נדרים נב ע"א

נדרים נב ע"א - Steinsaltz

is permitted to eat gravy and sediments of boiled meat [kifa]. But Rabbi Yehuda maintains that he is prohibited from eating them.

Rabbi Yehuda said: There was an incident where one took such a vow and Rabbi Tarfon prohibited us from even eggs that were cooked with meat. The Rabbis said to him: Indeed so, but when is this the halakha? When he says: This meat is forbidden to me, referring to a specific piece of meat. This is because in the case of one who vows that an item is forbidden to him, and it becomes mixed into another item, if the latter contains an amount of the forbidden food that gives it flavor, i.e., the forbidden food can be tasted in the permitted food, the mixture is forbidden. However, if one vows that meat in general is forbidden to him, without specifying a particular piece, only the meat itself is forbidden, not the gravy, sediments, or eggs cooked with that meat.

Likewise, one who vows that wine is forbidden to him is permitted to eat a cooked dish that has the flavor of wine. However, if he said: This wine is konam for me, and for that reason I will not taste it, and the wine fell into a cooked dish, if the dish contains an amount of the wine that gives it flavor, it is forbidden.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

א. הנודר מן הבשר, הרי הוא מותר ברוטב של הבשר, ובקיפה - הפרשה דקה של בשר הנקפית בשולי הקדירה.

ב. כי דברים אלו אינם נקראים בשר בלשון בני אדם.

ורבי יהודה אוסר את הרוטב והקיפה לנודר מן הבשר, לפי שיש בהם טעם שיצא מהבשר הנדור, ולכן הם בכלל בשר.

אמר רבי יהודה: מעשה שהיה, שנדרנו מן הבשר, ואסר עלינו רבי טרפון ביצים שנתבשלו עמו עם הבשר בקדרה אחת.

ומוכח, שהנודר מן הבשר אסור אפילו בדבר המתבשל עם הבשר ובולע לתוכו את טעם הבשר, ואם כן גם ברוטב וקיפה אסור, שהרי יש בהם טעם בשר.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: כן הדבר, שהדין כרבי טרפון,

אבל דבריו אינם סותרים לשיטתינו, כי לא אסר רבי טרפון את הטעם היוצא מן הבשר.

אלא אימתי אסר רבי טרפון את הטעם היוצא מן הבשר, דווקא בזמן שיאמר "בשר זה עלי", שאסר את הבשר המונח לפניו, שבאופן זה החשיב את הבשר כחתיכת איסור, ואסור גם כל היוצא ממנו,

היות שכך הוא הדין:

שהנודר מן הדבר המסוים, והדבר שנדר ממנו נתערב בדבר אחר, שמותר בו -

אם יש בו בדבר הנדור שנפל לתערובת, בכדי נותן טעם - שיש בו שיעור כדי ליתן טעם בדבר ההיתר שנתערב בו (ושיעורו - אחד משישים מהתערובת), אסור הנודר מכל התערובת, כיון שיש בתערובת טעם שיצא מהדבר הנדור.

אבל אם אין בדבר הנדור שנפל לתערובת, שיעור של אחד משישים, שהוא שיעור של נותן טעם, הדין שהתערובת מותרת ^[1].

וכל זה בנודר מדבר מסוים, אבל הנודר מבשר סתם, אינו אסור אלא בבשר ממש, ומותר בכל המתבשל עמו, ואף ברוטב ובקיפה.

ב. הנודר מן היין, מותר בתבשיל שנתערב בו יין ויש בו טעם יין, שהרי הוא נדר מיין, ותבשיל זה אינו יין, וכדעת חכמים לעיל לגבי בשר, שהיוצא מן הדבר הנדור מותר, באופן שלא נדר מדבר מסוים.

ג. אבל אם אמר: קונם יין זה שאני טועם, שאסר יין מסוים שהיה מונח לפניו, ונפל לתוך תבשיל, כיון שאסר יין מסוים, לכן גם היוצא ממנו אסור, ולכן הדין, שאם יש בו ביין שנפל לתבשיל שיעור של בנותן טעם [בכדי ליתן טעם בתבשיל], הרי תבשיל זה אסור לנודר, כיון שיש בו טעם היוצא מן היין האסור עליו.

הערות

^[1] הקשו רבותיו של הר"ן, מדוע באופן שאין בדבר הנדור שנפל לתערובת שיעור של נותן טעם, התערובת מותרת? והרי יש דין, שכל דבר איסור שיש לו אופן מסוים של היתר, אם נתערב בדבר אחר, אפילו אם התערובת היא פי אלף מהדבר האסור, אינו ניתר, כיון שיש לדבר האסור אופן שהוא מותר, לכן אין להקל ולהתיר את התערובת. (דוגמא לכך: ביצה שנולדה ביום טוב, אסורה ביום טוב, ואפילו אם נתערבה בתוך אלף ביצים, כל התערובת אסורה, כיון שיש לה אופן של היתר, שמותרת ביום חול). ואם כן קשה, שהרי איסור נדר זה דבר שיש לו מתירים, כמו שיתבאר לקמן (נט, א) שהחכם מתיר את הנדר, אם כן צריך להיות הדין שדבר הנדור, אפילו אם נתערב באלף לא בטל איסורו. ותירצו, שדין כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, הוא דווקא בנתערב האיסור במינו, שעדיין שמו עליו ולא נתבטל מציאות האיסור. אבל אם נתערב בדבר שאינו מינו, בטל בשישים, אפילו אם יש לו מתירין, כיון שאינו מורגש, ונתבטל מציאותו, וכאילו אינו. אבל הרי"ף כתב לגבי פת שאפו אותה בתנור יחד עם צלי, שהפת קלט את ריח הצלי, ואסור לאוכלו עם מאכל חלבי, ואף על פי שריח איסור אינו אוסר, אבל כיון שהריח של הצלי היא דבר שיש לה מתירין, שיכול לאוכלו בלא חלב, לכן אוסר את הפת מלאוכלו עם חלב. ומוכח מהרי"ף, שאפילו אם נתערב מין בשאינו מינו, שהרי הפת אינה ממין הבשר, בכל זאת, לא אומרים שהריח שבפת בטל כשיש לו מתירין. וקשה מסוגייתינו, שמשמע ממנה כי מין בשאינו מינו בטל אפילו בדבר שיש לו מתירין. ומיישב הר"ן, על פי ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן האם מן במינו בטל או לא, שכתוב בתורה ביום הכיפורים, שצריך הכהן הגדןל לערב את דם הפר ודם השעיר הפנימי: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר". והרי דמו של הפר מרובה, והיה צריך דם השעיר להתבטל בו, ואף על פי כן קוראת התורה לדם השעיר המעורב בדם הפר "דם השעיר". ולומד מזה רבי יהודה, כיון שהדמים הם מין במינו, לכן לא בטל דם השעיר, ומבאר הר"ן, שרבי יהודה סובר, שכל דבר שהוא דומה לחברו, כשנתערב בו, אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו. ולכן כשנתערב מין במינו אינו בטל. אבל רבנן (שכשיטתם אנו נוקטים) סוברים, שבדין ביטול אין לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקם בדין האיסור וההיתר, ולכן מין במינו שהם איסור בהיתר, אינם דומים זה לזה, כיון שהאחד הוא איסור והשני הוא היתר. והטעם שדם הפר אינו מבטל את דם השעיר, כיון ששניהם דומים בהיתרם, ששניהם כשרים לזריקה. ולפי זה מבאר הר"ן, שיש חילוק בין דבר איסור שיש לו אופן של היתר עכשיו, לבין דבר איסור שיש לו אופן של היתר בזמן אחר. דבר שיש לו מתירין לאחר זמן (כמו אצלנו בנדרים) יש לו רק דמיון קצת להיתר, לכן סוברים רבנן, שרק בצירוף הדמיון של מין במינו, אינו בטל. אבל דבר שיש לו מתירין עכשיו, דומה יותר להיתר, והוי כמו היתר בהיתר, ולכן גם בלא שיהיה מין במינו, לא בטל. ולפי זה מבואר החילוק שבין דברי הרי"ף למשנתינו, שהרי"ף דיבר בריח של בשר שנתערב בפת, שהוא דבר שיש לו מתירין עכשיו, ולכן אינו בטל אפילו בשאינו מינו, אבל משנתינו מדברת בדבר הנדור שנתערב, שהוא דבר שיש לו מתירין רק לאחר זמן כשיתירו החכם, ולכן בשאינו מינו בטל בשישים. זהו שיטת הר"ן, אבל שיטת רש"י בפ"ק דביצה, שהטעם שדבר שיש לו מתירין לא בטל, משום שאומרים בו, "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר". ולכאורה צריך ביאור בדברי רש"י מדוע במין בשאינו מינו לא אומרים את הסברא של "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר" כמו שמבואר במשנתינו שדבר הנדור שהוא דבר שיש לו מתירין, בטל בשישים במין בשאינו מינו. ומבאר הקהילות יעקב את שיטת רש"י, שהטעם שדבר שיש לו מתירין בטל בנתערב במין בשאינו מינו. ולא אומרים בו "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", משום שבנתערב בשאינו מינו אינו נחשב כלל אכילת איסור. וכמו שמבואר ברמב"ם בספר המצוות (מל"ת קפ"ז) שעיקר איסור אכילה הוא ההנאה שנהנה מאכילתו, ולפי זה אכילה שאין בה הנאה כלל, אין בה איסור. ולכן כשנתערב מין בשאינו מינו בפחות מנותן טעם, גם בלא דין ביטול אין בו איסור, כיון שאין האיסור מורגש ואין ממנו הנאה כלל, מה שאין כן במין במינו, שטעמו מורגש ולא בטל טעמו, יש להתירו רק מתורת ביטול, ולכן כשדבר האיסור הוא דבר שיש לו מתירים, אומרים בו "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר".

מותר ברוטב (מרק) ובקיפה (מקפה עבה של בשר), ור' יהודה אוסר.

אמר ר' יהודה: מעשה ואסר עלינו ר' טרפון אפילו בביצים שנתבשלו עמו, עם הבשר. אמרו לו: כן הדבר, אבל אימתי — בזמן שיאמר "בשר זה עלי", שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו באחר בנותן טעם מן האיסור — אסור. אבל אם נודר "מן הבשר" סתם — אין כוונתו אלא לבשר עצמו.

הנודר מן היין — מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. ואם אמר "קונם יין זה שאני טועם" ונפל היין לתבשיל, אם יש בו בתבשיל לאחר נפילת היין בנותן טעם יין — הרי זה אסור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is permitted to eat gravy and sediments of boiled meat [kifa]. But Rabbi Yehuda maintains that he is prohibited from eating them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלי ר"ט ביצים שנתבשלו בתוכו. פי' מפני רוטב הבשר שנתערב בהן:

אמרו לו כן הדבר. פי' לפעמים הוא כדבריך אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי פי' דזה משמע כל היוצא כדכתיבנא לעיל:

שהנודר מן הדבר. פי' מדבר מסויים ונתערב ממנו בדבר אחר של היתר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור ומינה דהיכא דלא קאמר זה אלא בשר סתם אע"פ שיש בו בנותן טעם ה"ז מותר וכדאיתא בסמוך ומסתברא דליכא אלא טעמו ולא ממשו כגון שנמצא *שם או שבשל ירקות בקדרה בת יומא של בשר וזה דין נכון:

הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. פי' כיון שנדר מן היין סתם דליכא אלא טעמו ולא ממשו:

אמר קונם יין [זה] שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם אסור ואמרינן לקמן בגמרא דכל היכא דקאמר זה אע"ג דלא אמר שאני טועם אסור בכל היוצא ממנו וכדתנן במתני' ברישא אימתי בזמן שאמר בשר זה ודוקא במה שנתערב ממנו אחרי כן דלא סגיא אלא בהכי מכיון דקאמר זה ובהאי אסר נפשיה בלחוד ולא במה שכבר פירש ונתערב בדברים אחרים ואפילו משאר יין שבחבית שפירש משם (אח"כ) מותר וזה פשוט אבל היכא דלא קאמר זה אלא דקאמר בשר שאני טועם יין שאני טועם מיבעיא לן אי מיתסר ביוצא ממנו כיון דקאמר שאני טועם [או דלמא] (א) למפטר נפשיה בהנאה מיניה ולא איפשיטא ובדיעבד לא לקי על היוצא ממנו ואפי' למ"ד טעמו ולא ממשו דאורייתא דהא לא אסר נפשיה מיניה אבל לכתחלה אסור ביוצא ממנו ובתערובתו ודוקא בשנתערב אח"כ ולא במה שנתערב כבר דבשעתא דנדרא לא הוה מקרי בשר ולא יין ואיהו לא נדר אלא שלא יטעום בשר ויין ולא היו אלו בכלל. וי"א דבהא דלא אמר זה ואמר שאני טועם לחוד כל טעימה של אלו אסר עליו (ב) את"ל שנאסר בתערובתו ואפילו בתבשיל שכבר היה בו יין כיון שיש בו טעם יין ודבריהם אמת אילו אמר יין שאני טועם אבל (ג) זה שאמר יין שאני טועם ליכא למימר הכי לפום עניות דעתי ומתני' נמי דקתני יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל דמשמע שנפל אח"כ דאי לא ליתני אסור בתבשיל שיש בו יין אלא דאיכא למימר במתני' משום דקאמר זה הוא דבעי' נפל אח"כ אבל (ד) כשאתה טועם לחוד אפילו נפל קודם לכן כנ"ל:

מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב הנקפה בשולי הקדרה דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר:

ר' יהודה אוסר. דכיון שיש בו טעם בשר אסור:

אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שויה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו ובהנאתו אבל כשאמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:

מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. כרבנן דרבי יהודה:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אמר קונם יין זה שאיני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן אמר קונם זתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וכיוצא בהם הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מן הסתווניות מותר בחומץ סתווניות ר' יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו ונדר ממנו אסור ביוצא ממנו וחכמים מתירין הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתווניות מן הכרשין מותר בקפלוטות מן הירק מותר בירקות שדה שהוא שם לווי הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב מן הגריסין אסור במקפה ר' יוסי מתיר מן המקפה מותר בגריסין מן המקפה אסור בשום ר' יוסי מתיר מן השום מותר במקפה הנודר מן העדשים אסור באשישין ר' יוסי מתיר מן האשישין מותר בעדשים חטה חטין שאיני טועם אסור בהן בין קמח בין פת גריס גריסין שאיני טועם אסור בהן בין חיין בין מבושלין ר' יהודה אומר קונם גריס וחטה שאיני טועם מותר לכוס חיין אמר הר"ם תנא קמא יאמר הנודר מן התמרים מותר בדבש התמרים להיות התמרים מוכשרין לאכילה ונאמר שהוא לא כיון אלא לזה הדבר לפי מה שהוא עליו וחכמים אומרים אפילו היה הדבר אשר נשבע עליו לא יכשר לאכול בשום פנים שהיה נראה שלא יכוין אלא לדבר היוצא ממנו אעפ"כ הנה הוא מותר ביוצא ממנו כמו הסתוניות והם פירות הסתו ואלו ענבי הסתו אינם מוכשרים לאכילה ויעשו מהם חומץ והלכה כחכמים פירוש שם לווי שם סמוך ר"ל שלא יודע כי אם בסמיכות והוא אמנם נשבע על דבר אשר יכונה בשם זה בלתי סמיכות שומשמין הם הסמסם וכרשין הכרתי וקפלוטות הם הכרתי המדברי פירוש אספרגוס יקראו המים אשר יושלקו בהן הכרוב וגריסין שם נופל על הפולין הטחונין ומקפה שם התבשיל ויהיה בו מה שיהיה הלא נראה יקראו הפולין מקפה של גריסין ואשישין העדשין הטחונין ואין הלכה כר' יוסי בכל זה כבר אמרנו כי סמיכות הדבר אם קבוצו יורה על הגודל והרבוי ואין הלכה כר' יהודה ולא תשכח בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

אמר המאירי הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין ר"ל הואיל וביין סתם נדר אבל אם אמר קונם יין זה שאני טועם הואיל ועל יין זה בפרט נדר אם נפל לתבשיל כל שיש בו בנותן טעם אסור כמו שביארנו למעלה ואם נתערב במינו אוסר בכל שהוא שהרי דבר שיש לו מתירין הוא שהרי יכול לישאל עליו ובמינו מיהא לא בטיל כמו שביארנו למעלה:

הנודר מן הענבים מותר ביין ר"ל אפילו חדש וכל שכן שהנודר ביין מותר בענבים כל שלא נדר בנזירות סתם נדר מן הזתים מותר בשמן וכל שכן שאם נדר בשמן שמותר בזתים ואף זו דוקא בשנדר בסתם ענבים או בסתם זתים אבל נדר בפרט על אלו כגון שאמר קונם ענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהם ולפי מה שיתבאר בגמרא לא סוף דבר כשאמר שתי לשונות אלו ר"ל אלו ושאני טועם אלא אף באלו לבד ר"ל שאמר קונם ענבים אלו עלי או שאני טועם לבד כגון שאמר קונם ענבים שאני טועם אסור אף ביוצא מהן:

הנודר מן התמרים מותר בדבש הזב מהו והוא הדין שאם נדר בדבש הזב מהם שמותר בהם מן הסתוניות והן ענבים שאין מתבשלים ומיץ שבהן נעשה כמין חומץ לשעתו מותר לחומץ ר"ל אף בחומץ היוצא מהן ור' יהודה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו כגון זה שקורין אותו חומץ של סתוניות וכן הדבש היוצא מן התמרים שקורין אותו דבש אף ביוצא ממנו אסור וחכמים מתירין ר"ל אם לא אמר אלו או שאני טועם והלכה כחכמים:

הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין ופירשו בגמרא דוקא בארץ ישראל שאין קורין שמן סתם אלא לשמן זית אבל בבבל הדבר בהפך שאסור בשל שומשמין ומותר בשל זתים ובמקום שמשתמשין בשניהם אסור בשניהם ואפילו היו רוב בני העיר משתמשין באחד יותר מן האחר אין הולכין בו אחר הרוב אלא דנין להחמיר לאסור את שניהם אלא שאינו לוקה על אותו של מיעוט מן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתוניות הואיל ואינו קרוי חומץ סתם:

ועכשו הוא מתחיל בענין החלק הרביעי והוא שאמר מן הכרישין ר"ל כרתי מותר בקפלוטות והם מין כרתי שהן קטנים ביותר ויוצאין בהרים שבארץ ישראל אלא שמכל מקום אין קורין להם כן מן הירק מותר בירקות שדה שאין קורין ירק סתם אלא בשל גינה אבל בשל שדה אין קורין אותן אלא בשם לווי ר"ל ירקות של שדה מן הכרוב אסור באיספרגוס והוא מרק שנתבשל בו אי זה ירק ובמשנה זו פירושו שנתבשל בו הכרוב והרי הוא נכלל בשם הכרוב בלא שם לווי אבל הנודר מן האיספרגוס מותר בכרוב שאין הכרוב נזכר בשם האספרגוס נדר בגריסין אסור במקפה והוא התבשיל העשוי מגריסין ור' יוסי מתיר והלכה כתנא קמא אבל הנודר מן המקפה מותר בגריסין נדר מן המקפה אסור בשום המתבשל בתוכה שהכל בכלל מקפה ור' יוסי מתיר והלכה כתנא קמא אבל הנודר משום מותר במקפה שלא נתכון אלא לשום יבש שלא נימוח מן העדשים אסור בחסיסין והוא קמח של חמשת המינין מעורב עם קמח עדשים ועושין מהן פת ור' יוסי מתיר והלכה כתנא קמא הא מן החסיסין מותר בשל עדשים ויש גורסין במקום חסיסין אשישין ומפרשין בה פסולת העדשים:

חטה חטים שאני טועם ר"ל שאמר שתי לשונות אלו חטה חטים אסור בין בקמח בין בפת ופרשו בגמרא שאף הוא אסור לכיס בעודן חיים אבל אם אמר חטה שאני טועם פרשו בגמרא שאסור באפוי ופירשו בתלמוד המערב הטעם דארחיה דבר נשא מחמי פיתא נקיה ואמר בריך דברא הדא חיטתא ומכל מקום מותר הוא לכוס וחטין שאני טועם אסור לכוס ומותר באפוי:

גריס גריסין שאני טועם ר"ל שאמר שתי לשונות אלו אסור בהן בין חיין בין מבושלין אבל אם אמר גריס לבד ר"ל גריס שאני טועם אסור לבשל ומותר לכוס ואם אמר גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוהו הלכה פסוקה היא אלא שאתה צריך לזכור בכולה כלל מה שאמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לפי המקום ולפי הזמן ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה פירוש דבשר אסר עילויה והני לאו בשר נינהו ורבי יהודה אוסר. אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלינו רבי טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו כלומר עמו מפני הרוטב שלו שנתערב בהם. אמרו לו כן הדבר כלומר דזימנין דיוצא ממנו אסור. אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי פירוש דמדקאמר זה משמע הוא וכל מה שבתוכו. שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בנותן טעם הרי זה אסור פירוש ומיהא משמע דאפילו באומר זה אם נתערב מן הדבר הנדור בתוך ההיתר לא מיתסר אלא אם כן נותן בו טעם ואם נדר סתם ולא אמר זה כגון שאסר עליו בשר או יין אם נתערב ממנו בתוך ההיתר אף על פי שיש בו טעם יין מותר כדקתני בסמוך. הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין פירוש דאיהו מיין נדר והאי תבשיל לאו יין הוא הילכך אפילו בתבשיל שנפל בו יין אחר נדרו מותר. אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור פירוש והוא הדין בשלא אמר זה הואיל ואמר שאני טועם דכיון שטעם היין אסר על עצמו כל זמן שיש בתבשיל טעם יין אסור. ובנודר סתם שלא אמר שאני טועם הוא דאיכא לאיפלוגי בין אמר זה לשלא אמר זה כדאמרן במתני' דלעיל אבל בשאמר שאני טועם אף על גב דלא אמר זה אסור הואיל ויש בו בנותן טעם. ולכאורה משמע דאפילו בתבשיל שכבר היה בו יין קודם שנדר מן היין אסור כל זמן שיש בו טעם יין וכי מפלגינן לקמן באומר שאני טועם בין שכבר יצא ממנו קודם שנדר ליוצא ממנו אחר הנדר הני מילי לגבי היוצא ממנו כגון ציר הדגים והיוצא מן הזיתים והענבים שנדר מהם אבל (אם) לגבי תערובת הדבר הנדור עם ההיתר כל זמן שאמר שאני טועם ויש בו טעם האיסור אסור אפילו בתבשיל שכבר היה בו יין קודם שנדר מן היין דמכל מקום הרי הוא טועם טעם יין. אלא דלשון ונפל בתבשיל קשיא דנפל לבתר הכי משמע דליתני אסור בתבשיל שיש בו טעם יין וצ"ע. וכתב רבינו ז"ל הא דתנן שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ותו איכא למימר דלאו קושיא היא דהא מים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה נמי לא בטיל. אלא טעמא דקושיא דגמרא כלומר דמקשינן וליבטל מים ומלח לגבי עיסה אף על גב דודאי יהבי בה טעמא. משום דכיון דלא חשיבי לגבי דין ממון פירוש דמים ומלח שגזלן ונתנן לתוך העיסה לא חשיבי לענין גזילה. ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא כלומר ואיסור תחומין דיום טוב איסור התלוי בדין ממון הוא דהיינו מים ומלח דחברתה. ודרבנן הוא כלומר וגם אותו איסור עצמו של תחומין אינו אלא מדרבנן דאין איסור תחומין דאלפים אמה אלא מדרבנן. הוו סברי מעיקרא דמדינא בטלי ואף על גב דיהבי טעמא בעיסה כטעמא דרבי יהודה דהתם דפוטר במים ומלח סדומית לפי שאין ניכרין. מה שאין לומר כן בכל האיסורין פירוש דליכא מאן דאמר דליבטיל טעמא. ואתא רב אשי ופריך כיון דיש לו מתירין והרי אנו מחמירין בכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו אפילו באלף ואפילו בדרבנן אף על פי שהוא דבר מועט ולא חשיב האי נמי אין נותן טעם שלו בטל אף על פי שאינו חשוב לענין תחומין כלומר אין נותן טעם שלו בטל לענין תחומין אף על פי שאינו חשוב לענין דין ממון. אם מצינו שהחמירו בהם כלומר בדבר שיש לו מתירין במינו יותר מכל האיסורין פירוש שאפילו במינן בטלין ודבר שיש לו מתירין לא בטילי דין הוא שנחמיר בהם כלומר בדבר שיש לו מתירין שלא במינו כדין שאר האיסורין דלא ליבטיל טעמא. ואי איפשר לדחויי הנך ראיות דכתבינן משום הך קושיא אלא כי אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל במינו אבל בשלא במינו בנותן טעם הוא וכן הלכתא. עד כאן.

ברש"י מותר ברוטב מרק כצ"ל והס"ד ואחר כך מ"ה ובקיפ' מקפ' עבה מתבלין פינדל"י בלע"ז כצ"ל והס"ד:

ברא"ש בד"ה מותר כו' דק דק כצ"ל:

בר"ן בד"ה וקשיא כו' דמצוה לאתשולי כצ"ל:

בד"ה והיינו כו' מיהא לא ארי' כצ"ל:

בד"ה ולי נראין כו' דאפי' לא מיבעית כצ"ל רב אשי בדותא היא ולמאן אי כצ"ל מתירין כמסקנא כצ"ל ודאי בדותא היא כצ"ל:

במשנה ור' יהודה אוסר. גירסת הר"ן ור' יוסי אוסר:

שם אמר קונם יין זה שאני טועם כו'. בפסקי הרא"ש ל"ג מלת זה. וכ"נ להדיא גירסת הר"ן לקמן ע"ב בד"ה קונם יין. ולכאורה קשה לפ"ז בעיין דרמב"ח בשאני טועם אי דוקא אי ל"ד. ואולי יין שאני דגופו ממש נתערב ועמש"כ בסמוך:

ר"ן ד"ה מותר ברוטב. קיפה היינו דק דק של בשר כו'. והרע"ב פירש רוטב הנקפה כו' והקשה עליו התוי"ט דהא הואיל ונקפה גרוע מרוטב עצמו ומאי קמ"ל כו' ואינו קושיא כ"כ די"ל דמשום דר"י דאוסר נקיט ליה וכן לרבנן באומר בשר זה:

ר"ן ד"ה וק"ל לרבוותא. דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו. ל"י מהו שתלה בזה דנראה דאף אם לא יתיר אלא מכאן ולהבא מיקרי דשיל"מ ופירוש הק"ע מגומגם בזה:

בא"ד הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרת קבין חטים ש"ח כו'. כצ"ל:

בא"ד דהא לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו כו'. כצ"ל. ומלת הש"ס למחוק:

ר"ן ד"ה וקשי' להו לרבותא כו' והא מתניתא עבדא לון כדבר [שיש] לו מתירין. נ"ב נראה שטעות הוא זה וצ"ל שאין לומתירין וכן בסמוך:

שם בא"ד תפתר במין בשאינו מינו [כדבר שיש לו מתירין]. נ"ב התוספות שבמסגרת שבמסגרת צריך תיקון. ונ"ל שצריך להוסיף בלשון וכצ"ל תפתר בשא"מ אבל במין במינו כדבר שיש לו מתירין הוא:

שם בא"ד בסופו אלמא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. נ"ב באמת הך קושי' מעלה ארוכה לקודמת דהכי הוא ודאי פשיטא דלאו דבר שיש לו מתירין ממש הוא אלא לדוגמא בעלמא נקט הרי"ף וסברא הוא כיון דאפשר בהתירא הכי עדיף מהיות טוב כנ"ל וקמהדר אטעמא דדמי קצת כדי לקיים דברי חכמים וא"צ לדחוקי כנ"ל:

בהר"ן ד"ה וקשיא להו כו' אלא אחר חילוקן באו"ה. עי' בהר"ן לקמן דף נט ע"ב ד"ה שאני גבי מעשר:

מותר ברוטב. מרק: ובקיפה. מקפה עבה מתבלין פונדליר''ש בלע'''ז: שנתבשלו. בתוכו בשביל רוטב שנכנס בביצה ובשביל טעם בשר שהיה בבצים: כן הדבר. שאסור כשאמר בשר זה עלי שיש בקדרה לכשאמר כן כל מה שיש בקדרה שיש בו טעם בשר אסור: שהנודר מן הדבר. כגון שאמר בשר זה עלי ונתערב כו' אבל כי לא אמר בשר זה עלי אלא קונם בשר עלי דמשמע בשר ממש מותר ברוטב ובקיפה:

אמר ר''י מעשה ואסר וכו'. פירוש דכי היכי דבשר שאני טועם אסור ברוטב ה''נ אם אמר שאני אוכל ובגמרא נמי הכי הוא כי קא מיבעי ליה בשאיני אוכל בשאיני טועם דוקא או לאו דוקא וכן לענין שלוק שאני טועם: אמרו לו כן הדבר. שאסורין אפילו ביצים שנתבשלו עם הבשר ואימתי בזמן שאמר בשר זה עלי דמשמע היא וטעמה שהנודר מן הדבר שאמר דבר זה עלי. וכו': הנודר ביין מותר בתבשיל. כרבנן דלר''י אסור: קונם יין זה וכו' אסור אם יש בו בנ''ט. וא''ת כי נמי אין בו בנ''ט דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין כדאמרינן בשילהי פירקין דלקמן וי''ל דחומר דבר שיש לו מתירין אינו נוהג אלא במין במינו אבל במין בשאין מינו אפילו יש לו מתירין בטל בששים וכן משמע בשמעתין דבצל (לקמן דף נח.):

ר"ן
מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר שיורד לשולי קדרה: אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלינו כו'. לסייע לר' יוסי מייתי הך עובדא: אמרו לו. בעלי מחלקותו של רבי יוסי: כן הדבר. כמו שאתה מעיד אבל אין זו ראיה שלא אסר רבי טרפון אלא בזמן שאמר בשר זה עלי דכיון דאמר זה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור ביוצא ממנו: שהנודר מן הדבר. כלומר דבר זה: ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם. אם יש במין [האוסר] כדי ליתן טעם בשל היתר וכגון דליכא ששים בשל היתר ה''ז אסור: וקשיא להו לרבוותא ז''ל היכי אמרינן הכא דאם יש בו בנותן טעם אסור דמשמע הא אין בו בנותן טעם מותר והא נדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאמרינן לקמן בפרק הנודר מן הירק (דף נט.) משום דמצוה לאיתשולי עלייהו מדרבי נתן וקיימא לן דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ויש לומר דכי אמרינן אפילו באלף לא בטיל הני מילי מין במינו אבל הכא כי קתני ונתערב באחר שאינו מינו דומיא דביצים שנתבשלו עמו וכל שאינו מינו אפילו בדבר שיש לו מתירין בנותן טעם והיינו דתנן במסכת חלה (פ''ג מ''י) הנותן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת ואם לאו פטורה א''כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם וטבל דבר שיש לו מתירים הוא ואפ''ה קתני דשלא במינו בנותן טעם וה''נ איתא בהדיא בירושלמי [דפירקין] דגרסי' תמן זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וכו' מין במינו ושלא במינו בנותן טעם הלין נדרי מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין [מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין] דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו וכו' והא מתניתא עבדא לון כדבר [שיש] לו מתירין דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור תפתר במין בשאינו מינו [בדבר שיש לו מתירין] והרי זה מפורש כמו שכתבנו ולפיכך הקשו על הרב אלפס ז''ל שכתב בהלכותיו בפ' גיד הנשה בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור דמאי דאמרינן דאסור לאכלה בכותח אף על גב דקי''ל דריחא לאו מילתא היא היינו טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא מצי למיכלה בהדי בישרא ומשום הכי אפילו באלף לא בטיל אלו דבריו ז''ל אלמא דסבירא ליה ז''ל דאפילו שלא במינו לא בטיל ואי אפשר כמו שכתבנו בראיות ברורות ואמרו שאפשר שסמך הרב ז''ל על אותה שאמרו בפ' משילין (ביצה לט.) גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן ופרכינן ואמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה מין בשאינו מינו הוא ואפי' הכי יהיב טעמא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלמא אפי' שלא במינו לא בטיל ואי מהא לא אריא דשאני מים ומלח כיון דעיסה לא מתעבדא אלא בהו כמין במינו דמי תדע דאמרינן בריש שמעתא דהתם כי מקשינן וליבטל מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרת קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ואחיכו עליה ואמר רבי אושעיא דשפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטל חטים בחטים נמי לר' יהודה הוא דלא בטיל לרבנן בטל מדקאמר ר' אושעיא הכי ולא קאמר הא מים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא שמע מינה לחטים בחטים איכא לדמויי לפי שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח אלו דברי הראשונים ז''ל ולי נראין דברי הרב אלפסי ז''ל דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל הני מילי כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים משום דקא מיבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם וכך נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא ואמרינן בפ' הקומץ רבה (מנחות כב.) דשניהם מקרא א' דרשו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע''פ שדמו של פר מרובה קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן שוין במין ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו כדי שאותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול והשווי נותן שלא יהו בטלין הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהוא מועט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו אבל כשיש לו עכשיו היתר כי ההיא דפ' משילין שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהן מותרין וכיון שהיתרן קרוב אי אפשר לחילוק שיש בין מינו לשאינו מינו שישלימנו דהא הש''ס לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו דבה הוא דפליגי עליה דר' יהודה הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע''ג דהוי מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן לגבי מין במינו ומש''ה נהי דמסקינן דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהן ניתרין עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אע''פ שהוא מין בשאינו מינו [והא] דאמרינן התם בריש שמעתא (לח:) [מ''ש] מחטים בחטים וחטים בשעורים הוייה בעלמא נינהו דלא סלקן דהא אחיכו עליה כדאיתא התם ולמסקנא לא סמיך עלייהו רב אשי כלל אלא אסקה דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין שאף עכשיו יש לו שעת היתר אפי' בשאינו מינו לא בטיל ופת שאפאה עם הצלי בתנור להא דמיא שאף עכשיו יש לה היתר לאכלה שלא בכותח הלכך בדין הוא דאפי' בשאינו מינו לא בטיל ועוד דאפי' לא בעית למידק כולי האי זיל בתר טעמא הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בבטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן כל שהוא מוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו שעת הכושר ראוי להחמיר בבטולו שלא יתבטל אפי' בשאינו מינו ומש''ה לא קשיא מסקנא דהכא דמסקינן דבר [שיש] לו מתירין בטל בשאינו מינו אמסקנא דפרק משילין דאסיק רב אשי דאפי' בשאינו מינו לא בטיל ולא צריכינן לתרוצי לדחוקי כלל וההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור לההיא דפרק משילין דמיא ולא עוד אלא דעדיפא מינה משום דאיכא למימר דכי מצינן לאחמורי אדבר שיש לו מתירין במינו לא מחמרינן עליה בשאינו מינו אבל בההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור דליכא לאחמורי עליה במינו דלא שייך כלל אי לא מחמרינן עליה בשאינו מינו נמצא שלא החמיר בו כלל ועלו דברי הרב אלפסי ז''ל נכונים בטעמם כן נראה לי עוד ראיתי שהקשו עליו מדאמרינן בסוף פרק הערל (יבמות פא:) גבי חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואסיקנא התם דהא דרב אשי בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור אלא דהא דרב אשי בדותא היא אלמא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא מאי דאסיר האידנא ולבתר זימנא שרי אבל האי פיתא בהדי בשרא לעולם שרי ואי בכותחא לעולם אסור ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כמסקנא דהתם ומיתחזי לי דהא דפרכינן עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון לישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בבטולה ודבר פשוט הוא:

נדרים נב ע"א