו שיזקוף ויקשרנו למעלה מארכובותיו ולא יוכלו לישב עליו: כל מטות שיש לו בבית. מפני כבודו:

ר"ן
מתני' מן הבית מותר בעלייה. דלרבי מאיר עלייה ליתא בכלל בית ורבנן פליגי עליה דסבירא להו דעלייה בכלל בית מיהו מודו דהנודר מן העלייה מותר בבית: דרגש. מפרש בגמ': מותר ליכנס לתחומה. תוך אלפים אמה הסמוכים לעיר: לעיבורה. תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר: מן האגף ולפנים. מסתימת הדלת ולפנים אבל מה שעומד לחוץ כשהדלת נועלת מותר בו: גמ' בבית דכתיב בנגעי בתים דהיינו בבית ארץ אחוזתכם לרבות את היציע כך היא הגירסא בנסחאות ואמרו בתוספות דלא גרסי' ליה דהא בת''כ תניא איפכא בקירות הבית ולא בקירות היציע ולפיכך כתב הרב ר' משה בר שניאור ז''ל דלא גרסינן הכא יציע אלא צבוע כלומר בית צבוע במיני צבעונים ואצטריך לרבויי דסד''א נילף מנגעי בגדים שהצבועים אינן מטמאין בבגדים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים שלא נשתנו אף צמר שלא נשתנה קמ''ל רבויא: בבית ארץ כתיב. כלומר בית המחובר לארץ: מראהו עלייה. אם רצה מוכר אומר לו ללוקח עלייה מכרתי לך אע''ג דגריעא דיד לוקח על התחתונה: לימא ר''מ היא ולא רבנן. דלרבנן אע''ג דלא אמר בית בביתי אלא בית אני מוכר לך מראהו עלייה דהא לדידהו עלייה בכלל בית: מאי עלייה מעולה שבבתים. וה''ק מראהו עלייה ע''כ של מוכר דכיון דאמר ליה בית בביתי צריך לברור לו המעולה ודוקא דאמר בית בביתי הא אמר בית סתם לא אלא מראהו גרוע והך מסקנא דהכא מחלפא אמסקנא דפ''ב דמנחות (דף קח:) דאמר התם שור בשורי הקדש הגדול הקדיש תור בתורי קאמר ואקשינן עליה מהא דאמר רב הונא בר חייא משמי' דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה מאי לאו עלייה ממש ופרקי' לא מאי עלייה מעולה שבנכסיו מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך מת מראהו מת ואם איתא ליחזי הי נפל והי מת אמר ליה לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא יד בעל השטר על התחתונה ולפום הך מסקנא דאמרי' דעלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן דאם כן למה לי בביתי דקאמר אפי' בית נמי עלייה בכלל בית הוא ואי הכי אפשר דקיימא לן כר' מאיר מיהו כתב הרמב''ן דאפי' למסקנא דהתם הא דרב הונא כרבנן אתיא דאיכא למימר דהאי דנקט בית בביתי ולא נקט בית סתם לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בית סתם דמראהו עלייה דגריעא אלא אפי' כי אמר בית בביתי דבכי האי גוונא למעליותא משמע כדאמרי' התם הגדול הקדיש אפי' הכי גבי לוקח מראהו עלייה דגריעא הילכך כיון דלפום מסקנא דהתם איכא למימר דמימריה דרב הונא כרבנן אתיא נקיטינן כוותייהו דעלייה בכלל בית וכן פסק הרמב''ם ז''ל [פ''ט מהלכות נדרים הלכה ט''ו]: ערסא דגדא. נוהגין היו להציע מטה למזל הבית גדא מזל ודומה לו בסוף פרק במה אשה יוצאה (שבת דף סז.) גד גדי וסנוק לא: כשהיו מברין אותו. לכהן גדול [צ''ל למלך] שאירע לו אבל ומתני' היא בפרק כהן גדול: כולה שתא לא יתיב עלה. עד עכשיו לא ישב על אותו מטה. שהרי מונחת היא לשר הבית והשתא דאבל הוא יתיב עלה מהיכא תיפוק לן: נוטל קרביטיו.

נדרים נו ע"א