נדרים נ ע"א

He lifted the mat [tzifeta] upon which he was sitting and said to the messenger: See what there is here. The place was miraculously filled with gold dinars. This demonstrated that Rabbi Yehuda could have had plenty of money if he had so desired. He explained: However, it is not amenable to me to derive benefit in this world.

§ In connection to the above incident concerning the poverty of scholars and their potential to become wealthy through remarkable circumstances, the Gemara relates an incident: Rabbi Akiva became betrothed to the daughter of bar Kalba Savua. When bar Kalba Savua heard about their betrothal, he took a vow prohibiting her from eating all of his property. Despite this, she went ahead and married Rabbi Akiva.

In the winter they would sleep in a storehouse of straw, and Rabbi Akiva would gather strands of straw from her hair. He said to her: If I had the means I would place on your head a Jerusalem of Gold, a type of crown. Elijah the prophet came and appeared to them as a regular person and started calling and knocking on the door. He said to them: Give me a bit of straw, as my wife gave birth and I do not have anything on which to lay her. Rabbi Akiva said to his wife: See this man, who does not even have straw. We should be happy with our lot, as we at least have straw to sleep on.

She said to him: Go and be a student of Torah. He went and studied Torah for twelve years before Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua. At the completion of the twelve years, he was coming home when he heard from behind his house that one wicked person was saying to his wife: Your father behaved well toward you. He was right to disinherit you. One reason is that your husband is not similar to you, i.e., he is not suitable for you. And furthermore, he has left you in widowhood in his lifetime all these years. She said to him: If he listens to me, he should be there for another twelve years. Rabbi Akiva said: Since she has given me permission through this statement, I will go back and study more. He turned back and went to the study hall, and he was there for another twelve years.

Eventually he came back accompanied by 24,000 pairs of students. Everyone went out to greet him, as he was by then a renowned teacher, and she too arose to go out to greet him. That wicked person said to her: And to where are you going? As she was excessively poor, she was not dressed in a grand manner, as fit for the wife of one so esteemed. She said to him: “A righteous man regards the life of his beast” (Proverbs 12:10); he knows that I am in this state as a result of my dedication to him. She came to present herself before Rabbi Akiva, but the Sages tried to fend her off, as they were unaware of her identity. He said to them: Leave her. Both my Torah knowledge and yours are hers. When bar Kalba Savua heard that the famous man was his son-in-law, he came before halakhic authorities and requested the dissolution of his vow, and it was dissolved.

The Gemara adds: Rabbi Akiva became wealthy from six things. First, from the money he received from Kalba Savua after his vow was dissolved. Second, he gained money from the ram of a ship [eila disfineta], as craftsmen would fashion a sculpture of a type of sheep for every ship, which would be placed on its bow, and which would be used to conceal money. On one occasion, the sailors forgot this ram on the seashore, and Rabbi Akiva came and found it with the money stored inside.

And third, he became wealthy from a log [gavza] of wood, as on one occasion he gave four dinars to sailors and said to them: Bring me something worthwhile. And they found only a log of wood on the seashore. They brought it to him and said to him: May our master wait with this until we bring a more worthy item. He found that the log was full of dinars, as on one occasion a ship sunk and all the merchandise, i.e., the money, owned by the people on the ship was placed in that log, and it was found on that occasion by the sailors.

Rabbi Akiva became wealthy from a convoy of Ishmaelites [Serukita]. And he became wealthy from a certain lady. Rabbi Akiva borrowed money from a lady and said that God would be his guarantor. When it came time to return the loan, the king’s daughter became insane and threw a purse of jewelry into the sea, which was found by that lady. She told Rabbi Akiva that his guarantor had paid his debt and she allowed him to keep the loan.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

דלי ציפתא [הגביה רבי יהודה את המחצלת שהיה יושב עליה ^[1]] לעיני השליח שהביא לו את הגלימא, ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא [ראה כמה עושר יש לי]! שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום בזהובים.

מיהו, אמר רבי יהודה, לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא [איני רוצה ליהנות ולקבל את שכרי בעולם הזה].

רבי עקיבא היה רועה צאן בבית אחד מעשירי ירושלים, שהיה מכונה "כלבא שבוע" (על שם, שכל מי שהיה נכנס אליו רעב ככלב, היה יוצא שבע).

איתקדשת ליה [נתקדשה לו] ברתיה [בתו] דכלבא שבוע בצנעא, כיון שראתה את רבי עקיבא שהיה צנוע וטוב, וגם הסכים ללכת ללמוד תורה.

כאשר שמע כלבא שבוע שבתו התקדשה לרבי עקיבא, הוציאה מביתו, ואדרה הנאה מכל נכסיה [והדיר אותה הנאה מכל נכסיו].

אזלא, ואיתנסיבה ליה בסיתוא [הלכה ונישאה לו לרבי עקיבא בימות החורף], הוה גנו בי תיבנא [והיו ישנים בין התבן], שלא היו להם כרים וכסתות.

הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [היה רבי עקיבא מלקט את התבן מבין שערותיה].

אמר לה, אי הואי לי [אם יהיה לי אפשרות, שאתעשר] רמינא ליך, אעשה לך תכשיט הקרוי] "ירושלים דדהבא". תכשיט של זהב שהעיר ירושלים מצויירת בה.

אתא אליהו [נגלה אליהם אליהו] כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. אידמי להון כאנשא [ונדמה להם כאיש], וקא קרי אבבא [וקרא בפתח ביתם].

אמר להו לרבי עקיבא ואשתו: הבו לי פורתא דתיבנא [הביאו לי קצת תבן], דילדת אתתי [שאשתי ילדה] ולית לי מידעם לאגונה [ואין לי שום תבן להשכיב עליו אותה או את התינוק].

אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה, לאשתו: חזי [ראי] גברא [יש כאן אדם], דאפילו תיבנא לא אית ליה [שאפילו תבן אין לו].

