דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נדרים מח ע"א - Steinsaltz

But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi.

Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him.

GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi. The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi, thereby relinquishing their shares in the communal property.

The Gemara continues its quotation from the mishna: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present.

§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [kanteranin] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property.

MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Ḥoron whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal.

The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it.

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Ḥoron concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר שהם דרים בה. מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בדברים אלו, ויכולים בני העיר למכרם, ואם כן, הרי הם כשותפין שיכולין לאסור זה על זה.

ואיזהו דבר של עולי בבל?

כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך, שממנו שותים עולי הרגל.

ואיזהו דבר של אותה העיר?

כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת [2],

והתיבה שנותנים עליה ספר תורה לקרות [3],

והספרים [ספרי התורה שקורין בהם [4]].

והכותב חלקו לנשיא.

והגמרא מפרשת שכוונת המשנה היא כך: מה תקנתן כדי שיהיו מותרים להשתמש בדברים של אותה העיר - יכתבו המדירים את חלקם לנשיא, ואז יהיו המודרים מותרים. כפי ששנינו, שהמדיר את חבירו, יכול לתת לאחר במתנה, ואז יהיה המודר מותר בו.

רבי יהודה אומר: אחד הכותב חלקו לנשיא, ואחד הכותב להדיוט - מועיל כדי שיהיו מותרים.

אלא, מה ההבדל בין כותב לנשיא - לכותב להדיוט?

שהכותב חלקו לנשיא, מיד כשכתב לו שטר מתנה, זכה הנשיא - ואין צריך אדם אחר לזכות עבורו.

ואילו הכותב להדיוט - צריך אדם אחר לזכות עבורו.

וחכמים אומרים: אחד זה, הנשיא, ואחד זה, ההדיוט - צריכין לזכות, ואין מועילה כתיבה לנשיא בלא זכיה [5].

ומפני מה נקט התנא דווקא "הכותב חלקו לנשיא"? לא דברו בנשיא - אלא בהוה. שאין דרך להקנות לאדם אחר, מפני שהמקנה חושש שיאסרנו אותו אדם עליו. לכן כותבין לנשיא, שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות.

רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן [עבורם].

גמרא:

ותמהינן: הכותב חלקו לנשיא - אמאי מיתסר?

אמר רב ששת, הכי קתני: ומה תקנתן? יכתבו חלקן לנשיא. וכפי שנתבאר במשנה.

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן.

תניא, רבי יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין היו, והיו רגילים להיות נודרין הנאה זה מזה.

עמדו אבותיהם - וכתבו חלקיהן לנשיא, כדי שתמיד יהיו מותרים.

מתניתין:

המודר הנאה מחבירו, ואין לו למודר מה שיאכל, נותנו המדיר לאחר לשום מתנה - והלה, המודר, מותר בה. מעשה היה באחד בבית חורון [שם מקום], שהיה אביו נודר [מודר] הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ורצה שיבוא אביו לסעודה. אלא שלא היה יכול להזמינו, לפי שהיה אביו מודר ממנו הנאה.

ואמר המדיר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך [כלומר, נתונים הם לך], אלא כדי שיבא אבא - ויאכל עמנו בסעודה.

אמר חבירו: אם שלי הם - הרי הם מוקדשין לשמים!

אמר לו: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים? הרי נתתי לך כדי שיוכל אבי להשתתף עמי בסעודה!

אמר לו חבירו: וכי נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו [על עצמו אמר כך]?

אמרו חכמים: כל מתנה, שאינה קנויה למקבל בצורה כזו שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה נחשבת מתנה [6].

גמרא:

ותמהינן: וכי דרך המשנה להביא מעשה לסתור את דבריה הראשונים?

והרי בתחילת המשנה שנינו שיכול לתת לאחר לשום מתנה, ואז יהיה המודר מותר.

ואיך שונה התנא בסיפא מעשה שאף שנתן לאחר, אסור המודר?! [7]

ומבארינן: משנתינו חסורי מיחסרא, והכי קתני: ואם הוכיח סופו [סוף דבריו] על תחילתו, שלא נתכוין לתת לאחר במתנה גמורה, אלא רק הערמה היא, כגון במתנת בית חורון, שאמר לבסוף "והינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא" - אסור.

אבל אם לא אמר בפירוש, אף שהענין בעצמו מוכיח שלא נתכוין לתת - אלא כדי שיהנה המודר, בכל זאת הרי זו מתנה - ומותר.

ומעשה נמי בבית חורון, באחד דהוה סופו מוכיח על תחילתו, ואמרו חכמים שבכהאי גוונא - אסור.

אמר רבא: לא שנו, אלא דאמר ליה הבן לאותו אדם: והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא. שלשון זה - תנאי גמור הוא, שדווקא על מנת כן נתן לו, כדי שיבוא האב ויאכל.

אבל אם אמר ליה: "שיהו לפניך שיבא אבא", אזי אין זה תנאי כלל, אלא מדעתך, אם תרצה, יבוא אבא ויאכל - הוא דאמר ליה. ובכהאי גוונא - מתנה גמורה היא, ומותר [8].

לישנא אחרינא - אמרין לה את דברי רבא כך:

אמר רבא: לא תימא שטעמא של התנא של משנתינו, דווקא משום דאמר ליה: והינן לפניך - הוא דאסור, אבל אם אמר ליה "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" - מותר,

אלא אפילו אם אמר ליה "הן לפניך יבא אבא ויאכל", למרות שבעלמא לשון כזה אינו לשון תנאי, בכל זאת הכא אסור.

מאי טעמא?

משום שסעודתו שהכין לצורך הנישואין מוכחת עליו. שהרי ודאי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו - ונותנה לאדם אחר! על כרחך שמה שאמר "ויבא אבא", נתכוין לתנאי גמור [9].

הערות

[2] כתב הר"ן, שעל כרחך שמשנתינו כשיטת רבנן היא, ולא כרבי אליעזר בן יעקב, שהרי אמרינן לעיל שבית הכנסת - כחצר שאין בה דין חלוקה. וכיון שנפסקה ההלכה לעיל כרבי אליעזר בן יעקב - ליתא למתניתין דידן. ותמה על הרמב"ם, שפסק [בפ"ז מהלכות נדרים הל' ד' ה' ו'] כרבי אליעזר בן יעקב, ופסק גם את משנתינו. וכבר השיג עליו הרמב"ן בהלכותיו, היכי מזכי שטרא לבי תרי!

[3] כך פירש הר"ן. והתוס' פירשו דהיינו הארון שנותנין בו ס"ת.

[4] כך פירש הר"ן. ותוס' פירשו, דהיינו שהיו רגילים לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר.

[5] הקשה הר"ן, לשיטת רבנן, מאי קא משמע לן מתניתין, הרי שנינו כבר פעמיים שהמודר וכו' נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה [אבל לשיטת רבי יהודה קא משמע לן, דאינו הנשיא צריך לזכות] ? ותירץ, דקמ"ל דאף שאותו אדם שכתב חלקו עדיין משתמש בביהכ"נ כבתחילה, מותר, ואין זו הערמה.

[6] אמנם מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה, למרות שאם הקדישה אינה מקודשת, וכדאמרינן בפרק יש נוחלין, מכל מקום שונה הדבר, שהרי שם לשעתה מתנה היא מכל מקום. אבל מתנת בית חורון - אפילו לשעתה אינה מתנה, שהרי לא נתכוון הנותן להקנותה כלל, אלא רק שתקרא על שמו, כדי שיהא אביו מותר בה. ר"ן, עיי"ש.

[7] כתב הר"ן דאין זה מעשה לסתור ממש, שהרי בסיפא אמר לו "והינן לפניך אלא כדי שיבא וכו"'. אלא שמכל מקום, היאך שנה ברישא שמותר, ובסיפא מביא מעשה שמותר, הרי דרך התנא להביא מעשה לסיוע לרישא!

[8] וכדאיתא במס' ביצה, בההוא דאמר: הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי, דאמר רבא: ד' מאה זוזי שקיל. ברתיה, אי בעי - נסיב, אי בעי - לא נסיב.

[9] כתב הרשב"א, שדוקא כשאמר כן בשעת מתנה, אז אסור. אבל אם אמר לאחר מכן, מותר, כיון שבשעת מתנה לא אמר כלום. אבל הרמב"ם [פ"ז מהל' נדרים הלט"ו] כתב שאפילו אם אמר כן לאחר מכן - אסור, ואינה מתנה.

ואסורים בדבר של אותה העיר, כיון שהוא נחשב כשייך בשותפות לכל בני העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל שאפשר לומר עליו שהוא שייך לכלל הציבור — כגון הר הבית, והעזרות, והבור של מים שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר — כגון הרחבה (הכיכר שבעיר), ובית המרחץ שבה, ובית הכנסת, והתיבה (ארון הקודש), והספרים (ספרי תורה). והכותב חלקו בדבר של אותה העיר לנשיא,

ר' יהודה אומר: אחד, כלומר, הוא הדין בש כותב חלקו לנשיא, ואחד בש כותב להדיוט. אלא מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות לו את חלקו על ידי מעשה של קנין, והכותב להדיוט צריך לזכות לו. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בענין של מזכה לנשיא אלא בהוה, שכך היו עושים. ר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב את חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן (עבורם). שאמרו שכל נכסי הציבור נחשבים כשייכים לנשיא.

א גמרא על מה ששנינו "והכותב חלקו לנשיא", תוהים: אם עושה כן, אמאי מיתסר [מדוע נאסר]? אמר רב ששת: הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין את המשנה: ומה תקנתן שלא ייאסרו בנכסי העיר — יכתבו חלקן לנשיא.

ר' יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? הכותב לנשיא אין צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכים לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה שכך רגילים היו לעשות.

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין (אנשי קטטה ומריבה) היו, והיו נודרין הנאה זה מזה בתדירות, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן בנכסי ציבור לנשיא, כדי שלא יכשלו באיסור.

ג משנה המודר הנאה מחבירו ואין לו, לחבר, מה יאכל — נותנו את המאכל לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, המודר, מותר בה. מסופר: מעשה באחד, בעיר בית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ורצה שאביו יהיה בסעודת הנישואין. מה עשה, אמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. שעל ידי כך רצה להפקיע את האיסור שעל ידי הנדר, שיוכל גם אביו להשתתף בסעודה.

אמר המקבל: אם שלי הם — הרי הם מוקדשין כולם לשמים (לבית המקדש). אמר לו הנותן בכעס: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?! אמר לו: נתת לי את שלך אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה בתוך כך, ויהא עון של הנדרים תלוי בראשו של זה שהסכים וגרם לכך שיעברו על הנדר, כלומר, בראשי. בעקבות אותו מעשה אמרו חכמים בענין זה: כל מתנה שאינה עם הסכמה פנימית של הנותן עד כדי שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה.

ד גמרא על המעשה המסופר במשנה תוהים: מעשה לסתור! שהרי קודם דובר במשנה שיכול לתת לחבירו מתנה כדי להפקיע מאיסור הנדר, ומיד מביאים מעשה הבא לסתור את ההלכה הזו! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: ואם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן מתנה זו אלא בתנאי זה בלבד, ולא התכוון לתיתה בשלימות — אסור. ומעשה נמי [גם כן] בבית חורון באחד, דהוה [שהיה] סופו מוכיח על תחילתו.

אמר רבא: לא שנו אלא שאמר ליה [לו] "והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא", שפירש הנותן כוונתו במתנה זו. אבל אם אמר ליה [לו] בלשון פחות מפורשת, שאין בה תנאי, כגון: "שיהו לפניך, שיבא אבא" — בזה אין איסור, כי "מדעתך" הוא שאמר ליה [לו], כלומר, כוונת דבריו שאם תרצה יכול אתה להזמין את אבי.

לישנא אחרינא אמרין לה [בלשון אחרת אומרים אותה שמועה], אמר רבא: לא תימא טעמא [אל תאמר שהטעם] דווקא כשאמר ליה [לו] "והינן לפניך" הוא שאסור, אבל אם אמר לו "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — מותר, אין הדבר כן. אלא אפילו אמר ליה [לו] "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סעודתו מוכחת עליו, שלשם כך נתן לו אותה מתנה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi.

Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him.

GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi. The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi, thereby relinquishing their shares in the communal property.

The Gemara continues its quotation from the mishna: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present.

§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [kanteranin] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property.

MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Ḥoron whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal.

The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it.

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Ḥoron concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה ומעשה בבית חירון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה א"ל אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים א"ל ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים א"ל ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותין ומתרצין זה לזה דהא העון תלוי בראשי אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:

אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינן בפניך הוא דאסור אבל אמר ליה הן לפניך (א) שיבוא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו: ירושלמי*. ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:

מתניתין: אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה. ירושלמי: ר' ירמיה בעי, מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים, (היינו) [כיני – לפי הירושלמי] מתניתין, כל מתנה שהוא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינו, שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה, ובהאי טעמא דירושלמי נמי מתרצא לן מתנה על מנת להחזיר, ובדאמר ליה על מנת שתחזירהו לי, דקיימא לן שהוא מתנה, כדאיתא בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], ואף על גב דאסקה רב אשי בשלהי יש נוחלין [בבא בתרא קלז, ב], דאם הקדישו אינו קדוש.

גמרא: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה הינן לפניך. כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא, אי נמי מפייס אני שיבא אבא, ונראה לי דמהכא שמעינן, דהאומר לחברו הרי זה מכור לך, או נתון לך, ואתה תעשה כך אינו תנאי, אלא מדעתך קאמר ליה, דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי, והמתנה קיימת, והשאר אילו רצה יעשה ואי לא לא, וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבעה מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי, דאמרינן ארבעה מאה זוזי יהבינן ליה, ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, ואיתא [במסכת יום טוב פרק יום טוב] יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ, א], וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר משום תנאי גמור קאמר, ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי, והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו, פירשו המפרשים דכיון שהיא סעודה גדולה היא, מוכחת שאינו נותנת לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה, ותיבעי אומדנא, ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ליה ארבעה מאה זוזי ולינסיב ברתאי, ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר, וכי תימא בדוקא קא תנו ליה, כדאמרינן לקמן זמנין אמר ליה משום דסעודתו מונחת עליו, כלומר והוא הדין בעלמא וזמנין אמר ליה הא מני רבי אלעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דדוקא שאמר בשעת (מתנה) [המתנה – לפי השי"מ] ויבא אבא ויאכל עמנו, כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר ליה, אלא מחמת תנאי גמור, ונמצאת שאין מתנתו נגמרה לזה, אבל בנתן לו סתם, ואחר כך פירש ממנו שיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר, דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה, אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו, אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כשנתן לו לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו, ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר, ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה, ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול להנות את המודר על ידי אמצעי, ואפילו שאין כונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי, אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי, והכי נמי לא שנא, ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה, לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל [שם] שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה, והאמת יורה דרכו.

איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. שהיו שותין ממנו עולי רגלים. ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה שנותנין עליה ס"ת והספרים פי' שכל אלו של בני העיר הם ורשאים למכרם כדאיתא בפרק בני העיר [דף כו.]:

והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמ' דה"ק מה תקנתן של אלו יכתבו חלקן לנשיא דכיון דיהבי ליה זכותם משתרו לאתהנויי מכל הני מילי דלאו מדחבריה מתהני [מכילתין דף מח.] ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט אלא שהכותב לנשיא חלקו אין צריך לזכות בשטר או בהקנאה ובדבור סגי והכותב חלקו להדיוט צריך לזכות כראוי במקח דעלמא וחכ"א אחד זה ואחד זה צריך לזכות ולא אמרו לנשיא אלא בהווה כלומר שאין סומכין בזה להתיר האסור אלא שכותב לאדם חשוב שבעיר רבי יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו עליהם אביתיהם מפרש בגמ' [שם] אנשי גליל קנטרינין היו והיו נודרין זה מזה ולפיכך עמדו אבותיהם וכתבי חלקם לנשיא שבהם כדי שלא יהיו אסורין בדברים אלו וכולה מתני' דלא כהלכתא כדכתיבנא ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כמשנתינו (א):

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל והלה רוצה להנותו מנכסיו כיצד יעשה נותן המדיר מנכסיו לאחר משום מתנה גמורה והלה מותר בה. כדקיימא לן [דף מו.] שהמדיר את חבירו מנכסיו ומת או מכרם המודר מותר בהם ודוקא דאמר נכסי אבל אמר נכסים אלו אע"פ שמת או מכרם אסורין למודר:

ומעשה בבית חורון וכו'. בגמ' פרכינן מעשה לסתור ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לאותו אחר במתנה גמורה אלא שעשה כן להערמה אינה מתנה והמודר אסור בה ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה כגון שכעס עליו אביו ונדר שלא יהנה בנכסי בנו ונדר בענין שלא היה לו התרת חכם או דלא הוה תמן מאן דשרי ליה והיה הבן משיא את בנו ועשה משתה ורצה שיאכל שם אביו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה פי' והקנה בקנין כראוי ואמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה פי' איני נותנם לך במתנה גמורה לעשות כל חפצך אלא שיהו שלך לענין (ב) שיאכל אבא ליהנות מהם והוא היה סבר דבהכי סגי ליה אמר לו חבירו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים פי' אמר לו כן כדי לעמוד על דעתו של נותן יפה אם יקפיד בכך מחמת תנאו גם רצה להודיעו שכיוצא בזה לא סגי ליה (ג) שיאכל ליהנות אביו מהם א"ל ולא נתתי לך שלי כדי שתקדישם לשמים הרי לכך התניתי כדי שלא יהא רשות בידך כלום אלא שתהא שלך לענין שאמרתי. א"ל ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העון תלוי בראשי. כלומר שיהא אביך אוכל על ידי הדבר האסור דכי האי גונא לאו מתנה הוא ונכסי דידך אינון אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ופריך בירושלמי ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה בענין שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה פי' הא כל שגמר ונתן לאחרים אע"פ שהתנה שלא יקדישנה (ד) מתנה גמורה והמודר מותר בה ואפילו מדעתו של נותן כדי שיהנה ממנה המודר כדאמרינן לעיל [במשנה זו] נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומתני' הכי קתני כל מתנה שאנו רואין שלא גמר הנותן להקנות ולא עשה אלא להערמה כמתנת בית חורון שסעודתו מוכחת עליו אינה מתנה:

גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינם לפניך הוא דאסור. פי' דפריש בהדיא בשעת המתנה הכי דלא גמר ויהיב אבל אמר בשעת מתנה יבא אבא ויאכל מותר מכיון דלא אתני בגוף המתנה. לאיי. פי' באמת אפילו אמר לו בין בשעת המתנה בין אחרי כן יבא אבא ויאכל אסור אף על פי שלא התנה כלום אלא שנתן לו סתם והא דתנן ואינם לפניך לא אמר לו כן אלא לאחר שנגמרה המתנה:

מ"ט סעודתו מוכחת עליו. פי' דאנן סהדי דלא גמר והקנה לזה סעודה שטרח בה כמה טרחות למשתה בנו ואומדן דעתא הוא דמוכח שלא נתכוון אלא שיהא שמו של מקבל עליה ואפילו נתן במתנה גמורה סתם בלא תנאי דתקון סעודה הוי תנאי מפורש והא דתנן במתני' נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה התם ליכא סעודה מוכחת כשנתן לו (א) ודמעות שבידו או ממכרו דבהא אפשר שפיר דגמר ומקני ליה ואע"ג דנתכוון וגלי דעתיה דעביד הכי כי היכי דליתהני אידך לית לן בה כיון דמוכח דגמר בדעתיה לאקנויי לאידך ובלבד שלא יתנה בפירוש שיתן ממנה למודר דבהא ודאי חיישינן והיינו דקתני נותן לאחר לשם מתנה גמורה פי' בלא תנאי שאם ירצה לא יתן לזה כלום:

והבאר שבאמצע הדרך. שבין בבל לארץ ישראל ומצאוהו עולי גולה:

הרחבה והשווקים. שבעיר:

והתיבה. שנותנין בה ספרים:

והספרים. שקנאום בני העיר ללמוד בהם:

והכותב חלקו לנשיא. בגמרא מפרש:

אלא שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. מפני כבודו של נשיא תקנו שיקנה בלא קנין בדבר זה:

ואין לו מה יאכל. לעיל (דף מג.) קתני היה מהלך בדרך והכא קא משמע לן דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:

כל מתנה. שלא נגמרה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ויש ספרים גרסי שאם הקדישה מקודשת וה"פ שאינה מתנה לענין זה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה:

גמ' אמאי מיתסר. המודר כיון שהמדיר כתב חלקו לנשיא:

מעשה לסתור. מעיקרא תנא דשרי והדר מייתי עובדא דאסור:

ואם הוכיח סופו על תחילתו. שלא היתה מתנה גמורה אסור:

אבל אמר לו והן לפניך שיבא אבא מדעתו הוא דא"ל. תלה הדבר בו אם הוא רצונך פייס לאבא שיאכל עמך כי הכל שלך:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך מתנה אין לפניך אלא שיבא אבא ולאכול עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא את ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העוון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמר הר"ם זה המעשה לא זכרנוהו לחזק המאמר הקודם אמנם זכרוהו לבאר שאמרנו והלה מותר בה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה זכרון זה האיש ומורה על זה המעשה דבית חורון ודע כי כאשר נתנה המתנה סתם בלא תנאי ואחר זה הניח לו דרך הנחה ואמר לו אם יבא פלוני יאכל עמנו הנה זה אסור לפי שהעיקר אצלנו אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ואמרו גם כן בזה המעשה סעודתו מוכיח עליו ירצה שגודל הסעודה יעיד שהוא לא נתנה לו אלא כדי שיאכל אביו ממנו:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כלומר והוא בדרך שאין בידו לילך אצל חנוני לומר לו איש פלוני שהוא אצלי כך וכך מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה וכו' כמו שכתבנו למעלה וכן שאינו אצל מומחה או אצל שלשה הדיוטות לישאל על נדרו או שאינו רוצה להתיר נדרו לגמרי אלא להאכילו עכשו ממה שבידו אחר שהוא עמו בדרך נותן לאחר במתנה והלה מותר בה וכבר ביארנו שאם אין שם אחר מניח על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה אלא שלא בא עכשו לבאר אלא דין המתנה על אי זה צד היא מועלת ופירש דדוקא שיהא נותנה מתנה גמורה אבל אם התנה בה שיבא אותו המודר ויאכל אינו כלום ולא סוף דבר בהתנה בהדיא כגון שאמר ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אלא אע"פ שלא אמר ואינן לפניך כל שהזכירו בשעת המתנה כגון שאמר הריני נותנה לך ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר מדעתך שאין הענין אלא אם אתה חפץ יבא אבא וכו' או מפייס אני ממך שיבא אבא וכו' הואיל והדברים מוכיחים שלדעת כן נותנו אינו כלום:

וגדולי המחברים הוסיפו בדבר שאפילו לא זכרו בשעת המתנה אלא שנתן בלא שום תנאי כל שהזכירו אחר כן בשעת הסעודה לומר יבא אבא ויאכל עמנו אם היא סעודה גדולה שאדם נותן לבו עליה קודם זמנה הדבר מוכיח שאף בשעת המתנה דעתו היה בכך ולא גמר ליתן אלא על דעת כך ומכל מקום סוגיית הגמרא מוכחת שלא נאסר אלא בהזכירו בשעת המתנה והוא שאמרו בגמרא על משנתנו בלישנא בתרא דרבא לא תימא טעמא דאין לפניך אלא שיבא אבא וכו' הוא דאסור אלא אפילו אמר הרי הן לפניך שהדבר מובן שהן שלך בלא שום תנאי ושיור ויבא אבא וכו' כלומר ואני מפייס שיבא אבא אינו כלום שאף זה כעין תנאי וסעודתו מוכחת עליו שלכך כיון ולא גמר ליתן אלא על דעת כן וזהו סעודתו מוכחת עליו שאין אדם עושה סעודה לחופת בנו כדי ליתנה לאחר אלא אם כן על סמך דבר אחר הא כל שנתן סתם ולא הזכיר כלל ובשעת הסעודה מפייסו שיבא אבא וכו' מותר שהרי זו ודאי אם הקדישה מוקדשת הואיל ולא הזכירו בשעת המתנה ואע"פ שעל סמך בטחון זה נתן מכל מקום אין זה אלא ביד המקבל והרי אמרו נותן לאחר משום מתנה אע"פ שנותנה על סמך שבטוח בו ליתן הימנה למודר וכן עיקר:

ועל זו אמרו מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה זה הבן משיא את בנו ולבו נוקפו על שאין אביו יכול לבא ואמר לאחד הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו אמר אם שלי הן הרי הן מוקדשות לשמים ואמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא קולר תלוי בצוארי באותה שעה אמרו כל מתנה ששייר בה הנותן עד שאם יקדישנה המקבל אינה מוקדשת אינה מתנה ושאלו בה בגמרא מעשה לסתור כלומר שהרי תחלה נותן לאחר משום מתנה וודאי על דעת כן היא נותנה ותירץ הכי קאמר נותן לאחר משום מתנה כלומר ובלבד מתנה גמורה בלא שום תנאי הא אם הזכירו בשעת המתנה והוכיח סופו שלדעת כן נתנה כגון זה שסעודתו מוכחת עליו אחר שהזכירו בשעת המתנה אע"פ שלא הזכירו בתנאי גמור ר"ל אין לפניך אלא שיבא אבא וכו' אלא שאמר כעין דרך פיוס ויבא אבא ויאכל וכלישנא בתרא דרבא אינו כלום וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתלמוד המערב שאלו על מה שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת וכו' מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופירשוה בנוסח זה כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה כל שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ומה שיש לפקפק בה משמועת מתנה על מנת להחזיר וקצת שמועות אחרות שבתלמוד כבר ביארנוהו בכדי הצורך בבתרא פרק נחלה בסוף סוגיית המשנה הששית:

אע"פ שביארנו כל שסעודתו מוכחת עליו והזכירו בשעת המתנה אינו כלום ואין המתנה מתנה לענין דיני ממונות אינו כן שהאומר לחבירו הרי דבר זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי והמתנה מתקיימת הואיל ולא התנה בהדיא שאינו נותן אלא על דעת כן שהרי אמרו הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב אי לא בעי לא נסיב כמו שביארנו בשני של יום טוב ואע"פ שזו ודאי מוכחא מילתא דארבע מאה משום דלנסיב ברתיה יהיב להו:

ובית הכנסת אף על פי שייחדוהו לתפלה לא פקע רשותו ממנו וכגון שהמודרים או אבותיהם מורישיהם נתנו חלקם בהם אבל איניש מעלמא שלא היה לו ולא למורישיו חלק אינם יכולין לאוסרו.

רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא כו'. מילתא באפי נפשה קאמר ולא לחלוק בה אלא להשמיענו שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות לו על ידי אחר וקונה בכתיבה גרידה שכך תקנו חכמים בשביל כבוד הנשיא. ודוקא בדבר של אותה העיר תקנו כדי שלא יאסרו זה על זה עשו תקנה זו והכותב להדיוט שכותב לו אנו נתנו בית הכנסת לפלוני צריך לזכות בקנין הראוי. לישנא אחרינא שהכותב בית הכנסת קנוי לפלוני צריך לזכות לו השטר ובנשיא אינו צריך כיון שכן כתב. שטה.

גמרא והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר. כלומר פשיטא מאי אתא לאשמועינן דמה טעם היה לו לאוסרו והא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וכיון דכבר כתובין לנשיא פשיטא דאינו יכול לאסור אמר ר' אלעזר הכי קאמר מאי תקנתן להנצל מן המדירים יכתוב לנשיא. הרא"ם ז"ל.

עמדו אבותיהם פירוש ראשי אבות שלהן והכריחום כולם שכתבו חלקם לנשיא. לישנא אחרינא ראו האבות המנהג ואמרו בנינו ידירו זה את זה ועמדו וכתבו וכו' אבל בעודם חיים לא היו צריכים ששלהם היה הכל ואין אחד יכול לאסור. שטה.

מתניתין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כלומר והוא רוצה לההנותו. נותן לאחר לשום מתנה פירוש נותן מנכסיו. והלה מותר בה כלומר באותה מתנה משום דלאו נכסיו הוא וכגון דאמר נכסיך עלי או דאמר מדיר נכסי עליך דמכיון שנתנן לאחר מותר בהן וקא משמע לן דלית כאן הערמה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים פירוש רצה לעמוד על ידי הקדש זה על כונת הנותן אם נתנן לו במתנה בהערמה או במתנה גמורה. אמר לו ולא נתתי לך את שלי (אלא) שתקדישם לשמים כלומר שכבר פירש לו שאינן נתונין לפניו אלא לדבר זה בלבד שיבא אבא ויאכל עמהם בסעודה לא שתהא לו המתנה נתונה לו לחפץ אחר. אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי כלומר דמכיון דגלית אדעתך שאין מתנתך מתנה גמורה עדיין נכסיך הם ונמצא אביך אוכל על ידי דבר האסור לו. הרנב"י ז"ל.

כל מתנה שאינה וכו'. פירוש שאינה נגמרת. שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל וברשותו הוא. והא דאמרינן בפרק יש נוחלין דהנותן מתנה לחברו על מנת להחזירהו לו דהויא מתנה אף על פי שאינו יכול להקדישו דהא אמרינן התם דאם הקדישו לא אמר כלום דהא על מנת שתחזירהו לי קאמר מיהו אם הקדישו שאמר בעודה בידי תקדיש בעודה בידו מועלין בה אבל לעולם אינו יכול להקדישה שהרי צריך להשלים תנאו ולהחזיר דבר הראוי לו ואם הקדישו בעודה בידו הוי הקדש דהוי כמו שור זה יהא עולה לאחר שלשים חולין. שטה.
גמרא מעשה לסתור בתמיהא אין דרך התנא להביא מעשה לסתור דבריו הראשונים דמשמע שהמעשה נעשה שלא כדת ואם כן למה הביאו אין לו לשנות אם לא יחלוק תנא קודם לכן או יפרש בהדיא שהמעשה שלא ברצון חכמים נעשה. הוכיח סופו על תחלתו שלא היתה המתנה גמורה אסור וכו'. האי מוכיח סופו מודו כולי עלמא ואף על גב דפליגי בשילהי נוחלין בהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים וכו' התם כדמפרש טעמא למאן דלית ליה הוכחה דאם איתא דלא בעי לה אמאי שתיק מעיקרא אבל הכא מה שלא פירש דעתו שברצונו לא היה מבחין המקבל מה היה בדעתו והוו דברים שהיו בלבו מתחלה כאלו פרשום הדברים שבלב דמוכחי נינהו. שטה.
אמר רבא לא שאנו אלא דאמר ליה הינן לפניך כלומר שהוא תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה כלומר אף על פי שהוא אמר זה בשעת המתנה לא תנאי הוא אלא מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא אי נמי מפייס אני שיבא אבא. ונראה לי דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רוצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי דאמרינן ארבע מאה זוזי יהבי' ליה ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב. ואיתא ביום טוב פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר תנאי גמור קאמר ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו פירשו המפרשים כיון שהיא סעודה גדולה היא מוכחת שאינה נותנה לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה. וגם כן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לה ארבע מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר. וכי תימא הכא שאני משום חומרא דנדרים הא ליתא דהא לקמן מדמינן לה לדעלמא והאי טעמא בדוקא קא תנו ליה וכדאמרינן לקמן זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו כלומר והוא הדין בעלמא וזימנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דהכי פירושו סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנה לאחרים. והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דדוקא שאמר בשעת המתנה ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתך קאמר ליה אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנתו נגמרת לזה אבל בנותן לו סתם ואחר כך פייס ממנו שיקרא לאביו ושיאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר. ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה והלא מותר בה ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול לההנות את המודר על ידי אמצעי ואפילו שאין כוונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי והכא נמי לא שנא ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה והאמת יורה דרכו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: מאי טעמא סעודתו וכו'. ככתוב לעיל. ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחבירו מן המעות שבידו או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני. ואף על פי שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני הואיל ואחר כמה טרחות שטרח נתנה לו. עד כאן.

גמרא והינן כו' נ"ב ס"א ואינן:

רש"י דערובין הס"ד:

בד"ה ל"ש כו' ואינן לפניך כצ"ל:

ר"ן בד"ה והתיבה כו' לנשיא דבהכי כצ"ל מותר בה הס"ד הנשיא הס"ד ואסור הס"ד:

בד"ה כל מתנה כו' דעל מנת שתחזירהו כצ"ל דמידי דחזי ליה קאמר שאני כצ"ל אסורין הס"ד ברישא הס"ד מתנה הס"ד:

בד"ה ל"ש דא"ל ואינן כצ"ל:

במשנה שהכותב לנשיא א"צ לזכות. עתוי"ט שכתב הטעם דזה אין לך מגדר מילתא גדול מזה כו'. ותמוה דהרי יש תקנה דיזכה לנשיא או לאחר. ועוד דמשום חששא שמא יעבור על נדרו תקנו דיעבור בודאי וכעין זה הקשה הש"א בתשו' ד' בסופה. ולעד"נ דלפמש"כ התוספות בבכורות (יח ב) ד"ה אקנויי בתירוץ הראשון א"צ לכ"ז אלא מדינא קנה הנשיא דמשום כבודו גמר ומקני. ועמש"כ שם ראיות לסברת התוס' בס"ד:

שם וחכ"א אחד זה כו'. בתוי"ט חכמים היינו ת"ק כו'. תמוה דאדרבה ת"ק אומר דוקא נשיא. אבל נראה דר"י וחכמים פליגי בפירוש דברי ת"ק דלר"י דוקא נשיא נקיט והיינו בלא זכיה. ולחכמים ל"ד אלא דדבר בהוה. וכה"ג מצינו רבות עי' פסחים (קטז ב) במשנה וחותם בגאולה כו' ובפירוש רשב"ם ובתוספות. ועי' מו"ק כד. תוספות ד"ה עצרת כו' וחכ"א. ובזבחים פג. ד"ה המזבח:

ר"ן ד"ה והתיבה. שנותנין עליה ס"ת לקרות. תימה דבכ"מ פירושה שמניחין בתוכה ספרים. ומה שקורין עליה נקרא בימה או כורסיא עי' ר"פ בני העיר בגמרא:

ר"ן ד"ה ולא דברו בנשיא. ויש לתמוה על הרמב"ם כו'. עתוי"ט ישוב לזה. וכן הט"ז בסימן רכ"ד תירצו ובאופן אחר. ואנכי רמזתי ג"כ ישוב לו ביומא (יב ב) ע"ש. ודע דלהב"ח שהביא הט"ז שם וכן לו עצמו אישתמיטו דברי התוספות בד"ה והכותב חלקו לנשיא שכתבו טעם נכון מדוע לא תני תקנתא דכתיבה לנשיא לעיל בחצר:

גמרא והכותב חלקו לנשיא. כל מה ששייך לסוגיא זו כתבתי לעיל ריש פרקין ע"ש:

שם כל מתנה שאינה כו'. עיין רש"י מ"ש במתנה ע"מ להחזיר דע דלרוחא דמלתא כ"כ דהאמת דהתם יכול להקדישו לאותו זמן עכ"פ כמקדיש שדה מקנה עד היובל וכ"כ תוס' ב"ב קלד ע"א. ועוד קדושת דמים יכול להקדיש לגמרי ולקיים תנאו ע"י שיפדהו מן ההקדש ויקיים תנאו בחזרה. ואפילו קדושת הגוף שאין לו פדיון משכחת בחפץ המצוי בשוק ואין בו קפידא שיכול להחזיר דמים דמה לי הן מה לי דמיהן כבאצטלא גטין (עד ע"ב). אלא שהאמת קאמר הר"ן דאפילו בלא כל הני סברות התם מתנה גמורה היא ולא דמי לשאר קנין פירות דעלמא ואמנם טעמא בעי מ"ש מקנין פירות דעלמא. ודבר זה נתקשה בו מו"ח הגאון נ"י ואחיו מחו' הגאון דק"ק מ"ד וצללו במים אדירים ולא העלו בידם כלום. והאמת כמו שאומר כל קנין פירות אם ירצה אח"כ להקנותו קנין גוף צריך קנין חדש להקנותו קנין גוף וקנין הראשון לא הועיל ומכ"ש המוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג שאסור למוכרו קנין גוף דאסור למכור לצמיתות אבל הנותן מתנה ע"מ להחזיר הרי הוא שלו קנין גוף מעכשיו אלא שצריך לקיים תנאו. ואפילו בדבר דאית ביה קפידא וצריך להחזירו בעינא דוקא. מ"מ אם הלה רוצה למחול תנאו שוב אינו צריך לקנות קנין חדש שכבר קנאו מעיקרא קנין גמור מעכשיו אלא שתלאו בתנאי ואם מוחל תנאו קנין הראשון קיים כמבואר בבית שמואל סי' קמ"ג ס"ק ט וסי' קמד ס"ק טו. ומה"ט נמי פריך בשמעתין ממתנת בית חורין אי ס"ד קני ע"מ להקנות קני ה"ל כח אחר מפסיק כמ"ש הר"ן ד"ה אמר ליה רבא לר"נ וכו' והיינו נמי מטעם כיון שאמר קני ע"מ הרי קנה קנין גמור לחלוטין רק שתלאו בתנאי ע"מ להקנות ונהי אם לא יקיים תנאו להקנותו לא קנה הוא מ"מ אם ירצה זה למחול על תנאו קנה זה קנין גמור. במשיכה או בחזקה ראשונה ולא צריך קנין אחר. וא"כ אפילו לא מחל תנאו כשמקנה לבן בנו קנאו זה למפרע קנין גמור והוה כח אחר מפסיק. וכל זה בתלה בעל מנת אבל כשהקנה לו רק לשלשים יום בלי תנאי אפילו ימחול לו אח"כ ויאמר החזק לך לא מועיל בלי קנין חדש כמ"ש רמ"א בח"מ סי' רמא סעי' ב' זה הוא החילוק שבין קנין פירות לקנין ע"מ להחזיר ועיין מג"א סי' תמ"ח ס"ק ה' וס"ק ז':

ובדבר דצריך להחזיר בעינא ונאנס ולא יכול להחזירו פליגי ר' ישעיה וכרא"ש בסוכה. לר' ישעיה יי"ח ולהרא"ש צריך לשלם דמיו ולא יי"ח אתרוג. ולפע"ד דתליא בפלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי שהבאתי לעיל כ"ז ע"א אי אונסא כמאן דעביד או לא ובש"ך ח"מ סי' כא דלרבינו ישעיה אונסא כמאן דעביד וה"ל כאילו קיים תנאו והחזירו וה"ל שלו למפרע ויי"ח אתרוג ואפילו ממון לא בעי שלומי דשלו נאנס ולא של חברו. והרא"ש ס"ל אונסא כמאן דלא עביד נמצא לא קיים תנאו ולא הוה שלו למפרע וגם צריך לשלם לחברו מה שנאנס בידו ובתשלומים לא יי"ח תנאו שהרי קפידא היה שיחזור גוף האתרוג דוקא כנלע"ד:

וראיתי בתשובת הרא"ש כלל ל"ה רבינו אביגדור כהן יליף מן התורה קנין מתנה ע"מ להחזיר מדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וילפינן לקיחה תמה לכל אחד ולכם למעוטי שאול ולרבות שותפין מדלא כתיב לך. וזה א"א במציאות שיקחו בשותפות ויהיה לקיחה תמה לכל אחד שהרי יש לחברו חלק בו וצריך אני להוסיף דאפילו למ"ש הר"ן ריש פרקין דבדבר שאין בו דין חלוקה אמרינן הוברר הדבר ששעה זו כולו שלו. מ"מ כיון שאינו שלו אלא לשעה ה"ל כמקנה לו אתרוג לשלשים יום דהוה קנין הפירות ולא מיקרי לכם. כנלע"ד קושית רבינו אביגדור. ומזה הוכיח רבינו אביגדור דמן התורה מתנה ע"מ להחזיר מהני והשותפים יתנו זה לזה במתנה ע"מ להחזיר. וכבר כתבתי לעיל דמתנה ע"מ להחזיר לא הוה קנין פירות אלא קנין גוף ממש. ובזה יובן דבעי בשמעתין פומבדיתא למימר דקני ע"מ להקנות לא קני כיון דלא מצינו מפורש בקרא דע"מ להחזיר מפורש כנ"ל. ומסיק ר"נ דמפורש בקנין סודר דכתיב שלף איש נעלו:

ואם הוכיח סופו על תחלתו. הרמב"ם ס"ל אפילו אחר זמן רב אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. ונלע"ד קצת ראיה מדאמר רבא לעיל (מג ע"ב) גזרה משום מתנת בית חורין וכתב הר"ן וז"ל אי שרינן ליה אתי למשרי אפילו היכא דאמר בפירוש וכמעשה דבית חורין ע"ש ואי ס"ד דבמעשה דבית חורין גופיה אי לא אמר לאלתר לית לן בה ולא אשכחן דפליג רבי יוסי וגזר אחר זמן אטו לאלתר א"כ בהפקר נמי ה"ל לקבוע זמן שלא יזכה בו עד זמן ועידן ואז אפילו יאמר אח"כ לית לן בה. ואין לומר דגזרינן שמא יאמר לאלתר. ז"א הא בבית חורין גופיה לא גזרינן אע"כ כל שהוכיח סופו על תחלתו אפילו אחר זמן רב אסור:

(מח א משנה) לא דברו בנשיא אלא בהוה.—נראה שבזמן המשנה והתלמוד היה מנהג, שכל מי שלא היה יכול מפני איזה טעם או סיבה שהיא שיהיו לו נכסים על שמו היה מקנה נכסים, שכבר היו לו או אלו שהיה רוצה לקנות, על שם הנשיא שבא"י או על שם ראש הגולה בבבל (עי' ב"ק קב ב), מפני שאנשים גדולים ועשירים כמוהם לא יחזיקו לעצמם נכסים שאינם שלהם מה שאין כן בשאר כל אדם אפי' עשירים, שמא יטענו ויחזיקו את הנכסים לעצמם. ומה שפירשו המפרשים בזה אינו מחוור.

והבור שבאמצע. כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין (דף קד.): בדבר של אותה העיר. דשל שניהן הן: והספרים. ספרי תורה ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר: והכותב חלקו לנשיא. בגמרא מפרש לה: שהכותב לנשיא א''צ לזכות. ע''י אחר אבל הכותב להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה מכח הדיוט: בהווה. שכן דרך לחלוק כבוד לנשיא: גמ' תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין הן. כעסנים הן: וכתבו. מדבר של אותה העיר לנשיא כוי שיהו אלו ואלו מותרין בהן: מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל. הך מתניתין אייתי נמי לעיל באידך פירקין (ד' מג.) אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה רבי יוסי: ויהא העון תלוי בראשו: שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו: אמרו חכמים בל מתנה שאינה. כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה: גמ' מעשה לסתור. דברישא קתני המודר הנאה וכו' וקתני תקנתא דמצי למעבד כה''ג והדר תני נעשה וכו' לסתור דבריו הראשונים: חסורי מחסרא והכי קתני. במתניתין המודר הנאה וכו': ואם הוכיח סופו על תחלתו. שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה ייאכל אסור ומעשה נמי וכו': לא שגו. דאינה מתנה אלא דאמר ליה והינן לפניך דמשמע דהכי א''ל והינן נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא: אבל אמר ליה וחן לפניך שיבא אבא ויאכל מדיעתיה הוא דקא אמר ליה. דהכי משמע #ןהן נתונים לך והם בדעתך שיבא אבא הוי דוקא לו: ע''א אמר רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא אביו ויאכל דה''ל כמ''ד והינן לפניך:

רחבה ומרחץ ובית הכנסת. אתיא כרבנן דאסרו בחצר דאין ברירה: אסור ברחבה ובבית הכנסת. יש לדקדק לכאורה משמע דאתי' כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמר האי בדידיה קמהלך כמו בחצר לרבי אליעזר ובפרק בתרא דביצה (דף לט.) גבי בור דמתניתין דעולי בבל קבעי למימר דמתני' דהכא אית ליה ברירה ולכך מותר בבור משום דהאי בדידיה קממלא והאי בדידיה קממלא ואם כן אמאי אסור בבית הכנסת ובדברים של אותה העיר ויש לחלק [בממלא] מים מן הבור בהא סבר תנא דיש ברירה בהא שהוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף ודאי לית להו ברירה וה''ה דהוי מצי למיתני דשניהן מותרין למלאות מבור שבעיר בפרק הדר (עירובין מה:) עוד נראה להר''ר שמואל מאויר''א ז''ל דסוגיא דהתם סברה כסברא דריש פירקין דרבנן סברי שפיר דיש ברירה ולא אסרו אלא (בברירה) משום קנסא ודווקא בדברים של אותה העיר אבל בדברים של עולי בבל לא רצו לקנוס לפי שהוא לכל העולם: והתיבה. ארון שנותנין בו ס''ת: והספרים. היו רגילין לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר: והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דה''ק כיצד תקנתם יכתבו חלקם לנשיא והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהיא מיוחדת ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אחר כך יכולין לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד עליהן כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר ולנשיא לאו דווקא ה''ה אם לאחד מבני העיר אלא לרווחא דמילתא נקט כדמוכח לקמן לא דברו חכמים אלא בהווה והטעם לפי שחולקים כבוד לנשיא א''נ כיון שאנו מתחילים לעשות תקנה בחלק זה יש לנו לעשות התקנה הטובה שנוכל ואם נתקן שיתנוהו לאחד מבני העיר שגם הוא ידיר אחד מחבירו הנאה אבל הנשיא אינו רגיל להדיר ולהקפיד על ישראל: אין צריך לקנות. דאלים כחו ולכך תיקנו שיכתוב לנשיא דאין צריך לקנות שאם יתקנו לכתוב לאחר פעמים ישכחו לזכות ואתי לידי תקלה: שכבר כתבו אביהם. כלומר זכותם כתבו לנשיא מדורות הראשונים: כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. כלומר שאם הקדישה בעודה בידו אינה מקודשת אינה מתנה גם לשאר מינים ואסור אביו ליכנס בחצר וא''ת והא אמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וי''ל דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותה לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו: אמאי מיתסר. בשביל שכתב חלקו לנשיא: עמדו אבותיהם. ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא: מעשה לסתור. דעד השתא לא חזינן מתנה גרועה: ואם הוכיח סופו על תחילתו. פירוש סוף דיבורו כגון שסיים ואינם לפניך אלא כדי שיאכל פלוני אבל אמר ליה והם לפניך שיבא אביו מדעתו קאמר ליה: סעודתו מוכיח עליו. שלא היה בדעתו ליתן כ''א שיבא אביו:

ר"ן
ואסורין בדבר של אותה העיר. שהם דרים בה מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולין למכרן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה: והתיבה. שנותנין עליה ספר תורה לקרות והספרים שקורין בהן: והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דה''ק מה תקנתן יכתבו חלקן לנשיא דבהכי שרי כדתנן נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה: שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. שמיד שכתב לו שטר מתנה קנה אע''פ שלא זכה אדם בשבילו משום דיפה כח הנשיא: ולא דברו בנשיא אלא בהווה. שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות וקשה לי לרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה צריכין לזכות אם כן מאי קמ''ל מתני' הא תנן לה תרי זמני נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לרבי יהודה קא משמע לן דאינו צריך לזכות אלא לרבנן מאי קמ''ל ונראה בעיני דקמ''ל דאע''ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בביהכ''נ כבתחילה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור ומתני' דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא רבי אליעזר בן יעקב כדאמר לעיל דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הילכך כיון דאפסיקא הילכתא לעיל כר' אליעזר בן יעקב ליתא למתני'. ויש לתמוה על הרמב''ם ז''ל שפסק בפ''ז מהלכות נדרים (הל' ד ה ו) כרבי אליעזר בן יעקב ופסק נמי למתני' וכבר השיגו הרמב''ן ז''ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי: המודר הנאה מחברו וכו'. הך מתני' תנן לה בפירקין דלעיל (דף מג.) ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור: והיה משיא את בנו. מדיר היה משיא את בנו: כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע''ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב''ב קלז:) דעל מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי ליה קאמר ליה שאני התם דמ''מ לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משים דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי רבי ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה: גמ' ומה תקנתן. שלא יהו אסורין: מעשה לסתור. לא לסתור ממש קאמר דהכא שאני דאמר ליה והינן לפניך אלא הכי פריך כיון דמעיקרא תנא שרי היכי מייתי עובדא דאסור דאורחיה דתנא למיתני מעשה לסיועיה למאי דתנא ברישא: ואם הוכיח סופו על תחלתו. שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינן אלא הערמה וכגון מתנת בית חורון דאסיק למילתיה ואמר והינן לפניך אבל כל שלא אמר בפירוש אע''פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב ליה אלא כי היכי דליתהני מודר אפ''ה הויא מתנה: לא שנו אלא דאמר ליה והינן לפניך. דהוי תנאי גמור אבל א''ל ויבא אבא מדעתך הוא דאמר ליה דלאו תנאה הוא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הכי וכדאמרינן בפיו''ט (ביצה כ.) בההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי דאמר רבא ד' מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב: ל"א אמרי לה אמר רבא לא תימא טעמא דא''ל והינן לפניך הוא דאסור אלא אפילו יבא אבא ויאכל אסור מ''ט סעודתו מוכחת עליו. דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הלכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא לתנאי גמור קאמר מיהו כתב הרשב''א ז''ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז''ל כתב (בפ''ז מהל' נדרים הל' טו) דאפי' לאחר שעה אסור ואינה מתנה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד