השירים (צמידים) והנזמים והטבעות אף שאסור לצאת בהם לרשות הרבים, מכל מקום הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר, שברשות היחיד מותר לטלטלם ואין בהם דין מוקצה. ואמר עולא: מה טעם הותרו הנזמים בטלטול בחצר? — הואיל ואיכא [ויש] תורת כלי עליה [עליו]. הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עליה, והרי ש"תורת כלי" משמשת נימוק להתיר טלטול בשבת. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא [ברוך ה'] שלא כסיפיה [ביישו] רבא לרב אויא, שהצליח רב אויא לענות יפה לשאלות רבא.

א רמי ליה [השליך, הקשה לו] אביי לרבה בהבאת שני מקורות סותרים בענין דין מוקצה בשבת. תניא [שנויה ברייתא]: מותר השמן שנותר בנר לאחר שכבה, וכן זה שבקערה — אסור בטלטול בשבת, ור' שמעון מתיר. אלמא [מכאן] שלר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה. ורמינהו [ומשליכים אנו, מקשים ממקור דומה] שעסקו חכמים בדין בכור בהמה טהורה שנפל בו מום ביום טוב, ויש לבדוק אם מום זה הוא מן המומים הפוסלים את הבכור לקרבן, ויותר הבכור בשחיטה ובאכילה לחולין לצורך יום טוב. שר' שמעון אומר: כל שאין מומו של הבכור ניכר מערב יום טוב — אין זה נחשב כמן המוכן מבעוד יום, ואסור בשחיטה. ומכאן שדבר שלא הוכן מבעוד יום יש בו לדעת ר' שמעון דין מוקצה!

אמר לו רבה: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] בנר, אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, שברור לו שיכבה הנר, ויש להניח שתישאר כמות מסויימת של שמן בנר או בקערה. ואולם הכא [כאן] וכי אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום? מימר אמר [שאומר הוא] בעל הבכור: מי יימר דנפיל ביה מומא [מי יאמר שיפול בו מום], ואף אם תמצי [תרצה] לומר דנפיל ביה מומא [שכן יפול בו מום] — מי יימר דנפיל ביה [מי יאמר שיפול בו] מום קבוע שיהא מותר לשחטו בשל מום זה. ואף אם תמצי [תרצה] לומר דנפיל ביה מומא [שיפול בו מום] קבוע — מי יימר דמזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] חכם לבדוק את מומו? וכיון שמרובים כל כך הספיקות בדבר, אם אין המום ניכר מערב יום טוב אין אדם מעלה בדעתו להשתמש כלל בבכור.

על נימוק אחרון זה מתיב [מקשה] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה: מפירין נדרים בשבת, כגון שנדרה אשה שלא תאכל מאכל מסויים וכיוצא בזה, יכול בעלה להפר את נדרה בשבת. וכן נשאלין לחכם למצוא "פתח" או חרטה כדי להתיר נדרים שנדר אדם שהן קשורים לצורך השבת. וכאן יש לשאול: ואמאי [ומדוע] אף אחר שהפר הבעל לאשתו את נדרה, תהיה מותרת באותו מאכל? שהרי כשנדרה האשה ממאכל מסויים — כבר הקצתה אותו מדעתה, ולכן גם אם ימצא היתר לאחר מכן, יישאר האוכל בבחינת מוקצה. ועל בסיס אותו ספק שהעלינו מקודם לימא [נאמר]: מי יימר דמיזדקק [מי אומר שיזדקק] לה הבעל להפר לה נדרה, ושמא לא יפר?

ומשיבים: התם [שם] בנדרים יש לפרש כמו שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא, שבא להסביר כמה מיסודות דיני הנדרים. שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא: כל אשה הנודרת — מראש על דעת בעלה היא נודרת. שכיון שהיא יודעת שהבעל יכול להפרם, ממילא אין נדריה מוחלטים, ואישורם הגמור בא רק עם הסכמת הבעל. ולכן אשה שנדרה — לא הקצתה לגמרי את המאכל משימושה.

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בהמשך הדברים: נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת, וכגון שנדר ביום השבת שלא יאכל היום. ואמאי [ומדוע] מותר לאכול דבר שנדר ממנו? לימא [נאמר] גם כן: מי יימר דמזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] החכם? ומאחר שכן, ודאי הסיח את המאכל מדעתו, ויהיה אסור לאוכלו! ומשיבים: בכל זאת יש הבדל, שכן התם [שם, בדיני נדרים] אי [אם] לא מיזדקק ליה [יזדקק לו] החכם סגיא ליה [מספיק לו] שיותר הנדר בשלשה הדיוטות שאף שלכתחילה החכם הוא שמתיר את הנדר, מכל מקום בשעת הדחק אפשר לעשות בית דין המורכב משלושה אנשים סתם והם יתירוהו, ויודע כל אדם שבודאי יוכל למצוא דרך להתיר את נדרו. אבל הכא [כאן] בבכורות] — מי יימר דמיזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] החכם לבדוק את המום, שהרי בדיני בכורות רק חכם מוסמך, שקיבל היתר מיוחד לכך, רשאי לקבוע שזה מום קבוע ולהתיר את הבכור לשחיטת חולין.

ב רמי ליה [השליך, הקשה לו, הראה סתירה] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר ר' שמעון כי כאשר כבתה הנר מותר לטלטלה בשבת. ומכאן נלמד כי כאשר כבתה — אין [כן], מותר לטלטלה, ואולם כל עוד לא כבתה — לא. ומאי טעמא [מה טעם] אסור לטלטל נר בוער? — דילמא בהדי דנקיט לה כבתה [שמא בתוך שיטלטל אותו, את הנר, יכבה], ואולם האם חושש ר' שמעון לכיבוי מעין זה? הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר' שמעון שאומר כלל שכל דבר של מלאכת איסור בשבת שנעשה בתוך כדי עשיית דבר אחר, שמאחר ואין מתכוין במלאכתו לעשות את דבר האיסור — מותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' שמעון אומר: גורר אדם בשבת וביום טוב כסא מטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע. ואם בכל זאת נוצר חריץ, כיון שלא היתה זו כוונתו — אין בכך לדעת ר' שמעון איסור. ואם כן לדעת ר' שמעון לא יהא כל איסור בטלטול נר בוער, שאף אם עלול הוא להכבות, כיון שאין זו כוונת המטלטל, לא יהא בכך איסור!

ומשיבים, שיש להבדיל בין הדברים: כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא [בכל מקום שאם יתכוון, לעשות את המלאכה, יש איסור מן התורה], כגון בענין כיבוי הנר, אף כי לא מיכוין [כאשר אינו מתכוין] — גזר ר' שמעון לאסור זאת מדרבנן [מדברי סופרים], ואולם כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן [מקום שאף כאשר הוא מתכוון יש איסור מדברי סופרים בלבד], כגון בחפירת החריץ, שאיננה מלאכת חרישה גמורה האסורה מן התורה, ולא נאסרה עשיית חריץ זה אלא משום גזירת חכמים — כי לא מיכוין שרי [כאשר אינו מתכוין מתיר] ר' שמעון לעשות את הדבר אף לכתחילה.

מתיב [מקשה] רבא על הסבר זה, הרי שנינו: מוכרי כסות מוכרין אף בגדי כלאיים כדרכן ומניחים אף בגדים אלה על גבם, למרות האיסור ללבוש בגד כלאיים, ובלבד שלא יתכוין ללבוש את הבגד בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין המהדרים בשמירת המצוות מפשילין בגדים אלה ותולים אותם במקל לאחוריהן. והא הכא, דכי מיכוין [והרי כאן שכאשר הוא מתכוין] ללבוש — איסורא דאורייתא איכא [יש איסור מן התורה], ואף על פי כן כי [וכאשר] הוא לא מיכוין [מתכוין] ללבישה — שרי [מתיר] ר' שמעון לכתחילה. והרי שאין ר' שמעון מחלק בדברים מבחינה זו!

אלא אמר רבא הסבר אחר לדעת ר' שמעון בנר: