דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נדרים מט ע"א - Steinsaltz

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

GEMARA: It is taught in a baraita: In the case of one who vowed that cooked foods are forbidden to him, Rabbi Yoshiya maintains that he is prohibited from eating roasted foods. And although there is no biblical proof of the matter, there is an allusion to the matter, as it is stated: “And they cooked the Paschal offering with fire according to the ordinance” (II Chronicles 35:13). Since the Paschal offering must be roasted, it is evident that roasting can also be referred to as cooking.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree with regard to this following principle, that Rabbi Yoshiya holds that one should follow the language of the Torah, and our tanna holds that with regard to vows one should follow the language of people.

The Gemara refutes this suggestion: No, it is possible that everyone agrees that with regard to vows one should follow the language of people. Rather, this Sage stated his opinion in accordance with the language of his locale, and this Sage stated his opinion in accordance with the language of his locale. In the locale of our tanna, roasted food is called roasted and cooked food is called cooked, and in the locale of Rabbi Yoshiya even roasted food is called cooked.

The Gemara raises a difficulty: But doesn’t Rabbi Yoshiya cite a verse as proof for his opinion, which shows that his opinion is not based on the vernacular? The Gemara answers: The verse is cited as a mere support for his opinion, as implied by his statement that the verse is only an allusion, not a full proof.

It is stated in the mishna that one who said: A cooked food is konam for me and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one. The Gemara asks: Why is he permitted to eat it? But didn’t he vow that a cooked food, which includes one that is thick, is forbidden to him?

Abaye said: This tanna maintains that anything with which bread is eaten is called a cooked food, whereas a thick dish is eaten without bread. And it is taught likewise in a baraita: One who vows that a cooked food is forbidden to him is prohibited from eating all types of cooked foods, and he is therefore prohibited from eating roasted, boiled, and cooked foods. And he is also prohibited from eating soft gourds [hiteriyyot], with which the sick eat their bread. This indicates that a cooked food is one eaten with bread.

The Gemara asks: Is that so, that the sick eat gourds? But Rabbi Yirmeya fell ill, and a certain doctor came to him to heal him. He saw a gourd that was placed in his house, and he left Rabbi Yirmeya and exited the house and said: This person has an angel of death, a gourd, in his house, and I will enter to heal him? This incident teaches that gourds are detrimental for the sick.

The Gemara responds: This is not difficult. This baraita is referring to soft gourds, which are beneficial to the sick, and this incident is referring to hard ones, which are detrimental. Rava bar Ulla said a different answer: This incident is referring to the gourd itself, which is detrimental, and this baraita is referring to the innards [luliva] of the gourd, as Rav Yehuda said: The innards of the gourd are best eaten with chard; the innards of flax seeds are best eaten with kuteḥa, a dip made from bread crumbs and sour milk. And one may not say this matter in the presence of an ignoramus, so that ignoramuses do not uproot flax for consumption of its seeds.

Rava said a different response: Who are the sick mentioned in the baraita, for whom a gourd is beneficial? They are the Sages, who are weakened by their toil in the study of Torah and their abstention from worldly pleasures, although they are not actually sick. Therefore, there is no contradiction. Gourds are harmful for people who are actually sick. The Gemara comments: Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

מתניתין:

א. הנודר לאסור על עצמו את כל המאכלים שהם מן המבושל [שהוכנו לאכילה על ידי בישול], כגון שאמר "קונם מבושל עלי".

הדין הוא, שמותר הנודר, במאכלים שהוכנו לאכילה בצלי ובשלוק [מבושל למחצה [1]], שכן לצלי ולשלוק אין בני אדם קוראים "מבושל", ואין הם בכלל הנדר.

ב. אמר הנודר, קונם עלי כל מאכל הנקרא "תבשיל", שאיני טועם,

הדין הוא, שאסור הנודר במעשה קדרה רך [בתבשיל שיש בו רוטב].

ומותר במעשה קדירה עבה כגון דייסא וכדומה.

ומבואר בגמרא, שהטעם הוא, היות ודרך בני אדם שקוראים "תבשיל" רק למעשה קדירה רך, שהרגילות היא לאוכלו עם פת. אך מעשה קדירה עבה, הרגילות היא לאוכלו בלא פת.

וכמו כן מותר הנודר מן התבשיל, בביצה טורמ וטא.

ונתבאר בגמרא, שהיא ביצה ששלקו אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים לסירוגין, עד שהיא מצטמקת כל כך, שיכול לבולעה בשלימותה, והיא גם יוצאת שלימה ממעיו [ואוכלים אותה לרפואה, שאם יש דלקת במעים, הביצה יוצאת עם ההפרשה, ולפי המראה שבה יודע הרופא איזו תרופה לתת].

והטעם שהנודר מן התבשיל מותר בזה, משום שאין רגילות לאכול אותה עם פת,

אבל, אם הביצה לא נתבשלה כל כך, אסורה היא לנודר, שהרי היא נאכלת עם הפת.

וכמו כן מותר הנודר מן התבשיל, בדלעת הרמוצה, מין דלעת שלעולם אינה מתבשלת יפה, ולכן גם אחרי שנתבשלה, אין היא נקראת תבשיל, הלכך, הנודר מן התבשיל, מותר בה.

[המשנה הבאה הוצגה כאן כהמשך למשנה, אך היא הובאה שוב לקמן נא א, ועיקרה היא שם, כמו שנראה מהר"ן שפירש את המשנה שם ולא כאן, ולכן הבאנו אותה רק לקמן]

גמרא:

שנינו במשנה: הנודר את עצמו מן המבושל, מותר בצלי, שאינו בכלל מבושל.

תניא בברייתא: רבי יאשיה אוסר את הנודר מן המבושל, בצלי.

שרבי יאשיה סובר, שגם צלי הוא בכלל מבושל.

ואף על פי שאין ראיה לדבר שהצלי הוא בכלל מבושל, אבל יש זכר לדבר,

שנאמר (דברי הימים ב לה) "ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט".

אם כן מצאנו לשון בישול אצל קרבן פסח, אף על פי שאינו נאכל כי אם צלי.

והטעם שאין זה ראיה גמורה שהצלי בכלל מבושל, משום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, כמו שיתבאר בהמשך הסוגיא.

נמצא, שיש מחלוקת בין משנתינו לרבי יאשיה, האם צלי נכלל בלשון מבושל, או לא.

לימא בהא קמיפלגי [אולי נאמר שבזה חולקים] משנתנו ורבי יאשיה.

דרבי יאשיה סבר, הלך בנדרים לחומרא, גם אחר לשון תורה, שאם בלשון הנדר שאסר, כלול דבר נוסף לפי לשון התורה, אסור גם בזה. ולכן הנודר מן המבושל, כיון שבלשון התורה כלול בזה גם צלי, אסור גם בצלי.

ותנא דילן סבר, בנדרים הלך רק אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון התורה, ובלשון בני אדם, לא כלול צלי בלשון תבשיל.

דוחה הגמרא: לא בזה הם חולקים.

אלא, דכולי עלמא סוברים, שבנדרים הלך רק אחר לשון בני אדם.

ומחלוקת רבי יאשיה ומשנתנו היא:

מר - משנתנו מדברת לפי לשון בני מקומם כי אתריה [כמקומם].

ומר - רבי יאשיה דיבר לפי לשון בני מקומו כי אתריה.

באתרא [במקום] דתנא דילן [של התנא דמתניתין], לצלי קרו ליה צלי, ולמבושל קרו ליה מבושל.

מה שאין כן באתרא דרבי יאשיה, שאפילו לצלי קרו מבושל.

