א גמרא שיטת ר' יוסי במשנה היא שהנודר מן החלב אסור בקום. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הנודר "מן העדשים" — אסור באשישים (מאכלים הנעשים מעדשים), ור' יוסי מתיר. ומכאן שר' יוסי אינו סבור שכל דבר הבא ממה שנדר ממנו נאסר גם כן, ובניגוד לדבריו ביחס לקום של חלב!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כמקומו וחכם זה כמקומו]. באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא [במקומם של חכמים קוראים לחלב חלב, ולקום קום], ואילו באתריה [במקומו] של ר' יוסי לקומא נמי קרו ליה "קומא דחלבא" [לקום גם כן היו קוראים לו "קום של חלב"], וכיון שקרוי על שם החלב, לכן הנודר מן החלב אסור גם בקום.

תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן החלב — מותר בקום, מן הקום — מותר בחלב. הנודר מן החלב — מותר בגבינה, מן הגבינה — מותר בחלב. הנודר מן הרוטב — מותר בקיפה, מן הקיפה — מותר ברוטב. אם אמר "בשר זה עלי" — אסור בו וברוטבו ובקיפו.

הנודר מן היין — מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אמר: "קונם יין זה שאיני טועם" ונפל יין זה לתוך התבשיל, אם יש בו בתבשיל טעם יין — הרי זה אסור, שכיון שאמר "שאני טועם" הרי טועם טעם יין גם כשהוא בתערובת.

ב משנה הנודר מן הענבים — מותר ביין. הנודר מן הזיתים — מותר בשמן. אמר "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" — אסור גם בהן וגם ביוצא מהן.

ג גמרא על האמור במשנה: "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" — אסור בהם וביוצא מהם, בעי [שאל] רמי בר חמא: האם אסרו לו את היוצא מהם משום שאמר "אלו" דוקא, או משום שאמר "שאיני טועם" דוקא?

ושואלים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר ש"אלו" דוקא, אם כן "שאיני טועם" למה לי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: דאף על גב [שאף על פי] שאמר "שאיני טועם", אי [אם] שאמר קודם לכן "אלו" — מיתסר [נאסר] ביוצא מהם, ואי [ואם] לא — לא, אינו נאסר. ואם כן, אין פתרון לשאלה זו מלשון המשנה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: אמר "קונם פירות האלו עלי", או אמר "קונם הן לפי" — אסור בחילופיהן ובגידוליהן, ונדייק: הא [הרי] יוצא מכאן שביוצא מהן מותר! ומכאן אפשר להוכיח שהאיסור ביוצא מהם הוא משום שאמר "איני טועם", שהרי כשאמר "אלו" לא נאסר ביוצא מהם!

ודוחים: הוא הדין שאפילו ביוצא מהן אסור. והא עדיפא ליה לאשמועינן [ודבר זה היה עדיף לו להשמיע לנו] שחילופיהן כגידוליהן דמי [הם נחשבים] ואף אלה אסורים, למרות שאין בהם דבר מממשותו של האיסור הראשון.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מהמשכה של אותה משנה: האומר "שאיני אוכל", או שאמר "שאיני טועם" — מותר בחילופיהן ובגידוליהן, ונדייק: הא [הרי] היוצא מהן — אסור, ומכאן ש"אלו" דווקא! ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, שכן יש לומר כי איידי [על ידי, מתוך] שלא נסיב ברישא [הביא בראשה] של משנה זו "יוצא מהן" לא נסיב נמי בסיפא [הביא גם כן בסופה] "יוצא מהן", אף שגם בהם הוא מותר, ואין לדייק מהעדרה של הזכרה זו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו שאמר ר' יהודה: מעשה ואסר ר' טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו, עם הבשר. אמרו לו: אימתי — בזמן שאמר "בשר זה עלי", שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, ויש בו בנותן טעם מן הדבר שנדר ממנו — הרי זה אסור. ומכאן שממה שאסר דבר מסויים עליו ("זה", "אלו") — נאסר ביוצא ממנו.

ומסבירים: ב"אלו" לא קא מיבעיא לן [נשאלה לנו] שדוקא הוא, ולשון זו ודאי מספיקה לאסור את היוצא ממנו. כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה, היה זה האם ב"שאיני טועם" דוקא, האם אף לשון זו לבדה קובעת איסור ביוצא ממנו, או לאו דוקא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: "דג דגים שאיני טועם" — אסור בהן, בדגים, בין שהם גדולים בין שהם קטנים, בין חיים בין מבושלים, ומותר בטרית טרופה ובציר. משמע שהביטוי "שאיני טועם" אינו אוסר גם את הציר היוצא מהן.

אמר רבא: אין מכאן הוכחה, כיון שאפשר לפרש וכבר יצא מהן. שאין מדובר שם בציר שיצא מן הדגים לאחר שאסר אותם על עצמו, אלא בציר שיצא קודם לכן, והציר הזה לא נכלל בלשון "דגים" שנדר בה. ואם כן, אין פתרון מלא לשאלתו של רמי בר חמא.