נדרים נה ע"א

נדרים נה ע"א - Steinsaltz

MISHNA: For one who vows that grain [dagan] is forbidden to him, it is prohibited to eat the dry cowpea, because, like grain, its final stage of production involves being placed in a pile; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It is prohibited for him to partake of only the five species of grain: Wheat, barley, oats, spelt, and rye, as that is the connotation of the term dagan in the Torah. Rabbi Meir says: For one who vows that grain is forbidden to him, and therefore he will refrain from eating grain [tevua], it is prohibited for him to eat from only the five species of grain. However, for one who vows that grain is forbidden to him, and therefore he will refrain from eating grain [dagan], it is prohibited to eat all produce whose final stage of production involves being placed in a pile, e.g., dry cowpea, and it is permitted for him to eat fruits of the tree and vegetables.

GEMARA: The Gemara asks: Is this to say that according to Rabbi Meir, the term dagan means any produce that is harvested at one time and placed in a pile [midgan]? Rav Yosef raised an objection: After King Hezekiah called upon the people to give teruma and tithes properly, the verse states: “And as soon as the matter was publicized, the children of Israel gave in abundance the first fruits of dagan, wine, and oil, and honey, and of all the tevua of the field; and the tithe of all that they brought in abundance” (II Chronicles 31:5). And if you say that dagan means any produce that is placed in a pile, what is the meaning of the words “As soon as the matter was publicized, the children of Israel gave in abundance the first fruits of dagan…and of all the tevua of the field”? There is no need to list both dagan and all tevua of the field. Abaye said: Tevua comes to include fruits of the tree and vegetables, which they tithed although they are not included in dagan, as they are not harvested at one time and placed in a pile.

§ We learned in the mishna that Rabbi Meir says: For one who vows that grain [tevua] is forbidden to him, it is prohibited for him to eat from only the five species of grain. Rabbi Yoḥanan said: Everyone concedes with regard to one who vows that tevua is forbidden to him that it is prohibited for him to eat from only the five species of grain. The Rabbis do not disagree with Rabbi Meir in that regard. That is also taught in a baraita: And they agree with regard to one who vows that tevua is forbidden to him that it is prohibited for him to eat from only the five species of grain. The Gemara asks: Isn’t that obvious, as it is only those species that are called tevua. The Gemara answers: It is necessary; lest you say that tevua means all items that grow from the ground, therefore, the tanna teaches us that this expression does not mean all items that grow from the ground.

Rav Yosef raised an objection: With regard to the verse “And as soon as the matter was publicized, the children of Israel gave in abundance…and of all the tevua of the field,” the phrase “and of all the tevua of the field” comes to include all crops that grow in the field. Rava said: Tevua is discrete and refers to only the five species of grain, and tevua of the field is discrete and refers to all crops that grow in the field.

§ The Gemara relates: The son of Master Shmuel commanded his workers that they give thirteen thousand dinars to Rava from the crop [alalta] produced in his fields on the banks of the Panya River. Rava sent this question before Rav Yosef: What is called alalta; what crops are included in the category of alalta? Rav Yosef said: It is as it is taught in the baraita cited above: And they agree with regard to one who vows that tevua is forbidden to him that it is prohibited for him to eat from only the five species of grain; just as tevua includes only the five species, so too alalta includes only the five species. Abaye said to him: Are the two cases comparable? Although tevua means grain and includes only the five species, alalta means crop and includes all items that grow.

The messengers returned with the answer to his question and came before Rava. He said: That was not a dilemma for me, i.e., the fact that alalta means all items that grow. This is the matter that is a dilemma for me: What is the legal status of profits from the rent of houses and the rent of boats? Do we say: Since they depreciate, their legal status is not comparable to that of a crop? Only items that are consistently profitable are similar to crops. Houses and boats deteriorate with use, and their depreciation diminishes the profits. Or perhaps, since their depreciation is not conspicuous, their legal status is comparable to that of a crop. The Rabbis stated Rava’s reaction before Rav Yosef. Rav Yosef said: And since he does not need us, and he believes that he knows the answer himself, why did he send us the question? Rav Yosef became angry with Rava.

Rava heard that Rav Yosef was angry and came before him on Yom Kippur eve to appease him. He found the attendant of Rav Yosef, who was diluting a cup of wine with water before him. Rava said to the attendant: Give me the cup so that I will dilute the wine for him. The attendant gave it to him and Rava diluted the cup of wine. While Rav Yosef, who was blind, was drinking the wine, he said: This dilution is similar to the dilution of Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, who would dilute wine with more than the standard amount of water. Rava said to him: Correct, it is he.

Rav Yosef said to Rava: Do not sit on your feet until you tell me the explanation of this matter: What is the meaning of that which is written: “And from the wilderness Mattana and from Mattana Nahaliel, and from Nahaliel Bamot” (Numbers 21:18–19)?

Rava said to him that it means: Once a person renders himself like a wilderness, deserted before all, the Torah is given to him as a gift [mattana], as it is stated: “And from the wilderness Mattana.” And once it is given to him as a gift, God bequeaths [naḥalo] it to him, as it is stated: “And from Mattana Nahaliel.” And once God bequeaths it to him, he rises to greatness, as it is stated: And from Nahaliel, Bamot, which are elevated places. And if he elevates himself and is arrogant about his Torah, the Holy One, Blessed be He, degrades him, as it is stated: “And from Bamot the valley” (Numbers 21:20). And not only is he degraded, but one lowers him into the ground, as it is stated: “And looking over [nishkafa] the face of the wasteland” (Numbers 21:20), like a threshold [iskopa] that is sunken into the ground. And if he reverses his arrogance and becomes humble, the Holy One, Blessed be He, elevates him,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

מתניתין:

הנודר הנאה מן הדגן, הרי הוא אסור בהנאה מכל דבר, ואפילו אינו דגן אלא שהוא "מידגן", שנאסף מהשדה על ידי העמדתו בגורן, בערימת כרי, כמו דגן.

ולכן, הוא נאסר גם בפול המצרי יבש, לפי שגם צורת האסיפה שלו מהשדה היא על ידי העמדת הפולים בכרי, דברי רבי מאיר.

ואילו חכמים חולקים עליו, ואומרים: אדם שאסר הנאת דגן, אינו מתכוון לצורת אסיפה של תבואה, אלא הוא מתכוין לתבואה של דגן, ולכן אינו אסור אלא בחמשת המינין הרגילים של הדגן.

ואלו הם: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון, וכוסמת.

רבי מאיר אומר: רק הנודר ומקבל על עצמו איסור הנאה מן התבואה, שלא אמר בלשונו דגן אלא תבואה, אינו אסור אלא מחמשת המינין. כי כשאומר "תבואה" הוא לא מתכוון לכל דבר שנאסף בכרי, אלא רק לחמשת מיני דגן.

אבל הנודר מן הדגן, הרי הוא אסור בכל דבר שצורת אסיפתו היא על ידי כרי.

כי היות שאמר "דגן", הוא מתכון לכל מידי ד"מידגן", שנאסף על ידי כרי.

ומותר הוא בהנאה בפירות האילן ובירק, שאינם נאספים על ידי כרי - ואין הם נכללים בלשון נדרו.

גמרא:

שנינו במשנה, שלדעת רבי מאיר, אדם שנודר מדגן, כוונתו היא לכל דבר שנאסף בכרי. ואומרת על כך הגמרא:

למימרא, הרי שמענו מדברי המשנה, לפי רבי מאיר, ד"דגן" - כל דבר דמידגן משמע.

מתיב רב יוסף מדברי הכתוב בספר דברי הימים ב [פרק לא], לגבי חזקיהו המלך, שחיזק את דורו בידיעת ההלכות של הפרשת תרומות ומעשרות, שנאמר שם:

"וכפרוץ הדבר [שהתרגלו בני ישראל להלכות תרומות ומעשרות], הרבו בני ישראל להביא תרומות ומעשרות מראשית דגן תירוש ויצהר, וכל תבואת שדה לרוב". וגומר.

וכיון שחילק הכתוב בין "דגן" ובין "כל תבואת השדה", משמע שאין שאר דברים נכללים ב"דגן", ואין "דגן" אלא חמשת המינים של דגן בלבד!

ואי אמרת ש"דגן", כל דבר דמידגן משמע, הרי לדבריך נכללת בדגן כל תבואת השדה הנאספת בכרי, ואם כן מאי "כפרוץ הדבר, הרבו דגן תירוש ויצהר, וכל תבואת השדה"?

הרי לאחר שאמר הכתוב שהביאו דגן, נכללו בכך כל המינים של תבואת הארץ ש"מידגן", ומה בא הפסוק להוסיף באמרו "וכל תבואת השדה"?

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי: לעולם דגן כולל כל דבר שנאסף בכרי, וכולל בכך גם את כל תבואת השדה.

ומה שבא הפסוק להוסיף לנו בכך שאמר שהביאו בני ישראל מתבואת השדה, הוא בא לאתויי שהביאו גם מפירות האילן וירק, שהם אינם נאספים בכרי, ואינם נכללים ב"דגן", וחידש הכתוב שגם מהם הביאו בני ישראל תרומות ומעשרות.

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו':

והיינו, שלדברי רבי מאיר, כאשר אוסר אדם עליו את התבואה, הוא לא נאסר אלא בחמשת מיני דגן.

ואילו כשאוסר עצמו מדגן, לדברי חכמים הוא נאסר רק בחמשת מיני דגן, ואילו רבי מאיר סובר שהוא נאסר בכל דבר שנאסף בכרי.

ודנה הגמרא: מה הדין לפי חכמים כשאסר על עצמו בלשון תבואה, האם מודים הם לרבי מאיר שנאסר רק בחמשת מיני דגן, או שחולקים עליו?

אמר רבי יוחנן: הכל מודים, בין חכמים ובין רבי מאיר, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין.

תניא נמי הכי כדברי רבי יוחנן: ושוין חכמים ורבי מאיר, למרות שנחלקו לגבי מי שאסר דגן, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מה' המינין.

ומקשינן: פשיטא ש"תבואה" אינה אלא חמשת המינין ולא יותר, ומה היה צריך רבי יוחנן לומר שלפי רבנן לא יאסרו אלא חמשת המינין כשנדר מ"תבואה"?

ומשנינן: מהו דתימא, הייתי אומר, שאדם שאסר תבואה, כונתו לכל מילי משמע, וכל דבר שצומח יאסר.

קמשמע לן רבי יוחנן, דלא משמע כל מילי, אלא רק חמשת המינין בכלל תבואה.

מתיב רב יוסף, שלכאורה בפסוק שהבאנו לעיל משמע שהמילה תבואה כוללת יותר מחמשת מיני דגן, שכתוב בפסוק " וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל" וכו', ובהמשך שם כתוב שהביאו תבואת השדה לרוב, הרי משמע שיש הרבה סוגים שנקראים תבואה כמו שכתוב תבואת השדה לרוב? ולמה אמרנו שרק חמשת המינין כלולים במילה תבואה?

אמר רבא: יש הבדל בין הפסוק למשנה.

שבמשנה כתוב תבואה וזה דבר לחוד, והפסוק מדבר על תבואת השדה וזה דבר לחוד - שתבואה כוללת רק את חמשת המינין ותבואת השדה כוללת הרבה מינין.

ומספרת הגמרא מעשה בבר [בנו] של מר שמואל, פקיד, צווה בצוואתו, דליתנון תליסר אלפי זוזי - שיתנו שלוש עשרה אלף זוז לרבא, מן עללתא [תרגום המילה תבואה הוא עללתא] דנהר פניא - התבואה שגדלה בנהר פניא.

שלחה רבא את השאלה לקמיה דרב יוסף:

עללתא - היכי מיקריא?

אמר לו רב יוסף: מתניתין היא! אפשר לפשוט את הספק ממה שכתוב במשנה לגבי מחלוקת רבי מאיר וחכמים: ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין.

ומוכח, שתבואה היא חמשת המינין, ומחמשת המינין יגבה את חובו.

אמר ליה אביי: מי דמי? אין דומה דין המשנה לדין שלפנינו!

כי כאשר אדם אומר "תבואה", לא משמע מדבריו אלא מחמשת המינין.

אבל כאן שלא אמר את המילה תבואה, אלא את התרגום שלה, "עללתא", אין הכונה בלשונו רק חמשת המינין, אלא כל מילי משמע. ואם כן, יכול לגבות את חובו מכל הצומח מן הקרקע.

אהדרוהו לקמיה דרבא - הביאו את דברי אביי שאמר, שעללתא זה כולל הכל לפני רבא,

ואמר על זה רבא: הא לא קא מיבעיא לי דאדם שאמר בלשונו עללתא שכל מילי שיוצא מהקרקע משמע מדבריו, ועל זה לא הסתפקתי כלל, כי וודאי אני מודה בדין זה לאביי.

ומה שכן הסתפקתי, הדא הוא דאיבעיא לי: האם יכול לגבות את חובו מהכסף שיוצא משכר הבתים שמשכירים אותם ומשכר הספינות שמשכירים אותם.

מאי?

וצדדי הספק הם: מי אמרינן כיון דפחתן שפוחתים דמיהם ולפעמים משכירים אותם בזול אם כן לאו עללתא היא.

כיון שאמר לשון עללתא, הרי הוא מתכוון לדבר שעולה ומשתבח ולא דבר שפוחת?

או דילמא, כיון דלא ידיע פחתיהו שאין הפחת כל כך ניכר, אין זה פחת חשוב, ועללתא היא, ויכול השכר הזה להחשב כעללתא? -

וזהו ספיקו החדש של רבא.

ואת הספק הזה אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף ושאלו אותו מה הדין כדי לענות לרבא.

אמר להם רב יוסף: הרי את השאלה הקודמת שהסתפק, פשטתי לו מהמשנה, והוא חלק עלי וסבר כמו אביי, אם כן, הוא כלל לא שומע לי.

וכי מאחר דלא צריך לן, אמאי שלח לן? הרי בלאו הכי לא שומע לי?

ומתוך דברי רב יוסף הבין רבא, שאיקפד רב יוסף.

שמע רבא את קפידתו של רב יוסף, ואתא לקמיה במעלי יומא דכיפורי - הגיע לביתו של רב יוסף בערב יום כיפור כדי לפייסו.

אשכחיה לשמעיה - ראה את שמשו של רב יוסף, דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא שהיה עומד למזוג כוס יין לרב יוסף.

אמר ליה רבא לשמש: הב לי דאמזיג ליה אנא - שאני אמזוג לרב יוסף את היין.

יהב ליה נתן לו השמש רשות לרבא וקא מזיג איהו כסא דחמרא.

והצורה שרבא היה מוזג ומערבב את היין במים היתה שונה ממה שהשמש היה רגיל לעשות, והרגיש רב יוסף בשעה שכי קא שתי, ואמר לנוכחים שם: הדין מיזגא, דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא.

שהרגיש רב יוסף שאין זה הטעם הרגיל של היין כמו שרגיל למזוג לו שמשו אלא זה דומה למזיגתו של רבא.

אמר ליה שמשו של רב יוסף לרב יוסף: אמת נכון הדבר הוא ניהו שרבא עשה את המשקה הזה.

שמע זאת רב יוסף וקרא לו לרבא שיכנס לפניו, ורצה רב יוסף להוכיח את רבא על זה שחלק עליו למרות שהיה תלמידו, ורצה להזהירו שיהא שפל רוח ביותר.

לכן אמר ליה רב יוסף לרבא: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא - שתסביר את פירוש הפסוק:

מאי דכתיב "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות"?

שהרי אין אלו סתם ציון מקומות דרך שהלכו שם בני ישראל, שהרי אין מקום שנקרא מתנה, וכן קשה, שאם כן היה צריך לכתוב ממתנה לנחל ומה כונת התורה נחליאל?

אמר ליה רבא לרב יוסף: בא הכתוב ללמד, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, ^[6] ממילא הוא, לכך שתורה ניתנה לו במתנה.

וזה לומדים ממה שנאמר "וממדבר" וסמוך לזה, "מתנה".

וכיון שזכה אדם זה שעשה עצמו כמדבר, שניתנה לו תורה במתנה, זוכה גם שנחלו אל שנעשית לו התורה כנחלה.

וזאת לומדים ממה שנאמר "וממתנה" וסמוך לזה "נחליאל".

וכיון שזכה אדם שנחלו אל, זוכה גם שעולה לגדולה, וזה לומדים ממה שנאמר ומנחליאל וסמוך לזה במות. וכל זה זוכה אדם בזכות שהשפיל את עצמו והיה עניו ולא גאותן ששם את עצמו כמדבר.

ואמנם כנגד זה אם הגביה עצמו ונהיה גאוותן, הקב"ה משפילו.

ולומדים זאת ממה שנאמר "ומבמות" וסמוך לזה "הגיא", שיורד מהבמה הגבוהה לגיא הנמוך.

ועוד עונש ייענש - ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שעושים ממנו אדם נמוך מאוד, כמו האיסקופה של הדלת שנרמסת בידי כל אדם.

ולומדים זאת ממה שנאמר בפסוק אחרי "מבמות הגיא", "ונשקפה על פני הישימון".

והסיבה ששאל רב יוסף לרבא את פירוש כל הפסוקים האלה? כדי שיאמר מעצמו את פירושם ויראה את גנות הגאוה וישפיל את עצמו, לפי שראה רב יוסף פגם ברבא בזה שחלק עליו.

וממשיך רבא להסביר את הפסוקים:

ואם אדם זה חוזר בו מגאותו ומשפיל את עצמו, הקב"ה חוזר ומגביהו.

הערות

^[6] בגמרא מבואר שצריך אדם לעשות עצמו כמדבר. לכאורה הכוונה שצריך להיות ענין. ושאדם ישפיל את עצמו. אבל הראשונ ים פרשו שהכוונה היא שכמו שמדבר פתוח לכל, כך האדם צריך ללמד תורה לכל ואומנם, אין זו סתירה בין שני הדברים. שאם אדם יהיה עניו ולא יחשיב את עצמו ממילא יוכל הוא לכוון לדעתו של כל אדם וללמד תורה לכל.

א משנה הנודר מן הדגן — אסור בפול המצרי יבש שאף הוא נקרא דגן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור אלא בחמשת המינין של דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון) בלבד. ר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה — אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן — אסור בכל ואף בפול המצרי היבש וכיוצא בו, ומותר בפירות האילן ובירק.

ב גמרא מדברי ר' מאיר האומר כי הנודר מן הדגן אסור בכל, למימרא [אפשר להסיק ולומר] ש"דגן" כל דבר דמידגן [שנדגן], שנאסף בבת אחת ועושים אותו כרי משמע. מתיב [מקשה] רב יוסף: נאמר לאחר שקרא המלך חזקיהו לעם לתת את המעשר והתרומה כראוי: "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל [ראשית] דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרב הביאו" (דברי הימים ב לא, ה), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי "דגן" — כל דמידגן [שנדגן] משמע, מאי [מה] משמעות "כפרץ הדבר הרבו"? שמכאן משמע שמלבד דגן תירוש ויצהר הוסיפו להביא עוד דברים שאינם חייבים במעשר מדין תורה. ואם "דגן" כולל כל דבר שנדגן, אם כן מה נוסף ב"כל תבואת השדה"? אמר אביי: דבר זה לא בא אלא לאתויי [להביא, להוסיף] פירות האילן וירק שאין עושים מהם כרי, ואף מהם הפרישו מעשר.

ג שנינו במשנה שר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל. אמר ר' יוחנן: הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין ובזה לא נחלקו חכמים על ר' מאיר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי אלה הם הקרויים תבואה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי "תבואה" כל מילי [הדברים] משמע, כלומר, כל יבול שמוציאה האדמה, על כן קמשמע לן דלא משמע [השמיע לנו שאין משמעות] הביטוי כל מילי [הדברים].

מתיב [מקשה] רב יוסף: הלא נאמר "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל... וכל תבואת שדה ", וכפי שהסברנו הביטוי "תבואת השדה" בא לרבות את כל הדברים הגדלים בשדה! אמר רבא, צריך לחלק: "תבואה" לחוד, כלומר, סתם תבואה משמעה רק מיני הדגן, "תבואת שדה" לחוד ובכלל זה גם שאר יבולי האדמה.

ד מסופר: בר [בנו] של מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי [ציווה שיתנו שלושה עשר אלפי זוזים] לרבא מן עללתא [היבול] של נכסיו שבנהר פניא. שלחה רבא את הבעיה הזו לקמיה [לפני] רב יוסף: "עללתא" היכי מיקריא [איך היא נקראת], מה נכלל בהגדרה של "עללתא"? אמר רב יוסף: מתניתין [משנתנו] היא: ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין, משמע שתבואה היא רק חמשת המינים, ולזה התכוון הנותן, וכמו כן ב"עללתא". אמר ליה [לו]: אביי: מי דמי [האם דומים] הדברים? "תבואה" לא משמע אלא מחמשת המינין, "עללתא" שפירושה יבול — כל מילי [הדברים] משמע.

אהדרוהו לקמיה [החזירוהו, הביאו את כל הדיון הזה לפני] רבא. אמר: הא [זה] לא קא מיבעיא [היה מסופק] לי ש"עללתא" — כל מילי [הדברים] הגדלים משמע. אלא הדא [זה] הוא דאיבעיא [שנסתפק] לי: שכר בתים ושכר ספינות מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דפחתן, לאו עללתא היא [שהם פוחתים, אין זה נקרא יבול]. כי יבול אפשר לקרוא לפירות או לרווחים הבאים ונוספים תדיר. אבל בתים וספינות, כיון שהם נפחתים עם השימוש בהם, שמה נאמר כי מאחר והריוח מהם כולל בתוכו את דמי הפחת, אין זה בכלל יבול. או דילמא [שמא] כיון דלא ידיע פחתייהו עללתא היא [שאין ידוע, ניכר, הפחת שלהם הם נקראים גם כן יבול]. אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב יוסף את תגובתו של רבא. אמר רב יוסף בתרעומת: וכי מאחר שלא צריך לן [אותנו] והוא סבור שיודע את התשובה בעצמו, אמאי [מדוע] שלח לן [לנו] לשאול? איקפד [הקפיד] רב יוסף על כך.

שמע רבא שהוא מקפיד, ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי [ובא לפניו בערב יום הכיפורים] כדי לפייסו. אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא [מצא את שמשו של רב יוסף שהיה מוזג לפניו כוס יין]. אמר ליה [לו] לשמש: הב [תן] לי את הכוס דאמזיג ליה אנא [שאמזוג לו אני]. יהב ליה, וקא מזיג איהו כסא דחמרא [נתן לו השמש, ומזג הוא, רבא, כוס יין]. כי קא שתי [כאשר שתה] רב יוסף את היין אמר: הדין מיזגא דמי למיזגא [מזיגה זו דומה למזיגה] של רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא שהיה מוזג יותר מים ממה שהיו שאר אנשים מוזגים. שהיה רב יוסף עיוור ולא ראה את רבא כשנכנס. אמר ליה [לו] רבא: הוא ניהו [זה הוא] כלומר, אני עצמי הוא.

אמר ליה [לו] רב יוסף לרבא: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא [אל תשב על רגליך עד שתאמר לי פירושו של דבר זה]: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" (במדבר כא, יח-יט)?

אמר ליה [לו] רבא: כך יש כך לדורשו: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל — אז תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: "וממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה — נחלו אל, עושה אותו ה' נחלה לו, שנאמר: "וממתנה נחליאל". כיון שנחלו אל — עולה לגדולה, שנאמר: "ומנחליאל במות". ואם הגביה עצמו ונתגאה בתורתו — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: "ומבמות הגיא" (במדבר כא, כ), ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר: "ונשקפה על פני הישימן" (במדבר כא, כ). ואם חוזר בו מגאוותו — הקדוש ברוך הוא מגביהו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מה' המינין ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מה' המינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק:

אמר ר' יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מה' המינין תנ"ה ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא מה' המינין בר מר שמואל פקיד (א) דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מקריא אמר ליה מתניתא היא ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא בחמשת המינין אמר ליה אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא מה' המינין עללתא כל מילי משמע אהדרוה לקמיה דרבא אמר להון הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעי לי שכר בתים ושכר ספינות מאי מי אמרינן כיון דפחתן לאו עללתא היא או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו כי עללתא היא ולא איפשיטא וקי"ל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע.

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין. מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס, אבל לאפות לא כנודר מן (החטה) [החטים – לפי המגיה המאירי], ואף על גב דקתני אסור סתם, היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המין ולא ענין איסורו, ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא, דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטירגיז ובטיסני שהוא דגן (מוחלט) [מוחלק – לפי השי"מ], וכל שכן קמח ופת, ומיהו אפשר לדחות דהתם כבר פריש טרגיז וטיסני וצריך עיון.

גמרא: למימרא דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו'. ואם תאמר ומאי קושיא דהא רבי מאיר לא פליג בדגן דאורייתא, דלכולי עלמא אינו אלא חמשת המינין ויש לומר דהא קרא לא בלשון תורה משתעי אלא בלשון עם הארץ, ובלשון שהיו מביאין המעשרות מדברים [רבים – לפי המגיה המאירי].

אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין, כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאתויי פירות האילן וירק, הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין. וצריך עיון.

הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן

פשיטא, ופרקינן

מהו דתימא תבואה כל מילי משמע. קשיא לי מאי קא מתרץ ליה, אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. ויש לומר דלישנא קייטא הוא הכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין, ודבר הלמד מענינו הוא, דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף.

הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו'. קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין, והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף [ודאי – לפי השי"מ] מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא, ואמר ליה מתניתין היא דהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה, ואמר ליה אביי דלא דמו, וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעי לי דכל גידולי קרקע במשמע, אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא, ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע, ולענין נדרים הכל אסור, דספיקא דאורייתא לחומרא.

תוספתא [כאן פרק ד' הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, הנודר מן התבלין מותר בחי ואסור במבושל, אם אמר הרי הן עלי אסור בהן בין חיים בין מבושלים [שם הלכה ב'] הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק שביעי הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, כמאן דאמר הלכה בנדרים אחר לשון בני אדם, למאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראו אותו חידוש.

תירושך זה יין. ומסתברא לי דבסתם מקומות שאין שם לשון מורגל לתירוש כמקומות הללו, אדרבה מותר בכל מיני מתיקה, ואסור ביין, דכיון שאין שם לשון בני אדם ידוע אין הולכין בו אלא אחר לשון תורה.

מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול מצרי יבש דברי ר"מ דקסבר דכיון דעבדי מיניה גורן דגן מקרי ופול המצרי יבש עבדי מיניה גורן:

וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינים. דלא קרו אינשי דגן אלא להא אי נמי דמסתמא האי גברא בנדרים ללשון תורה איכוין:

רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינים אבל הנודר מן הדגן אסור בכל. פי' בכל דבר שעושין ממנו גורן ומותר בפירות האילן (ה) (ובדגן) ובירק פירוש שאין עושין מהם גורן:

(שם) א"ר יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינים בלבד. פי' הא קמ"ל דהא דקתני ר"מ [אומר] הנודר מן התבואה וכו' לדבריו נמי קאמר לה ולאו לדבריהם דרבנן בלחוד למימרא דאע"ג דלדידכו אין במשמע התבואה אלא חמשת המינים אודו לי בדגן דכל מידי דעבדי מיניה גורן משמע (א) אי נמי דהא קמ"ל דהא דר"מ לכולי עלמא אמרה ואפילו לרבנן דלא אמרי רבנן תבואה כל תבואה משמע:

תניא נמי הכי שוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין: בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מעללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף עללתא מאי מיקרייא. פי' דאילו שאר נכסי דלאו עללתא לא משתעבדי ליה כלל מיהו כולה עללתא קא משתעבדא ליה ואם אבדה מקצתה גובה מהשאר דכולה משתעבדא ליה דכיון דלא אמר הבו ליה עללתא שויא תריסר אלפי זוזי אי נמי מדמי עללתא וכדאמרינן התם בגיטין פ' התקבל [דף סו.] חמרא לא קאמר מדמי חמרא לא קאמר מחמרא [כו'] כדי ליפות את כחו זה דעת רבינו חננאל ז"ל וכבר ארווחנא בהא טובא התם בס"ד:

א"ל מתניתא היא ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא בחמשת המינין בלבד. פי' ומתרגמינן תבואה עללתא א"ל מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינים בלבד עללתא כל מילי משמע פי' דתבואה לא אמרי אינשי אלא בלשון תורה דהיינו חמשת המינים בלבד ואילו עללתא אמרי אינשי אכל פירי דנפקא מארעא ולאו לישנא דמאי דעייל בביתא כדסברי מקצת רבנן ז"ל דא"כ תבעי ליה אפילו שאר מטלטלין ואמאי מבעיא ליה שכר ספינות ובתים בלחוד אלא ודאי דעללתא קרו אינשי בהשאלה לכולהו פירי דנפקי מארעא וקא מיבעיא ליה אי קרו נמי עללתא דפירי עמלי דבתי וספינות או לא מי אמרינן כיון דפחתן קרנא הוו ולא קרו ליה עללתא או דילמא כיון דשבחא דנפיק מינייהו ולא ידיע פחתייהו והיינו פירי דידהו עללתא קרו להו ובהשאלה ודכוותא בלשון ערב קורין אלגלה בהשאלה לכל מידי דהוי שבחא ופירי ואפילו דבתי וספינות מכל מידי דלא הוי קרנא ממש והיינו ודאי מאי דאסתפקא להו הכא דאילו שאר מטלטלין ובגדים ושטרות אע"ג דעיילי לביתא לאו עללתא נינהו דעללתא לישנא דפירי הוא ולא לישנא דעיילותא והיינו דאמרינן הא לא מבעיא לי דעללתא כל מילי דהוי פירי משמע ואע"ג דלאו מחמשת המינים כי קא מיבעילי שכר בתים ושכר ספינות מאי כנ"ל:

כתב רבינו ז"ל ובעיין לא איפשיטא וקיימא לן תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ובגמרא אמרינן דכי אמר תבואת השדה כל מילי דהוי פירי משמע ואע"ג דלא הוי מחמשת המינים מיהו לא משמע ביה שכר בתים וספינות דהאי אפילו מעללתא לא משמע וכל שכן בהא דאמר תבואת השדה ולענין נדרים אם נדר מעללתא הרי הוא אסור בכל מיני דמקרי עללתא:

מתני' אסור בפול המצרי יבש. דדגן כל מיני דמידגן משמע שעושין ממנו כרי והנודר מן הדגן אסור בכל מיני קטניות שעושין מהם כרי:

גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בדברי הימים על חזקיהו שתקן לעשר מפירות ירק וכאשר נתחזקה התקנה הרבו בני ישראל להביא מעשר מכל:

אי אמרת דגן כל דמידגן משמע. בלשון בני אדם:

מאי וכפרוץ הדבר. רישיה דקרא נקט ומסיפיה קא פריך והאי ראשית דגן דכתיב בקרא היינו מה שנקרא דגן בלשון בני אדם ואי כל דמידגן משמע מאי האי כל תבואת השדה דכתיב בסיפיה דקרא ומה בא להוסיף:

לאיתויי פירות האילן וירק. דליתנהו בכלל דגן ומיקרו תבואת השדה:

(פיסקא) הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין. דלא תימא לרבנן אע"ג דדגן לא משמע להו אלא חמשת המינין תבואה כל מילי משמע כדקאמר בתר הכי ותהיה סברת רבנן ורבי מאיר הפוכה בתבואה ודגן:

דעללתא כל מילי משמע. שם דעללתא משמע כל דבר מעולה ומשובח:

שכר בתים ושכר בהמות. כיון דפחתי שלפעמים נשכרים בזול:

כיון דלא ידיע פחתייהו. אין ניכר בהם פחיתות השכר:

דמי האי מזיגא כו'. שהיה רגיל ליתן הרבה מים ביין כדאיתא בתחלת פרק המוציא יין (דף עז.) אמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

שהוא מופקר לכל. ללמוד תורתו לכל:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינים ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינים אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק אמר הר"ם החמשה מינים הם החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורים ופול המצרי מין ממיני הגרעינים לא ימצאו אלא בארץ מצרים וכן יקראוהו הרופאים הפול המצרי ואין זה הפול הידוע אצל ההמון והלכה כחכמים:

אמר המאירי הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש ר"ל שמאחר שהוא מתדגן ר"ל שעושין ממנו גורן ומעמידין ממנו כרי כדרך חמשת המינין הרי הוא בכלל דגן ומותר בלח ואף ביבש יש מפרשים שלא נאסר אלא לכוס אבל לאפות מותר כדין חטים שאני טועם שפירשנו בפרק שלפני זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין ר"ל חטין ושעורים וכוסמין ושבלת שועל ושיפון הא שאר מינים אינן בכלל דגן והנודר מותר בהם אף לכוס ור' מאיר מודה כן אף בלשון תבואה ר"ל שאינה כוללת אלא חמשת המינין ואע"פ שמצינו ותבואת הכרם מכל מקום לשון בני אדם אינו בתבואה אלא על חמשת המינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שמותר בפירות האילן ובירק:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ובין נדר מן התבואה בין נדר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין ביאור צריך שתדע שאף ר' מאיר מודה בדגן האמור בתורה שאינו כולל אלא חמשת המינין ואם כן צריך אתה לשאל מה שהקשו לו בגמרא ממה שכתוב בדברי הימים שתיקן חזקיה שיביאו המעשרות לאוצר בית המקדש וכפרוץ הדבר ר"ל שנתפשטה תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה (לאתויי פול המצרי וחביריו) ואי דגן כל דמידגן משמע מאי רבי בכל תבואת השדה עד שהוצרך לתרצה במעשר פירות וירק מאי קושיא והלא אף ר' מאיר מודה בדגן האמור בתורה שאינו כולל אלא חמשת המינין בנדרים הוא דקאמר הכי מתורת לשון בני אדם ומכל מקום תדע שמתוך כך פרשו בתוספות בפסוק זה שלא על לשון תורה לבד נאמר אלא על לשון הרגיל לבני אדם שהיו מביאין מעשרות מדברים רבים:

אע"פ שביארנו בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין אם הזכיר בנדרו תבואת שדה יראה שנכלל בנדרו כל דבר הנעשה כרי וכמו שאמרו כאן תבואה לחוד ותבואת שדה לחוד כלומר שתבואת שדה כוללת אף הדברים שאינן בכלל דגן הואיל ומכל מקום הם דברים המתדגנים כלומר שנעשים גרן ואדם מעמידן כרי:

בתוספתא אמרו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושלים ואם אמר הרי הן עלי הרי הן על פי אסור בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין לבד ובתלמוד המערב אמרו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם ברם כמאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראה ליין תירוש כלומר ואסור ביין ומותר בשאר מיני מתיקה ונראה מכאן שבזמנם היו קורין למיני מתיקה תירוש ומכאן סמכו גדולי הדור לומר שבזמן הזה שאין רגילין לקרוא תירוש למיני מתיקה כל הנודר בתירוש אסור ביין כלשון תורה אחר שאין בו לשון בני אדם ומותר בשאר מיני מתיקה:

הנודר בלשון עללתא יש אומרין שאין בכלל אלא חמשת המינין כתבואה הואיל ועללתא הוא תרגומו של תבואה אין בכללו אלא מה שהוא נכלל בתבואה ומפני שהם פוסקים כרב יוסף שאמרה כן בסוגיא זו ומביאין ראיה לדבריהם ממה שאמרו אקפד רב יוסף ר"ל על מה שחלקו עליו אביי ורבא לומר דעללתא כל מילי משמע וכן שבא רבא לפניו כמתנצל ולדעת זה אף לענין הדין מי שצוה בשעת מיתתו שינתן כך וכך לפלוני מעללתא שיש לו במקום פלוני אין בכלל אלא מחמשת המינין ואם אין מספיקין בכך אינו גובה משאר נכסים שיש לו שם ומכל מקום יש פוסקין כאביי ורבא דעללתא כל מילי משמע מפני שהוא לשון עליה ומשום דאביי ורבא בתראי נינהו ומכל מקום כל מילי דקאמר יש מפרשין בו כל גידולי קרקע ר"ל כל דבר הצומח ועולה מן הארץ מלשון עליה ולא קרקע אבל נסתפקו בשכר בתים וספינות שהוא כעין עלייה וצמיחה אם הוא בכלל שכל דבר הבא על ידי ריוח ושכר או השבחה לשון עללתא הוא או שמא הואיל ומכל מקום גופן מתישן ופוחת בכל יום אע"פ שאין פחת שלהן בא ביחד אלא מעט מעט עד שאינו ניכר אין שכר שבהם נקרא עללתא ולא הובררה ולדעת זה נדר בעללתא אסור בכל גידולי קרקע ומותר בשאר נכסים ולענין הדין גובה מכל גידולי קרקע אבל לא משאר נכסים הא מריוח הבא משאר נכסים הדבר בספק ולענין נדרים מחמירין בה ולענין הדין קולא לתובע וחומרא לנתבע ואין מגבין לו מהם אלא שאם תפש אין מוציאין הימנו ויש מפרשים במה שאמר עללתא כל מילי משמע כל מיני אוכלין ומשקין ויש שואלין לענין הדין מיהא הרי עללתא ודאי לשון מסופק הוא מחמשת המינין לבד ולשאר מיני עלייה ר"ל אף גידולי קרקע לפירוש ראשון או כל מילי לפירוש שני ואם כן היאך מגבין מהן והלא יד בעל השטר על התחתונה והיה לנו לדון כל שהוא חוץ מחמשת המינין הן גידולי קרקע הן כל מיני מאכל בספק כשכר בית וספינה ולהיות יד בעל השטר על התחתונה וכדתנן חצי שדה אני מוכר לך נוטל כחוש ותירצו רבים שכל המקבל מתנה אין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אדרבה כל הנותן בעין יפה נותן ואין זה כלום שכל שטר שבעולם יד בעל השטר על התחתונה ומטעם המוציא מחבירו שהוא כלל גדול בדין ובכלם אם תפש אין מוציאין שזה שאומר יד בעל השטר על התחתונה אינו אלא כמי שאומר יד המוציא מחבירו ידו על התחתונה הא אם תפש אין מוציאין וכן כתבוה גדולי המחברים בסוף הלכות מלוה ולוה ואם כן הדרה קושיא לדוכתה ומכל מקום רבותי כתבו שאינה קושיא שפשוט היה להם במלת עללתא שכוללת כל דבר הבא דרך צמיחה לפירוש הראשון או כל מיני אוכל לפירוש שני ואין זה אצלם לשון מסופק אלא לשכר בתים וספינות והדומה להם כגון שכר הכלים:

ממדרגות החכמה והאחרונה שבהם הוא להשפיע מחכמתו לזולתו והיא היא המעמדת והמקיימת תורה ללומדיה דרך הערה דרשו וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות אם עושה תלמיד חכם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה נתנת לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכשנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא שבני אדם מבזין אותו ושוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא:

מתניתין הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר. פירוש דקא סלקא דעתיה דרבי מאיר דכל שעושין ממנו גורן איקרי דגן ופול המצרי יבש נמי עושין ממנו גורן. וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין והאי נודר ללשון תורה נתכוון ורבי מאיר סבר ללשון בני אדם נתכוון. הרנב"י ז"ל.

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין. מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס אבל לאפות לא כנודר מן החטה ואף על גב דקתני אסור סתם היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המינין ולא ענין איסורו. ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטרגיז ובטיסני שהוא דגן מוחלק והילכך כל שכן קמח ופת ומיהו איפשר לדחות דהתם בשנעשה כבר טרגיז וטיסני וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

גמרא מאי וכפרוץ הדבר הרבו. אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא חמשת המינים הרבו כל מיני קטנית אלא אי אמרת דדגן כל מילי דמידגן ואפילו קטנית הלא יש דגן כתוב בקרא והרבו מאי אתא לאתויי לאתויי פירות האילן וירק והיינו דקאמר וכל תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק ועלייהו קאי הרבו שגזר עליהם חזקיהו. ומצאתי בפירוש הרב רבי יצחק שנראה לו דהאי שינויא לאו דוקא אלא לרווחא דמילתא (דשוהא אני) הוא דשאני. מהשמטה הכא דלא מצינו שום תנא דמחייב במעשר דאורייתא אלא בחמשת המינין דגן ותירוש ויצהר. אלא עיקר תירוצו כך ראוי לתרץ לשון תורה לחוד ולשון נדרים לחוד דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולעולם דגן דאורייתא בחמשת המינין משמע. מצאתי. ולי נראה דהכי פירושו ואי אמרת דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע מאי וכפרוץ הדבר פשיטא שיש לגזור בכל מידי דבלשון בני אדם משמע דגן ובמאי פרץ הדבר והרבו דמשמע יותר ממה שהיה ראוי לגזור. אמר אביי לעולם דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע וגם דגן דקרא דחזקיהו על דין לשון בני אדם נקט ובכללן תבואה וקטנית וכפרוץ הדבר הרבו אירק ופירות באילן קאי. וכן משמע קרא דגזרה אחר גזרה גזרו והיינו כפרוץ והרבו שהיה לו לומר וכפרוץ הדבר הביאו ולעולם קטנית בכלל דגן הוא וגזרת קטנית (שמי) מימי שלמה היתה שעשה אזנים לתורה. ואף על גב דלא חשיב לה בעירובין התם לא חשיב אלא דברים שיש בהם חכמה וגזור כדמייתי קרא חכם בני וכו' אבל בקטנית שבלשון בני אדם דגן בדין היה למיגזר עליהו בלא עומק חכמה. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וז"ל: מאי כפרוץ הדבר הרבו מאי דגן דהאי קרא דלשון בני אדם הוא דמדרבנן הוא שגזר חזקיהו על תרומת פירות ואי דגן כל מילי דמידגן הוא מאי הרבו על דגן והרי תבואה וקטנית בכלל. ומשני דגן דהא קרא כל מילי דמידגן משמע והרבו לאו על דגן קאי שבכלל דגן יש רבוי על דגן תורה אלא הרבו על דגן תירוש ויצהר תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק. עד כאן.
לאיתויי פירות האילן והירק פירות האילן דלאו משבעת המינים וירק דמדאורייתא לאו בני עשורי נינהו והיינו דכתיב וכפרוץ הדבר וכל תבואת השדה ולעולם דגן כל דמידגן משמע ופול המצרי יבש לאו בכלל ירק. הרי"ץ ז"ל. וזהו על דרך פרש"י ז"ל.

אמר רבי יוחנן הכל מודים אפילו רבנן בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא מחמשת המינין. תימה פשיטא דהא טפי מקילין רבנן מרבי מאיר וכל שכן דמודו ליה. וי"ל דהוה אמינא דרבי מאיר במתניתין לטעמיהו דרבנן קאמר לדידי אפילו נודר מן התבואה אסור בכל שעושין ממנו גורן אלא לדידכו נמי דתבואה אין בכללה אלא חמשת מינין מיהו אודו לי מיהת דדגן כל שעושין ממנו גורן משום הכי קא משמע לן רבי יוחנן דאפילו רבי מאיר מודה בתבואה דאינה אלא חמשת המינין. תניא נמי הכי ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ומקשינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע פירוש מהו דתימא תבואה כל מילי משמע לרבנן דהא תבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי שאדם מכניס לבית משמע. קא משמע לן דלא משמע אלא של חמשת המינין בלבד. הריטב"א ז"ל.

וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אמר רבי יוחנן הכל מודים ואפילו רבי מאיר בנודר מן התבואה וכו'. בהא מודינא לכו דאינו אסור אלא בחמשת המינין פשיטא דתבואה לא משמע אלא חמשה מינין ומאי קא משמע לן ולא ידעתי מאין פשיטא לו זה. ונראה לי מקרא דקאמר ותבואת זרעך דמשמע זרע המיוחד קרוי תבואה דהיינו חמשה מינין. עד כאן.
הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קשיא לי מאי קא מתרץ ליה אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. וי"ל דלישנא קיטא היא והכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין ודבר הלמד מעניינו הוא דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף. הרשב"א ז"ל.
מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרוב הביאו. פירוש פסוק הוא בדברי הימים גבי חזקיהו ולעיל מהאי קרא כתיב ויאמר לעם וליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורתי ובתריה דהאי קרא כתיב וכפרוץ הדבר אלמא דיש בכלל וכל תבואת השדה יותר מחמשת המינין. הריטב"א ז"ל.
והרי"ץ ז"ל כתב: וכל תבואת השדה לרוב ומוקמינן ליה לעיל בפירות אילן וירק משמע דבכל מילי שייך לומר תבואה אפילו אינו מחמשת המינים עד כאן.
תבואה לחוד דמשמע המיוחדת שבתבואה אבל תבואת השדה משמע כל מילי דאי תבואה לחוד משמע כל מילי אם כן לישתוק מהשדה. הרא"ם ז"ל.

אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאיתויי פירות האילן וירק מיד הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

בר (שמואל מר) מר שמואל. מהשמטה בנו של רב שמואל. פירוש.
דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא פירוש מעללתא שהיה לו במקום פלוני וליפות כחו דמקבל מתנה הוא דקאמר הכי שלא ידחוהו אצל שאר נכסים מיהו ריעותא נמי היא גביה דמקבל מתנה דאם שטפן נהר אינו גובה משאר נכסים מדמספקא להו עללתא היכי מיקרא אלמא לא גבי משאר נכסים כך כתב ר"ח ז"ל בפרק התקבל גבי שלחו מתם מחמרא ליפות כחו כדאיתא התם. הרנב"י ז"ל. פקיד צוה מחמת מיתה. עללתא היכי מיקריא לפי שהיו שם פירות ושאר מיני נכסים היה ספק לו מאיזה מהן יקח אותן תריסר אלפי זוזי. אמר ליה מתניתין היא. נראה לי דהכי פירושא שרב יוסף היה סבור שאללתא ועללתא הכל אחד ואללתא תרגום תבואה הוא ואביי השיב לו מאן דפקיד אללתא ועללתא כל מילי משמע ומשמע נמי שרב יוסף הודה לו כיון שלא השיב לו דבר והשיב אביי הדברים לרבא. ועל כן אמר רבא הא לא מיבעיא לי דפשיטא דכל מילי משמע ואפילו פוחת דכל מילי מיטב הוא ועילויה מיקריא ואלו היו מספיקין לא הייתי לוקח כי אם מהם. אלא הא קא מיבעיא לי אי הוו ספינות ושכר בתים בכלל עללתא מי אמרינן כיון דפחתי על ידי שמשתמשין בהם לאו עללתא היא דמשמעות עוללתא כל מידי דאית ליה עילויא וקא משמע לן כיון דפחתי לאו בני עילויא הוא ואף על גב דבפירות לא היה לו ספק שהיה יכול ליקח מהם אם היו מספיקין לתריסר אלפי זוזי אף על גב שלפעמים מרקיבות משום דכל מידי דמטלטלי מיטב הוא ושפיר מיקריא עללתא או דילמא כיון דלא ידיע פחיתותו שאינו נראה לעינים כשהן בפחות במעט מעט הולכות ונשחתות. ויש מפרשים פחתייהו שאינן נשכרות בשוה ופעמים נשכרות בפחות ואיני מבין. במעלי יומא דכפורי שאין יום הכפורים מכפר דברים שבין אדם לחברו אלא אם כן יבקש ממנו מחילה וירצהו. אמר הדין מזיגא וכו' ורב יוסף סגי נהור היה. הרא"ם ז"ל.

הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו'. קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף ודאי מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא ואמר ליה מתניתין היא דתבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה ואמר ליה אביי דלא דמי. וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעיא לי דכל גידולי קרקע במשמע אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא. ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע. ולענין נדרים הכל אסור דספיקא דאורייתא לחומרא. תוספתא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושל אם אמר הרי הן עלי אסור בהם בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שלחא רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא פירוש אם נדון אותה כלשון תבואה דתבואה מתרגמינן עללתא ולא יגבה אלא מחמשת המינין שיש לו בנהר פניא או נדון עללתא מלשון ביאה ולומר שיטול מן הנכסים שיש לו בנהר פניא הן תבואה הן שאר נכסים שאדם מביא בבית ממאי דעייל בארעיה בביתא. אמר ליה מתניתין היא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין ועללתא היינו תבואה. אמר ליה אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין עללתא כל מילי משמע כלומר ולא ללשון תבואה נתכון אלא ממאי דעייל בביתא. אהדרוה לקמיה דרבא אמר ליה הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דמיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי פירוש מי גבי מיניהו מי אמרינן דעללתא משמע נכסים שיש להם שבח והעלאה כגון כלי כסף וזהב ודומיהם ומהנהו נכסי פקיד מר שמואל דליתנון ליה לרבא ולא מן הנכסים שהן פחותין בגופן והולכין ובתים וספינות אין להם שבח והעלאה אלא פוחתין הן והולכין או דילמא כיון דלא ידיע פחתיהו כי עללתא הוא כלומר שאין פחת שלהם ניכר כל שעה ושעה. עד כאן. תוספתא וכו' ככתוב לעיל הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין בלבד ותנן נמי הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם כלומר בחמשת המינין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם כלומר מחמשת המינין ואלו לרבי מאיר אסור בכל שעושין ממנו גורן כדאמרן לעיל. עד כאן לא פליגי אלא בנודר מן הדגן אבל מן הפת ומן התבואה לדברי הכל אינו אסור אלא בהני חמשת המינין ואיתמר עלה בירושלמי מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים בלבד אמר רבי יוסי קיימת במקום שאוכלין פת כל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין בלבד. נקיטינן דבמקום שאוכלין פת של כל דבר כגון אורז ודוחן ומיני קטנית אין קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין ובמקום שאין אוכלין פת אלא מחמשת המינין אין קרוי פת סתם אלא של חטים ושל שעורים דבהני רגילי אינשי. הרנב"י ז"ל.

אמר ליה לא תיתיב על כרעך עד דאמרת לי טעמא דהאי מילתא. ורב יוסף היה יודע מדרש הפסוקים וידע נמי שרבא ידעם אבל לפי שנתפייס דעתו ממנו ממה שהשפיל עצמו נגדו עתה שבא ממקומו לשמשו אמר לו כן. וכיון שנתנה לו תורה במתנה נחלו אל כלומר שיזכה בזכות התורה לנחול שני עולמות העולם הזה והעולם הבא. הרי"ץ ז"ל.

ברש"י מינים הס"ד תבואה הס"ד:

ברא"ש בד"ה אסור כו' כרי והנודר כצ"ל המינין תבואה הד"א:

עד דאמרת לי פירושא דהך מלתא מ"ד וממדבר מתנה גו'. דלפי פשוטו כמו שפי' התרגום ומדאתייהיבת להו נחתת עמהון לנחליא כו' לא ה"ל למכתב נחליאל אלא ממתנה לנחל ומנחל לבמות כו' גם למה קרא הבאר מתנה טפי מן המן והענן דאמרינן ג' מתנות טובות נתנו כו' לכך דרשוהו על התורה כיון שעושה אדם עצמו כמדבר כו' דהיינו שתלמודו מתקיים בידו והכי מפורש בפ' כיצד מעברין וכמ"ש לעיל פ' אין בין המודר גבי משה שבתחלה היה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה ואמר ומשנתנה לו בענין זה שנתקיימת בידו נחלו אל שהאדם שזוכה לכך נקרא נחלת ה' כמ"ש יעקב חבל נחלתו ימצאהו בארץ מדבר גו' ומשנחלו אל ונקרא נחלת ה' עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות כמ"ש גם בענין ישאהו על אברתו גו' ירכבהו על במתי גו' ואמר ואם הגביה עצמו כו' במות קמא דבקרא פי' שהקב"ה מגביהו אבל ומבמות בתרא ע"כ קרא מוקים אנפשיה דבהכי איירי אם הגביה עצמו יותר מדאי הרי הגאי שהקב"ה משפילו ואמר ולא עוד אלא ששוקעין כו' הוא רמז על כפול הענין שאמרו בו מאד מאד הוי שפל רוח ובפרק כיצד מעברין הך מלתא ליתא:

רא"ש ד"ה מאי כפרוץ הדבר. והאי ראשית דגן דכתיב בקרא היינו מה שנקרא דגן בלשון בנ"א. משמע דר"ל דדה"י נכתב על לשון בנ"א וכ"מ יותר בתוס'. וקשה מר"פ דלעיל דמייתי ר' יאשיה קרא דדה"י ואפ"ה הוה ס"ד דאזיל בתר לשון תורה. וכן במסקנא אמרינן שם דקרא אסמכתא בעלמא:

ר"ן ד"ה שכר בתים. כיון דפחתי שלפעמים נשכרים בזול. ולע"ד נל"פ דפחתן ר"ל דהבתים והספינות גופייהו מיפחתן ברוב ימים (וכש"כ לפי גירסתו בהמות דמיזקני). משא"כ קרקע דהארץ לעולם עומדת:

ר"ן ד"ה עללתא היכי מיקריא. שייחד לו בר מר שמואל. כצ"ל:

גמ' בסה"ע ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה כו'. לפמש"כ מחקרי הלשון דזמנינו דאותיות הסמוכות לפעמים מתחלפות זו בזו (וכמ"ק מלשון הרמ"א ביו"ד סוף סי' רפ"ח ע"ש) יל"פ כאן דדריש ונשקפה כמו ונשקעה. ובמפרש נראה דט"ס נפל בו וצ"ל כמו השקוף עי' לקמן (נו ב) בפירושו בסה"ע:

במתני' וחכמים אומרים אינו אסור כו'. נ"ב עי' פ"ק דחלה מ"ב:

ר"ן ד"ה בר מר שמואל וכו' אלא מעללתא שיחד לו מר שמואל כצ"ל והס"ד:

כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר, שֶׁהוּא מֻפְקָר לַכֹּל, תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה (במדבר כא, יט). יש מפרשים הכונה על הענוה שיהיו הכל דשים בו ובזה ניחא מה שאמר הַתּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, כי מדת הענוה נקראת 'מה' והעניו זוכה להארת שם הוי־ה דאלפי"ן [יו־ד ה־א וא־ו ה־א=45] שמספרו מ"ה.
ובזה פרשתי בס"ד 'מַה' תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי (תהלים מג, ה) במדת הענוה הנקראת 'מה' ועל ידי כך וּ'מַה' הוא שם הוי־ה דאלפין תֶּהֱמִי עָלָי להאיר לי בו. וידוע שם הוי־ה דאלפין בפרטו הוא מספר מ"ה [45] ובכללו הוא מספר תן [450] דכל דבר שבקדושה כלול מעשר ועשרה פעמים מ"ה הוא תן. נמצא כללו ופרטו הוא אותיות מַתָּנָה שהוא 'ת־ן מ־ה'.
ולזה אמר כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר שהוא שלם בענוה הנקראת 'מה' אז תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּ'מַתָּנָה' שהוא הארת שם הוי־ה דאלפין בפרטו ובכללו שהוא 'מ־ה ת־ן'. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה נְחָלוֹ אֵ־ל שזוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שיכוין אליבא דאמת דכל הנותן בעין יפה הוא נותן. וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵ־ל זוֹכֶה לִגְדֻלָּה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום והוא יהיה ראש המדברים בכל מקום.
וְאִם הִגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ דכתיב וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא (במדבר כא, כ) פירוש כיון דנחלו א־ל הוא החסד שעל ידי כך מכוין להלכה הנה מספר יד שהוא כינוי לחסד יד ימין יתהפך מספר י"ד למספר גיא [14] וזהו וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ כי אותיות גַּיְא שהם מורים על השפלות יתהפכו לאותיות גֵּאִי שהוא לשון גבהות ומעלה.

כפרוץ הדבר הרבו. פי' רש"י דק' היא מהרבו משמע שהרבו על דין תורה. הוה ס"ל לרש"י דלר"מ דגן דכתיב באורייתא נמי כל מינים משמע וחייב בתרומה מן התורה כל מילי דמידגן ומש"ה פריך א"כ מאי הרבו הרי מן התורה חייבים ומשני אביי לאתויי פירות וירק פי' הרבה מרבה פירות וירק ולא אתבואות השדה דוקא קאי ומש"ה לא הדר פריך רב יוסף הא תבואה ה' מינים היא. כדפריך רב יוסף לקמן. משום דהכא לא אתבואה דקרא קאי אלא אהרבו. והוה ס"ד השתא דר"מ ורבנן פליגי מהיפוך להיפוך דלרבנן דגן ה' מינים ותבואה כל מילי ולר"מ דגן כל מילי ותבואה ה' מינים. עד דאתי ר' יוחנן וחידש לן דבתבואה לא פליגי ומודו רבנן דה' מינים וכיון דדגן ותבואה תרווייהו ה' מינים משמע א"כ קשה מתבואת השדה דקרא לכן המתין רב יוסף להקשות עד לקמן. אמנם לכל המפרשים נ"ל דוחק לפרש כן דלר"מ יהיה כל מילי דמידגן חייב במעשרות מן התורה אע"כ דגן שבתורה כ"ע לא פליגי דה' מינים הוא כמ"ש הרשב"א ולא פליגי רק בלשון ב"א וש"ס פריך מקרא דד"ה דמשתעי בתקנתא דחזקיה וסיעתו שהוא בלשון ב"א כמ"ש הרשב"א. א"כ לק"מ מהרבו דודאי הרבו על דין תורה דמדאורייתא לא חייבי אלא חמשה מינים והם הביאו כל מילי דמידגן אלא הקושיא היא מסיפא דקרא כל תבואות השדה. ואהא משני אביי פירות וירקות. והו"מ רב יוסף להקשות מיד הא לר"מ תבואה ה' מינים היא אלא שהמתין מסדר הש"ס וסידר קושית רב יוסף אדר' יוחנן דקשיא לכ"ע עיין רשב"א וק"ל. ומדברי ר"ש ריש מס' מעשרות משמע כפי' רש"י דשמעתין ע"ש:

לאתויי פירות האילן. הנה בקרא כתיב הרבו ב"י דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואות שדה לרוב. ואי ראשית תרומה קאמר ומן התורה לא מחייב אלא דגן תירוש ויצהר. ופירות האילן מתקנתא. א"כ קשה מ"ש דפריש דבש טפי דהיינו דבש תמרים טפי משארי פרי אילן דנכללו בכל תבואות הארץ. ע"כ נ"ל לכאורה כפי' רד"ק דאביכורים קאי קרא ודבש היינו דבש תמרים וכאשר אבאר אי"ה ותמוהים בעיני דברי הירושלמי דמייתי המשנה למלך פ"ב דבכורים (הלכה יט) ואי ס"ל מעשר פירות דאורייתא א"כ מ"ש דבש דפריש קרא. אבל לרד"ק דקאי אבכורים פרט דבש תמרים. ונ"ל לדבריו אע"ג דדבש דתורה דבש תמרים קאמר דהרי תאנים ורמונים וגפן מפורשים בקרא מ"מ הכא כולל בקיצור כל מיני מתיקה בדבש כפי' רש"י גבי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכמבואר במס' שבועות (דף יב ריש ע"ב) וכאשר העיר בזה המשנה למלך רפ"ה מאיסורי מזבח ע"ש וכבר כתבתי בתשובה מה שהכריחו חכמים לפרש דבש דז' המינים דבש תמרים ולא כל מיני מתיקה דא"כ גפן תאנה ורמון למה לי. והשתא אין לומר דדבש אשאר מיני מתיקה קאי כגון תפוחים וכדומה דכיון דדבש הוא שני לארץ שני וגפן שלישי לארץ ראשון [ועיין ברכות מא ע"ב] וידעו חז"ל שא"א שיהיה שום מיני מתיקה חשוב מגפן תאנה ורמון זולת דבש תמרים ע"כ דבש דשבח א"י דבש תמרים הוא. ואמנם הכא בקרא דד"ה כולל כל מתיקה דקרא דאורייתא בדבש. ומרבה שארי פירי בכל תבואות השדה שחייבים בבכורים מתקנתא דחזקיה מלך יהודה. ועוררני רב א' שכ"כ רש"י בנחמיה קפיטל יו"ד פסוק לו ובכורי כל פרי כל עץ פי' רש"י בכורי של כל פרי האילן הם מדברי חכמים עכ"ל:

איברא הדבר צע"ג דלא לשתמיט בשום מקום בשני התלמודים ובמס' בכורים שיהיו מביאים בכורים בכל זמן בית שני שמחזקיה ונחמיה ואילך. כ"א מז' המינים. ותו צלע"ג איך יכולים לתקן הבאת בכורים ממה שלא חייבה תורה ולעשות תנופה במזבח כעין עבודה. וה"ל חולין בעזרה ופטור ממעשר (עיין ש"ס ב"ב פ"א ע"ב). ולא ידעתי פתר לקושיא זו אלא בעיטור בכורים ואליבא דר"ש במתני' פ"ג דבכורים משנה יו"ד וע"ש תי"ט ומיהו הרמב"ם פסק כר"ע וצ"ע:

כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל. נ"ל דמה שניתן לו במתנה פי' שע"י התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר עי"ז זוכה להבין ולהשיג יותר מכח שכלו. שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין כמתגבר אך אפשר שישיג היום וישכח מחר כמתנה ע"מ להחזיר ע"כ אמר נחלו אל שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק והיינו כנהר שאינו פוסק:

מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו'. אפשר לומר בהקדים מ"ש גורי האר"י ז"ל שהעניו אין סט"א שולט בו גם ארז"ל דנמוכי הרוח כאלו הקריב כל הקרבנות ונמחלו עונותיו וגם הוא מכוין אל האמת וכתב רבינו האר"י דהלומד לשמה בא לו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה וכן לשמה אותיות למשה. ועי"ז יכול להוציא לאור ניצוצי התורה אשר היו טמע"ים בסט"א. וז"ש אם עשה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל והוא שפל בעיניו. ואז אין יצה"ר שולט בו וזוכה לניצוץ משה רבינו ואז תורה נתנה לו במתנה כמשה רבינו ע"ה לפי ערכו ומוציא לאור ניצוצי התורה נתונים המה לו. ואז נחלו אל שנמחלו לו עונותיו על דרך שכתב הרב עיון יעקב ז"ל לדרכו דהעניו נמחלים לו עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות וגם העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות וכיון שהוא נקי ובר וניצוץ משה רבינו ע"ה ובקרבו אור ב"ו נחלו אל מדת חסד אל כל היום וחסד ה' חופף עליו. איכו השתא עולה לגדולה שזוכה ועולה לזכות באורות נשמתו כמ"ש בזהר הקדוש זכה יתיר וכו' וז"ש ומנחליאל אחר שזכה לענוה ותורה והוא נקי וטהור זוכה במות תרתי אור פנימי ואור מקיף ועולה לגדולה. לזכות בחלקי נשמתו עליונים למעלה וזהו הגדולה האמיתית. ואם הגביה את עצמו הקב"ה משפילו. בא ללמד דעת ומוסר גדול שהגם שהאדם מכיר בעצמו שזכה למעלות רמות אמיתיות בשמים ממעל ויודע בעצמו כי הוא אהוב וחביב ונגה לו סביב ותפלתו נשמעת ויגזר אומר ויקם. עם כל זה צריך ליזהר מאד מאד ויחזיק במדת השפלות כי האורב יושב בחדר וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו והוא מסוכן לילכד ברשת הסט"א שאם יגביה את עצמו. אז חטאו יותר חמור לפי גדולת נשמתו ופוגם יותר ויותר ולכן הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא רמז שלפי ערך גדולתו תהיה השפלתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וזהו ומבמות הגיא. ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שמאבד כל חלקי נשמתו ויגיע עד עפר וניצוצי נפשו נטמעים בסט"א וזהו ששוקעין אותו המקטרגים והסט"א שולטים בו ושוקעים אותו לא מיבעיא ניצוצי תורתו ומצותיו אלא אפילו חלקי נפשו וז"ש שוקעין אותו דייקא עצמו ועיצומו ניצוצי נפשו הם שוקעים בקרקע אצל הנחש כדכתיב ונחש עפר לחמו ולפי גדולתו מפלתו. ואם חוזר בו אין תקנתו רמוז בכתוב זה לומר שתשובתו קשה מאד. וכל זה לעורר האדם כי תמיד יהיה בין עיניו לישמר מאד כי ח"ו מעותד ליפול נפילה רבה דכמעט לא יהיה לו תקומה כי חזרתו היא נפלאת. ואם זכה לחזור לא תימא דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה לא כי דכל שבידו לאו מחוסר מעשה כמ"ש המפרשים ז"ל וצריך עזר וסיוע מהקב"ה ואם לאו לא עשה כלום אך כי איכא אתערותא דלתתא בלב שלם אז הקב"ה עוזרו וז"ש כל גיא בין שלא נראה כלל בין שנראה ונדחה וחזר ונראה ינשא וזה רבוי כל דבכל אופן יכול לחזור בתשובה וה' עמו:

מתני' אלא מחמשת מינין. חטה ושעורה וכוסמין ושיפון ושבולת שועל: רבי מאיר אומר בו'. בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמידגן משמע דבר שעושין ממנו כר ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור: גמ' למימרא דדגן. דכתיב בקרא כל מין דמידגן משמע וחייב במעשר מן התורה ואפי' משאר מינין מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל: וכפרוץ הדבר. כלומר קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל כדכתיב הרבו בני ישראל וגו' אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בני ישראל דאפי' דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה אלא אי אמרת דגן כל מיני דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר הרבו כלומר מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה: אמר אביי. כל דמידגן משמע ומאי וכפרוץ הדבר הרבו לאיתויי פירות האילן וירק דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן דלא משמע אלא מחמשת מינין: ותבואת השדה לרוב. אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה: תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה: פקיד. צוה בצוואתו: היכי מיקריא. כלומר ממה אגבה אותו ממון: אלא מחמשת מינין. ואינו גובה אלא מחמשת מינין: עללתא. משמע כל מילי שעולה ומשבח ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן: אהדרוה לקמיה דרבא. לאותה תשובה: שכר בתים ושכר ספינות. גובה מהן או לא: מי אמרינן כיון דפחתן. שמתחסרין כל זמן שמתיישנין: לאו עללתא. מיקרו שאין עולה ומשביח ולא גבי מינייהו: או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו. שעל יד על יד מתחסר ואינו ניכר פחיתותו להדיא והואיל ונוטל הימנו שכר עולה ומשביח הוי ויהבו ליה מההוא אגרא: אמרוה קמיה דרב יוסף. הא דאמר רבא דהא לא מיבעיא ליה דעללתא כל מידי משמע: דמי למזיגא דרבא. שכשהיה רבא לומד לפניו היה מוזג לו בענין זה: לא תיתיב אכרעך כו'. לפי שהגיס לבו שאל לו מקרא זה כדי להשפיל דעתו: כמדבר שהוא מופקר לכל. מלמד תורה בחנם לכל: נחליאל. נעשית לו התורה כמו נחלה: ששוקעין אותו בארץ. כמו המשקוף:

מתניתין אסור בפול המצרי. דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן: וכפרוץ הדבר. פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב והשתא ס''ד דכל תבואת שדה כלומר כגון פול המצרי אסיפא דקרא סמיך דכתיב כל תבואת שדה לרוב ואי דגן כל מילי דאידגן משמע ל''ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב''א משמע כל מידי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי: הכל מודים. אפילו רבנן שאין אסור אלא מה' מינין: מתיב רב יוסף. וה''ה לרבי מאיר דמתני' מותיב ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק: תבואת שדה לחוד. דודאי משמע כל מילי: עללתא. כל מין דמידגן משמע: הא לא מיבעיא ליה. דכל פירות איקרי עללתא כל דבר אוכלין מקרי עללתא וכן שאר נכסים דעללתא מידי דהוא בעין משמע כי קמיבעיא ליה שכר בתים שכר ספינות מי אמרינן כיון דבתים וספינות פוחתים בכל יום ומשתנים לאו בכלל עללתא דעללתא משמע מידי דמשבח ולא מידי דפוחת: או דלמא כיון דלא ידיע פחתייהו. פי' שפוחתין מעט מעט ולזמן מרובה ה''ל [מידי] דמשבח ואיקרי שפיר עללתא: שיהא מופקר לכל. שיהיה מלמד תורה לכל: ששוקפין. לשון איסקופה הנדרסת:

ר"ן
מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. דכיון דמידגן שעושין ממנו דגן סבירא ליה לר' מאיר דדגן מיקרי: גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בד''ה דבימי חזקיה לא היו זריזין להפריש תרומות ומעשרות עמד חזקיה ותקן שיביאו אותם בית ה' וכתיב וכפרוץ הדבר שנתחזקה וגברה תקנתו של חזקיה: הרבו בני ישראל וגו' ואי אמרת דגן כל דמידגן משמע מאי וכל תבואת השדה. דהא כל דמידגן הוו בכלל דגן ואם כן כל תבואת השדה בכלל: לאיתויי פירות האילן וירק. שאין עושין דגן מהן: הכל מודים בנודר מן התבואה וכו'. דאע''ג דתני לה במתניתין בלשון יחיד דברי הכל היא: מהו דתימא תבואה כל מילי משמע. מדמתרגמינן עללתא ועללתא משמע כל מילי כדאמרינן לקמן: בר מר שמואל פקיד וכו' עללתא היכי מיקריא. שלא היה לו לרבא ליטול אלא מעללתא שייחד לו [בר] מר שמואל: אינו אסור אלא בחמשת המינין. והוה סבירא ליה לרב יוסף דכיון דעללתא תרגום תבואה הוא חמשת המינין בלחוד משמע: עללתא כל מילי משמע. דעללתא לשון ביאה והכנסה ושבח: הדין מזגא דמי למזגא דבריה דרב יוסף בר חמא. דמזיג על חד תלתא מיא דרבא הוא דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא: מאי דכתיב וממדבר מתנה. נתכוון רב יוסף להזהיר. רבא שיהא שפל רוח ביותר:

נדרים נה ע"א