נדרים מה ע"א

נדרים מה ע"א - Steinsaltz

If you wish, say instead: That baraita, in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita, in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

איבעית אימא: באמת גם הברייתא השניה - כשיטת רבי יוסי היא.

אלא, שמה שאמר רבי יוסי בברייתא הראשונה, שהמפקיר יכול לחזור בו, היינו היכא דאפקריה באנפי תרין [בפני שנים], כפי ששנינו במשנתנו, שעליה נאמרו דברי רבי יוסי באותה ברייתא "ואם אין עמהם אחר", דהיינו, שהיו שם רק המפקיר והזוכה.

שדווקא בכהאי גוונא אסר רבי יוסי, משום שהוא סובר, שבכהאי גוונא, שאין עמהם אחר, או שיש עמו רק עוד שנים, אזי הוא מתכוין להפקיר רק על דעת אחד מהם, משום ששנים אינם מוציאים קול, ואין אחרים יודעים שזה הפקיר. ולכן הפקר זה דומה למתנה, שכשם שמתנה יוצאת מרשות הנותן רק על דעת המקבל, כך גם כאן, אדם זה מפקיר רק על דעת זה שעמו, או על דעת אחד מהשנים שעמו.

ולכן, כשם שמתנה אינה יוצאת מרשותו עד שבאה לרשות המקבל, כך הפקר בכי האי גוונא, אינו יוצא מרשות המפקיר, עד שבא לרשות זוכה. ולכן אמר רבי יוסי, שעד שלא זכה, בין הוא בין אחר, יכול לחזור בו.

ואילו הא, מה ששנינו בברייתא השניה, שהמפקיר כרמו וכו' פטור מן המעשר, מדובר היכא דאפקריה באפי תלתא [כגון שהפקיר בפני שלשה], שבכהאי גוונא יש קול לדבר, ועל דעת כולם הפקיר, ואין זה דומה כלל למתנה. לכן בכהאי גוונא מודה רבי יוסי, שיוצא מרשות המפקיר לאלתר.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלשה - הוי הפקר, משום שנתכוין להפקיר אדעתא דכולי עלמא.

אבל אם הפקיר בפני שנים - לא הוי הפקר. שכיון שאין להפקר כזה קול, נתכוין להפקיר רק לשני בני אדם אלו, והרי זה כמתנה.

ורבי יהושע בן לוי אמר: דבר תורה, אפילו בפני אחד הוי הפקר.

ומה טעם אמרו חכמים שצריך להפקיר בשלשה?

כדי שיהא אחד מהנוכחים זוכה, ושנים האחרים מעידין על כך.

הדרן עלך פרק אין בין המודר

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: הא [זה] שאינו הפקר גמור עד שיזכו בו — הרי זה במקרה דאפקריה באנפי תרין [שהפקירו בפני שנים] בלבד. והא [וזה] שנאמר שהוא הפקר גמור הרי זה במקרה דאפקריה באפי תלתא [שהפקירו בפני שלושה]. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלשה — הוי [הריהו] הפקר, בפני שנים — לא הוי [אינו] הפקר.

ור' יהושע בן לוי אמר: דבר תורה אפילו באחד שמפקיר בפניו — הוי [הריהו] הפקר, ומה טעם אמרו חכמים שיהא הפקר בשלשה — לא מעצם דין ההפקר, אלא כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין גם על ההפקר וגם על הזכיה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי כו'. ואתי שפיר כרבי יוסי הא דקאמ' במתני' דלא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה ה"מ באפי תרי אבל באפי תלתא כיון דהוי ההפקר הפקר מפורסם מודה רבי יוסי דיצא מרשותו והוי הפקר ופטור מן המעשר והשתא דאתית להכי ברייתא דלעיל מצי לאוקמי כרבי יוסי ודאפקריה באפי תלתא ורישא מפני הרמאין:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שנים לא הוי הפקר. לענין זה שלא יוכל לחזור בו ומיהו הפקר הוי דאם קדם אחר וזכה בו זכה וזהו דוחק דלישנא דלא הוי הפקר משמע שאינו הפקר כלל ואי הוה מצי לפרושי הא דאפקריה באפי תרי דאז לא הוי הפקר כלל אז הוה ניחא ועתה חזר בו מהך טעמא דפריש רבי יוחנן לעיל טעמיה דרבי יוסי משום דהוי ברשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה אלא סבר דר' יוסי אוסר משום דהפקר בפני שנים לא הוי הפקר כלל ומיהו קשיא דרבי יוחנן גופיה פריש טעמא דרבי יוסי לעיל ואיכא למימר הא דידיה הא דרביה ורבי יהושע בן לוי דאמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר דסבירא ליה כרבנן דלאלתר יצא מרשות הפקר וה"ר אליעזר ממי"ץ פירש שמועה זו אליבא דרבא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו וחייב במעשר מכאן ואילך אין יכול לחזור בו ופטור מן המעשר ואתיא כרבנן דאמרי במתני' דהוי הפקר קודם שזכה בו אחר ולא גזרינן להיות ברשותו לחייבו במעשר כי היכי דלא גזרינן במתני' להיות ברשותו לאסרו על המודר משום מתנת בית חורון ומיהו בתוך ג' סברי רבנן דחייב לעשר אם חזר בו משום שלא נתפרסם ההפקר ויאמרו העולם שהוא אוכל טבל ומיהו גבי נדרים לאלתר יצא מרשותו לפי שאינו ידוע לכל שהדירו ואע"פ שלא נתפרסם ההפקר גם הנדר אינו ידוע וליכא למיחש שמא יאמרו הוא נהנה מנכסי המדיר באיסור אבל איסור טבל ידוע לכל:

עד שלא זכה בו בין הוא בתורת זכיה בין אחר יכול לחזור בו וחייב במעשר. דגזרינן שיהא ברשותו לחייבו במעשר עד שיבא ליד אחר כי היכי דגזרינן במודר משום מתנת בית חורון ור' יוסי היא והאי דנקט הפקר לזמן לרבותא נקטיה ואפי' בהפקר כי האי דלא שכיח גזר ר' יוסי כי היכי דגזרינן במתניתין משום מתנת בית חורון:

ומתמה רישא רבנן וסיפא ר' יוסי ומוקי לה עולא כולה כרבנן אי הכי אמאי עד שלא זכה כו' הא לא גזר במתניתין משום מתנת בית חורון ומשני שאני הפקר לזמן דלא שכיח ויטעו העולם לומר שאינו הפקר ואי פטרת ליה ממעשר יאמרו שטבל הוא אוכל לכך חייבוהו במעשר עד שיזכה בו אחר:

רישא נמי ר' יוסי. והיינו טעמא דלא גזר להיות ברשותו ולחייבו במעשר עד שיזכה בו אחר כי היכי דגזר במודר משום דלא תשתכח תורת הפקר ואתי למימר הפקר חייב במעשר ולהכי אוקמא אחרי שלשה אדאורייתא ופטור מן המעשר כדי שלא יבא לידי מכשול שיטעו לומר הפקר חייב במעשר וראו חכמים שיותר יש לחוש שלא תשתכח תורת הפקר ממה שיש לחוש לגזרת מתנת בית חורון:

אי הכי מיום ראשון נמי. הוה לן לאוקומיה אדאורייתא משום הך חששא גופא בשלמא אי מוקמת רישא רבנן ניחא דבעינן שלשה ימים כדי שיתפרסם ההפקר כדפרישית לעיל אלא כיון דמוקמת לה כרבי יוסי ואחר שלשה ימים עקרוה רבנן לחשש גזירת מתנת בית חורון ואוקמוה אדאורייתא משום דלא תשתכח תורת הפקר ואתי לאפרושי מן החיוב על הפטור אפילו מיום ראשון נמי הוה לן למיחש להכי כי עיקר זכיית הפקר הוא תוך שלשה דלא שכיח שיעמוד ג' ימים בלא זכיה והיה צריך לתקן בדבר המצוי ושכיח:

אמר רבה מפני הרמאין כו'. פי' מה שבתוך שלשה ימים לא הוי הפקר לאו משום גזרת מתנת בית חורון דאי הואי טעמא משום גזירה היינו מפקיעין אותה גזירה משום חשש שלא תשתכח תורת הפקר כמו שאנו מפקיעין אותו לאחר ג' אלא בתוך ג' ימים לא הוי הפקר מדאורייתא מפני הרמאין שלא נמסר הדבר אלא לחכמים דעיקר הפקר ילפינן משביעית כדדריש בירושלמי והשביעית תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו זו זו הפקר מה זו לעניים ולעשירים אף זו כו' ובשביעית דלית בה רמאות והיכא דאיכא למיחש לרמאות כגון בתוך שלשה לא הוי הפקר אבל מדאוריי' לא הוי הפקר סיום מילתיה דרבה היא וכיון דמדאוריי' חייב במעשר משום שלא תשתכח תורת הפקר לא מפקעינן ליה ורבי יוסי אוסר במתני' תוך ג' מן התורה ולאחר ג' משום גזירת מתנת בית חורון:

ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור כו'. כי מוקמת לה כרבנן ותוך ג' חייב לעשר מדרבנן שלא נתפרסם ההפקר כדפרישית לעיל וכי מוקמת לה כרבי יוסי ועד שלא זכה בו אחר חייב לעשר משום גזירת מתנת בית חורון ניחוש דילמא אתי לעשורי כו':

דאמרי ליה כי מעשרת עשר מיניה וביה. ויותר חשו חכמים לרבנן משום שלא נתפרסם ההפקר ואתו למימר קא אכל טבל ולר' יוסי משום גזירת מתנת בית חורון ממה שחשו דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור:

בשלמא לעולא. רבנן קתני לה ופטור מן המעשר מדאורייתא לאלתר אלא לר"ל דלר' יוסי לא הוי הפקר מן התורה תוך ג' ימים אמאי פטור מן המעשר:

איבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי כו'. דטעמא דר' יוסי דלא הוי הפקר תוך שלשה משום דאיכא למיחש לרמאות וכיון דאפקריה באפי תלתא והדבר מפורסם לכל ליכא למיחש לרמאות והוי כמו הפקר לאחר ג' הלכך לאלתר הוי הפקר:

המפקיר בפני ב' לא הוי הפקר. לאלתר:

דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר. לאלתר כרבנן:

ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין. ומתוך זה ירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר וקי"ל בכל מקום הילכתא כריב"ל לגביה דר' יוחנן הלכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד והה"נ אפילו בינו לבין עצמו הלכך בשבת יכול להפקיר כליו שלא יעבור על שביתת כליו וכן בהמתו אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו:

הדרן עלך אין בין המודר

כל המפקיר אפילו באחד הפקר הוא ופטור מן המעשרות ולדעתנו אפילו בינו לבין עצמו אלא שבתוספות נסתפקו בה אבל מדברי סופרים שאינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ופרשו בתוספות דדוקא בהפקר קרקע וכמו שנראה מסוגיא זו דאקרקע מהדר אבל הפקר מטלטלין אף ביחיד ולשיטתנו אף בינו לבין עצמו ועל הדרך שאמרו בנר גגית וקדרה דמפקר להו שסתם הדברים אין מזקיקין אותו להביא עדים מן השוק וכבר סמכו על זו להשאיל בהמה לגוי בשבת במקום שאין אפשר לו להשיב פניו על סמך הפקרו ויש מפרשים שלענין לזכות בו אחרים צריך שלשה אבל להפקיעם מאיסור כגון נר גגית וקדרה בחד סגי:

ויש מפרשים ששמועה זו לא נאמרה אלא לדעת ר' יוסי ופירושה דכל דאפקרי בתלת הוה ליה הפקר אף בלא זוכה אבל כל שלא בפני שלשה אינו הפקר עד שתבא לידי זוכה הא לדעת חכמים שהלכה כדבריהם אין חלוק ביניהם אלא לעולם הוא הפקר ור' שמעון דאמר בשנים לא הוי הפקר פירושו בלא זוכה וסבירא ליה כר' יוסי ור' יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן דאפילו בחד הוי הפקר מן התורה אף בלא זוכה ולא הוצרכו בו שלשה אלא דרך תקנה שלא יחל דברו בשקרות וכפירה וכבר ביארנו בענינים אלו דינים אחרים בשני של מציעא בסוגיית משנת י"א:

גדולי המחברים כתבו שהמפקיר אע"פ שאינו נודר הרי הוא כנדר ואסור לו לחזור וענין הפקר הוא שיאמר נכסים אלו הפקר בין בקרקע בין במטלטלין וכל הקודם בו זכה בו ואף המפקיר שוה בו לכל אדם:

נשלם הפרק תהלה לאל:

השותפין שנדרו וכו' זה הפרק ענינו גם כן בביאור החלק החמישי הן כשהאחד מודר מחבירו הן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר ענין השותפין שנדרו זה מזה או שנדר אחד מהם מחבירו או שהיה אחד מן השוק מודר מאחד מהם השני במדיר שהיו לו דברים מושכרים היאך דנין את המודר בהם וכן כשמכר המדיר היאך דנין את המודר במה שמכר המדיר או שיצא מרשותו באי זה צד השלישי לבאר שהמודר הוא אסור בשל מדיר הרביעי מה שאין איסור חל עליו מחמת הדרתו כגון דבר המשותף לכל ישראל ואף בדברים המשותפים לבני העיר לבד היאך מתקינין להם להיות מותרין בהן החמישי במודר הנאה מחבירו ונתן לאחר אי זו מתנה מועלת בכך זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

ואי בעית אימא זאת הברייתא נמי רבי יוסי קתני לה והא דאמרינן לעיל דלא הוי הפקר אליביה דאורייתא עד אחר שלשה דהפקר מפורסם דלא אתי לידי רמאות כבשביעית אמרה תורה דאפקרי באפי תרי דלא הוי מפורסם והא דאמרינן הכא דהוי הפקר ביום ראשון דאורייתא דאפקרי באפי תלתא דמפרסמא מילתא דלא אתי לידי רמאות כדאמרינן בערכין וכל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא דמפרסמא מילתא והוי כאלו אתאמרא באפי מרה. דאמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון וכו' בפני שנים לא הוי הפקר דסבירא ליה כרבי יוסי וכדתרצה דהפקר מפורסם כשביעית בעינן ורבי יהושע בן לוי אמר דבר תורה גם באחד הוי הפקר דסבירא ליה כרבנן דמחייבי ליה לעיל תוך שלשה במעשר מדרבנן ומה טעם אמרו בפני שלשה לענין מעשר כדי שיהא אחד מהם זוכה ושנים מעידים דמתוך כך ירא בעל הבית להפקיר ולא יפקיע ממעשר. קצת קשה נימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר. ושמא יש לומר דתרויהו אליבא דרבי יוסי פליגי דרבי יהושע בן לוי אית ליה טעמא דרבי יוסי משום מעשה דבית חורון ולא פליג ארבנן במין הפקר דאוריתא כלל. שטה.
ומה טעם אמרו שלשה לענין מעשר כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומתוך כך יהיה ירא להפקירו בערמה כדי לפטרו. וכרבי יהושע בן לוי סבירא לן מדלא מפיק בפרק תפלת השחר אלא שני דברים דלית הלכתא כוותיה מכלל דבכולי תלמודא הלכה כותיה. ואם כן אין צריך שלשה להפקר אלא למעשר בלבד וכדמפרש טעמא וכן מצינו בשבת דאמרינן קדרה וגיגית ערב שבת מסתמא אפקורי מפקר להו אלמא לא בעינן שלשה וגם לענין בהמתו כשהיא באונס ביד גוי בשבת דלא משמע דדוקא קאמרינן הני. ולי נראה דמהתם אין ראיה בעלמא דהתם אפילו (באחרי) באחד לא בעינן. אלא טעמא דהתם דכיון דהאי הפקר דגיגית וקדרה צריך לכולי עלמא ובכולי עלמא שייך הוי הפקר בפני רבים. ושלום על ישראל. הרא"ם ז"ל.
סליק פרק אין בין המודר פרק השותפין פרק חמישי

רש"י בד"ה ומה טעם כו' מאן מעיד כצ"ל:

ברא"ש בד"ה דאמר רבי יוחנן כו' במעשר דגזרינן כצ"ל בו אחד הס"ד חורון הס"ד לעשורי כו' הס"ד הוי הפקר הס"ד:

ר"ן בד"ה וא"א כו' אלא דאפקריה כצ"ל בהדיה אלא תרי כצ"ל:

תוס' ד״ה ר' יהושע בן לוי כו׳ גבי כלים דמפקר להו אפקרי כצ״ל:

גמ' ור' יהושע ב"ל אמר. עיין שבת דף יח ע"ב תוד"ה דמפקרא. פסחים דף ד ע"ב תוד"ה דמדאורייתא:

ואיבעית אימא. כי פליג ר' יוסי עלייהו דרבנן דאמרי לא הוי הפקר: כגון דלא אפקריה אלא באפי תרי. ואדהכי הכי קתני ר' יוסי במתניתין דאסור דלא הוי הפקר כל זמן דלא אתא ליד זוכה אבל היכא דאפקריה באפי בי תלתא הוי הפקר ואע''ג דלא אתא ליד זוכה וכי קתני דפטור מן המעשר דאפקריה באפי בי תלתא: ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפי' בחד הוי הפקר. דאע''ג דלא הגיע לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר: ומה טעם אמרו כו' ושנים מעידין. דאי ליכא אלא תרי כי זכי חד מאן מעיד עליה דהלה הפקירו ולעולם לאלתר הוי הפקר והיינו כרבנן דרבי יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן:

הדרן עלך אין בין המודר

הא כגון דאפקריה בפני שלשה ואינו יכול לחזור בו. ודמי כאילו אתי לרשות זוכה והא דאית ליה דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה באפי תרי דיכול לחזור בו דאמר רבי יוחנן בפני שנים איכא למיחש לרמאי וגם סתם הפקר מועיל אפי' שלא בפני שלשה: רבי יהושע בן לוי אומר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר. פר''ת דר' יוחנן סבר לה כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי כרבנן ומן התורה הוי הפקר לאלתר וזו היא כפר''ת דלעיל דמדאוריי' אמר רבי יוסי דלא הוי הפקר אבל לפר''י דלעיל מצי סבר כר' יוסי דלא פליג אר' יוחנן מידי (אלא). מהכא שמעינן דדוקא [בקרקעות הוא דשייך] רמאות אבל במטלטלין הוי הפקר לאלתר אפי' בפני שנים ואפי' לפירוש ר''ת הלכתא כר' יהושע בן לוי דקיימי רבנן כוותיה ועוד ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום לשון הרב ר''א מדפסקינן בפ' תפלת השחר (ברכות כח:) דלית (ליה) הלכתא כוותיה אלא בתרי והתם מפרש להו אבל באחריני הלכתא כוותיה דרבי יהושע בן לוי דלא מצריך תלתא מדרבנן אלא גבי מעשר וכדפרישית טעמא שלא יפקיענו ממעשר אבל לא להפקיר כליו בשבת שלא יעבור על שביתת כלים וכן בהמתו לא בעי תלתא אלא כדפריש בינו לבין עצמו שפיר דמי כדאמר פ''ק דשבת (דף יח:) גבי כלים דמפקר אפקוריה וסתמא קאמר בכל עניינים:

הדרן עלך אין בין המודר

ר"ן
ואיבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. כלומר הך מתניתא נמי דהמפקיר את כרמו כר' יוסי אתיא דעד כאן לא קאמר ר' יוסי דמפקיר יכול לחזור בו אלא דאפקריה באפי תרי כלומר שאין שם שלשה דומיא דמתניתין דקתני דאין עמהם אחר ובהא בלחוד הוא דאסר ר' יוסי דסבירא ליה דכל כי ה''ג הפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר וטעמיה משום דאין עמהם אחר א''נ דליכא בהדיה אלא תרי אדעתא דחד דמהנך בלחוד אפקריה דכל בי תרי ליכא קלא משום הכי דמי למתנה דכי היכי דבמתנה לא מפיק ליה מרשותיה אלא אדעתא דאידך ה''נ הכא לא מפקיר אלא אדעתא דאידך או אדעתא דחד מתרוייהו הילכך כי היכי דבמתנה לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות מקבל ה''נ בהפקר כי האי דהפקר זה למתנה דמי ומתני' דהמפקיר את שדהו בכי האי הפקר מתוקמא ומשום הכי קתני דעד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו אבל הך מתניתא דהמפקיר את כרמו מתוקמא דאפקריה באפי תלתא וכל היכא דאיכא תלתא אוושא מילתא ואדעתא דכולי עלמא אפקריה ולא דמי כלל למתנה הלכך אע''ג דבמתנה עד דאתי לרשות מקבל לא נפיק מרשות זוכה בהפקר כי האי אפי' ר' יוסי מודה דלאלתר נפיק מרשותיה: דאמר ר' יוחנן כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר. משום דאדעתא דכולי עלמא אפקריה: בפני שנים לא הוי הפקר. דכיון דליכא קלא אדעתא דידהו בלחוד אפקריה ודמי למתנה כן נראה לי פירושא דשמעתא כולה ויש במה שכתבתי קצת דברים שלמדתי מדברי הראשונים זכרונם לברכה: והך סוגיא כולה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא דטעמא דרבי יוסי משום דקסבר הפקר כמתנה אתיא ור' יוחנן דאמר הכי לעיל הא איתותב וכיון שכן למסקנא דלעיל אדחיא לה כל הך סוגיא ונקטינן לפירושא לברייתא דהמפקיר את שדהו אוקמתא דעולא דכולה רבנן היא ור' יוסי נמי היא דר' יוסי לא פליג עלייהו דרבנן בדינא דהפקר כלל והיינו טעמא דסיפא דקתני דעד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משום דכיון דשבוע ושנה לא שכיחן לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה וכולה כדפרישית לעיל: ולענין הלכה בפלוגתייהו דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נקטינן כר' יהושע בן לוי דאמר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים הילכך מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכן כתב הרמב''ם ז''ל בפ''ב מהלכות נדרים (הלכה טז):

הדרן עלך אין בין המודר

נדרים מה ע"א