סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

פירוש שטיינזלץ

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי דעת מי אנו מתפללים בכל יום על החולים ועל הסובלים] [כמאן דעת מי]כדעת ר' יוסי], שאומר שאדם נידון בכל יום, ולא רק בראש השנה, ולכן יש טעם להתפלל עליו. מדאמר קצירי ומריעי תוך שאמר חולים וסובלים] שמע מינה [למד מכאן] : קצירי כוונתו קצירי [חולים] ממש, מריעי [סובלים] הם רבנן [חכמים], כי בדרך כלל חכמים חלושים הם בגופם.

א שנינו במשנה כי הנודר מן התבשיל מותר בתבשיל עבה. ומעירים: מתניתין דלא כבבלאי [משנתנו אינה כמנהג הבבלים] שאמר ר' זירא: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים הם], דאכלי לחמא בלחמא [שאוכלים לחם בלחם], שאוכלים תבשיל עבה של דייסה בלחם, ונמצא כאילו אוכלים סוג אחד של לחם בלחם אחר. ולמנהגם, אף תבשיל עבה אסור על הנודר מן התבשיל.

ובאותו ענין אמר רב חסדא: דמשאיל להון להלין נקדני [ששאלו אותם את המפונקים הללו] של העיר הוצל שבבבל: הדין דייסא, היכין מעלי למיכלה [דייסה זו, איך טוב יותר לאכול אותה]? דחיטי [דייסה של חיטים]בלחמא דחיטי [בלחם חיטים], ודשעריבלחמא דשערי [בלחם שעורים], או דלמא [שמא] דחיטי [דייסה של חיטים]בדשערי לחם שעורים] ודשערי דייסה של שעורים]בדחיטי לחם חיטים]?

ומספרים: רבא אכליה [היה אוכלו] עם חסיסי שהוא דייסה של קליות שעורים. ועוד מסופר: רבה בר רב הונא אשכחיה [מצא אותו] לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהוא אוכל דייסה באצבעותיו]. אמר ליה [לו] : אמאי קאכיל מר בידיה [מדוע אוכל אדוני בידו]? אמר ליה [לו] : הכי [כך] אמר רב: דייסא באצבעתא בסים [דייסה הנאכלת באצבע טעימה יותר], וכל שכן אם נאכלת בתרתין [בשתיים, אצבעות] וכל שכן בתלת [בשלוש], שנעים יותר לאכול אותה בידיים.

אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] : אם מזמנים לך למיכל דייסא [מזמינים אותך לאכול דייסה] לך לסעודה כזו עד מרחק של פרסה. אם מזמינים אותך למיכל בישרא דתורא [לאכול בשר שור] לך אפילו עד תלתא פרסין [שלוש פרסות]. אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] : כל מידעם [דבר] לא תפלוט קמיה [לפני] רבך, שיש בכך משום ביזיון לרב, לבר מן קרא ודייסא [חוץ מדלעת ודייסה] שכאשר אינם מתעכלים הן דומין לפתילתא של אבר [פתילת עופרת] רותחת במעיים, ואפילו קמי [לפני] שבור מלכא [המלך] פלוט אותן, משום שיש סכנה בדבר.

מסופר: ר' יוסי ור' יהודה אכלו יחד; חד אכיל דייסא באצבעתיה [אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעותיו] וחד אכיל בהוצא [ואחד היה אוכל במקל, כעין מזלג]. אמר ליה [לו] דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה [זה שהיה אוכל במקל לזה שהיה אוכל באצבעותיו] : עד מתי אתה מאכילני צואתך, את לכלוך הציפורניים שלך! אמר ליה [לו] דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא [זה שהיה אוכל באצבעותיו לזה שהיה אוכל במקל] : עד מתי אתה מאכילני רוקך שאתה מכניס את המקל לפיך ואחר כך אתה מכניס אותו שוב לקערה המשותפת!

מסופר: ר' יהודה ור' שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין [הביאו לפניהם מין תאנים]. ר' יהודה אכל, ר' שמעון לא אכל. אמר ליה [לו] ר' יהודה: מאי טעמא לא אכיל מר [מה טעם אין אדוני אוכל]? אמר ליה [לו] ר' שמעון: אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר, כלומר, אינם מתעכלים. אמר ליה [לו] ר' יהודה: אם כך הם ממלאים את המעיים כל שכן שנסמוך עליהן למחר, שראוי לנו לאכול מהם, כדי שנרגיש שבעים גם למחר.

מסופר: ר' יהודה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' טרפון. אמר ליה [לו] ר' טרפון: היום פניך צהובין (אדומים וטובים). אמר ליה [לו]: אמש יצאו עבדיך כלומר, אנו, התלמידים, לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח ומשום כך פנינו צהובים, ואם אכלנום במלח — כל שכן שהיו פנינו צהובין.

אגב כך מספרים: אמרה ההיא מטרוניתא [גבירה גויה אחת] לר' יהודה: כיצד ייתכן שיהא אדם מורה הוראות לישראל ורוי גם שיכור]? שהיו פניו אדומים ויפים. אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא [נאמנות, באמונה, בידי אשה זו] אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא [אם אני טועם יין אלא של קידוש והבדלה וארבע כוסות של פסח], וגם אחרי ארבע כוסות אלה חוגרני (קושר אני) את צידעי (רקותי) מן הפסח עד העצרת, מפני שהיין קשה לי וגורם לי לכאב הראש. אלא מדוע פניו אדומים וטובים — כאמור: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

מסופר: אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' יהודה שהיו פניו טובים: פניך דומין אי [או] כמלוי רבית אי [או] כמגדלי חזירין, שהם אנשים שמרוויחים הרבה ויגעים מעט, ולכן פניהם שמנות וטובות. אמר ליה [לו]: ביהודאי תרוייהו אסירן [אצל יהודים שניהם אסורים]. אלא מדוע פני טובים כל כך — עשרים וארבעה בית הכסא אית [יש] לי בדרך מן ביתא עד בי מדרשא [מן הבית עד בית המדרש] וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד. ומכיון שאיננו סובל מעצירות דבר זה גורם לו שיהיו פניו טובים.

ב מסופר: ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא [כאשר היה הולך לבית המדרש] שקיל גולפא על כתפיה [היה נוטל קנקן על כתפו] כדי שיוכל אחר כך לשבת עליו, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, שבגלל מלאכה זו יוכל אחר כך לשבת בכבוד בבית המדרש. כעין זה מסופר שר' שמעון שקיל צנא על כתפיה [נוטל סל על כתפו], אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.

מסופר: דביתהו [אשתו] של ר' יהודה נפקת [יצאה לשוק], נקטת עמרא [ליקטה צמר], עבדה גלימא דהוטבי [ועשתה ממנו גלימה עבה]. כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה [כאשר היתה יוצאת לשוק היתה מתכסה בה], וכד נפיק [וכאשר היה יוצא] ר' יהודה לצלויי הוה מכסי ומצלי [להתפלל, היה מתכסה בגלימה זו ומתפלל]. וכד מיכסי ביה [וכאשר היה מתכסה בו] הוה [היה] מברך "ברוך שעטני מעיל" שכל כך נהנה מכך.

מסופר: זימנא חדא [פעם אחת] גזר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא תעניתא [תענית], ר' יהודה לא אתא [בא] לבי תעניתא [לבית התענית], למקום שבו נאספו הכל. אמרין ליה [אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל: לא אית ליה כסויא [אין לו כיסוי], שאין לו בגד מכובד להתכסות בו ולכן איננו בא לאסיפת הרבים. שדר ליה [שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל גלימא [גלימה] משלו שיוכל להתכסות, ולא קביל [קיבל], לא הסכים ר' יהודה לקבל מתנה זו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר