נדרים נא ע"א

נדרים נא ע"א - Steinsaltz

that any se’a I wish I will take. He took a large palm basket, smeared it with tar, and overturned it upon his head, and went, and said to Rabbi Yehuda HaNasi: Let the Master measure for me the forty se’a of wheat that I am owed by you. Rabbi Yehuda HaNasi laughed at this and said to him: Did I not warn you not to make me laugh? He said to him: What I am taking from you is simply the wheat that I am owed by you.

The Gemara relates another story. Bar Kappara said to the daughter of Rabbi Yehuda HaNasi, whose husband’s name was ben Elasa: Tomorrow I will drink wine at your father’s dancing and your mother’s singing [kirekanei]. Ben Elasa was the son-in-law of Rabbi Yehuda HaNasi and was a very wealthy man. Rabbi Yehuda HaNasi invited him to the wedding of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi.

Bar Kappara said to Rabbi Yehuda HaNasi at the wedding: What is the meaning of the word to’eva, abomination, used by the Torah to describe homosexual intercourse (see Leviticus 18:22)? Whatever it was that Rabbi Yehuda HaNasi said to bar Kappara in explanation, claiming that this is the meaning of to’eva, bar Kappara refuted it by proving otherwise. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: You explain it. Bar Kappara said to him: Let your wife come and pour me a goblet of wine. She came and poured him wine. Bar Kappara then said to Rabbi Yehuda HaNasi: Arise and dance for me, so that I will tell you the meaning of the word: This is what the Merciful One is saying in the Torah in the word to’eva: You are straying after it [to’e ata bah], i.e., after an atypical mate.

When they came to drink another cup, bar Kappara said to him: What is the meaning of the word tevel, perversion, as in the verse: “Neither shall any woman stand before a beast, to lie down thereto; it is perversion [tevel]” (Leviticus 18:23)? Rabbi Yehuda HaNasi said various explanations to him, as he did the previous time, which were all refuted again by bar Kappara. Bar Kappara then said to him: Perform for me as you did before, so that I will tell you. Rabbi Yehuda HaNasi did so. Bar Kappara then said to him that the phrase: “It is tevel” means: Does it have any spice [tevalin yesh bah]? Is this act of sexual intercourse with an animal different than all other acts of sexual intercourse, which would cause one to engage in such a repulsive action?

Rabbi Yehuda HaNasi said to bar Kappara: And what is the meaning of the word zimma, lewdness, as in the verse: “They are near kinswomen; it is lewdness [zimma]” (Leviticus 18:17), stated with regard to a man who engages in sexual intercourse with a woman and her daughter? He said to him: Perform for me as you did the previous time. Rabbi Yehuda HaNasi did so, and bar Kappara said to him that zimma means: What is she [zo ma hi]? This man would be confused about how to refer to his wives; his wife is also his other wife’s mother or daughter. Ben Elasa could not tolerate Rabbi Yehuda HaNasi’s humiliation, so he and his wife arose and left the wedding.

In what other context is ben Elasa mentioned? He is mentioned in a baraita, as it is taught: Ben Elasa did not dispense his money on his special haircut for naught. Rather, he spent it to show others what the haircut of a High Priest looked like.

As it is written with regard to the priests: “They shall poll their heads” (Ezekiel 44:20), and it is taught in a baraita: This haircut is like a luleyanit. The Gemara asks: What is a luleyanit? Rav Yehuda said: It is a unique haircut. The Gemara asks: What is this haircut like? Rava said: The edge of this hank of hair is by the roots of that hank of hair. The hair is cut in the form of hanks that do not overlap. And this is the haircut of a High Priest, for which ben Elasa paid a large sum.

§ It is stated in the mishna that one who said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, is permitted to taste a turemita egg and the remutza gourd. The Gemara asks: What is the remutza gourd? Shmuel said: A type of gourd that grows in Karkuza [kara karkuzai], which does not cook well. Rav Ashi said: A gourd that is insulated in embers [remetz].

Ravina raised an objection to the definition given by Rav Ashi from a baraita: The halakha is that one who plants different types of vegetables in close proximity to each other violates, by rabbinic law, the transgression of diverse kinds (see Kilayim). Concerning which types of gourd are considered to be different types, Rabbi Neḥemya says that an Aramean gourd is identical to the Egyptian gourd, and one is permitted to plant them together. However, there is a prohibition of diverse kinds when it is planted with the Greek gourd, and there is a prohibition of diverse kinds when it is planted with the remutza gourd. This indicates that the remutza gourd is a type of gourd rather than a gourd prepared in a certain manner. This is a conclusive refutation of Rav Ashi’s opinion.

MISHNA: In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from eating only food that is cooked by boiling it in a dish, i.e., its main preparation is in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish, even if the final stage of the food’s preparation is not in a dish.

GEMARA: It is taught in a baraita: One who vows that that which enters into a dish is forbidden to him is also prohibited from eating that which enters a stewpot, as it has already entered into a dish before it enters into the stewpot. Food would be cooked in a dish and then it would be cooked some more in a stewpot. However, if one vowed that that which enters into the stewpot is forbidden to him, he is permitted to eat from that which enters into a dish, i.e., food that is cooked only in a regular dish. If one vows that that which is cooked in a dish is forbidden to him, he is permitted to eat that which is cooked in a stewpot, as he referred only to foods whose main preparation is in a dish. Similarly, if one vows that that which is cooked in a stewpot is forbidden to him, he is permitted to eat that which is cooked in a dish.

One who vows that that which enters into an oven is forbidden to him is prohibited only from eating bread, as that is the main food that is baked in an oven. But if one said: Anything made in an oven is forbidden to me, he is prohibited from eating anything made in an oven.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

אמר ליה בר קפרא: ליחזי מר [יראה רבי] דכל גריוא דבעינא שקילנא [שאוכל לקבל את החיטים באיזה מידה שארצה].

שקל [לקח] בר קפרא, דיקולא רבה [סל גדול], חפייה כופרא [טח אותו בזפת] כדי שלא יצאו החטים מתוך נקבי הסל, וסחפיה על רישיה [והפכו על ראשו] כדי שרבי לא יכירו. ^[1]

ואזל [ובא] אצל רבי, ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך [שרבי ימדוד לי בסל זה את ארבעת מידות החיטים שרבי חייב לי].

אחוך [חייך] רבי!

אמר ליה רבי לבר קפרא: לאו אזהרתך דלא תבדחן? [וכי לא הזהרתי אותך שלא לבדח אותי]?

אמר ליה בר קפרא: חיטי דרשינא קא נסיבנא [באתי רק בשביל לקחת את החיטים שהתחייבת לי].

בערב חתונת רבי שמעון בנו של רבי, אמר לה בר קפרא לברתיה [לבתו] דרבי שהיתה נשואה לבן אלעשה: למחר שתינא חמרא [למחר (בחתונת רבי שמעון ברבי) אשתה יין] בריקודא דאבוך [בשעה שאביך ירקוד לפני] ובקירקני דאמך [ותהא אמך מקרקרת ומזמרת].

בן אלעשה חתניה דרבי הוה, ועשיר גדול הוה, אזמניה לבי הילולא דרבי שמעון ברבי [הוא היה בין המוזמנים לחתונת רבי שמעון ברבי].

בשעת החתונה, אמר ליה בר קפרא לרבי: מאי [מה המשמעות של המילה] "תועבה" (ויקרא כ) גבי משכב זכור.

כל פירוש דאמר ליה רבי דהכין הוא [שזה המשמעות של] "תועבה", פרכה בר קפרא.

אמר ליה רבי לבר קפרא: תפרשיה אתה את המשמעות של "תועבה"!

אמר ליה בר קפרא: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא [תבוא אשתך ותמזוג לי כוס יין, ואז אומר לך את פירוש הענין.

אתת, רמיא ליה [באה אשתו של רבי, ומזגה לו].

אמר ליה בר קפרא לרבי: קום רקוד לי, לפני, כדי דאימר לך [שאומר לך] את משמעות המילה "תועבה" -

הכי אמר רחמנא "תועבה" - תועה אתה בה, שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר.

לכסא אחרינא [כששתה בר קפרא כוס נוסף] של יין, אמר ליה בר קפרא לרבי: מאי "תבל" (ויקרא יח) שכתוב גבי אשה הנרבעת לבהמה?

אמר ליה רבי כי עניינא קדמאה. [דהיינו, כמו שהיה בענין הקודם], שכל פירוש שאמר לו רבי, פרך אותו בר קפרא, עד שביקש רבי מבר קפרא שיפרשו.

אמר ליה בר קפרא, עיביד לי [תעשה לי] כמו מקודם, שאשתך תמזוג לי כוס, ורבי ירקוד לפני, כדי דאומר לך את המשמעות של "תבל".

עבד [עשה] רבי כמו שאמר לו בר קפרא.

אמר ליה בר קפרא, "תבל" הוא - וכי תבלין יש בה בביאת בהמה? מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות [מה טעם יש בזה שהיא הולכת אצל הבהמה ומניחה את בן מינה]?

אמר ליה רבי לבר קפרא: ומאי [מה המשמעות של המילה] "זימה" (ויקרא יח)?

אמר ליה בר קפרא, עיביד כי עניינא קדמאה שתבוא אשתך ותמזוג לי כוס יין, ורבי ירקוד לפני.

עבד [עשה] כן רבי, ואמר ליה בר קפרא, זימה פירושה: זו - מה היא? לשון ספק, שאין ידוע ממי היא מתעברת. ^[2]

ולפי שהיה בן אלעשה עשיר, לא יכיל [לא היה יכול] בן אלעשה למיסבל [לסבול] ולראות את הזלזול ברבי, חמיו.

קם בן אלעשה, ונפק [ויצא] הוא ואינתתיה [ואשתו - בתו של רבי] מתמן [משם].

מאי בן אלעשה, מנין שהיה עשיר? דתניא: לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, היה נותן ממון הרבה לספר שיספר אותו כתגלחת של כהן גדול, אלא כדי להראות בהן את היופי של התספורת של הכהן גדול.

דכתיב לגבי תספורת של כהן גדול "כסום יכסמו את ראשיהם" (יחזקאל מד).

תנא בברייתא, תספורת של בן אלעשה היה כעין לולינית.

מאי לולינית?

אמר רבי יהודה, תספרתא יחידתא נאה שאין כמותה.

היכי דמי כיצד נראית אותה תספורת?

אמר רבא: ראשו של שיער זה בצד עיקרו של שיער זה. שלא היה עולה אחד מן השערות על חברו. והיינו תספורת של כהן גדול:

שנינו במשנה: הנודר מן התבשיל מותר בדלעת הרמוצה:

מאי דלעת הרמוצה?

אמר שמואל: קרא [דלעת] קרקוזאי [ממקום שנקרא קרקוז] , שדלעת זו לעולם אינה מתבשלת יפה, ולכן אינה נקראת תבשיל.

רב אשי אמר: דלעת הרמוצה היא דלעת הטמונה ברמץ (שאין היא נקראת תבשיל על ידי הטמנתה ברמץ).

איתיביה רבינא לרב אשי: כיצד אפשר לפרש שדלעת הרמוצה, היא דלעת הטמונה ברמץ, והרי שנינו במשנה במסכת כלאים:

רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית, היא דלעת המצרית. והיא אסורה בכלאים עם דלעת היונית. וכמו כן היא אסורה בכלאים עם דלעת הרמוצה.

ומשמע שדלעת הרמוצה, אינה דלעת הטמונה ברמץ, אלא היא מין של דלעת.

תיובתא על פירושו של רב אשי!

מתניתין:

הקדרה - היא כלי שמבשלים בו מאכלים במים.

האילפס - היא כלי שמטגנים בו מאכלים בשמן.

יש מאכלים שגמר בישולם נעשה בקדרה, ואלו קרויים "מעשה קדירה".

ויש מאכלים שבתחילת בישולם מורידים אותם לקדירה לשם רתיחה קלה, וגמר בישולם נעשה באילפס בשמן, ואלו אינם קרויים "מעשה קדירה".

א. הנודר לאסור על עצמו ממעשה קדרה -

אין הוא אסור אלא ממעשה רתחתה [תבשיל שצריך הרתחה מרובה], כגון מאכלים ממיני קמח או קטנית, שבישולם הוא על ידי הרתחה מרובה בקדירה, עד שנעשים ראויים לאכילה.

לפי שרק מאכלים כאלו קרויים "מעשה קדירה".

אבל אינו אסור במאכלים הנעשים באילפס, אפילו רק בגמר בישולם, שאלו אינם קרויים "מעשה קדירה".

ב. אמר הנודר: קונם עלי כל מאכל היורד לקדרה שאיני טועם,

אסור הנודר בכל המתבשלין בקדרה.

לא רק ב"מעשה קדירה" אסור, אלא אף בכל המאכלים שגמר בישולם באילפס, היות וגם מאכלים אלו, יורדים תחילה לקדירה להתבשל בה קצת.

גמרא:

תניא: א. הנודר מן המאכל היורד להתבשל בקדרה, אסור גם במאכל היורד לאלפס, כיון שמאכל זה כבר ירד לקדרה קודם שיורד לא לפס.

כי דרך הבישול באילפס הוא, להרתיח את המאכל רתיחה קלה בקדירה במים לפני שמבשלו באילפס בשמן.

ב. אבל אם נדר מן המאכל היורד להתבשל בתוך אלפס, הדין הוא שמותר ביורד לקדרה, כיון שלא ירד לאילפס.

ג. ואם נדר מן המאכל הנעשה בקדרה, הדין הוא שמותר בנעשה באלפס. כיון ש"נעשה" משמע גמר עשיה, ולכן בנעשה באילפס, אפילו שכבר ירד לקדירה, מכל מקום כיון שגמר עשייתו היה באילפס, מותר לנודר מן הנעשה בקדירה.

ד. ואם נדר מן המאכל הנעשה באלפס, הדין הוא שמותר בנעשה בקדרה אפילו אם אחר כך הורידו את המאכל באילפס, כיון שגמר עשייתו היה בקדירה.

ה. הנודר מן היורד לתנור, הדין הוא שאין אסור אלא בפת שסתם יורד לתנור, משמע פת.

ו. ואם אמר הנודר כל מעשה תנור אסורים עלי, הדין הוא שאסור בכל המאכלים הנעשים בתנור.

הערות

^[1] מהרש"א בחידושי אגדות.

^[2] המהר"ל בחידושי אגדות פירש: תאוה זו - מה היא, אין בה ממש כלל ואינה אלא דמיון והבל, וכך גם פירש את שאר דבריו של בר קפרא. וזו הסיבה שדרש ענין זה בעת שמחה ומשתה, כדי שלא ימשכו אחר ההבל ורעות רוח.

כל גריוא דבעינא שקילנא [סאה שארצה אקח]. שקל דיקולא רבה, חפייה כופרא וסחפיה על רישיה [לקח סל נצרים גדול, כיסה, מרח אותו בזפת והפך אותו על ראשו], ואזל [והלך] ואמר ליה [לו] לרבי: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך [שימדוד לי אדוני ארבעים סאים חיטים שאני נושה בך]. אחוך [צחק] רבי על המראה הזה. אמר ליה [לו] רבי: לאו אזהרתך [וכי לא הזהרתיך] שלא תבדחן [תצחיק אותי]? אמר ליה [לו]: חיטי דרשינא קא נסיבנא [חיטים שאני נושה בך אני לוקח] ממך.

אמר לה בר קפרא לברתיה [לבתו] של רבי: למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך ובקירקני דאמך [אשתה יין בריקוד של אביך ובקרקור של אמך]. ומסופר: בן אלעשה חתניה [חתנו] של רבי הוה [היה], ועשיר גדול הוה [היה]. אזמניה [הזמין אותו] לבי הילולא [לחתונה] של ר' שמעון ברבי.

אמר ליה [לו] בר קפרא לרבי בתוך המשתה: מאי [מה] פירוש לשון "תועבה" (ויקרא יח, כב) האמורה במשכב זכר? כל מה שאמר ליה [לו] רבי דהכין [שכך] הוא הפירוש של "תועבה", פרכה [פרך, שבר אותה] בר קפרא והוכיח שאינו כן. אמר ליה [לו] רבי: פרשיה את [פרש אותה אתה]. אמר ליה [לו]: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא [תבוא אשתך ותמזוג לי גביע יין]. אתת רמיא ליה [באה ומזגה לו]. אמר ליה [לו] בר קפרא לרבי: קום רקוד לי, דאימר [כדי שאומר] לך מה פירוש הדבר. ומשעשה כן רבי אמר בר קפרא: הכי אמר רחמנא [כך אמרה תורה]: "תועבה" פירושו — תועה אתה בה בביאה זו, שאתה בא על זכר במקום על אשה.

כשהגיע לכסא אחרינא [לשתות כוס אחרת] אמר ליה [לו] בר קפרא: מאי [מה פירוש] "תבל" (ויקרא יח, כג) האמור במשכב בהמה? אמר ליה [לו] כי עניינא קדמאה [כמו הענין במקרה הקודם] פירושים שונים שאת כולם פרך בר קפרא. אמר ליה [לו] בר קפרא: עיביד [עשה] לי ריקוד כבראשונה כדי שאומר לך. עבד [עשה כן] רבי. אמר ליה [לו]: "תבל הוא" (ויקרא יח, כג) משמעו: וכי תבלין טעם מיוחד יש בה בביאת בהמה? מי שניא הדא [האם שונה זאת] הביאה מן כולהון [מכל] הביאות האחרות, ומה הנאה מיוחדת יש לעושה מעשה מגונה זה?

אמר ליה [לו] רבי: ומאי [ומה פירוש] "זימה" האמורה באותה פרשה על נושא אשה ובתה (ויקרא יח, יז)? אמר ליה [לו]: עיביד כי עניינא קדמאה [עשה לי כמו הענין הקודם]. עבד [עשה רבי כן] ואמר ליה [לו] בר קפרא, "זימה" פירושה: זו מה היא, שאינו יודע מי נקראת אשתו ומי נקראת בת אשתו או אם אשתו. לא יכיל [יכול] עוד בן אלעשה למיסבל [לסבול] ולראות כיצד רבי משפיל את עצמו, קם ונפק [ויצא] הוא ואינתתיה מתמן [ואשתו משם].

ושואלים: מאי [מה] עניינו של בן אלעשה, היכן מצינו עוד שמוזכר כאדם עשיר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו בתספורתו המיוחדת אלא כדי להראות בהן במעותיו תספורת של כהן גדול כיצד היא.

דכתיב [שנאמר] על הכהנים: "כסום יכסמו את ראשיהם" (יחזקאל מד, כ). תנא [שנה החכם]: תספורת זו היא כעין לולינית. ושאלו: מאי [מה פירוש] "לולינית"? אמר רב יהודה: תספרתא יחידתא [תספורת מיוחדת]. ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אמר רבא: ראשו של זה בצד עיקרו של זה, סופה של כל קווצת שיער מגיע עד לשורשי קווצת השיער האחרת, ואין אחת מהן עולה על השניה. והיינו [וזוהי] תספורת של כהן גדול, ובן אלעשה הוציא ממון רב כדי שיספרוהו כך, על מנת שיוכלו לראות כיצד היה מסתפר הכהן הגדול.

א שנינו שהנודר מן התבשיל מותר בדלעת הרמוצה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "דלעת הרמוצה"? אמר שמואל: קרא [דלעת] ממין הגדל במקום קרקוזאי שאינה מתבשלת כראוי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ (אפר של גחלים), ולכן היא קרויה רמוצה.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרב אשי: שנינו, ר' נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, והיא כלאים עם הדלעת היונית, והיא כלאים עם הרמוצה. משמע מכאן שדלעת הרמוצה היא מין דלעת, ולא תיאור של אופן עשייתה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דברי רב אשי.

ב משנה הנודר ממעשה קדרה — אין אסור אלא ממעשה רתחתא (תבשילים שעיקר עשייתם בקדירה). אבל אם אמר "קונם היורד לקדרה שאני טועם" — במקרה זה אסור בכל הנעשה בקדרה, ואפילו נגמר בישולו בדבר אחר.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן היורד לקדרה — אסור גם ביורד לאלפס להתבשל שם. ומדוע? שכבר ירד לקדרה קודם שיורד לאלפס, שבאלפס היו חוזרים ומטגנים דבר שכבר נתבשל קודם בקדירה. אבל אם נדר מן היורד לאלפס — מותר ביורד לקדרה, שהרי אין תבשיל זה יורד עוד לקדירה לאחר מכן. אם נדר מן הנעשה בקדרה — מותר בנעשה באלפס, שהרי אמר שהוא נודר רק מדברים שעיקר עשייתם הוא בקדירה. וכן הנודר מן הנעשה באלפס — מותר בנעשה בקדרה.

הנודר מן היורד לתנור סתם — אין אסור אלא בפת, שהיא נקראת בפי אנשים דבר היורד לתנור. ואם אמר "כל מעשה תנור עלי" — אסור בכל הנעשים בתנור, ואפילו אינם פת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלין בקדרה:

ירושלמי* איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא וטרגיס וטסני וסלת ואורז זריד וערסן: תניא הנודר מן היורד לקדרה אסור ביורד לאלפס שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאלפס מן היורד לאלפס מותר ביורד לקדרה מן הנעשה בקדרה מותר מן הנעשה באלפס מן הנעשה באלפס מותר בנעשה בקדרה הנודר מן היורד לתנור אינו אסור אלא כפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשין בתנור:

מתני' הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא. כגון חילקא וטרגיס וטיסני סלת וארז זריד וערסן. פי' כולם מיני דייסא ומיני קמחים שנאכלין לעצמן בלא פת:

אמר קונם היורד לקדרה עלי שאני טועם אסור בכל מיני המתבשלים בקדרה. ואפילו באותן שהן ליפתן לפת ודוקא דקאמר יורד לקדרה הא לאו הכי אע"ג דאמר מעשה קדרה שאני טועם אינו אסור אלא במעשה קדרה וכי אמר היורד לקדרה אע"פ שלא אמר שאני טועם אסור בכל המתבשל בקדרה אלא תשלום נדרא דנודר הוא דנקט תנא ולאו דוקא:

תניא הנודר מן היורד לקדרה אסור ביורד לאילפס שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאלפס. פי' דרכן היה במעשה אלפס לבשלו תחלה בקדרה ואח"כ באילפס הלכך כשנודר מן היורד לקדרה אסור במעשה אילפס שהרי ירד מתחלה לקדרה:

מן הנעשה בקדרה. פי' דמשמע שנגמר בשולו בקדרה מותר במעשה אילפס לפי שנגמר מלאכתו באילפס:

מן הנעשה באילפס מותר הנעשה בקדרה. פי' מותר במה שנגמרו מלאכתן בקדרה:

גרסת ההלכות הנודר מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת. פי' לפי שמעשה של תנור אינו אלא לאפות את הפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור. פי' כגון גדי שצלאו בתנור וכיוצא בו והאי גירסא לא נהירא דלישנא דיורד לתנור טפי משמע לשון נופל לכל (ב) הנודר לתנור כדאמרינן ברישא בכל היורד לקדרה ותו לישנא דמעשה תנור לא משמע אלא פת שהיא מלאכה מיוחדת לתנור ואיכא נסחי דגרסי איפכא קונם יורד לתנור עלי אסור בכל הנעשין בתנור אבל מעשה תנור עלי אינו אסור אלא בפת והאי נסחא דייק טפי:

דיקולא רבה וחפייה כופרא. לקח סל גדול וחפהו בזפת:

ליכיל לי מר. ימדוד:

בריקודא דאמך ובקרקני דאבוך. שתהא אמך מרקדת לפני ואביך מכרכר:

תירמי לי נטלא. תמזוג לי הכוס:

תועה אתה בה. שמניחין נשותיהן והולכין אחר משכב זכור:

תבלין יש בה. נעמה עליו ביאה מגונה של בהמה:

כסום יכסמו את ראשיהם. ככוסמת הזה שראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ"ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים:

קרא קרקוזאי. דלועין של אותו מקום:

ובדלעת הרמוצה. דלעת הטמונה ברמץ כל דלעת הטמונה ברמץ נקרא דלעת הרמוצה:

כלאים עם הרמוצה. אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ אבל שאר מיני דלועין אינם נקראים כך אפי' אם טומנין אותן ברמץ:

(מתני') שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאילפס. שמבשלין אותו קצת תחילה קודם שמטגנין אותו באילפס:

מן היורד באילפס מותר ביורד לקדרה. כי היורד לקדרה אין דרך לתתו באילפס ויש מפרש אפי' אם אחר כך נתנוהו באילפס כיון שירד תחלה לקדרה כי היורד לאילפס משמע שתחלת ירידתו לאילפס:

מן הנעשה בקדרה מותר בנעשה באילפס. אע"פ שירד לקדרה תחלה כי הנעשה בקדרה משמע שנגמר בקדרה:

מותר בנעשה בקדרה. אפילו ירד לאילפס תחלה:

יש בכלאי זרעים הרבה דברים שהם מין אחד אלא שחלוקין זה מזה בדמיון כגון חיטין וזונין או שעורים ושבולת שועל ושיפון ומתוך שהן מין אחד אע"פ שחלוקין בדמיון צורתם אינן כלאים זה בזה ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה והוא שם מקום הוא ממין זה ולדעת המפרש ברמוצה הטמנה ברמץ פירושה בכאן הראויה להטמנה ברמץ והוא מין ידוע ענינו בכך ומפני כך אינן כלאים זה בזה ויש בהן דברים בהפך זה שהם דומים בצורה והם מינים חלוקים ודלעת יונית עם המצרית או הרמוצה הוא ממין זה והרי הן כלאים זו בזו כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

הנודר ממעשה קדרה כבר ביארנו במשנה שאינו אסור אלא במעשה רתחתא והוא דבר הנגמר בקדרה ומכל מקום נדר מן היורד לקדרה אסור בכל שנתבשל בקדרה אע"פ שהוא דבר שגמר מלאכתו באלפס שהרי ירד לקדרה קודם שירד לאלפס מן היורד לאלפס מותר ביורד לקדרה שאין דרך שום דבר היורד באלפס שיורידוהו אחר כן לקדרה מן הנעשה בקדרה מותר במעשה אלפס וכן מן הנעשה באלפס מותר במעשה קדרה מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:

איתיבי' רבינ א לרב אשי ר' נחמי' אומר דלעת ארמית היא דלעת מצרית ו' קשיא לי אמאי לא איתבי' ממתני' דתנן בפ"ק דכלאים ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שהן דומין זה לזה כלאים זה בזה:

אמר ליה תבל תבלין יש בה בתמיהא ומה היא משונה האי ביאה מכל ביאות פירוש ביאת אשתו המותרת לו ועוסק בזו. ואיכא דאמרי בניחותא זו ביאת אשתו. וראשון עיקר שזה לא באת תורה להשמיענו. הרא"ם ז"ל.
תבל תבלין יש בה בתמיהא כלומר מאי שנא הדא ביאה מכולהו ביאות דהיתרא שמנחת (הימנא) הימנו ונרבעת לבהמה דלגבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא. נוסחא אחרת תבלין יש בה כלומר תערובת יש בביאה זו דומיא דתבלין שכל ביאה מין במינו אבל אשה הנרבעת לבהמה זרע מעורב הוא.

זימה. זו מה האי שהקדוש ברוך הוא צר את הולד כדמות הנואף ואומרים בני אדם זו מה היא אין זה בן פלוני אלא בן פלוני. הרא"ם ז"ל. והפירוש כתב וז"ל: זימה כדגרסינן ביבמות לעולם הבא מביאין את הזונה ואת הנואף אם רוצה לומר לא היו דברים מעולם אומרים זו מה היא. עד כאן.
ואי אמרת דלעת הטמונה ברמץ אמאי הוי כלאים הא כל דלועים אם יטמנם ברמץ יקראו דלעת הרמוצה ולא מין אחר בפני עצמה.

ברש"י קרי קרקוזאי הד"א:

בד"ה כלאים עם דלעת כצ"ל ברמץ אלא כצ"ל באילפס הס"ד מניחו באילפס כן כו' כצ"ל לכן בקדירה הד"א והס"ד:

שקל דיקולא רבה כו' דרך בדיחותא וסחפיה על רישיה כו'. שלא יכירו רבי כמו שעושין בפורי' כדאמר פ' חלק גבי אחז אוכלא דקצרי סחף ארישיה שלא יכירו ישעיה ורבי ודאי הכירו בקולו וא"ל דרך בדיחות' לאו אזהרתך דלא תבדחן כו' ואין לך עלי אלו מ' גריוי חיטי שאמרת שהבטחתי לך בשכר שלא תבדחן כי אתה הבדחתני והשיב לו בר קפרא ג"כ דרך בדיחות שאין אני מבקש ממך שכר זה כלל אלא חיטין שהלוית ממני:

מאי תועבה כו'. בכמה עבירות כתיב בתורה לשון תועבה אלא דה"ק דבכל עריות שנאמרו בתורה לא כתיב תועבה אלא במשכב זכור בין באזהרת' בפ' אחרי ובין במיתה בפרשת קדושים לומר לך במשכב זכור תועה אתה בה אבל בתבל ליכא לפרושי הכי דהא בכלתו נמי כתיב בפרשת קדושים תבל עשו גו' וי"ל דגבי ערות כלתו איכא לפרושי מלשון בלבול זרע האב וזרע הבן כפירש"י בחומש משא"כ גבי אשה הנרבעת מהבהמה דליכא לפרושי הכי קאמר תבלין יש בה כו' וכן בזמה בערוה ממש נמי מצינו האי לישנא גבי ערות אשה ובתה בין באזהרת' בפ' אחרי בין במיתה בפרשת קדושים אלא דאיכא לפרושי התם כפשוטו כתרגומו עצת חטאין אבל האי קרא דומלאה הארץ זמה דלא איירי בנתכוון לאיסור אלא בנושא בהיתר כדמפרש ביבמות באיש הבא על נשים הרבה כו' כפירש"י וקרא מפורש הכי ולא תזנה הארץ שהזהיר גם בנושא בהיתר נשים בהרבה מקומות שלא תזנה ע"י נשואין הללו הארץ שתהיה הארץ מלאה זמה דהכא ליכא לפרושי עצת חטאין דהא בהיתרא איירי:

ומ"ה קאמר מאי זמה דכתיב הכא וקאמר דזו מה היא דיבא לידי ספק ממזרות הכי מפרש ליה רבא בפרק החולץ ודו"ק:

מאי בן אלעשה דתניא לא לחנם פיזר כו'. לפירש"י דחוק דמאי אולמא ליה הך ברייתא מהך עובדא דלעיל דקאמר בהדיא בן אלעשה חתני' דרבי הוה ועשיר גדול הוה ונראה לפרש דה"ק מאי בן אלעשה אם עשיר גדול היה למה נקרא ע"ש אביו בן אלעשה ולא על שם עצמו וקאמר דתניא לא לחנם פיזר בן אלעשה כו' דדרך היורשים עושר מאביהם לוותר ולפזר מעותיהם כדאמרינן בפ"ק דשבת שלישית מאכל יורשין ופירש"י בדבר שלא עמלו בו ואמרינן פ' כיסוי הדם מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים כו' ולכך נקרא בן אלעשה ע"ש אביו שעושרו היה בירושה מאביו וקאמר עליו גם שהיה בן עושר וירש מאביו לא היה מפזר מעותיו בחנם כשאר יורשים אלא דבן אלעשה גם שהיה ג"כ יורש לא פיזר בחנם אלא כדי להראות כו' ודו"ק:

גמרא א"ל לא אזהרתך דלא תבדחן. פירוש וא"כ אבדת החטים דלא קיימת התנאין (וכן פירש בח"א) א"ל חיטי דרשינא קא נסיבנא. ור"ל כדאיתא בביצה (כ) ההוא דא"ל הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסיב ברתי דאר"פ ארבע מאה שקיל וברתיה כו' אי בעי לא נסיב. אבל גם זה לא היה רק ע"ד בדיחותא דהרי מסיק שם דאי אמר איפכא לא:

גמ' א"ל תיתי דביתכי. נ"ב שמא משום שמחת מצוה דחתן וכלה שרי וס"ל כאידך דשמואל הכל לשם שמים:

שם תנא כעין תספורת לולינית כצ"ל:

שם כלאים עם הרמוצה. נ"ב נראה בעיני דרבינא לא פליג בלישנא דהרמוצה דפרושו הטמונה ברמץ שוב ראיתי ברא"ש כך:

רש"י ד"ה הטמונה ברמץ. אפר של גחלים כצ"ל:

שָׁקַל דִּיקוּלָא רַבָּה, טַחְיָיהּ בְּכַוְרָא, וְסַחְפֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ. פירוש האי דִּיקוּלָא רַבָּה עשוי מערבה מעשה רשת שכולה נקבים וטרח לטחותו בכופרא כדי להגדיל השחוק וְסַחְפֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ כדי שלא יכיר בו רבינו הקדוש אלא עד אחר שידבר עמו לתבוע החיטים ממנו שבזה יצחק יותר על מעשיו משום שפתאום הכירו שהוא בר קפרא ועושה מעשה חלקאה לסחוף הסל על ראשו.
ומה שאמר חִיטֵּי דְּרָשִׁינָן בָּךְ כלומר אתה אמרת לא תבדחן ויהיבנא כך וכך חיטים וכונתך על אותו היום דוקא ואני שמרתי מצותך ובאותו היום לא עשיתי לך בדיחות, אם כן תתן לי החיטים שנתחייבת לי אתמול באותו היום שצותני וקיימתי דבריך! והשיב לו לָאו אַזְהַרְתָּךָ דְּלָא תְּבַדְחָן? כלומר אני לא צויתי אותך על יום אחד הלא הזהרתיך בסתם וכל אזהרה בסתם משמע לעולם ולאו על יום אחד בלבד, ולכן עתה שבדחתני אין לך אצלי כלום!
וצריך להבין מאחר דודאי בר קפרא ידע דיומא דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא, איך היה משתדל להבדיחו ולא חש לנזק העולם?
ונראה לי בס"ד כי רבי היה סובל יסורין של אהבה כדי לדחות הפורענות מן העולם וכמו שאמרו במציעא (בבא מציעא פה.) דכל אותם שנים שהיה רבי ביסורין לא אצטריך עלמא למטרא, ופירש מהרש"א דלא הוה דינא בעלמא ולא היה מדת הדין שולטת בעולם עיין שם.
ולכן באותם הימים כל יום דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא ששולטת מדת הדין ובר קפרא ידע זה ולא רצה להבדיחו בכל יום אלא לפרקים וכונתו בזה לטובת העולם! והוא כי היסורין אשר דוחין הפרענות ומסלקים מדת הדין מן העולם היינו דוקא אם האדם מקבלם מאהבה כאשר קבלום רבי אלעזר ברבי שמעון ורבינו הקדוש, ואיך יתברר שקבלום מאהבה? לכך התחכם בר קפרא להבדיחו והוא יודע דרבי לא יערב לו הבדיחות ואדרבה ישתדל להזהירו שלא יבדחנו וכדהוה הכי באמת ובזה יתברר שהיה רבי מקבל היסורין מאהבה שלא רצה לתת מרגוע לעצמו מן היסורין אפילו יום אחד ושעה אחת! ולכן אף על פי שאותו היום אשר יבדיחו יגיע פרענות לעולם עם כל זה הוא גורם בזה שירבה כוחם של היסורין שהיה מקבלם מאהבה לדחות את הפרענות.

לְמָחָר שַׁתִּינָא חַמְרָא בְּרִיקוּדָא דַּאֲבוּךְ, וּבְקוּרְקְנֵי דְּאִמֵּךְ. כלומר אביך ירקד ואמך מזמרת זמרת נשים בהוצאת קול בלבד בפה שקורין בלשון ערבי הלאהי"ל שאין מוציאין תיבות אלא קול בלשון בלבד שהוא עולה ויורד בתוך הפה בהוצאת הקול כדרכן של נשים לעשות כן בחתונה וכיוצא, ובודאי אשתו של הנשיא אין דרכה לעשות כך וגנאי הוא לה שתזמר בכך וקרי לזמרה זו שקורין הלאהי"ל בשם קורקני שהוא קרקור בלבד בפה שאין מוציאין תיבות שלימות.
ונראה כי זמרה זו של הנשים היא היתה מזמן דורות ראשונים דמצינו במדרש רבא פרשת ויצא (בראשית רבה ע, יט) וזה לשונו: והיו מקלסין קודמוי ואמרין: הא ליא הא ליא, היא לאה היא לאה. עיין שם. ונראה שאלו המלות היו מוציאין אותם בעת שעושין זמר שבפה הנזכר שקורין אותו הלאהי"ל שאין הדברים האלה ניכרין להדיא בפירוש אלא נבלעים זה בזה בנעימות הקול והאומרים זה היו נשים ולא אנשים דאם היו אנשים היה מרגיש יעקב אבינו עליו השלום אך כיון דהיו אומרים הדברים האלה נשים בזמרת פיהם ויעקב אבינו עליו השלום היה חסיד שאינו משים דעתו על זמרתם משום דקול באשה ערוה לכך לא דייק לישנא ולא הרגיש באלו הדברים.
והנה הגם שדברים אלו שאמר בר קפרא לפי פשוטן הם כמו שכתבנו, נראה לי בס"ד לומר דבר קפרא לא היה מדבר דברים חיצונים אלא היה מלביש דברים נסתרים ועליונים בדברים חיצונים כי כן היה דרכו דרך הקודש וכאשר פרשתי בגמרא דברכות (ברכות סב:) במאמר דאתמר התם בר קפרא הוה מזבין מילי בדינרי עיין שם.
ונראה לי בס"ד דנתכוון בדברים אלו על עניינים נסתרים דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בסוד הדילוג שעושין באמירת הקדושה של 'קדוש קדוש קדוש' שהוא להעלות את יעקב ורחל. גם מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי רבינו הקדוש היה מיסוד יעקב המזדווג עם רחל. גם עוד מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ט' ע"ד) וזה לשונו: בחצי הלילה יורדת הספירה העשירית דרחל בעולם הבריאה בהיכל השביעי העליון הנקרא היכל קודש קדשים דבריאה ועומדת שם עד אור הבוקר וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וקוראה אל ז"א [זעיר אנפין] וזהו סוד אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ־ל (תהלים פג, ב) כנזכר בזוהר (פרשת לך לך דף פו.) עד כאן לשונו עיין שם.
ובזה יובן בס"ד דבריו של בר קפרא שהלביש בדברים ההם עניינים נסתרים ועליונים באומרו לְמָחָר שַׁתִּינָא חַמְרָא בְּרִיקוּדָא דַּאֲבוּךְ פירוש למחר אומר אני דברי תורה המכונים בשם יין בענין הנוגע לסוד הקדושה שעושים בה דלוג שהוא רקוד השייך לבחינת אבוך שהוא ביעקב וגם עוד אומר אני דברי תורה בענין סוד ספירה העשירית של רחל שמזמרת בעולם הבריאה ועל זה אמר בְּקוּרְקְנֵי דְּאִמֵּךְ היא רחל והבן היטב.
ודע כי מה שאמר בְּרִיקוּדָא דַּאֲבוּךְ וּבְקוּרְקְנֵי דְּאִמֵּךְ אמר כן לבדיחותא לשמח חתן כי היה זה בהילולא דרבי שמעון אבל ודאי לא רקיד רבי ולא זימרה דביתהו! ולכן במזגא אמר להדיה בגמרא רמיא ליה אבל ברקוד וקורקני לא אמר רקיד ליה ולא אמר דקרקרא. ומה שאמר למחר לרבי קוּם רְקוֹד לִי אמר ליה לבדיחותא כלומר אני הוא החתן וצריך שתרקד לפני ובזה שחקו החתן והכלה ובדחי המסובין.

אָמַר לֵיהּ: תֵּיתִי דְּבִיתְהוּ, תִּרְמִי לִי נַטְלָא! אַתְּיָא רַמְיָא לֵיהּ. קשא והלא קיימא לן אין משתמשין באשה כלל! ומזיגת הכוס לכולי עלמא אסור מדינא!
ואין לומר צדיק וחסיד שאני, דהא חזינן בקדושין (קידושין ע.) גבי תיתי דונג תשקינן דאסור גם בכהאי גונא דהא רב יהודה היה צדיק וחסיד גדול ודונג היתה קטנה ופנויה ומצינו להרמב"ם שפסק לאסור מזיגת הכוס ודכוותה דאפיק לה מדברי הירושלמי כמו שכתב הרב המגיד ז"ל ולא חילקו בזה בין צדיק וחסיד ובין אדם פשוט כי כן המדה בכל דבר האסור מן התורה או מתקנת חז"ל בפירוש דאין לחלק בין צדיק וחסיד לבין אדם פשוט.
ואין החסיד יוכל לומר אני ארבה ולא אסור ובהך דעולא דהוה מנשק לאחותיו וכו' וכמו שאמרו בקדושין דף פ"א תרגמה הגאון תורת חיים ז"ל בשיטתו לעבודה זרה על דף י"ז דלא הוה מנשק על היד ועל החזה גופייהו אלא על המלבוש שמכסין בו היד והחזה שהיה מנשק למעלה מן הבגדים וקיימא לן לא מצינו איסור בדברי חכמים ומשום דאיכא צד חשש הרהור בזה יש טעם לחלק בין אדם לאדם.
וכהך דרב אחא דמרכיב הכלה אכתפיה פירשנו בחדושינו דהיה נושא אותה בהיותה יושבת על הכסא והיה מרכיב הכסא על כתפו ומרקד, ועל כן תמיהא לי הכא איך ביקש דאשתו של רבי תמזוג לו הכוס ורמיא ליה?
והייתי רוצה לומר דהכא מזגה לו הכוס והניחתו לפניו ולא קבלו מידה מיהו נראה מגמרא דקדושין דף ע' גבי דונג בתו של רב נחמן דסבירא ליה לרב יהודה דגם בכהאי גונא אסור דהא רב נחמן אמר לו תיתי דונג תשקינן ואמר לו רב יהודה דאסור משום הך דשמואל ואם היכא שתביא ותניח לפניו שרי מאי תקשי ליה מהא דשמואל? לימא ליה תמזוג לנו ותניח לפנינו! וצריך עיון בזה.
והנה להרמב"ם ז"ל טעמא דשמואל דאמר 'אין משתמשין באשה כלל' הוא משום הרהור אך לרש"י והר"ן ז"ל הטעם משום דגזרו חז"ל בזה כדי שלא תלמד להיות רגילה בין האנשים וכנזכר שם בקדושין וכמפורש טעמייהו בפוסקים דאיכא פלוגתא בזה בין רש"י והר"ן ובין הרמב"ם והטור. ולפי טעמו של רש"י והר"ן אין מקום לחלק בין צדיק וחסיד ובין אדם פשוט דהטעם תלוי 'בה'.
ואם באנו לומר בדבר זה של בר קפרא לפי טעמו של הרמב"ם והטור דסבירא ליה לבר קפרא כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לצורך אחר שרי משום דסבר לא אסרו חז"ל דבר זה אלא בעושה דרך חיבה דאיכא חשש הרהור ולהכי בר קפרא דעבד כן לצורך דבר אחר לית לן בה, אם כן השתא לפי זה האי דינא דרמ"א ז"ל בהגה"ה באבן העזר (שולחן ערוך אבן העזר כא, ה) שכתב יש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה רק לשם שמים מותר, ומייתי לה מתוספת קדושין דף פ"ב עיין שם. הנה כל זה אינו אלא לפי טעם הרמב"ם והטור אבל לטעם רש"י והר"ן אין לחלק בהכי.
ואם ירצה השם במקום אחר נדבר בזה, ועיין מה שכתבתי בהמאסף שנה שניה גליון י"ט סימן פ"ד אות ה' ועוד בהמאסף שנה שלישית גליון ח' סימן כ"ו יעוין שם.

הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: 'תּוֹעֵבָה', תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בס"ד במאמר אביגיל לדוד המלך ע"ה וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת הֳ' אֱלֹקֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע (שמואל א' כה, כט) דיש להבין 'קלע' מאי דכר שמיה הכא?
ופרשתי בס"ד דחוטא בערוה נידון בקלע מלבד עונש גהינם דהיינו נותנים נפשו בתוך כף הקלע ובזה עושים לה חנק בהיותה כבושה בתוך הקלע וסקילה כשזורקין אותה מלמעלה למטה ומייסרים אותה בכך כמה אלפים פעמים! ואמרתי דנרמז זה העונש של הקלע באות ר' דערוה ונשאר עוה [81] שהוא מספר אף [81]. ולכן אמרה לו מאחר שפרשת מאיסור ערוה תהיה נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך זה יצר הרע שרוצה להכשילך באיסור ערוה כדי להניחך בכף הקלע הנה אדרבה נפשו יקלענה בכף הקלע המוכן לחוטא בערוה.
והנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש בסוד פגם של עון משכב זכור שפוגם פגם גדול להוריד חכמה ובינה למקום נצח והוד שהם סוד 'רגל' לכך יתענה רל"ג תעניות וצריך שיכוין בכל יום מימי תעניותיו אלו בשני שמות של הוי־ה דיודי"ן [יו־ד ה־י וי־ו ה־י=72] שהוא בסוד חכמה ושל אהי־ה דיודי"ן [אל־ף ה־י יו־ד ה־י=161] שהוא סוד בינה אשר עולים ב' שמות אלו מספר רגל [233] שהורידם בחטאו עד מקום הרגל שהם נצח והוד שצריך עתה להעלותם למקומם למעלה עיין שם.
נמצא עון משכב זכור שהוא איסור ערוה פוגם בקו חכמה שמורידה עד רגל ימין שהוא נצח ופוגם בקו בינה שמורידה עד רגל שמאל שהוא הוד. ולכן כיון דעונש זה של איסור ערוה הוא בקלע הרמוז באות ר' של ערוה צריך לזה החוטא קלע כפול אחד בשביל פגם הורדת קו החכמה לרגל ימין ואחד בשביל הורדת קו בינה לרגל שמאל וב' פעמים קלע [200] הוא ת' [400].
אם כן לזה החוטא חטא כפול בהורדת שני קוין של חכמה ובינה שראוי להתחייב ב' פעמים קלע שהם מספר ת' אז ראוי להיות אצלו אותיות ערוה אותיות תועה כי במקום ר' שרומז לקלע צריך להיות ת' ולזה אמר על עבירה דמשכב זכור תּוֹעֵבָה מַאי 'תּוֹעֵבָה' תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ.

אָמַר לֵיה: 'תֶּבֶל הוּא' תַּבְלִין יֵשׁ בָּהּ?. נראה לי בס"ד אותיות בהמה במלוי זה בי־ת ה־א מ־ם ה־א עולים מספר תבלין [492] כלומר הבהמה אומרת לאדם הבא עליה וכי יש תבלין בי שאתה שוכב עמי? או אם תמלאם כך בי־ת ה־ה מ־ם ה־ה [512] עולים מספר תבלין בביאה [512] כלומר וכי יש תבלין בביאה של זו הבהמה שבאת עליה?
והא דנקיט לשון תבלין בבהמה משום דכתבו חכמי הטבע אין תאוה אלא בדומין ולכן אין תאוה טבעית לאדם לשכב עם בהמה ולכן אומרים לו וכי תבלין יש בה שנתאויתה לה? והלא אין תאוה אלא בדומים!
והנה הגם דבר קפרא דרש תבל לשון תבלין נראה לי בס"ד לפרש דנקיט גבי בהמה לרמוז מקום הפגם על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער רוח הקודש תיקון י"ט) בתיקון הבא על הבהמה שיתענה רי"ו תעניות במספר 'עב קדם' [216] שפוגם בהם עיין שם. נמצא הפגם הוא ברי"ו וידוע כל דבר שבקדושה יש בו חצוניות ופנימיות ואם כן הרי"ו הנזכר הם כפולים וב' פעמים רי"ו גימטריא תבל [432] ולכן כתיב בה תֶּבֶל.

אָמַר לֵיהּ: זוֹ מָה הִיא?. עיין רש"י דמפרש כמו שאמרו ביבמות דף ל"ז עיין שם. והנה הפירוש לא שייך למימר בזימה דכתיב גבי איש כי יקח אשה ובתה (ויקרא כ, יד) והר"ן ז"ל כתב זו מה היא שאין ידוע ממי היא מתעברת, ואם מפרש כרש"י הוה ליה למימר ממי היא נולדה!
ונראה לי בס"ד לפרש זימה דגבי אשה ובתה זו מה היא, כלומר זו הבת שלקח זה האיש עם אמה מה היא נקראת אצלו, אם נקראת אשתו או נקראת בת אשתו? דתרי קריאות אלו שייכי בה והם הפכיים מסדרו של עולם. וכן נמי עוד על האם יש להקשות זו מה היא נקראת, אם נקראת אשתו או אם אשתו?
והא דעסק עתה בסעודת חתן וכלה בפרשת עריות מפני דנשואין הוא גדר ערוה אי נמי מפני שרצה לעשות בדיחות באומרו תיתי אשתו של רבי ותמזוג לו את הכוס, רצה לדבר בפרשת עריות כדי שלא יבואו לידי הרהור חס ושלום! וכמו הטעם שכתבו התוספות ז"ל במה שקורין במנחה ביום כיפור בפרשת עריות מפני שאותו היום באים הנשים לבית הכנסת מקושטות להזהיר שלא יהרהרו בהם עיין שם וכן כאן דרש בזה בעבור זה.

אָמַר רָבָא: רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד עִקָּרוֹ שֶׁל זֶה, וְהַיְנוּ תִּסְפֹּרֶת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. נראה לי בס"ד הטעם שעושין תספורת של כהן גדול כך, כדי לרמוז לו על ענוה ושפלות שאם האדם יזכור עיקרו מאין בא, מטיפה סרוחה! לא יתגאה וכנזכר במשנה דע מאין באת (משנה אבות ג, א) וכן כתב הרב החסיד בחובת הלבבות מי שיודע בעצמו שעבר במעבר השתן פעמים איך יתגאה?! ולכן עושין התגלחת כך ראשו של זה בצד עקרו של זה לרמוז לו שיביט בחכמה שבראש על עיקרו מאין בא כי הענוה צריכה מאד לכהן גדול שכל כפרת ישראל תלויה בו ואין מעשיו רצויים לפני הקדוש ברוך הוא אלא על ידי מדת הענוה שתהיה בו.

לא יכיל בן אלעשה למסבל. הרב עיון יעקב ז"ל כתב דהיה ממשפחת רבי ישמעאל בן אלישע וכו' ע"ש ולא ידעתי מנין לו. ואם מדעתו כתב זה יש לתמוה על הרב ז"ל גם מ"ש דלהכי מייתי שפיזר מעותיו וכו' לא נהירא ואין להאריך:

דבכל גריוא דבעינא. באיזה מדה שארצה אקח: חפייה כופרא. זיפתו מבחוץ כדי שיחזיק החטים: ליכיל לי. ימוד לי: דרשינא בך. כלומר שאתה חייב לי: שתינא חמרא ברקודא דאבוך. שאביך ירקד: ובקירקני דאמך. במזיגתה שאמך תמזוג לי הכוס: מאי תועבה. עשו שניהם: תרמי לי נטלא. תמזוג לי הכוס כמו אנטל: תועה אתה בה. כלומר שמניח את אשתו של היתר ותפס זו של זנות: כי עניינא קמא. תיתי דביתכי תירמי לי ולדידיה א''ל קום רקוד לי: [מאי תבל. דכתיב] ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא (ויקרא יח): וכי תבלין יש בה. כלומר יש בביאה זו טעם מבאחרות שמנחת בעלה ונרבעת לבהמה: זו מאי היא. ומפרש ביבמות (דף לז:) באיש הבא על נשים הרבה וכן אשה שנבעלה לאנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהם נתעברה והולידה בת נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו על זה נאמר ומלאה הארץ זימה כלומר זו מה היא שאין אדם יודע אותה אשה שהוא נושא אם מותרת לו אם לאו: לא יכיל בן אלעשה למיסבל. אותו זילותא של רבי לפי שהיה עשיר גדול ולא היה יכול לראות דבר של זילותא מחמיו: מאי בן אלעשה. כלומר מנין דהוה עשיר: תספורת יחידתא. שאין כמותה: פיזר מעותיו. שהיה נותן ממון גדול לספר שהיה מספר לו כתגלחת של כ''ג: הרמוצה קרא קרקוזאי. דלועין של אותו מקום שאינן מתבשלין לעולם יפה: הטמונה ברמץ. עפר של גחלים דלאו תבשיל הוא: כלאים עם דלעת הרמוצה. אלמא דהרמוצה לאו טמונה ברמץ אלא שם מקום הוא ומין זרעים הוא: מתני' ממעשה רתחתא. היינו דבר שנגמר בישולו בקדרה ואינו אלא מחמשת המינין לאפוקי דבר שאין גמר בישולו בקדירה עד שמבשלין אותו באילפס: בכל הנעשה בקדירה. אפילו מבושל באילפס אסור: גמ' ביורד באילפס שכבר כו'. הואיל וקודם שמניחו באילפס מבשלו בקדרה והדר מניחו באילפס כן היה מנהגן והוי יורד לקדרה ולפיכך אסור: מן היורד באיליפס מותר ביורדי לקדרה. קודם שירד לאילפס: מן הנעשה בקדירה. לגמרי כל בישולו שאינו יורד לאילפס כלל: מותר בנעשה באילפס. אע''פ שהיה קודם לכן בקדרה: מותר בנעשה בקדרה. בנגמר בקדרה:

טחייה כופרא. טחו בכופרא: דיקולא. סל גדול: דרשינא בך. שהלויתיך ומילי דבדיחותא היה אומר: ברקודא דאבוך ובקורקני דאימך. כמו מרקדים טרפיי''ד: תועה אתה בה. שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור: תבלין יש בביאה זו משניא הדא ביאה מכל ביאות: קרי קרקוזאי. דילועין של אותו מקום שאינו בכלל תבשיל: דלעת הטמונה ברמץ. אינו בכלל תבשיל: כלאים. מכלל דהרמוצה לא הוי טמונה ברמץ אלא על שם מקום הוא: הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. דבר שנגמרה בקדירה ואין אסור [אלא] בדבר שנגמר בו: באילפס אסור בכל המתבשל בקדירה ואפילו גמרו באילפס: תנא הנודר מן היורד בקדירה אסור ביורד לאילפס. אחר שירד לקדירה דיורד לקדירה משמע שירד תחלה לקדירה: מן היורד [לאילפס] מותר ביורד לקדירה. תחילה אע''פ שנגמר באילפס דיורד לעולם משמע על שם תחלת ירידתו ולא על שם סופו: מן הנעשה בקדירה. משמע הנגמר הלכך מותר היורד לקדירה תחלה ונגמר באילפס: מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת. דלא איקרי יורד בתנור אלא פת בלבד: כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור. צ''ע דמשמע דהחילוק בין יורד למעשה ואמאי תנא כל מעשה א''כ ברישא ליתני כל יורד:

ר"ן
דיקולא רבה. סל גדול: חפייה בכופרא. טח אותו בזפת כדי שלא יצאו החטים מתוך נקבי הסל: וסחפיה על רישיה. הפכה על ראשה: ליכיל לי מר. ימדוד: חטים דרשינא. שהלויתיך ולבדיחותא קאמר: ברקודא דאבוך. שירקד אביך לפני כשאשתה: ובקירקני דאמך. שתהא אמך מקרקרת ומזמרת: מאי תועבה. דכתיב גבי משכב זכור: נטלא. כלי קטן: תועה אתה בה. שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר: מאי תבל. דכתיב גבי אשה הנרבעת לבהמה: תבלין יש בה. בתמיה: מאי שניא הדא ביאה מכולהו ביאות. כלומר היאך מנחת בן מינה לילך אצל הבהמה: זו מה היא. לשון ספק שאין ידוע ממי היא מתעברת: תספורתא יחידתא. תספורת נאה: בצד עקרו של זה. מצמצם היה שלא יעלה אחד מן השערות על חבירו: קרקוזאי. על שם מקומן: דלעת ארמית היא דלעת המצרית. כלומר זו היא דלעת המצרית: והיא כלאים עם הרמוצה. אלמא לאו טמונה ברמץ קאמר אלא מין דלעת היא שנקראת רמוצה: מתני' הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטסני סלת ואורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקראת רתחתא על שם שצריך להרתיח ולבשל הרבה: גמ' שכבר ירד לקדרה קודם שירד לאילפס. כך היה דרכן במעשה אילפס שהיו מרתיחין אותו בקדרה רתיחה קלה: מן היורד לאילפס מותר ביורד לקדרה. קמ''ל דלא תימא כל שהרתיחו אותו רתיחה קלה כמו שירד לאילפס יורד לאילפס מיקרי מפני שהוא מוכן לכך אע''פ שעדיין לא ירד קמ''ל דלא כך נראה בעיני: מן הנעשה בקדרה מותר בנעשה באילפס. משום דנעשה גמר עשיה משמע ומשום הכי מותר בנעשה באילפס אף על פי שכבר ירד לקדרה משום דמ''מ גמר עשייתו לא היה בקדרה: מן הנעשה באילפס מותר בנעשה בקדרה. כלומר אף על פי שאחר מכן הורידו באילפס שרי כיון דגמר עשייתו בקדרה היה כך נראה בעיני: הנודר מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת. דסתם יורד לתנור משמע פת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:

נדרים נא ע"א