לא שנו שמותר בירקות גינה בשביעית אלא במקום שאין מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ, ואז הכל משתמשים בשביעית רק בירקות השדה. אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ לארץ, שאין שביעית נוהגת בחוץ לארץ — אסור גם בירקות גינה בשנה השביעית.

ומעירים: הרי זה כתנאי [כמחלוקת תנאים] בענין זה: אין מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ, ר' חנניה בן גמליאל אומר: מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ. ושואלים: מאי טעמיה דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] אין מביאין? אמר ר' ירמיה: חוששים משום גוש אדמה של אדמת העמים שהיא מטמאה, שלא יביאו אותו יחד עם הירקות לארץ ישראל, ויגרום בה טומאה.

א משנה הנודר מן הכרוב — אסור באיספרגוס שהוא מין כרוב, אבל הנודר מן האיספרגוס — מותר בכרוב.

הנודר מן הגריסין (פול שגורסים, שוברים לחתיכות) — אסור במקפה (מרק עבה שעושים מגריסים), ור' יוסי מתיר. ולכל הדעות הנודר מן המקפה — מותר בגריסין עצמן. הנודר מן המקפה — אסור בשום שבתוכה שהוא חלק מהמרכיבים של המקפה, ור' יוסי מתיר. הנודר מן השום — מותר במקפה.

הנודר מן העדשים — אסור באשישים שהם מיני מאכל הנעשים מעדשים, ור' יוסי מתיר. והכל מודים שהנודר מן האשישים מותר בעדשים.

אמר "קונם חטה חטין שאני טועם" — אסור בהן בחיטים בין בצורת קמח בין הפת שנאפתה מהן. אמר "קונם גריס גריסין שאני טועם" — אסור בהן בין חיין בין מבושלין. ר' יהודה אומר: אם אומר "קונם גריס או חטה שאני טועם" מותר לכוס (לכסוס, לכרסם אותם) כשהם חיים (בלתי מבושלים), משום שאין דרכם להיאכל כך, ולא על דעת כן נדר.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן גמליאל אומר: אמר "חטה שאני טועם" — אסור לאפות ולאכול פת מקמח חטה, ומותר לכוס (לכסוס, לכרסם) חטה. אמר "חטים שאני טועם" — אסור לכוס ומותר לאפות, כי לשון זו מתייחסת דווקא לחיטים בגרגריהן. "חטה חטין שאני טועם" — אסור בין לכוס בין לאפות.

וכן, אם אמר "גריס שאני טועם" — אסור לבשל, שכך נקרא תבשיל של גריסים, ומותר לכוס, לכרסם אותם כשהם חיים. אמר "גריסין שאני טועם" — אסור לכוס ומותר לבשל. "גריס גריסין שאני טועם" — אסור בין לבשל בין לכוס.