ומקשינן: והא [והרי] רבי יאשיה קרא נסיב לה [הביא פסוק] שצלי כלול בלשון תבשיל, ומדוע הוא הביא פסוק אם הוא סובר שנדר תלוי בלשון בני אדם?1

ומתרצינן: מה שהביא רבי יאשיה פסוק זה, היינו לאסמכתא בעלמא, לומר, שגם בלשון התורה מצאנו לשון תבשיל אצל צלי, אבל מה שבאמת קובע בנדרים, הוא לשון בני אדם.

שנינו במשנה: קונם תבשיל, אסור במעשה קדירה רך, ומותר במעשה קדרה עבה:

ומקשינן: והא מתבשיל נדר, ואם כן מדוע יש הבדל בין מעשה קדירה רך למעשה קדירה עבה?

ומתרצינן: אמר אביי: האי תנא, ביאר לפי לשון בני מקומו, שלכל מידי דמתאכל ביה ריפתא [לכל מעשה קדירה שאוכלים אותו עם לחם] תבשיל קרו ליה, ולכן חלוק מעשה קדירה רך ממעשה קדירה עבה. שמעשה קדירה רך נאכל עם פת, ולכן נקרא תבשיל. מה שאין כן מעשה קדירה עבה, שאין הדרך לאוכלו עם פת, ולכן אינו נקרא תבשיל [2].

וראיה לכך, שמעשה קדירה הנאכל עם הפת נקרא תבשיל, שכך שנינו בברייתא:

והתניא: הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל, ואסור בהיטריות רכות [בדלועין קטנים] שהחולין אוכלין בהן פיתן.

ומוכח מכך שהברייתא נתנה טעם לאיסור דלועין קטנים, לנודר מן התבשיל, משום שנאכל עם הפת. משמע, שכל מאכל הנאכל עם הפת, קוראים אותו תבשיל.

והוינן בה: כיצד אפשר להבין את דברי הברייתא שאומרת שדלועין יפים לחולה?

איני! [אין זה מובן].

שהרי והא רבי ירמיה חלש [היה חולה],

על לגביה [בא אליו] ההוא אסיא לאסיוה [רופא מפורסם לרפאותו],

חזא קרא דמחת בביתיה [ראה הרופא שמונח שם בבית דלועין],

שבקיה, ונפק [מיד עזב הרופא את החולה, ויצא מביתו].

אמר הרופא: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה, ואנא איעול לאסאה יתיה?! [הרי החולה מחזיק את מלאך המוות בביתו, ואם כן כיצד אוכל לבוא ולרפאותו?!]

ומוכח, שהדלועין, לא רק שאינם מועילים לחולה, אלא אף מזיקים לו. ואם כן כיצד אמרו בברייתא שהדלועין יפים לחולה?

ומתרצינן: לא קשיא,

א. הא - מה שאמרו בברייתא שהדלועין יפים לחולה, מדובר בדלועין רכיכי [רכים].

הא - מה שהרופא אמר על הדלועין שהם קשין לחולה, מדובר בדלועין שהם אשוני [קשים].

ב. רבא בר עולא אמר לתרץ באופן אחר:

הא - מה שהרופא אמר על הדלועין שהם קשים לחולה, מדובר בקרא גופיה [בבשר הדלועין עצמם].

והא - מה שבברייתא כתוב, שהדלועין יפים לחולה, מדובר בגוויה דקרא [בחלק הרך שבתוך הדלועין].

וכמו שמצאנו, שחלוק תוך הפרי מהפרי,

דאמר רב יהודה: לוליבא דקרא [את תוך הדלועין], חשוב מאוד לאוכלו לרפואה [3] אחרי שנתבשל בסילקא [עם תרדין].

ואת הלוליבא דכיתנא [מה שבתוך הזרעים של הפשתן] טוב לאוכלם לרפואה בכותחא [עם כותח].

ודבר זה - אסור לאומרו בפני עם הארץ.

כדי שלא ילכו לשדות אחרים, וישחיתו את הפשתן ואת הדלועין לשם כך [4].

ג. רבא אמר ליישב את הברייתא האומרת שדלועין יפים לחולה:

אכן, הדלועין קשים לחולה, בין הרכין ובין הקשין שבהם.

ומה שאמרו בברייתא שהחולים אוכלים בהם פיתן, אין הכוונה לחולים ממש.

אלא, מאן חולין - רבנן! שאפילו כשהם בריאים, הם תשושי כח, מפני שהתורה מתשת את כחם.

ורק להם הדלועין מועילים. אבל לחולים ממש, הדלועים מזיקים.

ורבא לטעמיה שסובר שרבנן נקראים חולים.

הערות

[1] הר"ן מפרש שאמנם שלוק, משמעותו גם מאכל שמבושל יותר מדי, אבל כאן אין הכוונה להתיר אלא רק מבושל למחצה, היות ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ותבשיל שנתבשל יותר מדי בכלל מבושל הוא בלשון בני אדם. אבל הרא"ש, רש"י והברטנורה, פירשו, ששלוק זה כל שהוא מבושל יותר מדי, וגם מאכל זה נכלל במאכלים המותרים לנודר מן ה מבושל. ופירש הרמב"ם (פ"ט מנדרים ה"א) שבמקום שאף לצלי ושלוק קוראים מבושל, אסור הנודר בכל.

[2] שני פירושים נאמרו בר"ן לבאר את קושית הגמרא, ותירוצה. פירוש א': קושית הגמרא היא על מעשה קדירה עבה, מדוע מותר בו, הנודר מן התבשיל, והרי תבשיל הוא. ותירוץ הגמרא, שכיון שאין אוכלים עמו פת, לא נקרא תבשיל. פירוש ב': קושית הגמרא היא על מעשה קדירה רך, מדוע אסור בו, הנודר מן התבשיל, והרי אינו תבשיל. ותירוץ הגמרא, שכיון שאוכלים אותו עם פת, נקרא תבשיל.

[3] מאירי.

[4] כך פירש הר"ן, והרא"ש פירש שהטעם שאסור לאומרו לעם הארץ, מפני שילעיגו עלינו, שדבר זה שאנחנו לומדים, אפילו הנשים יודעות אותם.

א משנה הנודר מן המבושל — מותר בצלי ובשלוק שאינם בכלל "מבושל". ואם אמר "קונם תבשיל שאיני טועם" — אסור במעשה קדרה (תבשיל) רך (דליל), ומותר בתבשיל עבה (סמיך), שבשימוש הלשון של בני אדם אינו נכלל בגדר תבשיל. וכן מותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה, שאף הן אינן נקראות בפי האנשים תבשילים. הנודר ממעשה קדרה — אין אסור אלא ממעשה רתחתה (תבשיל שעיקר עשייתו מרתיחת הקדירה), אבל אם אמר "קונם היורד (הנכנס) לקדרה שאיני טועם" — אסור בכל הדברים המתבשלין בקדרה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא]: ר' יאשיה אומר שהנודר מן המבושל אוסר בכך את עצמו גם בצלי, ואף על פי שאין בכתוב ראיה לדבר — מכל מקום יש בו זכר (רמז) לדבר, שנאמר: "ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט" (דברי הימים ב לה, יג), וכיון שפסח אינו נאכל אלא צלי, משמע שגם צלייה קרויה בישול.

ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבעקרון זה הם חולקים]; שר' יאשיה סבר: בנדרים הלך אחר לשון תורה, ובלשון תורה צלי הוא בכלל מבושל, ותנא דילן [והתנא שלנו] סבר: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם?

ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [שלדעת הכל] בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה אמר את דבריו כלשון של מקומו וחכם זה כבמקומו]; באתרא דתנא דילן [במקומו של התנא שלנו] לצלי קרו ליה [קוראים אותו] צלי, ולמבושל קרו ליה [קוראים אותו] מבושל. באתרא [במקומו] של ר' יאשיה אפילו לצלי קרו [קוראים] מבושל.

ומקשים: והא קרא נסיב לה [והרי מקרא הוא מביא] ועליו הוא סומך ואם כן אין לדעתו לחלק בין מקום למקום! ומשיבים: דבריו אלה הם אסמכתא בעלמא [כסמך ורמז בלבד] וכך נראה מלשונו, שהרי הוא אומר שיש בכך רק זכר לדבר.

ג שנינו במשנה: האומר "קונם תבשיל שאיני טועם" — מותר במעשה קדירה עבה. ושואלים: מדוע מותר? והא [והרי] מתבשיל נדר וזה כולל הכל!

אמר אביי: האי תנא [תנא זה] סבור שכל מידי [דבר] דמתאכל ביה ריפתא [שנאכל בו, עימו, לחם] — תבשיל קרו ליה [קוראים אותו], ומעשה קדירה עבה נאכל בלי לחם. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הנודר מן התבשיל — אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל, ואסור בהיטריות (דלעות) רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן. משמע מכאן שדבר הנאכל עם לחם נקרא תבשיל.

ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] ר' ירמיה חלש [חלה], על לגביה ההוא אסיא לאסיוה [נכנס אליו רופא אחד לרפאותו], חזא קרא דמחת בביתיה [ראה דלעת שמונחת בביתו], שבקיה ונפק [הניחו ויצא]. אמר: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה [מלאך המוות (הדלעת) נמצא לו לזה בביתו ואני אכנס לרפא אותו]?! הרי שדלעת מזיקה לחולה!

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שהם טובים לחולי — ברכיכי [בדלועים רכים], הא [זה] שהם רעים לגוף — באשוני [בקשים]. רבא בר עולא אמר: יש לומר, הא [זה] שהיא קשה לגוף — בקרא גופיה [בדלעת עצמה], והא [וזה] שהיא טובה לחולי — בגוויה דקרא [בתוכה של הדלעת]. שאמר רב יהודה: לוליבא דקרא [תוכו של הדלעת] יפה לאכול אותו בסילקא [עם תרד], לוליבא דכיתנא בכותחא [תוכם של זרעוני הפשתן טוב לאכול אותו בכותח]. ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, כדי שלא יעקרו את הפשתן לצורכי אכילה.

רבא אמר: מאן [מי] הם החולין המוזכרים כאן שמועילה להם הדלעת — רבנן [חכמים], שמפני שהם עוסקים בתורה ועמלים בה הם נחלשים, אבל הם אינם חולים ממש, ולכן יכולים לאכול דלעת זו, אבל לחולים ממש הדבר מזיק. ומעירים, כי רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

GEMARA: It is taught in a baraita: In the case of one who vowed that cooked foods are forbidden to him, Rabbi Yoshiya maintains that he is prohibited from eating roasted foods. And although there is no biblical proof of the matter, there is an allusion to the matter, as it is stated: “And they cooked the Paschal offering with fire according to the ordinance” (II Chronicles 35:13). Since the Paschal offering must be roasted, it is evident that roasting can also be referred to as cooking.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree with regard to this following principle, that Rabbi Yoshiya holds that one should follow the language of the Torah, and our tanna holds that with regard to vows one should follow the language of people.

The Gemara refutes this suggestion: No, it is possible that everyone agrees that with regard to vows one should follow the language of people. Rather, this Sage stated his opinion in accordance with the language of his locale, and this Sage stated his opinion in accordance with the language of his locale. In the locale of our tanna, roasted food is called roasted and cooked food is called cooked, and in the locale of Rabbi Yoshiya even roasted food is called cooked.

The Gemara raises a difficulty: But doesn’t Rabbi Yoshiya cite a verse as proof for his opinion, which shows that his opinion is not based on the vernacular? The Gemara answers: The verse is cited as a mere support for his opinion, as implied by his statement that the verse is only an allusion, not a full proof.

It is stated in the mishna that one who said: A cooked food is konam for me and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one. The Gemara asks: Why is he permitted to eat it? But didn’t he vow that a cooked food, which includes one that is thick, is forbidden to him?

Abaye said: This tanna maintains that anything with which bread is eaten is called a cooked food, whereas a thick dish is eaten without bread. And it is taught likewise in a baraita: One who vows that a cooked food is forbidden to him is prohibited from eating all types of cooked foods, and he is therefore prohibited from eating roasted, boiled, and cooked foods. And he is also prohibited from eating soft gourds [hiteriyyot], with which the sick eat their bread. This indicates that a cooked food is one eaten with bread.

The Gemara asks: Is that so, that the sick eat gourds? But Rabbi Yirmeya fell ill, and a certain doctor came to him to heal him. He saw a gourd that was placed in his house, and he left Rabbi Yirmeya and exited the house and said: This person has an angel of death, a gourd, in his house, and I will enter to heal him? This incident teaches that gourds are detrimental for the sick.

The Gemara responds: This is not difficult. This baraita is referring to soft gourds, which are beneficial to the sick, and this incident is referring to hard ones, which are detrimental. Rava bar Ulla said a different answer: This incident is referring to the gourd itself, which is detrimental, and this baraita is referring to the innards [luliva] of the gourd, as Rav Yehuda said: The innards of the gourd are best eaten with chard; the innards of flax seeds are best eaten with kuteḥa, a dip made from bread crumbs and sour milk. And one may not say this matter in the presence of an ignoramus, so that ignoramuses do not uproot flax for consumption of its seeds.

Rava said a different response: Who are the sick mentioned in the baraita, for whom a gourd is beneficial? They are the Sages, who are weakened by their toil in the study of Torah and their abstention from worldly pleasures, although they are not actually sick. Therefore, there is no contradiction. Gourds are harmful for people who are actually sick. The Gemara comments: Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמוטא ובדלעת הרמוצה:

תניא רבי יאשיה אוסר. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לא דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרי ליה מבושל באתריה דר' יאשיה אפילו לצלי קרי ליה מבושל והא קרא קא נסיב ליה אסמכתא בעלמא וה"ה לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתדנן: ירושלמי*. הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן. מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריא. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל: קונם תבשיל וכו'. והא מן תבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה ותניא נמי הכי הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בחטריות רכות שהחולין אוכלין בהן פתן: ירושלמי א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה:

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. י"מ שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת, וי"מ שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמס' תרומות פרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירוש' אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפי' מכבוש, ואלא מיהו נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל, דמדינא אפי' בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והלכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.

מותר בצלי ובשלוק. וכ"ש במעשה קדירה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפ"ה מותר במעשה קדרה עבה וכ"ש נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמיענה מן הדא אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש ק"ו בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.

אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו'. תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם ליפלוג וליתני בנודר עצמו שהרי אפי' בלא שאני טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק והו"ל למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך וכדתניא בברייתא בפרקין הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל בצלי ובשלוק, וי"ל דלרבותא נקטיה דאפי' אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.

ומותר בביצה טרומוטה. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה אפי' כל ביצה שנצטמקה אע"פ שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה, ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא אפי' מצומקת. וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגויה ריפתא ואפי' הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמלפת בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא.

ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לחומרא ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.

הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן.

גמ' והא תבשיל נדר. י"מ דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פרושא הא דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכות במים ואינן רכות כ"כ שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן, וי"מ דמותר בעבה קא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם דאלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה.

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. פי' דלא קרו אינשי מבושל אלא למה שנתבשל בקדרה כל צרכו אבל צלי או כל שלא נתבשל כל צרכו כגון שלוק לא קרו ליה מבושל:

אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך. כגון המרק והרוטב והכרוב והקמחים הרכים וכל דבר שאדם אוכל בו פתו ומעשה קדרה עבה כל שנאכל בפני עצמו שלא בפת כגון דייסא וכיוצא בו:

ומותר בביצה טרמוטא. פרישו בגמ' דעבדי לה לרפואה:

ובדלעת הרמוצה. פירשו בגמ' דמין דלעת הוא:

גמ' תאנא ר' יאשיה אוסר. פי' אוסר בצלי לנודר מן המבושל ואע"פ שאין ראיה לדבר דצלי אקרי מבושל זכר לדבר שנאמר [ד"ה ב' לה] ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט פירש ומשפט הפסח והלכתו צלי הוא ואמרינן לימא בהא קא מיפלגי דרבי יאשיה סבר בנדרים הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סבר הלך אחר לשון בני אדם ובלשון ב"א לא קרו לצלי מבושל ומהדרינן דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אע"ג דאיכא לשון תורה דפליג אלא היכא דלא ידעינן לשון בני אדם נקיטינן לשון תורה ובלשון ב"א נמי אזלינן בתר ההוא דוכתא דלישניה דנודר ובאתריה דר' יאשיה לצלי נמי קרו מבושל. והא קרא נסיב ומהדרינן דקרא אסמכתא בעלמא אבל עיקר טעמיה משום לשון בני אדם והיינו דקאמר אע"פ שאין זה ראיה לדבר דלית לן למיגמר לנדרים מלשון תורה זכר הוא לדבר שהכתוב מסייע ללשון מקומינו ואילו אזיל בתר לשון תורה לגמרי האי קרא לראיה הוא ממש ולא זכר בלחוד. מיהו מעיקרא קא ס"ד דאפילו ללשון תורה לא הוי ראיה כיון דבכולהו שאר דוכתי קרי מבושל למבושל בקדרה ממש כנ"ל.

הנודר מן המבושל. שאמר קונם מבושל עלי:

מותר בצלי ובשלוק. שלוק זה שנתבשל יותר מסתם בשול כדאיתא בכל הבשר (חולין קי:) דכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת:

אסור במעשה קדרה רך. מפרש בגמרא כל מידי דמיתאכל בפת מיקרי תבשיל:

מותר בעבה. שנאכלת בלא פת:

בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה. מפרש בגמרא:

מעשה רתחתה. דבר הנרתח והנגמר בקדרה:

בכל המתבשל בקדרה. אפי' אינו נגמר בה:

גמ' ויבשלו (את) הפסח. בדברי הימים כתיב:

והא מתבשיל נדר. וכיון דרך הוא כמו מים בעלמא לא מיקרי תבשיל:

דמתאכיל ביה ריפתא. ששורין בו הפת ואוכלין אותו:

והתניא. בניחותא ומייתי ראיה מהיטריות דקות שהחולין אוכלין בהן פתן:

הא ברכיכי. טובים:

באשוני. קשים:

בגוויה דקרא. הרך שבתוכו הוא טוב:

לוליבא דקרא בסילקא. דבר רך קרי לוליבא שמלבלב ומצמיח טוב לתת אותו בסילקא:

לוליבא דכיתנא. נותנין אותו במים עד שמלבלב ונעשה רך ואחר כך נותנין אותו בכותח:

אסור לאמרו בפני ע"ה. שילעיגו על דברינו שדברים אלו אפילו הנשים יודעות אותן:

הנודר מן המבושל וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים איזה דבר נכלל באותו הנדר ואיזה דבר אינו נכלל בו ושזה החלק הותחל לבאר בפרק השלישי ר"ל פרק ארבעה נדרים והושלם הענין כלו בפרק זה ובפרק שאחריו ונחלק ביאוריו בשני מקומות מצד שזה החלק כולל שני מינים האחד בבני אדם ר"ל אם נדר בישראלים אם הגוים בכלל וכן אם נדר ברואי פני החמה אם הסומים בכלל וכן בכלם והשני היא בשאר המינין הן במיני המאכל ר"ל אם נדר במבושל אם הצלי בכלל וכן בכל עניני מאכל הן בשאר מינין כגון הנודר מן הכסות אם מותר בשק וביריעה והנודר מן הבית אם מותר בעליה וכל כיוצא בזה וביאר המין הראשון בפרק שלישי והמתין לבאר המין השני בעניני המאכלים ושאר המינים וביארם בפרק זה ובפרק שאחריו והתחיל הענין בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במיני תבשיל והצלי והשלוק והכבוש והמליח והמבושל וכל מעשה קדרה השני במיני הדגים והחלב והבשר השלישי במיני היין והשמן והפירות הרביעי במיני ירקות ומיני התבואות והקטניות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמיטן ובדלעת הרמוצה הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתה אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור מכל המתבשלים בקדרה הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור מן הכבשים הנודר מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי ר' יהודה שלוק שאיני טועם אסור בכל השלוקים הנודר מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה צלי שאיני טועם אסור בכל הצלויים הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים אמר הר"ם פירוש מעשה קדרה אלהדיס ואלגשיש והדומה להם ובאור רך דק העצם ועבה עב העצם וביצת טרימטן ביצה מבושלת במים חמין ויזהירו בה מאד שלא תקפא והיא אשר יקראוה הרופאים נמרשת ודלעת רמוצה מין מהדלועים לא יוכשרו לאכילה עד שיוטמנו באפר חם ושם האפר אשר בו חום האש נשאר יקרא רמץ וכבר ביארנו פעמים רבות במסכת כלאים פירוש מעשה רתיחתה מן התבשיל הוא אשר יעשה מן הקמח ומלב הלחם במים רותחין ושם הדבר חזק הרתיחה רותח שהעקר אשר ילכו עליו אלו הדינין כלם ויסמכו עליו הם אמרם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הנה זה שב לידוע בזה הלשון המתפשט בין האנשים בזה המקום אשר בו האיש וכפי מה שיורה עליו הזמן ואם היה דרך משל המקום אשר נשבע בו יקראו בזה הזמן מבושל לצלי ושלוק הנה יאסר עליו הכל ואם היה שלא יקראו מבושל בלתי המבושל הנה יאסר עליו המבושל לבדו ועל זה הקיש כל מה שבזה המסכתא באמרו הנודר מזה אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני לפי שכל זה אמנם אמר התנא לפי מקומם ולשונם בזה הזמן והמפורסם אצל ההמון ונתנו זה המשל והבן אותו בכאן ולא נצטרך לכפול אותו במה שיבא אחר זה כבר ידעת ההפרש בין השם והידוע והוא כי כאשר אמר מן השלוק הנה יורה על כל מה שנשלק וזה כולל לכל הלשונות ששם הזה יפול על כל המינים והידוע ייחד ולא יצא זה משרש הנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הנודר במבושל מותר בצלי ר"ל שאין הצלי בכלל המבושל ואע"פ שבלשון תורה נכלל הצלי בלשון מבושל וכדכתיב ויבשלו את הפסח מכל מקום לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד וכלל גדול בנדרים לילך בו אחר לשון בני אדם ומתוך כך העלו בגמרא שהמקומות שנהגו בהם לקרות למבושל צלי אף הוא אסור בצלי ומקומות שלנו מיהא אין נוהגין כן ונמצא לפי ענין מקומותינו הלכה כסתם משנתנו ואם נדר מן המבושל מותר בצלי ואמר גם כן שהוא מותר בשלוק וצריך שתדע בלשון שלוק שבמקומות אתה צריך לפרשו מבושל ביותר עד שיצא מגדר סתם בשול וכמו שאמרו בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר"ל שהוא אוסר את התבשיל שנתערב בתוכו מפני דמו אם לא מלחו בחתיכה וקריעה ואינו נאסר מחשש שמא בלע דם הפורש ממנו ששתי סבות מונעות אותו מזה אחת מצד שהוא חלק ביותר והשנית שמתוך רוב דמים שבו כל עוד שהוא מתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפילו כל היום ואיידי דטריד למיפלט לא בלע ופירשו עליה ושלוקה נאסרת ר"ל אם נתבשל שם רתיחה אחת אחר שנתבשל כל צרכו ואע"פ שיש חולקין בה לענין פסק כמו שביארנו שם למדנו מכל מקום שהשלוק פירושו מבושל ביותר וכן אתה צריך לפרשו בהרבה מקומות בתלמוד ולפעמים אתה צריך לפרש בו בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכמו שאמרו במסכת תרומות פרק בצל חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כלומר שאין הכבישה נקראת בשול גמור ושנו עליה בתלמוד המערב לית כאן נכבשין אלא נשלקין שהכבוש כמבושל הוא אלמא שלוק פחות הוא מן המבושל ואפילו מן הכבוש ובמשנה זו אתה צריך לפרשו בדרך זה מפני שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל שהוא מבושל ביותר בני אדם קורין אותו מבושל והנודר מן המבושל אסור בו ואחר שכן אתה צריך לפרשו במבושל שאינו נגמר אלא שהוא כמאכל בן דרוסאי ואע"פ שהוא קרוי בשול בלשון משנה וכמו ששנינו היה מבשל את השלמים או שולקן מכל מקום לשון בני אדם אינו קורהו כן והוא שאמרו בתלמוד המערב בפרק זה על השלוק ועל הצלי קרייה אמרה שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח ומתניתין אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר ר' יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומכל מקום אף בזו כל שנהגו לקרא מבושל אף למאכל בן דרוסאי הרי הוא אסור בו וכן נסתפקו בתלמוד המערב במבושל זה אם העשון והטגון ובשול דחמי טבריא נכלל בו אם לאו והוא שאמרו הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה ולא הובררה שם אלא שכלל גדול בכלם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך והוא תבשיל שאינו עבה והוא שהדבר המבושל במים נימוח בתוכן הרבה ונשארים המים דקים בלא שום עובי ואע"פ שהכל נמס ונימוח בתוכו עד שנשארים המים דקים כגון מרק העשוי עם בצלים מועטים הוא קרוי תבשיל וכל שכן אם היה מרק מתעבה על ידי הרבה בצלים או שאר דברים הנימוחים בתוכם אבל מותר הוא במעשה קדרה עבה ופרשו בגמרא כגון דייסא וכן הדין בשאר מיני קטניות שהיה דרכם לאכלם בלא פת ומתוך שלא היו מלפתין בו את הפת לא היה אצלם בכלל תבשיל והוא שאמרו בגמרא לימא מתניתין דלא כבבלאי כלומר שהיו אוכלין בהן פת וכדאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ותירצו הנהו דמטיל בהן בזרוני דהוצי ר"ל זרעים של הוצים והוא הדין אם עירבו בהם קמחים או תבלין הא דייסא ר"ל ריפות המבושלות במים לבד אין דרך לאכלם בפת ואינן בכלל תבשיל ולמדת שלא הותר העבה בכל מאכל שהמרק מתעבה ומדבק מצד רוב כמות הדבר הנימוח בתוכו אדרבה זהו תבשיל גמור אלא שלא נאמר אלא בדייסא וכיוצא בו שאין דרך ללפת את הפת ומתוך כך אינו בכלל תבשיל שאין קרוי תבשיל אלא מה שנעשה על ידי האור ושדרך בני אדם ללפת בו את פתן:

ומכל מקום אע"פ שאין נכללין בלשון תבשיל נכללים בלשון מבושל ונודר מן המבושל אסור בהן ואע"פ שבתלמוד המערב נסתפקו בה והביאוה להיתר מקל וחומר וכמו שאמרו שם הנודר מן המבושל מהו בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בשלוק וצלי וכמו שאמרו בגמרא הנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ומותר בעבה נודר במבושל שמותר בשלוק וצלי אינו דין שיהא מותר בעבה מכל מקום כבר השיבו שם וכי יש קל וחומר בנדרים אלא תבשיל שהוא אסור בצלוי ושלוק מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ושלוק אסור בעבה כך היא הגרסא הנכונה אע"פ שיש בקצת ספרים גרסא אחרת וטעם הדבר שזה ודאי מבושל הוא ליאסר בנודר מן המבושל אבל אינו קרוי תבשיל אחר שאין מלפתין בו את הפת ושאני טועם לאו דוקא אלא אף בנודר מן התבשיל בלא שום לשון טעימה כך הוא הדין אלא דרבותא קמ"ל דאפילו תבשיל שאני טועם מותר במעשה קדרה עבה:

ושאלו בגמרא והא תבשיל נדר ואסור בכך קא מקשה כלומר שאין מים קלושים נקראים תבשיל אלא מרק המתעבה מצד מה שנימוח בתוכו ותירץ אביי כל המתבשל ביה רפתא ר"ל שהלחם מתרכך בתוכו תבשיל קרי ליה אחר שאין זה דבר נימוח בתוכו אע"פ שלא נתעבה והביא ראיה ממה שאמרו הנודר מן התבשיל אסור בחטריות רכות ופירושו דלועין קטנים ורכים שעושין מהן מאכל לחולה ומתוך רכותן הן נימוחות ונימוסות לגמרי עד שאין המרק מתעבה מהן ויש מפרשין בו ענין אחר וזה עיקר ופירש גם כן שהנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ובמבושל שכלל הדברים בענין זה הוא שכל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אלא על ידי איזה מעשה של אור הן בשול הן טגון הן שלוק הן צלי ושיהא ראוי ללפת בו את הפת תבשיל הוא ועל הדרך שאמרנו בעירובי תבשילין שהוא לשני תבשילין והרי כל אלו מועילין בה כמו שהתבאר במקומו:

ומותר בביצה טורמיטא ר"ל מבושלת במים חמין ונשמרת שלא תתקשה ודרכה שלא לאכול בה את הפת אלא לגמעה ובתלמוד המערב אמרו אסור בביצה מגולגלת שדרך החולה לאכול בה את פתו ויש מפרשין שהוא חולק עם תלמוד שלנו אלא שנראה שביצה טורמיטא היא שאינה מבושלת בכדי שתהא ראויה לאכול בה את הפת ומתוך כך אינה בכלל תבשיל הא מגולגלת אסורה הואיל וראויה לפתו של חולה וכל שכן מצומקת שראויה לאכול בה את הפת לכל אדם שכל שהוא בא על ידי האור וראוי ללפת בו את הפת בכלל תבשיל הוא כמו שכתבנו:

ואמר אחר כן שמותר בדלעת הרמוצה ופרשוה בגמרא בשני פנים אחת שהיא מין דלעת שהיו רגילים להטמינה ברמץ ולאכלה בעין ואינה ראויה ללפת בה את הפת ואחת שהרמיצה שם מקום שהיו דלועין שבה גרועין ואינם ראויין ללפת:

כללו של דבר כל שהוא בא על ידי האור ושראוי ללפת בו את הפת בין ממין תבשיל קדרה בין ממינים אחרים בכלל תבשיל הוא ובלבד בכלל הידוע של לשון בני אדם ומכאן אני אומר במעשה קדרה עבה בזמנים הללו שבכלל תבשיל הן שהרי בני אדם מלפתים בהם את פתם כשאר תבשילין וכל שכן שמערבין בהם דברים אחרים ומתכונים לעבות את המרק שבהם כדי לשרות בהן פתן ומשנתנו לפי מקומה נאמרה וכן בכל הדברים כל דיין ודיין דן בהם לפי לשון בני אדם שבמקומו:

הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ופרשו בתלמוד המערב כגון חלקא טרגיס וטסני וסלת וארז וזריד וערסן והם כלם מאכלים עשויים מקמחים גסים או דקים או מפתותי לחם במים רותחים שלא היה דרכן של בני אדם באותם הזמנים לקרות מעשה קדרה אלא לאלו וגדולי הרבנים פרשוה כל דבר שנימוח לתוך הקדרה ולמעט בשר וכיוצא בו שיוצא ממנה שלם אבל אם אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשל בקדרה ואפילו היה דרכו להורידו אחר בישולו לאלפס ושעשה כן מכל מקום ירד לקדרה תחלה:

מן הכבוש ר"ל בה"א הידיעה אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק שהוא הידוע והמפורסם שהיו רגילים לכבוש הירקות בחומץ אבל אם אמר כבוש בלא ה"א אסור בכל הכבושין ושאני טועם כבר ביארנו למעלה דלאו דוקא וכן בכולם וגדולי הרבנים פרשוה בלישנא דוקא ואין נראה כן מן הצלי או מן השלוק אינו אסור אלא בשל בשר שהוא הידוע ואם אמר צלי או שלוק אסור בכל הצלויים וכל השלוקים וכן מן המליח אינו נאסר אלא בדג ואם אמר מליח אסור בכל המלוחים:

ולענין פסק לפי מקומם דברו ומכל מקום אם היה דרכן לקרות הכבוש והשלוק והצלי והמליח לכל הכבושים והצלויים והשלוקים והמלוחים בשוה הולכין אחר לשון בני אדם ואם היה לשון המקום חלוק בכך הרי הוא ספק נדר ואסור בשניהם ואינו לוקה על אחד מהם ואם היו רוב בני העיר קורין לו כך ומיעוטן כך אף זה ספק נדר ליאסר בשניהם ואין הולכין בה אחר הרוב להתיר בשל מיעוט אלא שלוקה על לשון הרוב ולא על לשון המיעוט ובענין המליח מיהא פרשו בתלמוד המערב שלא סוף דבר במליח הנמלח הרבה להביאה בדרך רחוק אלא כל שנמלח כלל והוא שאמרו שם הוו בעיין מימר מלוח לעולם הא לשעה לא אמר רבי יודן מן דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא ואיזהו מלוח לשעה כהדה דתני כיצד הוא עושה נותן את האיברים על גבי המלח והופכן אמר ר' אבא שניא היא שאם משהה אותן הן נמלחין אלא כדאמר ר' חייא הנוטל זתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל הדה אמרה מלוח לשעה מלוח הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לעולם יזהר אדם שלא לגרום שום נזק לחבירו במעשה או בדבור ולא עוד אלא שיהא נזהר שלא ללמד שום דבר שתהא גרמת פסידא מצוייה בו למי שמכיר בו שאינו נזהר בכך דרך הערה אמרו לוליבא דקרא בסילקא ר"ל תוכו או לבו של דלעת חשוב מאד לרפואה לאכלו בסילקא ר"ל תרדין לוליבא דכיתנא בכותחא ר"ל תוכו של גבעולי הפשתן ברכותם אכילתם בכותח חשובה הרבה לרפואה ואמרו על זה ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ כלומר שבידיעתם ילכו ללקוט בשדה אחר ומשחיתים את הפשתן ואת הדלועין:

הנודר מן המבושל מותר לצלי ובשליק פי' מבושל יקרא כל דבר שמתבשל עם תבלין גון בשר המתבשל עם כרוב או עם שאר ירקות ושלוק יקרא כשנשלק לבדו בלא תבלין:

אמר קונם תבשיל שאני טועם פי' כך דרך התנא בכל הפרק הזה כשמתחיל מדבר בקיצור לשון וכשמוסיף מרחיב דבריו ואין חילוק בין קיצור דברים לאריכות דברים שאף אם אמר קונם מבושל שאני טועם וקונם תבשיל עלי דין אחד להם ותבשיל יקרא כל דבר שהוא רך ואפי' צלי ושלוק כגון ביצה מגולגלת אבל לא דבר עב ואפי' בקדירה ומבשול יקרא דוקא מעשה קדיקרה בין עבד בין רך אבל לא צלי ושלוק ושני חילוקים יש ביניהם במתני' חילק בין רך לעבד ובברייתא מחלק בין צלי לקדירה שהתבשיל אסור אף בצלי משא"כ במבושל וכך דרך התוספתא לבאר מה שחיסרה המשנה:

האי תנא כל מידי דמיתבלי בי' ריפתא בתשיל קרי לי' כי כל דבר רך שאין דרך העולם לאכלו אלא עם הפת קורא תבשיל. אבל דבר עב שאם רוצה אוכל בו פת ואם רוצה אוכלו בלא פת לא יקרא תבשיל דסתם תבשיל משמע כל דבר לח שדומה למקר שדרך העולם ליכל בו פת אבל העב אין דרך העולם ליכל בו פת כמו הרך ודאל כבבלאי דאכלי נהמא עם הדייסא שהיא עב. ומסתייע מן הברייתא דתני ואסור בהדיוטות דקות שהחולין אוכלין בהן פתן דאלמא כל דבר שדרך העולם לאוכלו אלא עם הפת יקרא תבשיל:

ומותר בביצה טורמיטאי מפני שהיא עבד ואע"פ שהיא חשובה ביותר:

הנודר מן המבושל מותר בשלוק. שלוק אינו מבושל יפה לפי שאחר בישולו נותנין אותו במים ובמלח ושם נגמר תיקונו כי הא דשבת פרק חבית כובשין שלקות לגופן אבל לא למימיהן. הרא"ם ז"ל. יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמסכת תרומות בפרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהו נראה לפרש דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה. וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותניא הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והילכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה. והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלוי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. הרשב"א ז"ל.
לעיל לא איצטריך למתני (איסור מבושל כדקתני הכא איסור סרך) אמר המגיה אולי צריך לומר: איסור מעשה קדרה כדקתני הכא איסור ברך דמילתא דפשיטא היא דכל דלא הוי צלי ושלוק איקרי מבושל. שטה.

ומותר בביצה טרמיטא. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרמיטה אפילו כל ביצה שנצטמקה אף על פי שלא הצטמקה כל כך מותרת. אבל בירושלמי גרסינן אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא פירוש מצומקת וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו. תמיה לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדירה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגוי' ריפתא ואפילו הכי אסיר. ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמילפתא בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפיה נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא. ונכון הוא. ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל. ומשמע דכיון דלא איפשיט דאזלינן בהו לחומרא. ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן. הרשב"א ז"ל.

הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. פירוש חמשת המינין שנתבשלו בקדרה שהם נאכלין לעצמן ואינן לפתן לדברים אחרים ולא דברים אחרים לפתן להם שהן הנקראין מעשה קדרה לפי שכן דרכן להאכל. הרנב"י ז"ל.

גמרא אף על פי שאין ראיה וכו'. שנאמר ויבשלו את הפסח דהיינו צלי שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל אלמא הא דכתיב ויבשלו היינו צלי. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דהאי קרא כתיב בדברי קבלה ולא ילפינן. ועוד דהואי לשון תורה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואפילו הכי זכר לדבר הוא דקריא לצלי מבושל. פירוש.

הלך אחר לשון בני אדם כיון שנחלק ונתברר לנו לשון בני אדם מלשון תורה. אבל בפרקין דלעיל פרק ארבעה נדרים גבי ערלה שלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה ומייתינן ראיה מדכתיב כל הגוים ערלים. שטה.
כתב הרמב"ן ז"ל והוא הדין לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתרינן. ומסתברא דאנן דמשתעינן בלשון גוים אם נדר בלשון הקדש מן המבושל הולכין בו אחר לשון תורה וצלי בלשון תורה איקרי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן כל כי האי גונא. הרנב"י ז"ל.

אסמכתא בעלמא הוא דקא נסיב ולעולם סבירא ליה הלך אחר לשון בני אדם. וא"ת המקשה שהקשה מה מקשה וכי לא ידע כי אסמכתא בעלמא והא תני רבי יאשיה בברייתא בהדיא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משמע מדבריו שאינו אלא אסמכתא בעלמא. גמגום. הרי"ץ ז"ל.

פיסקא והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור כמעשה רך. קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל ולהאי פירושא האי דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קמייתי סייעתא. ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכוח במים ואינן רכות כל כך שנסתפק אדם בהם שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותו בעבה הא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקתני טעמא דהחולין אוכלין בהם פתם דאלמא המתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. הרשב"א ז"ל.

דמתבשלא ביה ריפתא כלומר שרגילין לתת פת לאחר שהושם בקערה שופי"ש בלע"ז שזה הוא בכל התבשיל הרך. ויש ספרים דכתוב בהן דמתאכלא ביה פת כלומר שמלפתין בו הפת לאפוקי דיסא וכל דדמי לה שאין רגילות לאכול בהן פת כדאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא על שהיו אוכלין פת עמה קרי להו טפשאי אם כן אין רגילות בכך.

ברש"י ובשלוק הס"ד:

ברא"ש נגמר בה ואחר כך צ"ל נרשם גמרא. באשוני קשים כצ"ל:

ר"ן בד"ה הנודר כו' הוא דבנדרים הד"א:

בד"ה אמר כו' חלקא טרגיז כצ"ל טרמיטא מפרש כצ"ל:

בד"ה ירושלמי כו' האחרון של כצ"ל:

בד"ה האי תנא כו' קדרה רך כצ"ל:

ר"ן ד"ה ולענין. והכא דחויא בעלמא הוא דדחי לר"נ. כצ"ל:

גמרא שנאמר ויבשלו הפסח. בגה"ש הקשה מדוע לא מייתי קרא דובשלת ואכלת דפרשת ראה. ול"נ ליישב דאיתא בספרי שם (פיס' עו) דאע"פ שחייב על אכילתו כשהוא מבושל מ"מ על בישולו אינו חייב. ולזאת א"ש דל"א הכתוב וצלית משום דהוה משמע דמצוה לצלותו וא"כ אם היה מבשלו היה עובר על לאו הבא מכלל עשה והתורה לא רצתה לתת שום אזהרה ע"ז לכן השתמשה בזה בלשון מושאל על גמרו של דבר כמו כי בשל קציר (יואל ד׳:י״ג) וחז"ל השתמשו בו הרבה לכוונה זו כמו בישול פירות ומפני שם המושאל הזה ודאי לא יאסר בצלי כמו דלא נאסר בענבים מפני קרא דהבשילו אשכלותיה ענבים. וכן שם חלב הנחתו הראשונה היה על שומן בע"ח והושאל אח"כ על מיטב כל מין כמו חלב יצהר חלב תירוש ודגן. וכי מפני כן הנודר מחלב יאסר בכל הנקראים חלב (אך זה י"ל דשרו מטעם אחר מפני שיש להן שם לווי כדלקמן (נג) במשנה ועמש"כ שם) אבל מהאי קרא דויבשלו הפסח שפיר מישתמע דה"מ למיכתב ויצלו ונכון בעז"ה:

שם והא בגוויה דקרא. ק"ק לפ"ז מדוע חרה אף האסיא בראותו קרא בביתו דרי"ר דילמא לגוויה הוא דבעי לה:

ר"ן ד"ה ירושלמי בסופו. דבין להקל כו' האומר בחג יו"ט האחרון ש"ח בכלל. ר"ל כגון באומר אם לא אעשה דבר פלוני בחג יאסר עלי פרי פלוני ועשהו בי"ט האחרון הותר לו הפרי וכדומה:

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' דאי תפיס. עיין בתוס' קידושין שם ובדף כו ע"ב ד"ה אלא מאי לדמי:

גמ' שנאמר ויבשלו (את) הפסח. קשה לי אמאי לא מייתי מקרא בתורה בפ' ראה גבי פסח ובשלת ואכלת וי"ל:

שם ותנא דילן סבר בנדרים. לעיל דף ל ע"ב. ולקמן דף נא עב:

הנודר מן המבושל וכו' ויבשלו את הפסח באש כמשפט. והא דלא מייתי מקרא פ' ראה ובשלת ואכלת. וגם על פי' רש"י בחומש יש להקשות דמייתי דהאי ובשלת צלי הוא כמו ויבשלו את הפסח דיאשיהו. ומה צריך ראיה מקרא דנביאים. וצ"ל דה"א בישול דתורה ממש וגלי רחמנא בפסח דורות דלא בעי' צלי אש. א"נ י"ל דבשלו אחר שכבר צלאו וקמ"ל אין הבישול מבטל הצליה עיין ס"פ כל שעה. אמנם הכא כתיב ויבשלו את הפסח באש משמע בודאי צלי אש ממש ועוד דכתיב אחר זה ואת השלמים בשלו בסירות משמע אבל הפסח צלו באש בלי הפסק סירות בינו לאש. א"כ מבואר דצלי אש נמי קרוי בישול וממילא נימא דובשלתם דפ' ראה נמי צלי אש קאמר כמו הכא וא"ש. שוב מצאתי בירושלמי פ' כיצד צולין הלכה יג סבר פסח מצרים צלי אש ואין פסח דורות צלי אש דאמרינן הלך אחר לשון תורה. לא מייתי ראיה מתורה אלא על צלי אבל לא אשלוק ועיין ט"ז רסי' רי"ז מייתי ראיה על שלוק ממתני' דנזיר (מה ע"ב) היה מבשל את השלמים או שולק דשמעתין דס"ל שלוק יותר מדאי לכ"ע הוה בכלל בישול ורק בשלוק בשיל ולא בשיל א"כ מאי ראיה מייתי ירושלמי דלמא מתני' דשלמים היינו שלוק יותר מדאי ודלא כפי' רש"י שם בנזיר ע"ש. וצ"ל להר"ן דפשיטא דהתם שליקה פחותה נאמר דנזיר זו ואצ"ל זו. וקושיא זו הקשו תוס' פסחים (לט ע"ב) אמשנה זו ותירצו דהוה אמינא מוציאה מידי בישול קמ"ל. ולהר"ן אין זה שום סברא דהשליקה מוציאה מידי בישול דשמעתין וא"כ אי ס"ד דמתני' דנזיר הוה שליקה יתירה א"כ הוה זו ואצ"ל זו דבשליקה פחותה קאמר וא"ש:

מר כי אתריה וכו'. הר"ן מייתי ירושלמי יין שאינו טועם בחג וכו'. נראה דלכ"ע שמיני עצרת חג מיקרי והאומר קונם יין בכל החגים. כשם שאסור בפסח ועצרת וסוכות כך אסור בשמיני עצרת ולא פליגי אלא אי הוה בכלל חג הסוכות במי שלא אסר עליו אלא בחג א' שסתם חג הוא סוכות אי י"ט אחרון נכלל בחג הסוכות או הוה חג בפ"ע ואבל חג נקרא בלי ספק וצדקו דברי הגאון מהר"ל מפראג שבט"ז סי' ר"כ ס"ק ט"ו וק"ל:

ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה. פי' בשלמא לשנויא קמא הא ברכיכא הא באישונא א"ש דאסיא חזא אקושי בבית ר' ירמיה שבקיה ונפיק. אבל אי ס"ד לחלק בין קרא גופיה לגוויה דקרא מ"ט לא א"ל ר' ירמיה לא אכילנא גופיה דקרא אלא לוליבא ע"כ אמר אסור לומר דבר זה בפני ע"ה האי אסיא שהיה. וטעמא נ"ל משום דטוב יותר להסתיר מהם טיבותא דלוליבא כדי שיתרחקו מקרא. ואי ידעו עמי הארץ טיבותא דלוליבא שוב לא יבחנו ולא ישמעו ויאכלו גם גופא דקרא ויבואו לידי סכנה. וזה נ"ל יותר מכל מה שפירשו בו:

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק וכו' עמ"ש הרשב"א בחידושיו והר"ן בפירושיו ועיין בירושלמי ומפרשיו ועמדתי על דבריהם ז"ל בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סי' ב"ן אות ל"ו בס"ד ע"ש באריכות:

זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח מקשים אמאי לא מייתי קרא דכתיב בתורה ובשלת ואכלת ומייתי מדברי הימים ועמ"ש בענין זה בס' הקטן מחב"ר י"ד סי' פ"ז בס"ד ע"ש:

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק מבושל. מבושל כראוי: שלוק מבושל יותר מדאי: קונם תבשיל שאיני טועם. כל . תבשיל במשמע: מעשה קדרה רך. שיש בה רוטב: אבל לא בעבה. כגון דייסא: טורמוטא הרמוצה. מפרש בגמ': רתחתא. דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה: היורד לקדרה. דמשמע בין צונן בין רותח: אסור ככל המתבשלין בין רך בין עבה: גמ' ר' יאשיה אוסר. בצלי ובשלוק דמתקרי נמי מבושל: הלך אחר לשון בני אדם. דאין דרכם לקרות לצלי מבושל: והא מתבשיל גדר. דמשמע בין רך בין עבה: האי תנא. דמתניתין דלא קרי לעבה תבשיל: בכל מידי דמתאכלא ביה ריפתא. דמלפתין בו את הפת קרי תבשיל: והא תניא. בניחותא: בהיטריות רכות. בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן: איני. מי אוכלין החולין מהן: חזא קרא דמחיתא. דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה: לוליבא דקרא בסלקא. תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין: לוליבא דכיתנא. תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן בכותח: ודיבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא: חולין רבנן. שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי:

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שלוק שאין . מבושל יותר: קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. מפרש בגמרא כל מידי שנותנין בו פת לשרות קרוי תבשיל ומותר בעבה שאינו נאכל עם פת וצ''ע אמאי שני למיתני ענין אחר מרישא לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם ובשאר בבי כבוש ושלוק ומליח נקט דווקא שאני טועם להוסיף בו איסור וי''ל רבותא נקטי' דאפ''ה מותר בעבה וברישא מצי למיתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חידוש [בהאי] דמבושל לא משמע בשום ייתור צלי ושלוק: [טורמוטא והרמוצה]. מפרש בגמ': רבי יאשיה אוסר בצלי ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ולכך לא הוי ראיה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: והא מן תבשיל נדר. ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רק כמים בעלמא: בהיטריות. פירוש קרייאני: [איני] וכי קרי טובים לחולים וכו': ברכיכי. מועילים לחולים: באשוני. פירוש קשות הם רעות לחולה שאינן מבושלות כצורך: בקרא גופה. פירוש חיצון שבקרא קשה הוא ורע לחולה: בגויה. רך שבתוכו יפה לחולה: לוליבא דקרא. כל דבר שהוא [רך.] קרי לוליבא: בכותח. טוב ליתן בכותח: ודבר זה אסור לאומרו בפניהם. שמלעיגים עלינו ואומרין שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש''ס ובקונט' פירש שאסור ללמוד להם שום תקנה ולא נראה: מאן חולין. דקתני לעיל שהחולין אוכלין כו': רבנן. שמתוך שעמלים בתורה הם חלשים אבל לחולין ממש לא מעלי: רבא לטעמיה. דרבנן איקרו חולים:

ר"ן
ולענין הלכה בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע''ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס דחויא בעלמא הוא דקאמר ליה ולא סבר לה דאיהו גופיה אמר בפ''ק דקידושין (ד' ו:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזרה דאי הכי נקנית היא בחליפין ואין לך [קנין] גדול מזה אלא ודאי רב אשי גופיה סביר' ליה דסודרא אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחויא בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי''ל כותיה דבהא רב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע''מ להקנות מן השתא הוא אבל הכא הדר סודרא למרה אבל הרמב''ם ז''ל פסק בשתיהן כרב נחמן משמע דס''ל ז''ל דכיון דפרכא קמייתא דרב אשי דרך דחויא היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה נמי לדחויי מכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והרמב''ם ז''ל בהלכותיו מסתם לה סתומי:

הדרן עלך השותפין שנדרו

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שאינם בכלל לשון מבושל. שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשלוק נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרינן בפ' כל הבשר (חולין דף קי:) הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה. מעשה קדרה כגון חלקא טרגיס וטיסני וקאמר דאם הוא רך אסור אבל עבה מותר דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה כדאי' בגמ' ומעשה קדרה עבה באפי נפשיה אכלי ליה בלא פת ואמרי' בגמ' דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא וכי קתני שאני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפילו אמר שאני טועם מותר בעבה ומפורש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה הכי נמי נודר מן המבושל מותר בעבה: ומותר בביצה טרמיטא. מפרש בגמרא דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא זימני במיא קרירי עד דמתזוטרא כדבלע לה ולא מתאכלא בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי בשם רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכך דרך החולה לאכול בה פתו דאלמא כל שלא נצטמקה כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל הוא: גמ' תניא ר' יאשיה אוסר. דנודר מן המבושל אסור בצלי: ואע''פ שאין ראיה לדבר. שהצלי יהא בכלל מבושל זכר לדבר דכתיב ויבשלו (את) הפסח ופסח אינו נאכל אלא צלי וכתיב ויבשלו ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ירושלמי אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אמר ר' יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק ביניהון אמר קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דר' יאשיה מותר אף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה ר' יאשיה אלא לחומרין ע''כ ולפום גמרא דילן דאפי' ר' יאשיה מודה דאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יו''ט האחרון של חג בכלל: והא מתבשיל נדר. ואמאי מותר בעבה דהא תבשיל הוא: האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. אבל מעשה קדרה עבה דלא מתאכלא ריפתא בהדיה לא מיקרי תבשיל ואית דמפרשי דאסור במעשה קדרה רך קא קשיא ליה דלאו תבשיל הוא ושני דכיון דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה: והתניא. בניחותא: ואסור בהיטריות רכות. דלועין קטנים: שהחולין אוכלין בהן פתן. מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהן פתן ש''מ דכל מידי דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל מיקרי: איני. דדלועין יפין לחולה: ברכיכי. מעלו: אשוני. קשין: בקרא גופיה. קשה: גוויה דקרא. מה שבתוכו מעלי: לוליבא דקרא. מה שבתוכו: בסילקא. יבשלנו עם תרדין: לוליבא דכיתנא בכותחא. מה שבתוכו טוב לאכלו עם כותח: ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ. כדי שלא יעקרו הפשתן לכך: מאן חולין רבנן. אין הכי נמי דקרי בין רכיכי בין אשוני קשין לחולי וכי קתני שחולין אוכלין בהן פתן לאו חולין ממש אלא מאן חולין רבנן דאפילו בבריאותן הן תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד