א מסופר: ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא [אדם אחד שהיה לו בן שהיה שומט וגונב אלומות של פשתן]. אסרינהו לנכסיה עליה [אסר האב את נכסיו עליו, על הבן] שלא יהנה מהם. אמרו ליה [לו] לאב: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי [ואם יהיה בן בנך זה תלמיד חכם מה] אתה עושה? אמר להון [להם] הנודר: ליקני הדין [שיקנה, זה, בני] את הנכסים, ובאופן שאי הואי בר ברי צורבא מרבנן, לקנייה [אם יהיה הבן של בני תלמיד חכם, שיקנה אותם] לנכד. ושאלו: מאי [מה] הדין בכגון זה?

אמרי פומבדיתאי [היו אומרים חכמי פומבדיתא]: אין זה קנין, כי "קני [קנה] על מנת להקנות" הוא, שאינו מקנה למקבל דבר, אלא המקבל הוא רק כמעביר את הזכות לאדם אחר, וכן כאן, אין רצונו של האב להקנות לבנו שיהיה שלו, אלא רק על מנת שיקנה לנכד לכשיגדל, וכל "קני על מנת להקנות" — לא קני [אינו קונה], ולא חל כאן קנין.

ורב נחמן אמר: קני [קונה הוא], דהא [שהרי] מצינו בכגון זה שהדבר מועיל, שהרי גם קנין עושים בסודרא [סודר] "קני על מנת להקנות" הוא, שהרי כאשר נותן סודר למקנה על מנת לעשות בו את הקנין, אין המקנה לוקח לעצמו את הסודר, וכל קניינו בסודר הוא על מנת להקנות לאחר חפץ או נכס כלשהו, ובכל זאת חל הקנין.

אמר רב אשי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] דסודרא [שהסודר] שבו עושים קנין אי תפיס ליה לא מיתפיס [אם תופס אותו זה שהקנו לו את הסודר אינו נתפס ונקנה לו]? אלא שאין אנשים רגילים לעשות כן, אבל מבחינת הקנין — אין חסרון בקנין. ועוד יש להבדיל בין הדברים: סודרא [סודר] שמקנים הוא אמנם "קני [קנה] על מנת להקנות," ואולם "קני מן השתא" [קנה מעכשיו] הוא, שקנין סודר בא על מנת להחיל את הקנין מאותו רגע. אולם הלין ניכסין דהדין [אותם הנכסים של זה] שנדר והקנה לבן בנו לאימתי קני [מתי הוא קונה] — לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן [לכאשר יהיה בן בנו תלמיד חכם], אך לכי הוה [כאשר יהיה] תלמיד חכם — הלא כבר הדר סודרא למריה [חזר הסודר לבעליו] ונמצא שבשעה שהיה צריך הקנין לחול, עדיין לא חל!

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא [והרי] מתנת בית חורון המוזכרת במשנתנו ש"קני על מנת להקנות" הוא, ולא קא קני [ואינו קונה] כלל!

ומספרים: זימנין [לפעמים] כששאל אותו שאלה זו אמר ליה [לו]: משום שסעודתו מוכחת עליו, כלומר, במתנת בית חורון לא היה חסרון בקנין עצמו, אלא שהתברר שבאמת לא התכוון להקנות לו דבר. וזימנין [ופעמים] אמר ליה [לו] רב נחמן שהלכה זו של מתנת בית חורון כשיטת ר' אליעזר היא שאמר: אפילו ויתור שכרגיל מוותרים אנשים זה לזה, ואין מקפידים על כך, אסור במודר הנאה. וכמו כן הוא מחמיר במודר הנאה, שצריך קנין גמור, ולא די בקנין על מנת להקנות.

תנן [שנינו במשנה], אמרו חכמים: כל מתנה שאינה ניתנת על דעת שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה. ושואלים: "כל" שאמר במשנה להוסיף ולהכליל דברים, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה]? לאו לאתויי הא מילתא דשדיא בכיפי [האם לא להביא כגון דבר זה של שומט אלומות הפשתן], לומר שאם הקנה רק על מנת להקנות לאחר זמן אין זו מתנה? ודוחים: לא, הכוונה היא לאתויי [להביא] לישנא בתראה דשמעתיה [הלשון האחרונה של שמועתו] שלרבא לענין מתנת בית חורון, שלא רק כשעושה תנאי מפורש שאינו נותן אלא על מנת שיבוא האב, אלא גם אם רק מסביר שזו כוונתו — אסור, שברור שלא היתה כאן הקניה אלא בתנאי זה, ואין זה קנין גמור.