אמרה ליה אשתו: זיל, הוי בי רב [לך ללמוד תורה]! אזל תרתי סרי שנין [הלך ללמוד תורה למשך שתים עשרה שנים] קמי [אצל] דרבי אליעזר ורבי יהושע.

למישלם תרתי סרי שנין [לאחר שהשלים את שתים עשרה השנים שלמד], קא אתא לביתיה [חזר לביתו] עם שנים עשר אלף תלמידים.

אך קודם שנכנס לביתו, שמע מן אחורי ביתיה, דקאמר לה חד רשע לדביתהו [לאשתו]:

שפיר עביד ליך אבוך [טוב עשה אביך שהדיר אותך מנכסיו], משני טעמים: חדא, דלא דמי ליך [רבי עקיבא אינו דומה לך, ואינו מתאים לך, שאינו ממשפחה חשובה כמותך]. ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין [השאיר אותך לבדך כמו אלמנה חיה, והלך ללמוד לכל כך הרבה שנים בלי להתראות עמך].

אמרה ליה אשתו לאותו רשע: אי צאית לדילי [אם רבי עקיבא בעלי היה שומע בקולי] הייתי מעוניינת שליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא [ישאר ללמוד תורה שתים עשרה שנה נוספות]!

שמע רבי עקיבא את דבריה מאחורי הבית, ואמר: הואיל ויהבת לי רשותא [הואיל ואשתי נתנה לי רשות], איהדר לאחורי [אחזור לאחורי] לבית המדרש ואמשיך ללמוד.

הדר, אזל [חזר לבית המדרש] בלא להתראות לאשתו ^[2], הוה תרתי סרי שני אחרנייתא [והיה שם שתים עשרה שנה נוספות].

אתא [בא לביתו] אחרי עשרים וארבע שנים, כשהוא מלווה בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי.

נפוק כולי עלמא לאפיה [יצאו כל בני העיר לקבל את פניו], ואף היא [וגם היא, אשתו] קמת למיפק לאפיה [יצאה לקבל את פניו].

אמר לה ההוא רשיעא לאשתו של רבי עקיבא, ואת, להיכא [כיצד את הולכת לקבל את פניו עם כאלו בגדים]!? שלא היו לה בגדים ראויים.

אמרה ליה, "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב) יודע הוא זה שנצטערתי בשבילו.

אתת לאיתחזויי ליה [הלכה אשתו להתראות לפניו], נפלה על פניה ונישקה את רגליו של רבי עקיבא.

קא מדחן לה רבנן [דחפו אותה משם התלמידים ששימשו את רבי עקיבא].

אמר להון רבי עקיבא לתלמידיו: הניחו לה, כי לימוד התורה שלי ולימוד התורה שלכם - שלה [בזכותה] הוא! שהיא נתנה לי את העצה ללכת ללמוד תורה, ובזכותה זכיתי ללמוד וללמד.

באותה שעה התחרט כלבא שבוע על נדרו, מבלי שידע שרבי עקיבא הוא חתנו שחזר לעיר.

שמע כלבא שבוע שגדול בתורה הגיע לעיר, ואמר, אלך אליו, אולי הוא יוכל להפר לי את נדרי שהדרתי את בתי מנכסי, ולא ידע שאותו גדול הוא חתנו.

אתא, [בא] לרבי עקיבא ואיתשיל על נידריה [וביקש להתיר את נדרו].

אמר לו רבי עקיבא לחמיו: (כדי למצוא פתח לנדרו ^[3]) לו היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול, האם היית נודר?

אמר לו כלבא שבוע לרבי עקיבא: אפילו על דעת שידע חתני פרק אחד, ואפילו הלכה אחת, לא הייתי מדירה לבתי.

אמר לו רבי עקיבא: אני הוא חתנך!

ואשתריי ^[4] [והתיר לו את נדרו], ואשתרי [והנדר הותר].

נפל כלבא שבוע על פניו, ונישק את רגלי רבי עקיבא, ונתן לו את חצי רכושו.

מן שית מילי איעתר [מששה דברים נתעשר] רבי עקיבא ^[5].

א. מן כלבא שבוע - שנתן לו את חצי רכושו.

ב. מן אילא דספינתא - דכל ספינתא עבדין ליה מין עינא [שבכל ספינה היו עושים בה דמות של איל מעץ] לשם ניחוש, ולסימן שתהא הספינה קלה בהליכתה כאיל. והיו ממלאים את האיל עם דינרי זהב.

זימנא חדא [פעם אחת] אנשיוה [שכחו אנשי הספינה, את אותו איל] על כיף ימא [על שפת הים] ^[6] אתא הוא [בא רבי עקיבא] אשכחיה [מצאו] ולקחו.

ג. ומן גווזא [מתיבה ^[7]] - דזימנא חדא [שפעם אחת] יהיב ארבעה זוזי לספונאי [נתן רבי עקיבא ליורדי הים, ארבעה זוזים], אמר להו רבי עקיבא: אייתי לי מדעם [הביאו לי בשכר זוזים אלו איזו מציאה שתמצאו],

ולא אשכחו אלא גווזא על כיף ימא [ולא מצאו אלא רק תיבה שהיתה מונחת על חוף הים]. אתיוה ליה [הביאו לו לרבי עקיבא את אותה תיבה].

אמרו ליה לרבי עקיבא, עביד מרנא עליה [ימתין אדוננו עליו עד שנביא לך דבר נוסף], שאינו שוה כל כך, דבר זה שהבאנו לך.

פתח רבי עקיבא את התיבה אישתכח דהוה מלי דינרי [ונמצאה מלאה דינרים].

ומבארת הגמרא כיצד הגיעה התיבה עם הדינרים לחוף הים:

דזימנא חדא [שפעם אחת] טבעת ספינתא, וכולי עיסקא הוה מחית בההוא גווזא [וכל הממון של אותה ספינה היה מונח באותה תיבה שהיתה עשויה להצניע בתוכה את ממון אנשי הספינה].

ואישתכח בההוא זימנא [ואותה תיבה נמצאה באותה העת] שטבעה על ידי אותם ספונאי, והיתה אותה תיבה דמן דסרוקיתא [של ישמעאלים ^[8]].

ד. ומן מטרוניתא [רומית] - שפעם אחת הוצרכו רבי עקיבא ותלמידיו למעות, והלכו אצל מטרוניתא אחת כדי ללוות ממנה, אמרה אותה מטרוניתא לרבי עקיבא, הריני מלווה לך, ותהיה אתה הלווה, והקב"ה והים יהיו ערבים על ההלוואה, קבע לה רבי עקיבא זמן פרעון, וכשהגיע זמן הפרעון, חלה רבי עקיבא ולא יכל להביא את הממון.

הלכה אותה מטרוניתא על שפת הים ואמרה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שרבי עקיבא חולה ולכן לא היה בידו לפרוע את חובו, ראה שאתה ערב בדבר.

מיד באותו זמן נשטתה בתו של הקיסר, ונטלה ארגז מלא באבנים טובות ודינרי זהב, וזרקה לתוך הים, והים הביאו לאותו מקום שעמדה שם אותה מטרוניתא, מיד נטלה את הארגז והלכה לה.

לימים, נתרפא רבי עקיבא ובא לו אצל אותה מטרוניתא, ומעותיו בידו לפרעון חובו. אמרה לו, כבר הלכתי אצל הערב והוא פרע לי את כל החוב, והנה העודף שנתן לי יותר מסכום ההלוואה.

ומאותו ממון שהחזירה לו אותה מטרוניתא, נתעשר רבי עקיבא.

הערות

^[1] הרא"ש מפרש, שרבי יהודה הגביה את המחצלת, משום שסמך על הנס, שמשמים יראו שם מעות.

^[2] רבי עקיבא החליט בדעתו שאף להכנס הביתה קמעא, ולגמול בכך חסד לאשתו שהביאתו לכל הגדולה הזאת, אף הפסק מועט זה, הסח הדעת הוא, ועלול לבטל את המעלה הגדולה של הרצף בלימוד. (שיחות מוסר - מאמרים ט"ז ל' תשל"א).

^[3] הר"ן מקשה, כיצד פתח לו את נדרו בדבר זה, והרי מה שהלך רבי עקיבא ללמוד תורה - נולד הוא. ואין פותחים פתח בנולד. ותירץ, שכאן שונה, משום שרבי עקיבא נשאה על דעת שילך ללמוד תורה, וכיון שכן, אין זה נולד, שכבר מתחילה היה שכיח מאוד שילמד לפחות פרק אחד או הלכה אחת. ובתוספות בכתובות (סג, א ד"ה אדעתא) כתבו, דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול.

^[4] הט"ז (ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק ח') הביא קושיא בשם הריב"ש, איך התיר רבי עקיבא את הנדר של כלבא שבוע, והרי רבי עקיבא היה נוגע בדבר. ותירץ, שהוא לא התיר בעצמו אלא על ידי צירוף אחרים עמו. ולפי מה שכתב הר"ן לעיל (ח, ב) שבנדרי אשתו, אפילו בצירוף אחרים אסור לו להתיר, מפני שאשתו כגופו, והרי הוא כמתיר את נדרי עצמו, וכאן הרי אשתו היתה המודרת. צריך לומר שרבי עקיבא עצמו לא התיר את הנדר, אלא נתן רשות לתלמידיו שיתירו.

^[5] הגמרא באה לומר בזה, שלא תאמר שרבי עקיבא התעשר מתלמידיו שלימדם תורה בשכר, אלא התעשר מששה דברים אלו. מהרש"א בחידושי אגדות.

^[6] שהוא מקום הפקר, ואנשים המאבדים שם אבידה מתייאשים ממנה, ואין שם דין של השבת אבידה.

^[7] כך פירש הר"ן, אבל הרא"ש פירש שגווזא היינו חתיכת עץ גדול. ולפי זה מתבאר, מדוע לא פתחו אותו יורדי הים, כיון שהיה חתיכת עץ, שאינו עשוי להכיל בו חפצים.

^[8] כך פירש המהרש"א בחידושי אגדות.

דלי ציפתא [הרים את המחצלת] שהיה יושב עליה ואמר ליה [לו] לשלוחא [לשליח]: חזי מאי איכא [ראה מה שיש כאן] שנעשה לו נס ונתמלא המקום דינרים, להראות לו שאם היה רוצה בכך היה לו ממון רב. והסביר: מיהו [בכל זאת], לא ניחא [נוח] לי דאיתהני בהדין עלמא [שאהנה בעולם הזה].

א אגב המסופר כאן על עוניים של חכמים וכיצד בא להם עושר בדרך מופלאה, מספרים כי ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע [התקדשה לו בתו של (בר) כלבא שבוע]. שמע זאת (בר) כלבא שבוע, אדרה [הדיר אותה] הנאה מכל נכסיה [נכסיו]. אזלא ואיתנסיבה ליה [הלכה ונישאה לו] לר' עקיבא.

בסיתוא הוה גנו בי תיבנא [בחורף היו ישנים במחסן תבן], הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [היה מוציא לו את התבן משערותיו]. אמר לה: אי הואי [אם היה] לי כסף, רמינא ליך [הייתי נותן לך] בראשך עטרה של ירושלים דדהבא [של זהב]. אתא [בא] אליהו הנביא אידמי להון כאנשא [נדמה להם כאדם] וקא קרי אבבא [וקרא, דפק על הדלת]. אמר להו [להם]: הבו לי פורתא דתיבנא [תנו לי מעט תבן] דילדת אתתי, ולית [שילדה אשתי, ואין] לי מידעם לאגונה [דבר להשכיבה עליו]. אמר לה ר' עקיבא לאנתתיה [לאשתו]: חזי גברא [ראי איש] שאפילו תיבנא לא אית ליה [תבן אין לו] ואנו יכולים לשמוח בחלקנו, שלפחות יש לנו תבן לשכב עליו.

אמרה ליה [לו]: זיל הוי בי רב [לך היה בבית הרב] ולמד תורה. אזל תרתי סרי שנין [הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים] קמי [לפני] ר' אליעזר ור' יהושע. למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה [בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו], שמע מן אחורי ביתיה [מאחורי ביתו] דקאמר לה חד רשע לדביתהו [שאומר לה רשע אחד לאשתו]: שפיר עביד ליך אבוך [יפה, כראוי עשה לך אביך] שהדירך מנכסיו; חדא דלא דמי ליך [דבר אחד] — [שבעלך אינו דומה, אינו ראוי, לך]. ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין [הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים הללו]. אמרה ליה [לו]: אי צאית לדילי [אם הוא שומע לי] — ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא [יהיה שם עוד שתים עשרה שנים אחרות]. אמר ר' עקיבא: הואיל ויהבת [ונתנה] לי רשותא [רשות] בדבריה אלה, איהדר [אחזור] לאחורי. הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא [חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות].

אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי [בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עימו]. נפוק כולי עלמא לאפיה [יצאו הכל לקבל פניו] משום שהיה אדם גדול ומפורסם בישראל, ואף היא קמת למיפק לאפיה [עמדה לצאת לקבל פניו]. אמר לה ההוא רשיעא [אותו רשע]: ואת להיכא [להיכן] את הולכת? אמרה ליה [לו]: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) ולא יבזה אותה. אתת לאיתחזויי ליה [באה להיראות לפניו, לפני ר' עקיבא], קא מדחן לה רבנן [והיו חכמים דוחים אותה] שלא ידעו מי היא. אמר להון [להם] ר' עקיבא רבם: הניחו לה, כי כל התורה שלי ושלכם — שלה הוא. שמע (בר) כלבא שבוע שזה ר' עקיבא חתנו, אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי [בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו], ואשתרי [והותר].

ומספרים: מן שית מילי איעתר [משישה דברים התעשר] ר' עקיבא: מן הכסף שנתן לו כלבא שבוע לאחר שהותר הנדר, מן אילא דספינתא [מאיל הספינה]. דכל ספינתא עבדין ליה מין עינא [שכל ספינה עושים לה בחרטומה צורה של מין צאן] וממלאים אותו בכסף. זימנא חדא אנשיוה על כיף ימא [פעם אחת שכחו הספנים איל זה על חוף הים] אתא [בא] הוא, ר' עקיבא, אשכחיה [ומצא אותו], ובתוכו היה מוטמן הרבה כסף.

וכן הרוויח ממון גדול מן גווזא [מבול עץ] כיצד? דזימנא חדא יהיב [שפעם אחת נתן] ארבעה זוזי [זוזים] לספונאי [למלחים] אמר להו [להם]: אייתי לי מדעם [הביאו לי משהו] ולא אשכחו [מצאו] אלא גווזא על כיף ימא [בול עץ על חוף הים]. אתיוה ליה [הביאו אותו לו]. אמרו ליה [לו]: עביד מרנא עליה [ימתין אדוננו עליו] עד שנביא דבר טוב מזה, אישתכח דהוה מלי דינרי [נמצא שהיה, אותו בול עץ, מלא דינרים], כיצד? דזימנא חדא טבעת ספינתא [שפעם אחת טבעה ספינה] וכולי עיסקא [וכל העסק, כל הכסף] שהיה לאנשי הספינה הוה מחית בההוא גווזא ואישתכח בההוא זימנא [היה מונח באותו בול עץ ונמצא באותה פעם].

וכן נתעשר ר' עקיבא דמן דסרוקיתא [משיירה של ישמעאלים], ומן מטרוניתא [גבירה] אחת שלווה ר' עקיבא ממנה כסף, ואמר שהקדוש ברוך הוא והים הסמוך לביתה יהיו ערבים לפרעון. משהגיע זמן הפרעון חלה ר' עקיבא ולא יכול היה לבוא לפרוע חובה. יצאה אותה גבירה ועמדה על שפת הים ואמרה : רבונו של עולם, ידוע לפניך כי לך ולים האמנתי ורק בשלכם הלויתיו אותם מעות. ונזדמן שבת המלך נשתגעה והשליכה לים ארנק מלא תכשיטים, וסחפו הים עד לפתח ביתה ומצאה הגבירה תכשיטים אלה. משהחלים ר' עקיבא בא לפניה והתנצל על כך שלא יכול היה לפרוע חובו בזמן. ואמרה שכבר קיבלה את התשלום מן הערב, ונשאר כסף ההלוואה בידי ר' עקיבא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דלי ציפתא. הגביה המחצלת וסמך על הנס שיראה שם מעות:

דכלבא שבוע. עשיר גדול היה כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נו.):

רמינא לך ירושלים דדהבא. אם יהיה לי סיפוק אעשה ליך ירושלים של זהב עטרה הנקראת עיר של זהב וכן עשה לה כדאיתא בפרק במה אשה (ד' נט.):

אתא אליהו כו'. כדי לנחמם מצער חסרונם:

מן ענא. עושין איל של זהב או עז אחד ממין הצאן:

גוזא. חתיכת עץ גדול:

מן מטרוניתא. פעם אחת הוצרכו ישראל ללות מעות ולוה אותם ר' עקיבא ממטרוניתא אחת אמרה לו מי שאמר והיה העולם והים הגדול יהיו ערבים שלי כשהגיע זמן הפרעון חלה ר"ע הלכה ועמדה על שפת הים ואמרה ידעתי שאלמלא שעכבו אונס את ר"ע היה פורע בזמנו מי שאמר והיה העולם והים ישלימו ערבותם מה עשה הקב"ה שלח רוח שטות בבתו של קיסר ונטלה קופסא מלאה זהב ומרגליות ושלחה על פני המים והרוח הביאתה לפני אותה מטרוניתא ונטלתה וכשעמד ר"ע מחליו נטל בידו הממון והביאו לה אמרה לו כבר פרעו לי ערביך לקחה כדי חובה והמותר נתנה לו:

איזיל איתשיל אנידריה. הרבה חכמים היה (מוציא) מוצא לפני בא רבי עקיבא אבל באותה שעה נתחרט. הרא"ם ז"ל.

יודע צדיק דלים ואית דגרסי נפש בהמתו וטעות הוא. אית דאמרי שהיתה יודעת שרבי עקיבא היה ואית דאמרי לא היתה יודעת אלא היתה יוצאה לראות כשאר בני אדם.
ואתא רבי עקיבא אשכחיה והכי הוה פעם אחת באו תגרי רומי בספינה להביא פרקמטיא הרבה אבנים טובות ומרגליות והיה עמם אותו איל של זהב עד שהיו עסוקים בפרקמטיא שכחו האיל על שפת הים ומצאו רבי עקיבא והכניסו לביתו והכריזו עליו ובא ואמר להם אצלי הוא אמר לו הואיל וכל כך נאמנות בך הרי היא שלך. פירוש.

גמרא איכא מיהו כצ"ל:

דסרוקיתא נ"ב בערוך ערך סרק אורחות ישמעאלים ת"י סיען דסרקאי:

רש"י מנכסי חדא הד"א:

ר' עקיבא איקדשת כו'. הך עובדא איתא נמי בפ' אע"פ בקצת בפנים שונים ע"ש ומייתי לה הכא בדמיון זה דמייתי לעיל שהיה ר' יהודה ואשתו עניים ולא רצו להנות משל אחרים כך היו רע"ק ואיתתי' בת כלבא שבוע דבסתוא הוה גנו בי תבנא כו' וז"ש אי הוה ספק לי כו' דהיינו משלי אעשה לך ירושלים ולפי שהיא בעניה ראתה ליפותו בראשו ללקט התבן מתוך השער א"ל ליתן שכרה בעושרו לעשות על ראשה עיר ירושלים של זהב מצוייר כמפורש בסוף סוטה עיר של זהב היא עטרות כלות וחתנים ע"ש ועל שם הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואע"ג דגזרו טל עטרות כלות בפולמוס של טיטוס כמפורש סוף מסכת סוטה ור' עקיבא אחר החורבן היה מתלמידי ר"א ור' יהושע כבר כתבו התוס' בפרק במה אשה דלא גזרו אלא דוקא לחתנים ולכלות ולא לשאר כל אדם ע"ש ודו"ק:

שמע כו' דקא"ל חד רשע שפיר עביד דלא דמי לך כו'. ר"ל דלא דמי לך בעשירות שהיא בת כלבא שבוע מעשירי ירושלים א"נ לא דמי לך בייחוס שר' עקיבא היה מבני גרים ובפ' אע"פ ליתא הא אלא הך בתרייתא קא"ל ההוא סבא עד כמה כו' וכן הא דקא"ל חד רשע ואת להיכא כו' איתא בפרק אע"פ בלשון אחר דלטובתה א"ל שבבתא שאילי מאני כו' וק"ל:

יודע צדיק נפש בהמתו. יש לפרש דה"ק יודע צדיק שאין לי בגדים חשובים ושהבטיחני כשיהיה ספק לו אף על בת נפש דהיינו ירושלים דדהבא כפרש"י כאן ובפרק במה אשה ועיין בחדושי אגדות פ' אע"פ ע"ש:

מן שית מילי איעתר רע"ק מן כלבא כו'. ר"ל דלא תימא מרבוי תלמידיו שזכר ונתעשר שלמדם תורה בשכר דודאי לא היה נהנה מתורתו אלא מן שית מילי כו' דהוו קצת בנס איתעשר כדמפרש וקרוב לזה אמרו בפ' ד' נדרים ממה נתעשר משה כו' כדמפורש שם וק"ל:

עביד מרנא עליה כו' פירש"י ימתין אדונינו עליו כו' עכ"ל. והלשון דחוק ונראה לפרש לפי פי' הרא"ש דגוזא הוא חתיכת עץ גדול דא"ל שיעשה על חתיכת עץ זה את מלאכתו למה שהוא ראוי ועי"ז נבקע העץ אח"כ ואשתכח דהוא מלא דינרי וק"ל:

ומן דסקורת' כו'. בכל הפירושים לא כתבו כלום בזה ונראה דלא הוו גרסי ליה וכן מוכח דהא קאמר מן שית מילי כו' ואי הוה גרסי ליה הרי מן ז' מילי הוא דחשיב ויש לקיימו דמן דסקורתא קאי אדלעיל דההוא גוזא דאשתכח בההוא זמנא דמן דסקורתא הוה דהיינו משל ישמעאלים היה כמו אורחת ישמעאלים ת"י סיען דסרוקאי וק"ל:

גמרא ומן דסרוקיתא. עי' רש"א בח"א ובהגהת הב"ח:

גמ' ואתשל על נדריה ואשתריי. תי' ואשתריי נמחק:

דָּלִי צִיפְתָּא, אָמַר לֵיהּ לִשְׁלִיחָא: חָזִי מַאי אִיכָּא וכו'.. נראה לי בס"ד לא נתכוון לפאר עצמו חס ושלום אלא גילה זה בשביל כבוד הנשיא שלא יחשוב שהוא זלזל בכבודו להחזיר מתנתו.
ועוד ראיה כי מן השמים יש רצון לגלות זה הנס כי הוא ראה שנעשה נס זה של הוויית הזהובים והשם יתברך יודע דרבי יהודה לא יהיה נהנה מן הזהובים האלה דאין נהנין ממעשה נסים ואם כן למאי נפקא מינה עשה לו נס זה של הוויית הזהובים? אלא ודאי כדי שיראה זה לשליח הנשיא ויגיד זאת להנשיא!
ונראה כי רבי יהודה הרגיש בנס זה של הזהובים דהוו תחת הציפתא כי ראה במקום שהיו הזהובים היתה הציפתא גבוהה והרגיש שנעשה דבר תחתיה והוא יודע שהיא פרוסה על גבי הקרקע ואין לו דבר תחתיה ולכך הגביהה תכף וראה הזהובים והראה זה לשליח הנשיא קודם שיצא מביתו.
אי נמי הציפתא היתה נקובה מעט וראה הזהובים מן הנקב אי נמי נזדמן לו איזה צורך אותה הרגע להניח דבר תחת הציפתא ולכך דלי הציפתא בשביל אותו צורך וראה את הזהובים שתחתיה.

אִי הֲוָאִי לִי, רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא!. קשא הוה ליה למימר 'עבידנא לך' ומאי 'רמינא לך'? ונראה לי בס"ד דנדר לה שהוא בעצמו ישים לה זה התכשיט בראשה כי זה התכשיט הוא עטרה בראש ובודאי שיש בו משבצות זהב לקשרו בראש וצריך השמתו על ידי אחר להשימו היטב ולקשור קשרו כדי שיעמוד ולא יפול, והוא נדר לה שהשמת התכשיט הזה וקשריו הכל יעשה לה בידיו כנגד הכבוד שהיתה מכבדת אותו בעניו בידיה שהיתה מלקטת לו בידיה את התבנא מן מזייה.
ובזה ניחא מה שאמר באבות דרבי נתן פרק וא"ו שאמר לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה! אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה! וכתב הגאון חיד"א ז"ל שבספר בנין יהושע פירש ביוש הוא לנו ולנשותינו שאין להם תכשיטין חשובין כמותה, וכתב על דבריו לא נהירא, חדא דאינו דרך ארץ לומר לרבן של ישראל בסדר נשים שלהם! ועוד מה דמות יערכו לרבי עקיבה שהיה עשיר גדול? ואפילו אשת רבן גמליאל לא היה לה ונתקנאה כמו שאמרו בירושלמי פרק במה אשה, ומה בושה יגיע להן? עד כאן לשונו עיין שם.
וכפי האמור מובן שפיר דבריהם באומרם ביישתנו ממה שעשית לה, דלאו על עשיית התכשיט קאמרי אלא על אשר הניח לה התכשיט הזה בידיו בראשה והוא בידיו קשר קשריו ותקנו בראשה כאשר נדר לה רמינא לך ולכן אמרו לו 'ביישתנו' דאדם גדול כמותך תעשה לה שירות זו לתקן ולהשים התכשיט בראשה! ואמר להם ראויה היא לכבוד הזה מפני שנצטערה עמי בתורה, ואם כן בעבור כבוד התורה אני עושה לה הכבוד הזה.
והא דנדר לה התכשיט הזה שהוא צורת ירושלם של זהב מלבד כי התכשיט הזה הוא יקר מאד כי אינו של זהב פשוט אלא גופו זהב אבל צורת ירושלים היתה מתוקנת עליו באבנים טובות.
הנה הוא מצא טעם בתכשיט זה כי הוא צפה ברוח הקודש שיתעשר מן ששה דברים וכדנקיט להו תלמודא ומספר ירושלם זהב [600] עולה שש [600] ולכן נדר אִי הֲוָאִי לִי עושר כאשר אני צופה שהוא בא לי מן שש דברים רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא שיש בשם תכשיט זה מספר 'שש'! גם אמר כן דאפילו דתכשיט זה הוא יקר וצריך לו מעות הרבה אני שש ושמח בעשייתו לך וזהו ירושלם זהב עולה מספר שָׂשׂ שהוא ששון כמו שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב).
ומה שנדר לה בכך בעת שהיתה מלקטת לו תִּבְנָא מִן מַזְיָיהּ נראה לי בס"ד כי העושר שפעו נמשך ובא מן מזל העליון הרמוז בזקן ולכן כיון שראה מכבדת הזקן שלו בלקיטת התבנא ממנו אמר אִי הֲוָאִי לִי עושר מן מזל העליון הרמוז בזקן אז רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא.

הָבוּ לִי פּוּרְתָּא דְּתִבְנָא, דְּאוֹלִידַת אִתְּתָאִי, וְלֵית לִי מִידַעַם לְאַגְנוּיָיהּ. קשא איך יוציא מפיו דברים שלא היו בעולם דהוא לא הוה ליה איתתא ולא ילדה?
ונראה לי בס"ד דבאמת נזדמן אותה שעה אשה צדקת ועניה שילדה ולא היה לה אפילו תבן למגנייה והוא כיון על אותה אשה וקראה 'אִתְּתָאִי' לפי שכל הנשים שורשם במלכות ואליהו [52] זכור לטוב הוא בסוד המלכות כי לכן מספר שמו בן [52] שהוא בסוד המלכות שהיא בסוד הוי־ה דמלוי ההי־ן שעולה בן כנודע ולכן יתייחסו נשים צדקניות אליו וקראה לאותה צדקת 'אשתי' כלומר אשה שהיא בשורשי על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) דהכונה הוא רוצה לומר 'מלך שלי' וכמו שכתב מרן ז"ל בתשובותיו באבקת רוכל. אי נמי הוא לא הוציא דברים אלו מפיו אלא כך נשמע לאזנם קול מדבר כך.
ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד שכל יום נעשה בחינת לידה בספירת המלכות למעלה באורות נר"ן [נפש רוח נשמה] וכנזכר בסוד מזמור יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה (תהלים כ') שאומרים בכל יום אחר העמידה שיש בו שבעים תיבות כמנין שבעין קלין דיולדה הנזכר בזוהר פרשת פינחס עיין שם. וידוע שעושין ישראל בתפילתם בחינת מטה ושלחן וכסא ומנורה למלכות למעלה ואלו התיקונים אינם נעשים אלא על ידי ישראל אבל לא על ידי המלאכים. וידוע מה שכתוב בספר הלקוטים (פרשת בראשית דף יג.) כי אליהו זכור לטוב הוא יסוד של מלכות עיין שם. ולכן קרי כאן למלכות בשם 'אִתְּתָאִי' וכיון על סוד הלידה הנזכר ואמר לֵית לִי מִידַעַם לְאַגְנוּיָיהּ כי המלאך אינו יכול לעשות על ידי תפלתו מטה ושלחן וכסא ומנורה.

מִן שִׁית מִילִין אִיעַתָּר רַבִּי עֲקִיבָא. נראה לי בס"ד הטעם מִן שִׁית מִילִין בזכות תורה שבעל פה שטרח בה מאד שהיא ששה סדרים. אי נמי כתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) והוא כפול שיש דעת פנימי ודעת חיצון וב' פעמים 'דעת' הם ששה אותיות.
או יובן בס"ד כי שם המסוגל להצלחה הוא כס־ה בפ־ז שהוא אותיות 'כסף זהב' ונרמז בפסוק וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל (תהלים קה, לז) ולכן אמר וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף (יחזקאל טז, יג) ושם זה המסוגל להצלחה ועושר יש בו ששה אותיות לכן כנגד שם זה אִיעַתָּר מִן שִׁית מִילִין.
והנה תחלת עשרו בא לו מן כלבא שבוע שעשה שלום עמו אחר שנודע לו שהוא חותנו וסוף העושר בא לו מן קטיע בר שלום ולכך אמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) עליו נכנס בשלום ויצא בשלום ואמרו בזוהר הקדוש תרי שלומי אינון.

אַיְתּוּ לִי מִידַעַם, וְלָא אַשְׁכְּחוּ אֶלָּא גַּוְזָא עַל כֵּיף יַמָּא. נראה לי דזה הגוזא היה עשוי בתמונת כסא שאוכלין עליו אך היה עשוי מלוחות ברזל שלא היו עבים אלא קלים והיה סתום מכל צדדיו ובתוכו היו מונחים הדינרים ואם היה עשוי מלוחות עץ היו מרגישים שיש בתוכו איזה דבר מחמת הכובד אך להיותו עשוי מלוחות ברזל חשבו שהכובד הוא מן הלוחות שהיו עבים אך באמת היו קלים והכובד היה מן הדינרים.
וכיון שהיה כתמונת כסא חשבו שהוא כסא ממש שמתוקן לאכול עליו ולעשות בו שמוש של כסא ולכך אמרו לו 'יַעָבִיד מָרָנָא עֲלֵיהּ' תעשה צרכך עליו להשתמש עליו כי כסא הוא והם קנו אותו לשמו מן אדם אשר מצאו וזכה בו בארבעה זוזי.

אי הואי לי רמינא ליך ירושלם דדהבא. עיין מ"ש אני בעניי בקונטרס זה בקמא על דף מ"א בכונת רבי עקיבא דעבד לה ירושלם דדהבא ע"ש באורך:

אי הואי לי רמינ' לך ירושלם דדהבא וכו' ראיתי בס' נדפס מחדש פירוש אבות דר' נתן ושם בתוספותיו מחזה אברהם סוף פ"ו דף י"ב ע"ב הקשה על רש"י בשבת דף נ"ט שכתב כדעבד רבי עקיבא לדביתהו במס' נדרים דהרי הכא לא מצינו שעשה לה הגם שהרא"ש פירש וכן עשה אין אלו אלא דברי נביאות ובר"ן פירש דבנדרים על שבת סמיך דפירש שם וכן עשה אבל נ"ל דכונ' הגמ' לסוגיא דכאן עכ"ל ומה שהקשה על רש"י דשבת לק"מ שרמז כאן כלומר דהכא מבואר שהבטיחה על זה ומ"ש על הרא"ש דהם דברי נביאות הלא גם הרא"ש סיים כדאיתא בשבת כמ"ש הר"ן. ותו מ"ש דהכא בנדרים סמיך על שבת מה זו סמיכה דהכא לא אמר אלא שהבטיחה אלא דהרא"ש והר"ן רמזו דכן עשה כמ"ש בשבת. וכן פירש"י הכא ואיני יודע למה לא הזכיר רש"י ואפ' דסבר דאינו רש"י כדמוכח [מדברי] קצת גדולים [וגם זה לא יגהה מזור דס"ס הול"ל וכ"כ המפרש כמו שמכנים אותו הגדולים]. ומ"ש כונת גמ' לסוגיא דכאן אם כונתו על הגמרא הכא בנדרים אין צורך לזה כאמור ואי קאי על גמרא שבת מה צורך לכוין באבו"ת דר"ן דכך היה ידוע להם וגם בירושלמי בשבת מייתי דר' עקיבא עביד לדביתהו וכו' ע"ש:

אתא ואתשיל על נדריה ואשתריי ואשתרי. מכאן לכאורה קשה עמ"ש בשיטה מקובצת כתובות דף ס"ב משם הריטב"א דהיה נדר טעות והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר מאליו ע"ש ומהך דאמרינן בשמעתין נראה שהתירו לו. ויש לישב. ועיין בהריב"ש סי' ת"ו:

דלי ציפתא. הגביה המחצלת שהיה יושב עליה: ואמר ליה לשלוחא. דאזל לביתיה: חזי מאי איכא. ראה כמה עושר יש לי שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום זהובים: ואיתנסיבת ליה בסיתוא. בימות החורף: הוה גנו בי תיבנא. היו ישנים בין התבן שלא היו להם כרים וכסתות: קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה. היה מלקט התבן משערו: אי הוי לי רמינא לך ירושלים דדהבא. אם יהיה לי סיפוק שאתעשר אעשה לך ירושלים של זהב בתי נפש שמצויירת בכל ענייני ירושלים והיינו דאמרינן במסכת שבת (דף נט.) עיר ירושלים של זהב כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו: אתא אליהו קרא אבבא וכו'. עבד הכי משום קורת רוח להן דלדידיה לא היה לו אפילו תבן כמו להם: שפיר עביד ליך אבוך. דאדריך מנכסיה: חדא דלא דמי לך. שהוא גרוע ממך ועוד שמניחך באלמנות חיות שהרי הניחך כמה שנים: יודע צדיק נפש בהמתו. אית דאמרי דאיהי הות ידעה דר' עקיבא הוה ואמרה ליה דלא מיתגניא בעיניה ואית דאמרי דלא הות ידעה אלא הכי קא אמרה דצדיק לא מבזה לאינשי: שלי ושלכם שלה היא. על ידה הוא כל מה שלמדתי: מן שית מילי איעתר רבי עקיבא מן כלבא שבוע. דפליג ליה בנכסיה: ומן אילא דספינתא דכל ספינתא עבדין ליה מן עינא. עושין להן מן אותו ענין של איל ואית דגרסי מין עיינא היו עושין כמין צאן של עץ והיו נותנים בו כספם: אנשיוה על כיף ימא. ששכחו לאותו איל על שפת הים ומצאו רבי עקיבא: ומן גווזא. תיבה: ארבעה זוזי לספונאי. ליורדי הים לריוח: אייתו לי מדעם. הביאו לי שום דבר: מרנא עליה. ימתין אדונינו עליו עד שנביא לך יתר: דזימנא חדא טבעה ספינתא. וכל ממונא דהוה בספינתא הוה מונח בההוא גווזא: ומן מטרוניתא. שפעם אחת הוצרכו חכמים ממון הרבה לבית המדרש ושיגרו את ר' עקיבא אצל מטרוניתא אחת ולוה ממנה ממון גדול וכשנתנה לו אמרה לו מי יהיה לי ערב שתפרע לי לזמן קבוע אמר לה מי שתרצה אמרה לו הקב''ה והים שהיה ביתה על שפת הים אמר לה ר''ע כן יהיה כשהגיע הזמן חלה ר''ע ולא היה יכול להביא הממון יצאת אותה מטרוניתא על שפת הים ואמרה רבש''ע גלוי וידוע לפניך כי לך ולים הזה האמנתי מעותי הכניס הקב''ה רוח שטות בלבו של קיסר ונכנס' לבית גנזיו ונטלה קרטלית וזרקה לים והשליכה הים לפתח ביתה של אותה מטרוניתא ונטלתה ולאחר זמן הביא לה ר' עקיבא הממון ואמר לה אל יחר ליך שלא הבאתי לך הממון בזמן שקבענו שחליתי אמרה לו יהא הכל שלך שממוני בא לידי בזמנו וספרה לו כל המעשה ונתנה לו מתנות גדולות ופטרתו לשלום:

דלי ציפתא. פירוש הגביה המחצלת וסמך שימצא שם מעות הרבה בנס: גני בתיבנא. מחמת עוני: מנקיט ליה תיבנא. ממה שנאחז לו בשערו: רמינא ליך ירושלים דדהבא. וכן עשה כדאיתא בשבת (דף נט.): דלא דמי ליך. אינו ראוי והגון לך: אילא דספינתא. כל הספינות עושין להם איל של זהב: ומן מטרונית'. פעם אחת הוצרכו תלמידי רבי עקיבא למעות הלכו אצל מטרוניתא ללוות ממנה אמרה להם איני מאמנת אמר לה רבי עקיבא מי את חפצה שאתן ליך ערב אמרה לו מי שאמר והיה העולם וים הגדול וכשהגיע הזמן חלה רבי עקיבא ולא בא הלכה על שפת הים אמרה רבש''ע היום חלה רבי עקיבא עבדך והוא העמידך ערב לי מה עשה הקב''ה באותו היום נשטית בת קיסר ונטלה קופסא מליאה כסף וזהב והטילה לים וצפה ובאת לאותו מקום ונטלה אותו ומצאה בה ממון גדול וכשנתרפא רבי עקיבא בא אצלה ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שחליתי באותו הזמן עכשיו הרי כל ממונך בידי וסיפרה לו כל המעשה והכניסתו בבית גנזיה ונתנה לו מתנות גדולות:

ר"ן
דלי ציפתא. מחצלת: חזי מאי איכא. מעשה נסים הוה נקיט: מן מזייה. היה מלקט התבן משערותיה: רמינא לך ירושלים דדהבא. תכשיט של זהב שירושלים מצוייר בה והכי עבד לה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נט.): אתא אליהו אדמי להון כאנשא. כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם: דלא דמי לך. שאינו דומה לך ממשפחה חשובה כמותך: ואת להיכא. שלא היו לה בגדים ראויים: יודע צדיק נפש בהמתו. יודע הוא זה שנצטערתי בשבילו: שלי ושלכם שלה הוא. תורתי ותורתכם בשבילה היא שנתנה לי עצה למיזל לבי רב: אילא דספינתא. בכל ספינה היו עושין דמות איל מעץ לנחש ולסימן שתהא הספינה קלה בהליכתה כאיל והיו ממלאין אותו דינרי זהב: ומן גוזא. תיבה העשויה להצניע בתוכה ממון הספינה כדאמרינן (ר''ה ו.) בי גזא דרחמנא לשון אוצר: ומן מטרוניתא. פעם אחת הוצרכו ר''ע ותלמידיו מעות והלכו אצל מטרוניתא אמרה לו לר''ע הריני מלווה אותך ותהיה אתה לווה והקב''ה וים ערבים בדבר קבע לה זמן לפרעון וכשהגיע זמנה הלכה אותה מטרוניתא על שפת הים אמרה רבש''ע גלוי וידוע לפניך שר''ע חולה ולא היה בידו לפרוע חובו ראה שאתה ערב בדבר מיד נשתטית בתו של קיסר ונטלה ארגז מלא אבנים טובות ודינרי זהב וזרקה לתוך הים והים הביאתו במקום שהיתה אותה מטרוניתא יושבת על שפת הים מיד נטלה אותו ארגז והלכה לה לימים נתרפא ר''ע ובא לו אצל ההיא מטרוניתא ומעותיו בידו לפרעון חובו אמרה לו חזרתי אצל הערב והוא פרע כל החוב והא לך מה שנתן לי יותר ומאותו ממון שהחזירה לו נתעשר ר''ע:

נדרים נ ע"א - Steinsaltz

דף נ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד