דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נדרים נד ע"א - Steinsaltz

MISHNA: For one who vows that vegetables are forbidden to him, it is permitted for him to eat gourds, as people typically do not include gourds in the category of vegetables; and Rabbi Akiva prohibits him from eating gourds. The Rabbis said to Rabbi Akiva: But doesn’t a person say to his agent: Purchase vegetables for me, and the agent, after failing to find vegetables, returns with gourds and says: I found only gourds? This indicates that gourds are not considered vegetables.

Rabbi Akiva said to them: The matter is so, and that proves my opinion; or perhaps, does the agent return and say: I found only legumes? Rather, it is apparent that gourds are included in the category of vegetables, although they differ from other vegetables, and therefore, the agent purchases gourds and explains that he found only gourds. And legumes are not included in the category of vegetables, and that is why the agent dispatched to purchase vegetables would not purchase legumes at all. And for one who vows that vegetables are forbidden to him, it is prohibited to eat the fresh cowpea, which is considered a vegetable, and it is permitted to eat dry cowpea, which is not a vegetable.

GEMARA: We learned in the mishna: For one who vows that vegetables are forbidden to him, it is permitted to eat gourds, and Rabbi Akiva prohibits him from eating gourds. The Gemara questions Rabbi Akiva’s ruling: But how can his vow include gourds, which are fruits and not vegetables; didn’t he vow to refrain from eating vegetables? Ulla said: The mishna is referring to one who said: Vegetables cooked in a pot are forbidden to me. Gourds are included in the category of vegetables cooked in a pot. The Gemara asks: And if that is what he said, perhaps he is saying: A vegetable that is eaten in a pot, i.e., a vegetable that is added to flavor the food cooked in the pot, is forbidden to me? The Gemara answers: The mishna is referring to one who said: A vegetable that is cooked in a pot is forbidden to me, a statement that can include gourds.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Akiva and the Rabbis disagree? The Gemara explains that the Rabbis maintain: Any item with regard to which an agent must consult the person who dispatched him before purchasing it, is not considered the same type. Since the agent must ask whether he can purchase gourds, apparently they are not a vegetable. And Rabbi Akiva maintains: Any item with regard to which an agent must consult is considered the same type. With regard to food of a different type, he does not consult. Abaye said: Rabbi Akiva concedes with regard to lashes that the one who vowed is not flogged if he ate gourds, as the issue of whether or not he violated his vow is not entirely clear.

We learned in a mishna there (Me’ila 20a): With regard to an agent who performed his mission properly, if he was tasked to use a particular item, and the one who dispatched him forgot that it was a consecrated item, the employer, who dispatched him, misused the consecrated item and is liable, as the agent acted on his behalf. However, if the agent did not perform his mission properly, and the agent misused the consecrated item, he is liable, as once the agent deviates from his mission, he ceases to be an agent and his actions are attributable to him.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught this halakha in the mishna? Rav Ḥisda said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva as we learned in the mishna: How so? If the employer said to the agent: Give meat to the guests, and he gave them liver; or if he said: Give them liver, and he gave them meat, the agent has misused the consecrated item, as he deviated from his mission. And if this were in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, didn’t Rabbi Akiva say: Any matter with regard to which an agent must consult is considered the same type? Since based on that criterion, liver is certainly considered meat, let the employer be liable for misuse of consecrated property and let the agent not be liable for misuse of consecrated property, as he fulfilled his mission.

Abaye said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

הנודר איסור הנאה מן הירק, הרי הוא נאסר בכל דבר הנקרא ירק, שהם עלים ירוקים. אך פירות האדמה אינם נכללים בלשון זו.

ולכן, מותר הוא בהנאה מדלועין.

וזאת בגלל שתי סיבות:

האחת, דלועין אינם "ירק", שאינם עלים, אלא הם פרי האדמה.

והשנית, הדילועין שונים משאר ירקות בצורת אכילתם, שאינם נאכלים חיים אלא רק כשהם מבושלים, ולכן אין אנשים קוראים להם ירק.

ורבי עקיבא חולק, ואוסר את הנודר מהירק להנות אף מדלועין.

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא, הרי אפשר להוכיח כדברינו ממעשים בכל יום:

והלא אם אדם רוצה לשלוח שליח לקניות בשוק, הרי אומר האדם הזה לשלוחו: קח לי ירק מהשוק והבא לי!

וכשהשליח לא מוצא ירקות וחוזר בידים ריקות הוא אומר:

לא מצאתי בשוק ירקות ולא היה שם אלא דלועין, ואם אתה רוצה, אלך ואביא לך אותם.

ומכך שדרך בני אדם לומר כך בלשונם, רואים אנו שאין דלועין בכלל ירק, שהרי שליח ששלחו אותו להביא ירק, לא יביא דלועין בלי לקבל רשות מפורשת.

וזוהי הוכחה לדברי רבנן שאין דלועין בכלל ירק.

אמר להם רבי עקיבא לרבנן: אכן, כן הדבר, שכך רגיל השליח לחזור ולומר לבעל הבית!

או שמא אומר הוא לבעל הבית לא מצאתי ירק אלא קטנית?

והיינו, אכן הרגילות היא כמו שאתם אומרים, שמציע השליח לבעל הבית כתחליף לירק את הדלועין.

אמנם מזה הדבר עצמו אני מוכיח כדברי. שהרי לא מציע לבעל הבית קטנית כתחליף לירק, כיון שאינה דומה כלל לירק, ואילו דלועין הוא כן מציע לו כתחליף.

אלא על כרחך רואים מזה שהדלועין הם כן בכלל ירק, וקטנית אינו בכלל ירק - שהרי קטנית אין מציע השליח לבעל הבית כתחליף לירק.

ולכן כשאדם אוסר על עצמו ירק, גם דלועין נאסרים לדעת רבי עקיבא.

וממשיכה המשנה:

ובין לרבי עקיבא ובין לרבנן, אסור אדם זה שאסר את עצמו בירק, בפול המצרי כאשר הוא לח. ומותר בפול המצרי יבש, שאז אינו נחשב ירק:

גמרא:

שנינו במשנה: הנודר מן הירק וכו':

ודנה הגמרא בדברי רבי עקיבא, שאם נודר מן הירק אסור גם בדלועין.

והא מן ירק נדר, ודלועין אינם ירק?

ועל אף שהסביר רבי עקיבא את טעמו, שמוכח מזה שהשליח מציע לבעל הבית דלועין כתחליף לירק שהדלועין כלולים קצת בירק, מכל מקום, הרי אין זה המשמעות הפשוטה של המילה ירק?

אמר עולא: כאן מדובר באדם שאומר ירקי קדירה יהיו אסורים עלי, ולא אמר סתם "ירק".

וכיון שהתכוון לרבות בלשונו דברים נוספים, ולא רק לאסור ירק רגיל, שהרי לא אמר סתם "ירק" אלא אמר "ירקי קדירה", לכן נאסר גם בדלועין.

ומקשינן: [1] ודילמא מה שאסר על עצמו "ירקי קדירה" התכוון בכך לרבות ירק הנאכל בקדירה קאמר? ובא לרבות שום ובצל, שהם דברים שבאים לתת טעם בקדירה, וזוהי בלבד כונתו במה שאמר "ירקי קדירה" ולא התכוון לרבות דלועין? ואם כן, מנין לרבי עקיבא שאדם שאמר ירקי קדירה נאסר בדלועין?

ומתרצת הגמרא: לא מדובר כאן שאסר ירק סתם, ולא ירקי קדירה, אלא מדובר באדם שאומר: ירק המתבשל בקדירה, עלי!

ולכן אנחנו אומרים שכוונתו בלשון שכזאת היא לרבות גם את הדלועין, כיון שראינו שאדם זה בא לרבות יותר מאשר ירק רגיל, שהרי אמר "ירק המתבשל בקדירה", ודלועין נחשבים קצת ירק, שהרי שליח מביא אותם כתחליף ירק, ולכן רבי עקיבא אסר גם דלועין. [2]

ובאה הגמרא להסביר: במאי קא מפלגי רבנן ורבי עקיבא - באיזה נקודה נחלקו?

רבנן סברי, כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה, שאינו קונה אותם השליח מדעתו ללא רשות מפורשת של בעל הבית, לאו מיניה של ירק הוא, שהרי רואים שצריך להתייעץ עם בעל הבית, ולא יכול לסמוך על דברי בעל הבית שאמר לו קנה לי ירק.

ורבי עקיבא חולק, וסובר שכל מילתא דמימליך שליחא עלה, שהשליח מציע אותו לבעל הבית כתחליף, מוכרח מזה שזה נכלל קצת בדבריו הראשונים, שאם לא כן, לא היה מציע לו השליח את זה כתחליף, כמו שלא מציע דבר שונה לגמרי. וכיון שהשליח מציע דלועין במקום ירק, אפשר לומר שמיניה של ירק הוא.

אמר אביי: זה שאמר רבי עקיבא שגם דלועין הם בכלל נדר של ירק, ונאסרים, כל זה הוא רק מספק.

ולכן, מודה רבי עקיבא לענין מלקות, אם עבר על נדרו ונהנה מהדלועין, שאינו לוקה, כיון שמלקות לוקים רק אם ודאי עבר על איסור, ואילו כאן רק מספק אמרינן שדלועין בכלל ירק נאסרו. [3]

ודנה עתה הגמרא מי הוא התנא של המשנה להלן:

תנן התם במסכת מעילה, לגבי דין שליחות, שאף על גב שלגבי כל הענינים שלוחו של אדם כמותו, אין זה אמור במקום שהשליחות היא לדבר עבירה, כי אין שליח לדבר עבירה.

אבל לגבי מעילה בהקדש חידשה תורה שיש שליח לדבר עבירה, ואם שלחת אדם שליח להוציא חפץ מהקדש לחולין, בשגגה, נחשב הוא לשלוחו, וחייב המשלח כדין מועל בהקדש.

ולכן, השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית ששלחו להוציא הקדש לחולין, הדין הוא שבעל הבית מעל, כיון שלגבי מעילה התחדשה הלכה ששלוחו של אדם כמותו.

אך אם השליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית, אלא שינה מדעת בעל הבית, ועשה את הוצאת החפץ של הקדש לחולין שלא בהתאם להוראת משלחו, השליח מעל, כיון שעשה מדעתו, ואין זה שליחות של בעל הבית, והוא אחראי למעשיו, ולא המשלח.

ודנה הגמרא: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את המשנה הזאת?

אמר רב חסדא: אפשר להוכיח מהסיפא של מתניתין, שהיא סוברת דלא כרבי עקיבא!

דהרי תנן בסיפא של המשנה: כיצד הוא האופן שנחשב שלא עשה השליח את שליחותו של בעל הבית?

כגון, אם אמר לו בעל הבית לשליח, תן בשר לאורחים, והבשר הזה היה בשר הקדש.

הרי אם היה עושה השליח כדברי בעל הבית, היה מועל בעל הבית ששלחו, ולא השליח.

אבל השליח לא עשה כדברי בעל הבית, אלא הלך ונתן להם במקום בשר, כבד.

או להיפך: אם אמר לו בעל הבית לשליח תן לאורחים כבד, והלך השליח ונתן להם בשר. ולא קיים את דברי בעל הבית.

אז הדין הוא שהשליח מעל, כיון שעשה את המעשה מדעתו, והוא זה שמתחייב עליו.

ומוכח מכאן, שכאשר ביקש בעל הבית מהשליח שיוציא בשר הקדש לחולין, ושינה השליח ונתן כבד, זה נחשב שינוי, היות ומעשהו זה אינו נכלל בשליחותו של בעל הבית.

ואי [אם] נאמר שהתנא של המשנה של שליחות במעילה הוא רבי עקיבא, הא, הרי במשנה שלנו מוכח, שאמר רבי עקיבא, כל מילתא דמימלך עלה השליח ושואל את בעל הבית אם להביא לו את זה כתחליף לדבר הראשון, יכולים אנו לומר שמיניה הוא, והוא כלול בדבר הראשון.

והרי גם כאשר המשלח אמר לשליח לתת לאורחים בשר, הרי אין הוא שליח רק על נתינת הבשר, אלא על כל דבר שהוא כלול בדרך כלל כתחליף לבשר, כגון כבד. כי אם אין בשר, ודאי מציע השליח למשלח שיתן כתחליף לבשר את הכבד.

ואם כן, האכלת האורחים בכבד כלולה היא באותה שליחות שנשלח השליח לתת לאורחים בשר, והיה צריך להיות הדין שלמעול בעל הבית, ולא למעול שליח. ולמה כתוב במשנה ההיא שהשליח מועל ולא המשלח? [4]

אלא בהכרח, שהתנא של המשנה ההיא, איננו רבי עקיבא, אלא רבנן.

והם הרי סוברים, שאפילו מה שהשליח מציע לבעל הבית אין זה כלול בדבר הראשון.

ולכן, לרבנן, שליח אשר שינה את שליחותו מבשר לכבד, נחשב הדבר שלא עשה שליחותו של בעל הבית, והוא מעל.

ודוחה הגמרא את הראיה: אמר אביי: אפילו תימא, יכול אתה לומר שהמשנה ההיא, אפילו לדברי רבי עקיבא היא. כי גם לפי רבי עקיבא אפשר לומר שהשליח מעל ולא המשלח, אף על פי שדרכו של השליח להציע את הכבד כתחליף לבשר.

הערות

[1] קושית הגמרא צריכה ביאור, שהרי גם אם יש ספק מה היא כוונתו של הנודר, צריכים אנו לאסור מספק, שהרי קיימא לן סתם נדרים להחמיר? כך הקשה הרשב"א. ולפי פירוש ה"לחם משנה" שנכתוב לקמן, יש ליישב את קושייתו.

[2] יוצא מהגמרא ג' חילוקי דינים: א. אם אומר בלשונו "ירק", אינו נאסר בפרי האדמה. ב. אם אומר בלשונו "ירק קדירה", נאסר בפירות האדמה הבאים להטעים את המאכל, כשומים ובצלים. ומותר בדלועין. ג. אם אמר בלשונו "ירק המתבשל בקדירה", אסור גם בדלועין.

[3] להלכה פסק הרמב"ם כרבי עקיבא. והקשה ה"כסף משנה" בפרק ט' הלכה ו': מדוע השמיט הרמב"ם את ההוספה שהוסיף אביי בדעת רבי עקיבא, שגם לדברי רבי עקיבא אינו לוקה על דלועין? והניח בצריך עיון. ולפי מה שיבואר לקמן לדברי ה"לחם משנה", הקושיה מתורצת.

[4] קושית הגמרא צריכה ביאור: הרי כבר אמר אביי שכל דברי רבי עקיבא הם בספק ולא בודאי, ואי אפשר לומר שבעל הבית מעל! שכל מה שאמרנו שכבד כלול במילה בשר שאמר בעל הבית. הלא זה רק מספק ולא בודאי. ולכן לא מועל בעל הבית? וכמה תירוצים נאמרו בענין: א. הר"ן תירץ: שכל מה שאמר אביי שזה רק ספק ולא ודאי, זה בדבר שאינו כלול בפשטות בדבר הראשון, אלא רק מריבוי. כאן בדלועין שאינן כלולין בפשטות בלשון ירק אלא רק כיון שהוסיף ואמר שאוסר ירק המתבשל בקדירה, ומזה אסר גם דלועין. לכן זה רק ספק ולא ודאי. אבל כבד הרי הוא כלול בפשטות במילה בשר, וכאן גם אביי יודה שזה לא ספק אלא ודאי. ב. הרשב"א תירץ וכן כתב ה"לחם משנה" בפרק ט' הלכה ג' מנדרים, שרב חסדא באמת חולק על אביי וסובר שלפי ר' עקיבא דלועין אסורים מודאי ולא מספק מכיון שהשליח מציע את הדבר השני לבעל הבית, הרי לנו שזה כלול בדבר הראשון מודאי ולא מספק. ולכן שאלה הגמ' שבעל הבית ומעול ולא השליח. ולפי תירוץ זה מיושב גם למה השמיט הרמב"ם את הוספת אביי על דברי ר' עקיבא. כיוון שמוכח לנו שרב חסדא חולק על אביי, והרמב"ם פסק כרב חסדא לכן השמיט את דברי אביי.

א משנה הנודר מן הירק — מותר בדלועין שאין אנשים כוללים אותם בלשונם בכלל ירק, ור' עקיבא אוסר. אמרו לו חכמים לר' עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו "קח לי ירק", והוא, השליח, חוזר ואומר למשלח "לא מצאתי אלא דלועין". משמע שאין הדלועים בכלל ירק!

אמר להם: כן הדבר, שמדבר זה עצמו מביא אני ראיה לשיטתי, או שמא אומר הוא "לא מצאתי אלא קיטנית"? אלא מכאן, שהדלועין בכלל ירק למרות היותם נבדלים משאר ירקות, ומשום כך אומר השליח שלא מצא אלא דלועים, וקיטנית אינו בכלל ירק כלל, ומשום כך אין השליח אומר למשלחו שמצא קיטנית, כיון שאינו מין ירק כלל. ואסור הנודר מן הירק בפול המצרי לח שעדיין הוא בגדר ירק, ומותר ביבש שאינו נקרא ירק.

ב גמרא שנינו במשנה: הנודר מן הירק — מותר בדלועים, ור' עקיבא אוסר. ותוהים על דברי ר' עקיבא: והא [והרי] מן ירק נדר! ואיך אפשר לכלול בכך את הדלועים שהם פרי (האדמה), ואינם ירק? אמר עולא: באומר "ירקי קדרה עלי", ודלועים אף הם בכלל הירקות שמבשלים בקדירה. ושואלים: אם כך הוא אומר — ודילמא [ושמא] ירק הנאכל בקדרה קאמר [הוא אומר], וכוונתו לירק שנאכל אגב דברים אחרים ולא הניחוהו בקדירה אלא כדי להוסיף טעם לתבשיל? ומשיבים: באומר "ירק המתבשל בקדרה עלי", ודלועים בכלל זה.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון חלוקים] במשנתנו ר' עקיבא וחכמים? ומסבירים: רבנן סברי [חכמים סבורים] כי כל מילתא [דבר] שצריך שליחא לאמלוכי עלה [השליח להימלך עליו] — לאו מיניה [לא מינו] הוא, ולכן כיון שצריך השליח לשאול אם גם הדלועים בכלל — משמע שאינם מין ירק. ור' עקיבא סבר: כל מילתא דמימליך שליחא עלה [כל דבר שנמלך השליח עליו] — מיניה [מינו] הוא, שאינו הולך להימלך על דבר שאינו מינו. אמר אביי: מודה ר' עקיבא לענין מלקות, שאינו לוקה שאף אם אכל דלועים אין זה נחשב עובר ממש על נדרו, כיון שאין הדבר ברור לגמרי.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: השליח שעשה שליחותו ששלחו בעל הבית להשתמש באיזה חפץ, ושכח שאותו חפץ הוא של הקדש, אם עשה השליח את שליחותו כתיקונה — בעל הבית מעל, שהרי השליח עשה את הדבר עבור בעל הבית. אם לא עשה שליחותו, אלא שינה ממנה — שליח מעל. שכן על ידי שינוי בשליחותו שוב אינו נחשב כשליחו של בעל הבית, אלא כעושה את הדבר לעצמו.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא שסובר סברה זו? אמר רב חסדא: מתניתין [אותה משנה] שלא כדעת ר' עקיבא במשנה שלנו. וראיה לדבר, דתנן [שכן שנינו במשנה] אחרת: כיצד הוא ענין זה של שליח שעשה או לא עשה שליחותו? אמר לו המשלח לשליח: "תן בשר לאורחים" ונתן להם השליח כבד, או אמר לו "תן כבד" ונתן להם בשר — השליח מעל, משום ששינה משליחותו. ואי [ואם] לדעת ר' עקיבא — הא [הרי] אמר ר' עקיבא: כל מילתא דמימליך עלה [כל דבר שנמלך עליו] השליח — מיניה [מינו] הוא, ובודאי כבד הוא בכלל בשר לענין זה, ואם כן למעול [שימעל] בעל הבית ולא למעול השליח, שהרי עשה שליחותו!

אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שאותה משנה היא כדעת ר' עקיבא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: For one who vows that vegetables are forbidden to him, it is permitted for him to eat gourds, as people typically do not include gourds in the category of vegetables; and Rabbi Akiva prohibits him from eating gourds. The Rabbis said to Rabbi Akiva: But doesn’t a person say to his agent: Purchase vegetables for me, and the agent, after failing to find vegetables, returns with gourds and says: I found only gourds? This indicates that gourds are not considered vegetables.

Rabbi Akiva said to them: The matter is so, and that proves my opinion; or perhaps, does the agent return and say: I found only legumes? Rather, it is apparent that gourds are included in the category of vegetables, although they differ from other vegetables, and therefore, the agent purchases gourds and explains that he found only gourds. And legumes are not included in the category of vegetables, and that is why the agent dispatched to purchase vegetables would not purchase legumes at all. And for one who vows that vegetables are forbidden to him, it is prohibited to eat the fresh cowpea, which is considered a vegetable, and it is permitted to eat dry cowpea, which is not a vegetable.

GEMARA: We learned in the mishna: For one who vows that vegetables are forbidden to him, it is permitted to eat gourds, and Rabbi Akiva prohibits him from eating gourds. The Gemara questions Rabbi Akiva’s ruling: But how can his vow include gourds, which are fruits and not vegetables; didn’t he vow to refrain from eating vegetables? Ulla said: The mishna is referring to one who said: Vegetables cooked in a pot are forbidden to me. Gourds are included in the category of vegetables cooked in a pot. The Gemara asks: And if that is what he said, perhaps he is saying: A vegetable that is eaten in a pot, i.e., a vegetable that is added to flavor the food cooked in the pot, is forbidden to me? The Gemara answers: The mishna is referring to one who said: A vegetable that is cooked in a pot is forbidden to me, a statement that can include gourds.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Akiva and the Rabbis disagree? The Gemara explains that the Rabbis maintain: Any item with regard to which an agent must consult the person who dispatched him before purchasing it, is not considered the same type. Since the agent must ask whether he can purchase gourds, apparently they are not a vegetable. And Rabbi Akiva maintains: Any item with regard to which an agent must consult is considered the same type. With regard to food of a different type, he does not consult. Abaye said: Rabbi Akiva concedes with regard to lashes that the one who vowed is not flogged if he ate gourds, as the issue of whether or not he violated his vow is not entirely clear.

We learned in a mishna there (Me’ila 20a): With regard to an agent who performed his mission properly, if he was tasked to use a particular item, and the one who dispatched him forgot that it was a consecrated item, the employer, who dispatched him, misused the consecrated item and is liable, as the agent acted on his behalf. However, if the agent did not perform his mission properly, and the agent misused the consecrated item, he is liable, as once the agent deviates from his mission, he ceases to be an agent and his actions are attributable to him.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught this halakha in the mishna? Rav Ḥisda said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva as we learned in the mishna: How so? If the employer said to the agent: Give meat to the guests, and he gave them liver; or if he said: Give them liver, and he gave them meat, the agent has misused the consecrated item, as he deviated from his mission. And if this were in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, didn’t Rabbi Akiva say: Any matter with regard to which an agent must consult is considered the same type? Since based on that criterion, liver is certainly considered meat, let the employer be liable for misuse of consecrated property and let the agent not be liable for misuse of consecrated property, as he fulfilled his mission.

Abaye said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר מן הירק מותר בדלועין ור"ע אוסר אמרו לו לרבי עקיבא והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטניות אלא שהדלועין בכלל ירק וקטניות אינו בכלל ירק ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש:

והא מן ירק נדר הוא אמר עולא באומר ירק המתבשל בקדירה עלי במאי קא מיפלגי רבנן סברי כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עליה לאו מיניה הוא ור"ע סבר כל מילתא דמימליך שליחא עליה מיניה הוא אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה

ירושלמי: הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש, נשמעינה מן הדא אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש, לא אמר אלא פול המצרי דבר שיש לו גורן הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש.

גמרא: והא מן ירק נדר.. ולרבי עקיבא פריך דהאי איהו לא נדר אלא מן הירק, וזה אינו ירק אלא פרי, ופול המצרי לח לא קשיא ליה דאף על גב דהוי פרי, כיון דעיקרו עומד להאכיל יבש ולעשותו גורן הוי בכלל ירק, אבל דלועין קשיא ליה. ואיכא למידק והא טעמא דרבי עקיבא מפורש בהדיא במתניתין משום דמימליך עליה שליח, ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דמימלך עליה שליח היכי אפשר דאסור דהא פרי הוא, ואסיקנא באומר ירק המתבשל בקדרה, וכיון דאמר הכין, ועוד דמימליך עליה שליחא אסור, ורבנן סברי אדרבה אף על גב דאמר הכין, כיון דאיצטריך שליחא לאמלוכי עלייהו לאו מיניה הוא.

באומר ירק קדרה עלי, ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר. פירוש הנאכל בקדרה להטעים את התבשיל כשום ובצלים. תמיהא לי ומאי קושיא דהא כיון דאיכא למימר הכין ואיכא למימר הכין דהא דלמא קאמרי, דינא הוא דנאסור אותו אף בדלועין ובשאר ירקות, דהא סתם נדרים להחמיר וספיקא דאורייתא לחומרא,ומסתברא לי דהא דאמרינן ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר, לאו למעוטי שאר ירקות חוץ מירק הנאכל בקדרה קאמר אלא למעוטי דלועין, וטעמא דמלתא משום דדלועין מן הסתם אינן בכלל ירק, אלא שאתה בא לרבותו ולאוסרו מתוך יתור לשונו שאר ירק הנאכל בקדרה, ואמאי, כיון דסוף סוף אינו בכלל ירק, אף כשאמר ירק הנאכל בקדרה לא בא אלא לרבות ירק הנאכל להטעים את הקדרה, ולעולם שאר ירקות אסורין משום דבדלמא לא שרינן להו, אלא שלפי פירוש זה יראה דנודר סתם מן הירק אינו אסור בירק הנאכל בקדש, דאי לא למה ליה לרבויי וצריך לי תלמוד. ואסיקנא.

באומר ירק המתבשל בקדרה, הא בסתם אי נמי באומר ירק הנאכל בקדרה אינן אסור בדלועין. מיהו בירושלמי אמרו דלא נחלקו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו בה שהיא בכלל ירק, דגרסינן התם [שם] מה פליגי בדלעת מצרית, אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו שהיא כירק, רבי קרספא בשם רבי יוחנן קורא וקרובתא דאנן אכלין דלעת יונית אינון, וכיון שכן נראה דאפילו בנודר סתם בזמן הזה אסור אף בלדועין, שהרי אין אנו בקיאין בדלעת מצרית ויונית, ועוד מדאמר ר' קרספא משמיה דרבי יוחנן דכל אילין דאנן אכלין דלעת יונית אינון, משמע שהמצרית מרה היא וצריכה למתקה בקדירה, ושלנו מתוקים הם כיונית. ירושלמי [שם]: רבנן אמרין אין הדלועין בכלל הירק, אף למדת הדין כן, ירקא של גנה זו מכור לך והיו שם דלועין, על דעתיה דרבי עקיבא מכורין, על דעתייהו דרבנן אינן מכורין, אף בהפקר כן [אף בהקדש כן – לפי השי"מ].

הא דאמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה. איכא דמפרשי דאכל מידי דמימליך עליה שליחא קאמר, ואיכא מאן דמפרש דדוקא בירק ודלועין קאמר, וזה נראה לי נכון. (ואם איתא בברייתא) [דאם איתא כפירוש הראשון אברייתא – לפי השי"מ] דהנודר מן הבשר, הוה ליה למימר הכין ואנא ידענא דכל שכן בירק ודלועין, ועוד דבסמוך נמי משמע הכין לכאורה, גבי ההיא דאמר לשלוחו תן בשר לאורחין ונתן להם כבד, וכדכתיבנא עלה בסייעתא דשמיא, וטעמא דפטר רבי עקיבא בדלועין וירק טפי מבשאר הנמלכין, משום דדלועין פרי ואינו דומה לירק, ואפשר דלא אלימא המלכת שליח לשווינהו בכלל ירק, אבל כבד שהוא קרוב יותר לבשר דין הוא שהמלכת השליח תעשנו כמינו לגמרי, תדע לך שהרי מודה רבי עקיבא בדלועין, שאילו הנודר מן הירק סתם אינו אסור בדלועין אלא אם כן אמר ירק המתבשל בקדרה, ואילו הנודר מן הבשר סתם אסור בראש וברגלים ובכבד כדברי רבי עקיבא, אלמא בדלועין הוא דאיסתפק ליה לרבי עקיבא. כן נראה לי.

ואי רבי עקיבא הא אמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא, למעול בעל הבית ולא למעול שליחא. איכא למידק ואי רבי עקיבא היכי מעל בעל הבית, דהא אמר אביי דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה, והכין הוה ליה לאקשויי לא למעול לא בעל הבית ולא שליח. ויש לומר דלא אמר אביי אלא לגבי ירק ודלועין וכדאמרינן לעיל, אי נמי איכא למימר דרב חסדא לא הוה שמיעא ליה הא דאביי ואביי נמי דאמר מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאמלוכי ביה היינו כסברתיה, לומר דמודה רבי עקיבא דאינו ברור שיהא מיגו אלא להחמיר אמר כן, ולפיכך צריך השליח לימלוך בו, והקשו בתוספות [כאן ד"ה מיניה או] לפי זה דאם כן שליח אמאי מעל. ומיהו לדידי לא קשיא לי דודאי השליח דינא הוא דלמעול, דכיון שצריך לימלך ואינו נמלך גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות בעל הבית הוא דקא יהיב להו אלא מדעתו. ונראה לי דעל כרחין אית לן למימר הכין לכל הפירושים, משום דקא קשיא לי מאי קאמר אביי מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה, דאם כן נמצאת אומר דכשאמר לו תן בשר הכבד אינו בכלל דבריו עד שימלך בו השליח. שאילו היה הכבד בכלל דבריו ובכוונתו מפני מה צריך לימלך [בו – לפי השי"מ], דהא חשבינן ליה כאומר לו תן להם בשר או כבד, אלא ודאי לא הוי כבד בכלל [בשר שאמר לשלוחו. ואם כן אפילו כשנודר מן הבשר לא יהיה הכבד בכלל – לפי השי"מ] נדרו, אלא ודאי שאנו צריכין לומר דפעמים שהאדם מכניס בכלל דבריו כל מה שהוא ממין הדבר שאסר עליו, וכיון שכן בנדרים אסור בכלל שסתם נדרים להחמיר, אבל לגבי שליח כיון שלא אמר אלא בשר סתם, ופעמים שאין דעתו אלא על בשר ממש ולא על מינו עד שימלך בו שליח, נמי הוה ליה לאימלוכי, וכי לא ממליך גלי דעתיה דלא מדין שליחותיה יהיב להו, אלא עוקר שליחותיה ויהיב להו מדעתיה.

הנודר מן הירק מותר בדלועין. פי' דלאו מין ירק נינהו אלא פרי ור"ע אוסר ומפרש ואזיל תנא טעמא דפלוגתייהו אמרו לו לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין פי' וכיון שאינו לוקח מהן עד שבא ונמלך בבעל הבית מכלל שאינם ירק:

אמר להם כן הדבר. פי' שאינו לוקח אלא בהמלכה אבל משם ראיה שהם ירק שאלמלא כן היכי שייך המלכה במה שאינו ממין שאמר לו בעל הבית אילו הלך ולא מצא אלא קטניות שמא הוא אומר לו לא מצאתי אלא קטניות אלא ודאי שהדלועין בכלל ירק:

ואסור בפול המצרי הלח ומותר ביבש. שאין היבש בכלל ירק אבל בשאר ירקות אסור אפילו הן יבשים וכן פירשו שלא חלקו בין לח ויבש אלא בירק שיש לו גורן אבל בירק שאין לו גורן כגון כרוב ותרדין ודכוותייהו אין חלוק בין לח ויבש ואסור בשניהם:

(שם) והא מן ירק נדר. פירוש וסתם ירק לא משמע אלא ירק הנאכל כמות שהוא חי ולא דלועין ודכוותייהו שאין נאכלין חיין ומאי טעמיה דר' עקיבא דאסר בדלועין:

אמר עולא באומר ירקי קדרה עלי. פי' דאתי לרבויי אפילו דלועין ופרכינן ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר פי' דלא משמע אלא ירק שהוא נאכל אף בקדרה כגון כרוב וחזרת והבצלים והשומים שנאכלין חיין ומבושלין ואין בכלל מה שאין נאכל כמות שהוא חי (ב) דלועין ולא מה (ג) שהוא נאכל כמות שהוא מבושל כגון צנון ושומר ודכוותייהו ופרקינן באומר ירק המתבשל בקדרה עלי פי' דכיון דלא אמר ירקי קדרה ולא ירק הנאכל בקדרה ודאי לרבויי אתא כל שהוא ראוי לקדרה אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי מיהו ודאי לא הוי צנון ושומר ודכוותייהו בכלל כיון דלא מבשלי בקדרה ואמרינן במאי קא מפלגי כלומר דכיון דבין לרבנן בין לרבי עקיבא באומר ירק המתבשל בקדרה משמע אפילו ירק שאינו נאכל כמות שהוא חי וא"כ במאי קא מפלגי בדלועין ואמרינן רבנן סברי כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עליה לאו מיניה הוא פי' אין דעתו של נודר עליו ור' עקיבא סבר כל מילתא דמימליך עליה שליחא מיניה הוא פי' דאי לא הוה מיניה היה אומר לא מצאתי כלום ולא היה אומר לא מצאתי אלא זה ואע"ג דהאי פלוגתא מפורש במתני' משום דאוקימנא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי אתינן למימר השתא דלא במשמעות האי לישנא הוא דתליא טעמא דמתני' אלא ה"ה בכל דכוותא דהוה מידי דמימליך שליחא פליגי נמי ונפקא מינה לנודר מן הבשר וכדמפרש ואזיל:

אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. פי' דלר"ע לא משוי ליה מיניה בברי למלקי עליה אלא ספוקי מספקא ליה וחייש לחומרא לכתחלה ומיהו הוא הדין דלר' עקיבא אם אמר לא נתכוונתי לדלועין אינו צריך שאלה ואפילו בעם הארץ דהא איסור רופף הוא משום הא לא ינהגו קלות ראש בנדרים ולא החמירו בעם הארץ אלא במפרש דברים רחוקים כגון [לעיל דף כ.] חרמו של ים וקרבן של מלכים וכיוצא מהם כנ"ל:

הנודר מן הירק. והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. ואם מין ירק הוא למה לא לקחו:

אמר להם כן הדבר. ומשם אני מביא ראיה שמא אומר לא מצאתי אלא קיטנית אלא הוא אומר לא מצאתי ירק אבל על הדלועין הוא צריך לימלך אלמא מין ירק הוא:

ואסור בפול המצרי לח. דלכולי עלמא מין ירק הוא:

גמ' והא מן ירק נדר. וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל חי:

באומר ירקי קדרה עלי:

ודילמא ירק הנאכל בקדרה. ע"י כבישת קדרה כדתנן האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה: ומשני שאמר בפירוש ירק המתבשל בקדרה:

מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. דלחומרא אסר ליה כיון שהשליח נמלך עליו מ"מ כיון שאינו לוקחו בלא המלכה לא בריר לן שהוא מינו:

תנן התם. במעילה:

השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. אע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה ילפינן לה במעילה חטא חטא מתרומה דמתחייב ע"י שליח:

מאן תנא. דסבר דבשינוי כל דהו ששינה השליח נתבטל השליחות:

ונתן להם כבד כו' השליח מעל. והאומר לשלוחו קנה לי בשר ולא מצא אלא כבד נמלך אם יקנהו:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנודר מן הירק מותר בדלועין ר' עקיבא אוסר אמרו לו לרבי עקיבא והלא אומר הוא אדם לשלוחו קח לנו ירק מן השוק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להן וכן הדבר או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועין בכלל הירק ואסור בפול המצרי הלח ומותר ביבש אמר הר"ם רבי עקיבא סבר כל מילי דממליך עליה שליח מיניה הוא וחכמים חולקין עליו והלכה כחכמים:

אמר המאירי הנודר מן הירק מותר בדלועין מפני שאינן בכלל ירק ורבי עקיבא אוסר מפני שהוא סובר שבכלל ירק הם ואמרו לו חכמים לרבי עקיבא והלא אדם אומר לשליחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין ואלו היו הדלועין בכלל ירק היה קונה מהן שהרי ירק אמר לו וירק הוא מביא ומאחר שהוא חוזר ואומר לא מצאתי ירק אלא דלועין אלמא אין הדלועין בכלל ירק אמר להם וכן הדבר כלומר מדידכון אנא ממטי לכון שמאחר שהוא נמלך עליהם לומר לא מצאתי אלא דלועין אלמא אע"פ שאינן ירק גמור מכל מקום מין ירק הוא ומתוך כך הוא נמלך עליהם לחזור ולומר לא מצאתי ירק גמור כמו ששאלת אלא מה שהוא ממין ירק והם דלועין אלמא שהדלועין מין ירק הם שכל שדרך השליח לימלך עליו מאותו המין הוא שאין דרך השליח לימלך ולומר לא מצאתי ירק אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק אלא דלועין מפני שהדלועין בכלל מין ירק ואין הקטנית בכלל ירק:

ושאלו בגמרא לרבי עקיבא והא מירק נדר כלומר ואין ירק סתם נאמר אלא בנאכל על השלחן ובזו ודאי אין השליח נמלך עליו לדלועים ופירשוה בנודר מירקי קדרה ובזו ודאי שליח נמלך עליהן לדלועין וחזרו ושאלו ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר ר"ל שאינה עיקר התבשיל אלא שנותנין אותו בתבשיל להטעימו כגון שום ובצל וכוסבר ודלועין ודאי עיקר תבשיל הן ואין שליח נמלך מירקי קדרה לדלועין וזה שאמר ודלמא לא שיהא מסופק בכך שאם כן הרי מכל מקום משמע הכי ומשמע הכי ר"ל בירק הנאכל בקדרה ולירק שהוא עיקר תבשיל וראוי לאסור מספק אלא כעין ודאי הוא כלומר דירקי קדרה ודאי על ירק הנאכל בקדרה קאמר ולא על מה שהוא עיקר תבשיל ואין שליח נמלך מהן לדלועין ופרשה בשנדר מירק המתבשל בקדרה כגון כרוב וכרתי ודומיהן ואף הדלועין בכלל זה הם אלא שהם אינן ירק אלא פרי ומכל מקום אע"פ שהוא פרי ולא ירק גמור הואיל ומתבשלין הן בקדרה והוא נדר מירק המתבשל שליח נמלך עליהן וכל שנודר במלה כוללת כגון ירק כל שהשליח נמלך עליו לידע דעת שולחו אם ירצה מזה הרי הוא מינו ולדעת חכמים כל שהשליח צריך לימלך עליו אינו מינו:

והלכה כרבי עקיבא והלכך הנודר מן הירק מותר בדלועין שמאחר שזה ירק וזה פרי וכן שזה סתמו נאכל חי וזה אינו ראוי אלא בבשול אין שליח נמלך עליו ולא עוד אלא אפילו נדר מירקי קדרה אין הדלועין בכלל שמאחר שזה ירק וזה פרי וכן שזה אינו בא אלא להטעים את התבשיל והדלועין עיקר תבשיל אין שליח נמלך עליו אבל אם נדר מירק המתבשל בקדרה הרי השליח נמלך מזה לדלועין ומתוך כך הרי הוא מינו ליאסר בכללו אלא שאינו לוקה אחר שאינו ירק גמור:

ולדברי הכל הנודר מן הירק אסור בפול המצרי לח ופול המצרי הוא זרע דומה לפולין דקין ויוצאין במצרים והרופאים קורין לו בקלי מצרי ונאכל בעודו ירק וכשמניחין אותו לגמור בשולו נעשית בו כעין שבלת ונעשה שם זרע הנקרא פול המצרי ועושין ממנו גרן כעין הקטניות והתבואות ואמר שבעודו לח אע"פ שנעשה שם זרע בכלל ירק הוא אבל משנתיבש אינו ראוי לירק ואין שליח נמלך עליו לשם ירק כלל אבל ירק עצמו אע"פ שנתיבש אסור בו והוא שאמר בתלמוד המערב הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש נשמעינה מן הדה אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש לא אמר אלא פול המצרי דבר שיש לו גרן אבל דבר שאין לו גרן אסור אף ביבש:

וצריך שתדע בכל מה שכתבנו בדין המלכת שליח שלא נאמר אלא בשנדר במלה כוללת כגון שנדר מן הירק או מן הבשר או מן הדגן אבל כל שנדר במלה פרטית אין שאר דברים נכללים בו אפילו ממינו אע"פ שיש שם המלכת שליח המשל בזה שאם נדר מן הכרוב אינו אסור אלא בכרוב ולא בשאר ירקות אפילו נדר במין אחד של תאנים לא נאסר במין אחר של תאנים אע"פ שיש מזו לזו המלכת שליח אפילו מפרה לפרה זו אפילו מאבר אחד של בהמה לאבר אחר שבה וכן צריך שתדע שהמלכת שליח אף היא בדין לשון בני אדם לפי המקום ולפי הזמן כשאר ענינים שבנדרים ואם יש כאן דבר שאין רגילין עכשו לימלך עליהן השליח אע"פ שמצאנוה בתלמוד בהמלכת שליח דנין אותה לפי המקום ולפי הזמן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

יש מי שאומר שבזמן הזה כל שנודר בירק אסור בדלועין אפילו לא הזכיר ירק המתבשל וממה שאמרו בתלמוד המערב שאין מחלוקת משנתנו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולהו מודו שהיא כירק ומעתה אין אנו בקיאין במיני הדלועין והואיל ויש מהן שהן בכלל ירק אוסרין את כולן ויש מקילין בכולן מצד שבזמן הזה אין דלועין נכללים בשם ירק כלל:

פירשו עוד בתלמוד המערב שאף למדת הדין לענין דיני ממונות דנין אותה כנדרים והוא שאמרו שם רבנין אמרין אין הדלועין בכלל ירק אף למדת הדין ירק של גינה זו מכור לך והיו שם דלועין על דעתיה דר' עקיבא מכורין על דעתיהו דרבנין אינן מכורין אף בהפקר כן אף בהקדש כן:

זה שביארנו במשנתנו שאף לר' עקיבא כל שנדר מן הירק המתבשל אע"פ שהדלועין בכללם אינו לוקה לדעתנו לא סוף דבר מירק לדלועין אלא כל דבר שלא היה הנדר בפרט אלא שנכלל בו מתורת המלכת שליח אינו לוקה עליו ומכל מקום גדולי הדור כתבוה דוקא בירק ובדלועים ומפני שהדלועין בכלל פרי ואינו דומה לירק אבל הנודר מן הבשר שאסור בכבד ובטחול מתורת המלכת שליח אע"פ שהקרבים אינן קרויין בשר הרי המלכת שליח עושה אותם מין בשר לגמרי ללקות עליהם שאם לא כן היה לו לאמרה על הנודר מן הבשר וכל שכן בירק ובדלועין ונראין דבריהם בכל מה שהוא מין אחד בודאי כגון כבד אצל בשר אבל דברים שאינן מאותו המין לגמרי אע"פ שהמלה כוללתו יראה שאינו לוקה עליו אע"פ שאין בה שינוי גדול כדלועין אצל ירק:

יתבאר במקומו שהלוקח בשגגה ממעות הקדש ונותנם לשליח להוציאם לחולין אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה שליח שליחותו שליח מעל אמר טול מעות אלו ותן בשר לאורחים ונתן להם כבד או שאר מיני הקרבים הרי זה עובר על שליחותו והשליח מעל שהקרבים אינן בשר ואע"פ שלענין נדר ביארנו שהנודר בבשר אסור במיני הקרבים התם הוא דכל דממליך עליה שליחא מיניה הוא אבל לענין מעילה הואיל ולקח דבר שמכל מקום קודם לקיחתו היה צריך להמלך במשלח ולא נמלך בה הרי זה לא עשה שליחותו ונעקר לגמרי שליחותו של בעל הבית ומעל שליח:

ולענין ביאור זה שאמרו אי ר' עקיבא לימעול בעל הבית ולא שליח עד שהוצרך לומר הואיל וצריך לאמלוכי אף ר' עקיבא מודה בה דאי לאו האי טעמא היה בעל הבית מועל יש שואלים בה הלא אמרו מודה ר' עקיבא שאינו לוקה ומאחר שאינו לוקה למה מעל והיה לו לומר לא לימעול לא בעל הבית ולא שליח עד שמכאן חזקו דעת שניה שכתבנו למעלה שלא נאמרה אלא בירק ודלועין אבל בשאר דברים הנמלכין לוקה ומכל מקום לדעת האחר שכתבנו שבכל הנמלכים כן אתה צריך לפרש שהמקשה לא שמע זו שאמרו שאינו לוקה וזהו שהשיבוהו מי לא מודה ר' עקיבא דצריך לאמלוכי כלומר שאינו דבר ברור כל כך אלא שדרך חומרא הוא אוסר ולא למלקות הלכך לא מעל בעל הבית אבל שליח מיהא מאחר שהוא צריך לימלך ולא נמלך עקר שליחותו של בעל הבית לגמרי:

והא מן ירק נדר: פי' סתם ירק משמע או שהוא עליו אע"פ שהן מתבשלין כגון כרובין ותרדין או שהוא נאכל חי ואע"פ שהוא פרי כגון פול המצרי לח וה"ה לכל מיני קיטניות קודם שייבשו שנאכלין לחין כמו הירק אבל הדלועין כיון שהן פרי ולא עלין והן מתבשלין ואין נאכלין חיין אינם בכלל ירק:

באומר ירק המתבשל בקדרה עלי פי' ואעפ"כ פליגי רבנן ואמרי דאינן נקראין ירק וכשאמר ירק המתבשל כגון כרובין ותרדין אמר ולאפוקי ירק הנאכל חי:

אמר אביי אפילו תימא ר"ע כו' פי' לפי מה שאמר אביי מודה ר"ע חסדא דאמר מתני' דלא כר"ע ולית לי' דאביי וסבר דמדאורייתא אמר ר"ע דהוא מינו ולוקה עליו ואביי לפי שיטתו השיבו דאפי' לפי סברתו מצינן לאוומה כר"ע:

מתניתין אמר להם וכן הדבר כלומר משם אני מוכיח. שמא אומר כלומר אם לא מצא אלא קטנים היה אומר לא מצאתי כלום אלא על כרחך כך אמר לא מצאתי אלא דלועין מכלל שהן בכלל ירק כמו שאמרתי ולכן היה צריך לאימלוכי עליהו לבעל הבית אם רוצה בזה הירק. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: וכן הדבר אמת כמו שאמרתם ומשם יש לי ראיה כלום אומר לא מצאתי אלא קטנית או מין אחר שאינו ירק ממש ודאי אין דרך השליח לומר כן לשולחו אלא אם כן הוא המין המוצא מעין גוף המין שאמר לו בעל הבית והוא מסופק אם משמע זה מאותו המין או לא על כן הוא חוזר ונמלך בו. עד כאן. ירושלמי הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש נשמעינה מן הדה אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש לא אמרו אלא פול המצרי דבר שיש לו גורן הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש. הרשב"א ז"ל.

גמרא אמאי אוסר רבי עקיבא והא מירק נדר ודילועין לא איקרו ירק. באומר ירקי קדרה עלי ירקים היורדים לקדירה עלי ודלועין בכלל ירקי קדירה. ודילמא ירק לחוד קאמר והכי קאמר הרי עלי ירק וקדירה להכי קאמר דדרך ירק לירד בקדירה ולא משום דלועין דירק נותנין בקדירה כמו שלוקחין אותו בשוק כגון כרתי וכרוב אבל דלעת אין נותנין אותם לעולם בקדירה אלא אם נקצצו בחתיכות קטנות שאין נאכל בקדרה כמו שלוקחין אותו בשוק. באומר ירק המתבשל בקדירה עלי (שוב ירק שאין דרכו להתבשל אלא בקדרה) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: ירק קשה שאין דרכו ליאכל אלא להתבשל בקדרה. וקסבר רבי עקיבא דלועין נמי בכלל ירק המתבשל. ורבנן סברי כל מילתא דצריך שליחא לאימלוכי עליה כגון דלועין דכי אמר לשלוחיה קח לי ירק אינו מביא לו דלועין אלא אומר לו לא מצאתי אלא דלועין וממליך דקאמר ליה רוצה אתה שאביא לך דלועין כי האי גוונא לא מינו הוא הילכך כי נודר מן הירק מותר בדלועין. ורבי עקיבא סבר כל מילתא דמימליך עליה שליח מיניה הוא מדקאמר ליה לא מצאתי אלא דלועין ולא אמר ליה אלא קטנית אלמא דילועין מין ירק הוא דמאי חזא דאמר ליה דלועין מכל מין שבעולם. פירוש.
ובשטה כתוב וז"ל: ודילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר הנאכל בלא תיקון אחר בקדירה קאמר אבל דלועין לאחר שנתבשלו בקדירה אינן נאכלין אלא על ידי תבלין אחרים ותיקון אחר. ומתרץ באומר המתבשל בקדרה אף על פי שאינו נאכל בתיקון קרירה לבדה אבל צריך תיקון אחר ודלועין מתבשלין הן בקדרה. האי ודילמא לאו דוקא ומספיקא לית לן למישרי דילועין אלא הכי פירושו ודילמא מה לנו לתלות ולומר דבנאכל בקדירה קאמר. עד כאן.
והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: ויש לפרש נמי דלרבנן קא מקשינן דמשמע דמדקאמר מותר בדלועין מכלל דבשאר ירקות אסור בין חיין בין מבושלין דסתמא קתני. והקשה והא מן ירק נדר ובודאי ירק חי משמע ולא מבושל דכיון דנתבשל אבד שמו. ותירץ באומר ירקי קדירה עלי דהשתא משמע אפילו מבושל. עד כאן.

באומר ירקי קדרה עלי. ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר פירוש הנאכל בקדרה להטעים את התבשיל כשום ובצלים. תמיהא לי ומאי קושיא דהא כיון דאיכא למימר הכין ואיכא למימר הכין בהא דילמא קאמרי דינא הוא דנאסור אותו אף בדלועין ובשאר ירקות דהא סתם נדרים להחמיר וספיקא דאורייתא לחומרא. ומסתברא לי דהא דאמרינן ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר לאו למעוטי שאר ירקות חוץ מירק הנאכל בקדרה קאמר אלא למעוטי דילועין וטעמא דמילתא משום דדלועין מן הסתם אינן בכלל ירק אלא שאתה בא לרבותו ולאוסרו מתוך יתור לשונו שאמר ירק הנאכל בקדרה ואמאי כיון דסוף סוף אינו בכלל ירק אף כשאמר ירק הנאכל בקדרה לא בא אלא לרבות ירק הנאכל להטעים את הקדרה ולעולם שאר ירקות אסורין דמשום דילמא לא שריא להו. אלא שלפי פירוש זה יראה דנודר פתם מן הירק אינו אסור בירק הנאכל בקדרה דאי לא למה ליה לרבוייה וצל"ת. ואסיקנא באומר ירק המתבשל בקדרה הא בסתם אי נמי באומר ירק הנאכל בקדרה אינו אסור בדלועין.
ומיהו בירושלמי אמרו שלא נחלקו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו בה שהיא בכלל ירק דגרסינן התם: מה פליגין בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו שהיא כירק רבי קריספא בשם רבי יוחנן קורה וקרובתה דאנן אכלין דלעת יונית אינון. וכיון שכן נראה דאפילו בנודר סתם בזמן הזה אסור אף בדלועין שהרי אין אנו בקיאין בדלעת מצרית ויונית. ועוד מדאמר רבי קריספא משמיה דרבי יוחנן דכל אילין דאנן אכלין דלעת יונית אינון משמע שהמצרית מרה היא וצריכה למתיקה בקדרה ושלנו מתוקין הם כיונית. ירושלמי רבנין אמרין אין הדלועין בכלל הירק אף למדת הדין כן ירקה של גנה זו מכור לך והיו שם דלועין על דעתיה דרבי עקיבא מכורין על דעתיהו דרבנן אינן מכורין אף בהפקר כן אף בהקדש כן. הא דאמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה. איכא דמפרשי דאכל מידי דממליך עליה שליחא קאמר ואיכא מאן דמפרש דדוקא בירק ודלועין קאמר. (וז"ל נכון ואם אית') אמר המגיה צריך לומר: וזה נראה לי נכון דאם איתא כפירוש הראשון אבריתא דהנודר מן הבשר הויא לן למימר הכין ואנא ידענא דכל שכן בירק ודלועין. ועוד דבסמוך נמי משמע הכין לכאורה גבי ההיא דאמר לשלוחו תן בשר לאורחין ונתן להם כבד וכדכתבינן עליה בסייעתא דשמיא. וטעמא דפטר רבי עקיבא טפי בדלועין וירק מבשאר הנמלכין משום דדלועין פרי ואינו דומה לירק. ואיפשר דלא אלימא המלכת שליח לשווינהו בכלל ירק אבל כבד שהוא קרוב יותר לבשר דין הוא שהמלכת השליח תעשנו כמינו לגמרי. ותדע לך שהרי מודה רבי עקיבא בדלועין שאלו הנודר מן הירק סתם אינו אסור בדלועין אלא אם כן אמר ירק המתבשל בקדרה ואלו הנודר מן הבשר סתם אסור בראש וברגלים ובכבד כדברי רבי עקיבא אלמא בדילועין הוא דאיסתפקא ליה לרבי עקיבא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה. פירוש דאף על גב דאמר רבי עקיבא דאי נדר מירק המתבשל בקדרה אסור בדלועים מטעמא דמידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא לאו דקים ליה הכי כי היכי דלילקי משום בל יחל אי אכל מיניהו אלא מספיקא הוא דקאמר רבי עקיבא הכי הואיל ומימליך עליהו שליחא הילכך אסור ואינו לוקה. ולפום סוגיא דגמרא הכין נקיטינן שהנודר מירק סתם אין במשמע אלא כל שהעלה שלו נאכל כגון צנון וחזרת ודכותיהו בין שנאכלין חיין בין שנאכלין מבושלין. אמר ירקי קדירה עלי אין דלועין וקשואין ואבטיחין ולא צנון ושומר בכלל אלא ירק הנאכל בקדרה כגון כרוב ותרדין והחציר והבצלים דאף על גב דנאכלין גם כן חיין (ה"ה) הא קאמר ירק שנאכל גם כן בקדרה עלי. אמר ירק המתבשל בקדרה עלי נתרבו אף הדילועין לרבי עקיבא אבל לא לרבנן. הרנב"י ז"ל.
והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דאף על גב דקאמר רבי עקיבא שאסור לאכול דלועין דחשיב ליה מינו ואפילו מדאורייתא מכל מקום מלקות דלא יחל דברו. ליכא דיכול לומר לא נתכוונתי לכך אלא לכך ואין כאן התראת ודאי. עד כאן.

ואי רבי עקיבא הא אמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא למעול בעל הבית ולא למעול שליחא. איכא למידק ואי רבי עקיבא היכי מעל בעל הבית דהא אמר אביי דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דמספקא ליה והכין הויא לן לאקשויי לא לימעול לא בעל הבית ולא השליח. וי"ל דלא אמר אביי אלא לגבי ירק ודלועין וכדאמרינן לעיל. אי נמי איכא למימר דרב חסדא לא הוה שמיעא ליה הא דאביי ואביי נמי אמר מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה היינו כסברתיה לומר דמודה רבי עקיבא דאינו ברור שיהא מינו אלא להחמיר אמר כן ולפיכך צריך השליח לימלך בו. והקשו בתוס' לפירוש זה דאם כן שליח אמאי מעל. ומיהו לדידי לא קשיא לי דודאי שליח דינא הוא דלמעיל דכיון שצריך לימלך ואינו נמלך גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות בעל הבית הוא דקא יהיב להו אלא מדעתו. ונראה לי דעל כרחך אית לן למימר הכין לכל הפירושים משום דקשיא לי מאי קאמר אביי מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה דאם כן נמצאת אומר דכשאמר לו תן להם בשר הכבד אינו בכלל דבריו עד שימלך בו השליח שאלו היה הכבד בכלל דבריו ובכונתו מפני מה צריך לימלך בו דהא חשבינן ליה כאומר לו תן להם בשר או כבד אלא ודאי לא הוי כבד בכלל בשר שאמר לשלוחו ואם כן אפילו כשנודר מן הבשר לא יהיה הכבד בכלל נדרו. אלא ודאי שאנו צריכין לומר דפעמים שהאדם מכניס בכלל דבריו כל כמה שהוא ממין הדבר שאסר עליו וכיון שכן בנדרים אסור בכלל שסתם נדרים להחמיר. אבל לגבי שליח כיון שלא אמר אלא בשר סתם ופעמים שאין דעתו אלא על בשר ממש ולא על מינו עד שימלך בו שליח נמי הוה ליה לאימלוכי וכי לא אמליך גלי דעתיה דלאו מדין שליחותיה יהיב להו אלא עוקר שליחותיה ויהיב להו מדעתיה. הרשב"א ז"ל.

ברש"י ר"ע אוסר הס"ד:

ברא"ש בד"ה אסור כו' כר"י והנודר כצ"ל עלי הס"ד:

בר"ן אינו כן הס"ד יקחם הס"ד דלועין הס"ד נינהו הס"ד עלייהו הס"ד משמע הס"ד:

בד"ה באומר כו' בהן ורבנן כצ"ל דקדושין הס"ד:

במשנה מותר בדלועין ור"ע אוסר. ופסק הרמב"ם בפירושו כחכמים. וכתב התוי"ט אבל בחבורו פ"ט פסק כר"ע. לא פסק כר"ע אלא בפלוגתא דהנודר מן הבשר דלקמן (בע"ב) אבל בהך דהכא אדרבה כתב שם בהל' י' בסתם הנודר מן הירק מותר בדלועין. ונדחקו שם הכ"מ והל"מ. ול"נ כיון דהא דפסקינן כר"ע הוא מספיקא כמש"כ הר"ן לקמן והרא"ש בר"פ כל הבשר. ולכן בדלועין דלר"ע גופיה מספקא ליה כמש"כ הר"ן. גם התוס' בר"פ כה"ב כתבו דלא אסר אלא מדרבנן לכן הוי כעין ס"ס להר"ן. וספיקא דרבנן להתוס' משא"כ גבי בשר דלר"ע אסור בודאי כמש"כ הר"ן לקמן והתוס' כאן פסקו לחומרא. והשתא דאתינן להכי דיש חילוק בין בשר לדלועין. י"ל דת"ק דהכא דמתיר בדלועין מודה בבשר דאסור וכסתם מתניתין דר"פ כה"ב ולא סתרי אהדדי ולכן פסק הרמב"ם כתרוייהו. ובזה א"ש טפי הא דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"ע כו' ר"ל בבשר דהא ת"ק דמתניתין איכא למימר דמודה בבשר וא"כ לר"ח מתניתין דמעילה מני. ומשני רשב"ג היא וג' מחלוקת בדבר. ומדויק היטב לישנא דהיא. דר"ל מתניתין דמעילה. וסוגיא דר"פ כה"ב דמוקי למתני' דהתם כר"ע דוקא הוא דלא כאביי. והרמב"ם פסק כוותיה דסוגיא דדוכתא עדיפא ונכון בעז"ה:

גמרא אמר אביי מודה ר"מ כו'. כה"ג אמר עליו לעיל (ז):

ר"ן ד"ה ואית דמפרשי. המתבשל משמע הנך דבעי בישול טובא. מלת טובא נראה מיותר:

בהר"ן ד"ה אמר אביי מודה וכו' דדלועין לא משתמעי. ע' חולין דף קד ע"א תד"ה הא עוף:

הנודר מן הירק מותר בדלועין. הרמב"ם והרע"ב כתבו הלכה כחכמים ונתעורר בזה התי"ט. והרמב"ם בחיבורו פסק כר"ע אך לא כתב דאין לוקין. ולפע"ד הרמב"ם לא גרס אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה אלא גרס אביי אמר וכו' והוא פליג אשינויא וס"ל דאין שום חילוק בין אומר ירקי קדרה עלי או המתבשל בקדרה או שום לשון. ואי משום קושית הש"ס הא מן ירק נדר ובאמת ר"ע לא אסר מן התורה אלא משום חומרא דרבנן בעלמא כיון דבעלמא ס"ל ממלך עליה שליח בר מיניה הוא ולקי מן התורה. משום הכי החמיר הכא לאסור מדרבנן מיהת כיון דמימלך שליח אע"ג דלשון ירק אינו סובל דילועין בשום אופן וכמ"ש ג"כ הר"ן. ונמצא לפ"ז רבנן ור"ע בתרתי פליגי חדא בעלמא במימלך עליה שליח דלר"ע לקי מן התורה וסתם רבי כוותיה ר"פ כל הבשר והלכתא כוותי'. אע"ג דרשב"ג פליג בברייתא לקמן. ותו פליגי בנודר מן הירק רבי עקיבא אוסר בדלועין מדרבנן ובזה ראה רבי דבריהם של רבנן וסתם משנתנו כוותייהו ושנאן בלשון חכמים בלשון דהלכתא כוותייהו בהא מש"ה פסק הרמב"ם בעלמא מידי דמימלך עליו שליח הוה נדר מן התורה ובירק מותר בדלועין כרבנן ואינו מחלק מידי בין אומר ירק המתבשל וכדומה וכשינויא דאביי וזה נ"ל ברור בעזה"י:

והנה הרמב"ם פסק דעוף בשר מעליא הוא ודגים תליא באתרא דמימליך עליה שליח. ומה שתי' בזה הכ"מ ולח"מ צע"ג מר"פ כל הבשר דמנ"ל לאוקמי סיפא כר"ע הא הך תנא ס"ל בשר עוף בחלב אסור וא"כ איקרי בשר אפילו במקום דלא מימליך עליה שליח כלל לדעת לח"מ ומכ"ש לכ"מ דאבשר עוף לא מימליך שליח בסוף אלא בתחלה אע"כ ליתא. והנלע"ד לפמ"ש הראב"ד ומייתיה בחי' רשב"א ס"פ ג"ה דחלב ובשר הוה מב"מ בשמא מדחייב על החלב על אמה"ח ובשר מן החי א"כ רחמנא קריה בשר. וא"כ לפמ"ש התוס' ר"פ הערל גבי הני מוהלין נינהו וכו' דהיכא דאין לשון ב"א מבורר אזלינן בתר לשון תורה וא"כ ה"נ למאי דקי"ל אמה"ח ובשר מן החי נוהג בעוף כבהמה וא"כ רחמנא קריה בשר א"כ לענין נדר בשר הוא. ולא תליא במימלך שליח. וצ"ל ת"ק דרשב"ג דשמעתין דמשמע מיניה דעוף מטעם מימלך הוא ולרשב"ג באמת לאו בשר הוא אינהו ס"ל כר"מ פג"ה דס"ל אין אמה"ח ולא בשר מן החי נוהג בעוף אבל למאי דקי"ל דנוהג בעוף א"כ בשר מעליא הוא ואע"ג דכבד ובני מעים בודאי אמה"ח נוהג בהם ומ"מ תליא במימליך שליח החילוק קל להבין. מ"מ בעוף ברור אצלי דכמ"ש הלח"מ דהואיל ובשר עוף אסור בחלב ה"נ ה"ל בכלל בשר לענין נדר ה"נ לדידי מטעם בשר מה"ח נוהג בעוף. והשתא לק"מ מסוגיא דחולין. דבלא"ה יש להבין התם דקחשיב במתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואגב תנן נמי כנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים ה"ל למיתני נמי כל הבשר אסור באמה"ח ובמה"ח חוץ מדגים וחגבים. בשלמא הא לא קשיא דה"ל למתני כל הבשר טעון מליחה חוץ מדגים וחגבים די"ל הא איכא בני מעים שהם בכלל בשול בב"ח ואינם בכלל מליחה דאין מחזיקים דם בבני מעים. אבל מאמה"ח קשיא ועכצ"ל מתני' ר"מ היא דס"ל אין אמה"ח נוהג בעוף וא"כ שפיר פריך מסיפא דע"כ ר"ע היא ובשר עוף אסור מטעם מימלך שליח. ודגים מותרים ביומא דהקזה. וא"ש. מיהו התם בלא עופות נמי הוה יכול להקשות מכבד וראש ורגלים ובני מעים דלא מיתסרי אלא מטעם מימלך שליח כדמשמע מפלוגתא דרשב"ג ות"ק ורישא בבב"ח ודאי אינהו נמי אסורים לבשל בחלב. וא"כ סיפא הנודר מן הבשר אינהו נמי בכלל וע"כ כר"ע אתיא דהא בשר דסיפא דנדר דומיא דרישא אפילו בכבד ובני מעים. וקשיא רישא דלא כר"ע וסיפא כר"ע ולא צריך לומר דק' דהתם מדיוקא דעוף בסיפא וא"כ א"ש דברי כ"מ ודברי לח"מ וק"ל. אלא דצ"ע הא הרמב"ם אוסר קרבים נמי בכל מקום. וצ"ע ועיין בחי' למס' חולין:

מתני' הנודר מן הירק וכו' ורבי עקיבא אוסר. דקסבר דילועין בכלל ירק: אלא דילועין. מכלל דלאו מיניה הוא: לא מצאתי אלא קיטנית. בתמיה כלומר להכי לא קאמר ליה אלא די דילועין מכלל דדילועין מיניה הוא ולא מין קיטנית: פול המצרי לח. הוי מין ירק: ומותר ביבש. שהוא מין דגן: גמ' אמאי אוסר ר''ע הא מן ירק נדר. ודילועין לא איקרי ירק: ירקי קדרה עלי. ודילועין בכלל ירקי קדרה הן שהרי מתבשלין בקדרה: ודילמא. האי דקאמר ירקי קדרה עלי ירק הנאכל בקדרה עלי קאמר כגון שומים ובצלים שהן נאכלים בקדרה שנותנין אותן בקדרה כדי ליתן טעם בתבשיל: באומר ירק המתבשל בקדרה. דדילועין נמי הן מתבשלין בקדרה ונותנין אותן בשביל תבשיל אבל שומין אין נותנין אותן אלא בשביל טעם ולהכי ר''ע אוסר: דצריך שלוחא לאימלוכי עליה. כגון דילועין כי אמר לשלוחו קח לי ירק אינו מביא לו דילועין אלא אומר לו לא מצאתי אלא דילועין ומימליך עליה וקאמר ליה דרוצה אתה שאביא לך דילועין וכהאי גוונא לאו מיניה לפיכך כי נדר בירק מותר בדילועין: ורבי עקיבא סבר כו'. מדקאמר ליה לא מצאתי אלא דילועין ולא אמר לא מצאתי אלא קיטנית אלמא דילועין מין ירק הוא: מודה רבי עקיבא. אע''ג דאוסר בדילועין אם אכל דילועין אינו לוקה דקסבר ליכא מלקות דלא יחל דברו הואיל וצריך לאימלוכי ביה עלה: מתניתין. דמעילה דשליח מעל דלא כר''ע דקתני סיפא לא עשה שליחותו שליח מעל: אמר לשלוחו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד שליח מעל. דלא עשה שליחותו דאין כבד בכלל בשר: ואי ר''ע. הא אמר כבד בכלל בשר הוי דמילתא דמימליך עלה שליח מיניה הוא וה''נ אע''ג דלא אימליך השתא אורחיה הוא לאימלוכי דכי אמר לו תן בשר לאורחין ולא היה לו בשר אלא כבד דרכו לומר אין לי אלא כבד וכמאן דמימליך דמי: למעול בעל הבית. דהא עשה שליחותו:

מתני' הנודר מן הירק אסור בדילועין. והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. ואין לוקחם מיד אלמא לא קרי להו אינשי ירק: אמר להם כך הדבר. כלומר משם אני מביא ראיה: אסור בפול המצרי. דלכולי עלמא הוי בכלל ירק: ומותר ביבש. דלא מיקרי ירק: והא מן ירק נדר ולמה אסור . בדלועין שהם פירי: באומר ירקי קדירה עלי. כשדרכם לבשלם והני דרכם לבשלם: ודלמא ירק הנאכל בקדירה קאמר. כגון שומין ובצלים שהוא נאכל בקדירה כגון ליתן טעם בתבשיל: באומר ירק המתבשל בקדירה. מפני שהוא קשה וקסבר ר''ע דלועין בכלל ירק המתבשלים בקדירה: וצריך לאימלוכי. דאין לוקח אותן בסתם (כיון) [עד] דאימליך עליה: מודה הוא לענין מלקות. בל יחל שאינו לוקה דמספקא ליה אי דלועין בכלל ירק ומספיקא [לא] אמר למילקיה: תנן התם. פרק בתרא דמעילה (דף כ.): בעה''ב מעל. דגמרינן חטא חטא מתרומה מה התם ע''י שליח אף הכא ע''י שליח אע''ג דבעלמא אין שליח לדבר עבירה: ונתן להם כבד. דכבד לאו מין בשר וכי אמר לשלוחו קח לי בשר ולא מצא אלא כבד לא מימליך עליה וכששולחו לבקש בשר אינו חוזר ואומר לא מצאתי אלא כבד אלא אומר לא מצאתי בשר כלל: מיניה הוא. ועשה שליחותו ולמעול בעה''ב וקשה דרבי עקיבא מודה דאין לוקה דמספקא ליה אי מידי דמימליך עליה מיניה הוא ונראה דלא קשה כלל דדוקא בדלועין דלאו ירק הוא אלא פירי מספקא ליה אבל במידי אחרינא פשיטא ליה דמימליך עליה ומיניה הוא וי''מ דהיינו הא דמשני מי לא מודה ר''ע דצריך לאימלוכי ביה ומן הדין הוא דאינו מינו ולהחמיר אר''ע [דמינו הוא] אבל לא למעול דהאמר לעיל שאינו לוקה ול''נ דא''כ שליח אמאי מעל כיון דמספקא ליה אם מינו [הוי או] אינו מינו א''כ עשה שליחותו ולכ''נ דודאי הפירוש כך הוא מי לא מודה ר''ע דצריך לימלוכי ביה דבסתם אין השליח לוקח אם אין שואל למשלח אם יחפוץ הילכך במעילה כיון דשליח לא נמלך לא הוי עשה שליחותו ולכך מעל השליח כי נמי הוי מינו לגמרי וקושיא דלמעול בעה''ב נתרץ בע''ה כמו שפירשתי והר''ם היה אומר דלמעול בעל הבית לאו דוקא אלא כלומר לא ימעול שליח וכדפרישית דשמא עשה שליחותו ומשני לא מודה דצריך לאימלוכי כדפרישית:

ר"ן
מתני' הנודר מן הירק מותר בדילועין כו'. דלא הוי ירק אלא פרי ואית דמפרשי דסתם ירק נאכל כמות שהוא חי ודלועין אינן כן: והוא אומר לא מצאתי אלא דילועין. אלמא לא מיקרו ירק דאי מיקרו ירק יקחם: אמר להם כן הדבר. מזה אני מביא ראיה לאסור דלועין: אסור בפול המצרי לח. דכל שהוא לח ירק הוי: גמ' והא מן ירק נדר. לרבי עקיבא פריך היכי אסר בדילועין דהא מן ירק נדר ודילועין לאו ירק נינהו אלא פרי דבשלמא פול המצרי א''ל דכיון שעושים ממנו דגן כשהוא יבש ומקמי הכי לא עד ההיא שעתא ירק הוי ולא פרי אלא דלועין קשיא ואף ע''ג דר''ע יהיב טעמא דמימליך עליה שליח לא סגי ליה ההוא טעמא כיון דמן ירק נדר ודלועין לאו ירק נינהו: אמר עולא באומר ירקי קדרה עלי. וכיון דמייתר לישניה למיכלל דלועין אתי כיון דמימלך שליחא עלייהו: ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר. דכיון דדלועין ליתנהו בכלל ירק לית לך לרבויינהו מייתורא דלישניה אלא מאי דליכא לספוקי דמשתמע מיניה כגון שומים ובצלים הבאים להטעים את הקדרה אבל דלועין לא משתמעי מיניה דירק קדרה להטעים את הקדרה משמע: באומר ירק המבושל בקדרה עלי. וכל כה''ג סבירא ליה לרבי עקיבא דכיון דדלועין ממליך שליחא עלייהו אסור בהן ורבנן סברי דכיון דצריך לאימלוכי עלייהו לאו מיניה הוא וקיי''ל כר' עקיבא כמו שנפרש לפנינו בס''ד הילכך נודר מן הירק אינו אסור בפרי האדמה אמר ירק קדרה עלי אסור בפירות האדמה הבאים להכשיר המאכל כשומים ובצלים ומותר בדלועין אמר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בכל פירות האדמה דמימלך שליחא עלייהו כי אמר ליה משלח ירק. ואית דמפרשי והא מן ירק נדר דסתם ירק נאכל כמות שהוא חי ואמר עולא באומר ירקי קדרה עלי דכיון דאמר הכי אפילו ירק המתבשל בכלל ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר דכיון דסתם ירק נאכל כמות שהוא חי ואמר ירקי קדרה לרבויי אתא ירק הנאכל חי ובקדרה כגון שומים וחזרת אבל דילועין שאין נאכלין חיים כלל לא ופרקינן המתבשל בקדרה עלי דכיון דאמר המתבשל משמע הנך דבעו בשול טובא ואין דרכן לאכלן חיים כדלועין. ונמצא עכשיו לפי דרך זה דנודר מן הירק אסור בירק הנאכל כמות שהוא חי בלבד ומותר בכל מה שמתבשל אע''פ שלפעמים נאכל חי אמר ירקי קדרה עלי אסור אף באותן שנאכלין חיים ומבושלין אבל לא באותן שאין נאכלין אלא מבושלין אמר ירק המתבשל בקדרה אסור אף באותן שאין נאכלין בלא בשול: אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות שאינו לוקה. דכיון דדלועין לא משתמעי בהדיא אלא מרבוייא דלישניה אע''ג דממליך שליחא עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי: תנן התם. מתני' היא במסכת מעילה (ד' כ.): השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. דאע''ג דקיי''ל אין שליח לדבר עבירה שאני מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה כדאיתא בפ''ב דקדושין (דף מב:): לא עשה שליחותו שליח מעל. דאדעתא דנפשיה קעביד: מאן תנא אמר רב חסדא מתניתין. כולה דלא כר' עקיבא כלומר מאן תנא האי דמפרש ואזיל דאמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד מיקרי לא עשה שליחותו דלא כרבי עקיבא דהא דתנן תן בשר לאורחים וכו' סיפא דההיא דהשליח שעשה שליחותו היא ומסיפא קאמר דאתיא דלא כר''ע דאילו רישא ודאי דברי הכל היא אבל סיפא דהויא פירושא דרישא דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר דכל מילתא דמימליך שליח מיניה הוא והא עביד דמימליך מבשר לכבד הלכך עשה שליחותו מיקרי ולמעול בעל הבית דנהי דאמרינן לעיל דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה הא פרישית דדוקא במידי דלא משתמע אלא מריבויא כדלועין אבל כבד מכלל בשר בלא ריבויא הילכך כי אמר ליה בעל הבית תן להם בשר ונתן להם כבד למעול בעל הבית ולא למעול שליח:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד