נדרים מד ע"א

נדרים מד ע"א - Steinsaltz

If one said: This field will be ownerless for one day, for one week, for one month, for one year, or for one seven-year Sabbatical cycle, as long as no one took possession of the field, neither the one who declared it ownerless nor another person, he is able to retract his declaration. Once one took possession of the field, whether it is he or whether it is another person, he is unable to retract his declaration. This baraita is difficult, as the first clause is apparently in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that rendering property ownerless is unilateral and not contingent upon whether one took possession of it, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that rendering property ownerless is complete only when one takes possession of that property.

Ulla said: The latter clause is also in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara asks: If so, why is the ruling in the baraita: As long as one did not take possession of the field, neither the one who declared it ownerless nor another person, he is able to retract his declaration; according to the Rabbis, once he declared the property ownerless, although he can take possession of it, he is unable to retract the declaration. The Gemara answers: It is different when one declares an item ownerless for a year or a seven-year period, as doing so is uncommon. Since from the outset he limited the duration of ownerless status, clearly he reserved for himself certain rights; therefore, he can retract his declaration.

Reish Lakish said: From the fact that the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. And in the first clause, this is the reason that one cannot retract his declaration once three days have passed: It is an ordinance instituted by the Sages to ensure that the halakhic status of ownerlessness would not be forgotten. If one could retract his declaration of ownerless status after three days, people would not distinguish between a case where another took possession, where, according to Rabbi Yosei, one is unable to retract the declaration, and a case where another did not take possession, where, according to Rabbi Yosei, one is able to retract the declaration. The result would be that people would mistakenly conclude that ownerless status can always be reversed, even after it was claimed by another. Therefore, the Sages instituted a limit of three days, after which one may not retract his declaration.

The Gemara asks: If so, then let the Sages institute that the item is considered ownerless even from the first day as well and that he cannot retract his declaration at all. Rabba said: The reason that the Sages did not render the item ownerless from the first day is due to the swindlers, who declare the field ownerless in order to render the produce of the field exempt from the requirement of tithing, and then retract that declaration and immediately reclaim the field. Therefore, the Sages instituted that ownerless status takes effect only after three days.

The Gemara asks: The Sages instituted that one cannot retract his declaration of ownerless status once three days have passed. However, by Torah law, isn’t the item ownerless according to Rabbi Yosei, regardless of when he retracted his declaration as long as no other person acquired it?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ואם אמר אדם: תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, או שאמר שתהא מופקרת לשבת [לשבוע] אחת, או שאמר לחדש אחד, או לשנה אחת, או לשבוע אחת [לשבע שני שמיטה],

אזי, עד שלא זכה בה, בין שלא זכה בה הוא, ובין שלא זכה בה אחר - יכול המפקיר לחזור בו.

אבל משזכה בה בין הוא בין אחר - אין יכול לחזור בו מהפקרו.

והנפקא מינה בין זכה בו בעצמו מן ההפקר ובין חזר בו מהפקרו, היא בכך:

כדי לזכות מההפקר, צריך שיעשה בו קנין, ואילו חזרה, דיה שיחזור בו בדברים.

וכן אם זכה מההפקר הרי הוא פטור מן המעשר אפילו לרבי יוסי, למרות שנחשב הדבר שהוא קנה זאת ממנו עצמו! אך אם חזר בו מהפקרו הרי הוא חיב במעשר, כי איגלאי מילתא שמעולם לא היה הפקר!

יוצא שהרישא - כשיטת רבנן, שסוברים שהפקר יוצא מרשותו מיד כשמפקיר, אלא שתוך ג' ימים חוששים לרמאין, ולכן יכול לחזור בו.

ואילו הסיפא - כשיטת רבי יוסי היא! שבסיפא אין חשש לרמאין, שאילו היה רמאי, לא היה צריך להפקיר לזמן ידוע. ואם כן, מה ששנינו שעד שלא זכה בה בין הוא ובין אחר - יכול לחזור בו, על כרחך כשיטת רבי יוסי היא!?

אמר עולא: סיפא נמי - כשיטת רבנן היא.

ותמהינן: אי הכי, אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו?

ומבארינן: שאני כשמפקיר לשנה ולשבוע, דלא שכיחי שמפקירין בצורה כזו. וכיון שאדם זה שינה, אנו אומדין את דעתו, שכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם, ועדיין הוא אגוד בחפץ, מסתבר שאפילו באותו זמן שהפקירו, לא נח לו שיצא החפץ מרשותו - עד שיזכה בו אחר.

ריש לקיש אמר: מדסיפא כשיטת רבי יוסי, רישא נמי - רבי יוסי.

ובאמת לשיטתו תמיד יכול המפקיר לחזור בו.

ורישא היינו טעמא שאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו, היות שהחמירו בדבר חכמים, כדי דלא לישתכח תורת הפקר. היות שיש לחוש שאם המפקיר יוכל לחזור בו, יסיק מכך הזוכה שגם כשלא חזר בו לא היה זה הפקר גמור אלא היה ברשות הבעלים עד הזכיה של הזוכה, ויחשוב שדינו הוא כמקבל מתנה ולא כזוכה מהפקר, והפירות חייבים במעשר, ויבואו לעשר ממנו על פרות טבל, והוי מהפטור על החיוב!

ומקשינן: אי הכי, אם זה הטעם, אם כן, אפילו מיום הראשון נמי ליהוי הפקר, שכבר אז לא יוכל לחזור, כדי שלא תשתכח תורת הפקר! ולמה תקנו שרק לאחר שלשה ימים יהיה הפקר?

אמר רבה: מה שלא חל ההפקר עד שלשה ימים, היינו מפני הרמאין. דמפקירין - והדרין בהון [וכפי שנתבאר לעיל], ולכן כל שלשה ימים העמידו דבריהם על דין תורה, שלא יחול ההפקר - עד שיבוא לידי הזוכה.

ומקשינן: אבל מדאורייתא, אף לאחר שלשה ימים לא הוי הפקר לשיטת רבי יוסי, אלא רק רבנן תקנו שיהא הפקר, כדי שלא תשתכח תורת הפקר, ואם כן, ודאי צריך לומר שחייבוהו רבנן במעשר, שהרי מדאורייתא אין זה הפקר ^[159].

הערות

^[159] וכתב הר"ן, שאמנם יכלו לפטרו, שהרי הפקר בית דין - הפקר, אבל לא מסתבר שבאו חכמים להקל עליו ולפטרו ממה שהוא חייב מדאורייתא. ובגליון הש"ס להגרעק"א ציין לדברי המשנה בפרק ד' במס' פאה, שגדיש שנערם על גבי תבואת לקט שעדיין לא נלקטה על ידי עניים, כל הנוגעות על הארץ - הרי הם של עניים. ומבאר הירושלמי שהוא מדין הפקר בית דין הפקר. ומבואר שגם דבר שהוא לקט מדרבנן, נפטר מן המעשר מהתורה, היות והפקר בית דין הפקר פוטר גם מחיוב מעשר מן התורה. וממשנה זו קשה לכאורה על דברי הר"ן! והקה"י מבאר שכוחם של חכמים בעינן ממון הוא בשני תחומים: א. הפקר בית דין הפקר. ב. כוחם של חכמים לתקן תקנות בין בהנהגת האדם, ובין בחיובי ממונו, מכח "לא תסור", שהעניקה התורה כח לחכמים לתקן תקנות המחייבות את הציבור. והחילוק בין הפקר בית דין ובין תקנת חכמים בעניני ממון הוא בכך שבהפקר בית דין, מפקיעים חכמים באופן ישיר את הממון, ואילו כשהם מתקנים תקנה מחייבת בענייני ממון, אין הם מפקיעים ממון, אלא מחייבים את האדם. והפקעת הממון היא רק תוצאה של התקנה. ולדוגמא, תרומה בזמן הזה, שתקנו חכמים להפרישה גם בזמן הזה, היא אינה הפקעת ממון של ישראל והעמדתו ברשות הכהן, אלא תקנו חכמים שתנהג קדושת ארץ ישראל בזמן הזה לענין תרומה, וכתוצאה מתקנה זו חייבים להפריש תרומה מדרבנן בזמן הזה. ולאור החילוק הזה מחלק הקה"י בין דברי הר"ן אצלנו למשנה בעניין לקט. כי כשבאו חכמים וחייבו לתת את כל התבואה הנמצאת מתחת לגדיש לעניים, הם לא קבעו בזאת תקנה חדשה בענין לקט, אלא כיון ששם את הגדיש על הלקט, חייבוהו חכמים מדין הפקר בית דין הפקר שיתן את כל התבואה לעניים. ותקנה זו תוקפה הוא כדין הפקעת ממון גמורה, ובהיותה ממון עניים, הרי התבואה פטורה ממעשר. אבל לגבי הפקר, הרי תקנת חכמים היא שאחרי שלשה ימים לא יוכל לחזור בו, ולא תקנו פה חכמים הפקעת ממון מדין הפקר בית דין הפקר, ולכן אין תקנה זו יכולה לפטור את התבואה ממעשר דאורייתא. ואלו הם דברי הר"ן.

אמר "תהא שדה זו מופקרת ליום אחד", או שהפקירה לשבת (שבוע) אחת, או לחדש אחד, או לשנה אחת, או לשבוע (שבע שנים) אחת" עד שלא זכה בה בשדה זו, בין הוא המפקיר עצמו בין אדם אחר — יכול המפקיר לחזור בו, ולומר שהוא מבטל את ההפקר. משזכה בה בשדה — בין הוא עצמו בין אחר — אין יכול לחזור בו. וברייתא זו תמוהה, שהרי יש לפרש לכאורה שרישא רבנן [תחילתה כשיטת חכמים] שההפקר נגמר באופן חד־צדדי, ואינו תלוי בזכיה של אחר, ואילו סיפא [סופה] שיטת ר' יוסי שאין ההפקר נגמר אלא אם כן זכה בו אדם!

אמר עולא: אפשר לפרש כי סיפא נמי רבנן [סופה גם כן כשיטת חכמים] היא. ושואלים: אי הכי [אם כך], אמאי [מדוע] עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר, יכול לחזור בו? הרי כבר הפקיר את השדה! ואף שהוא עצמו יכול לזכות בו, איך יכול לחזור בו מן ההפקר? ומשיבים: שאני [שונה] הפקר לשנה ולשבוע שלא שכיחי [מצוי] הוא, וכיון שמתחילה הגביל את זמן ההפקר, משמע שמשמר לעצמו זכויות מסויימות, ולכן אף יכול לחזור בו.

ריש לקיש אמר: מדסיפא [מכיון שסופה] של הברייתא הוא כשיטת ר' יוסי — רישא נמי [תחילתה גם כן] יש לפרשה כשיטת ר' יוסי. ורישא [ותחילתה] שנאמר בה שאינו יכול לחזור בו לאחר שלושה ימים, היינו טעמא [זהו הטעם] — שתקנת חכמים היא שאם כך לא לישתכח [תימצא] תורת הפקר, שאם יכול לחזור בו לעולם, יימצא שאין הפקר בעולם, אפילו כשיזכה בו אחר, שלא יבדילו בין זכה בו אחר ללא זכה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אפילו מיום הראשון נמי ליהוי [גם כן שיהא] הפקר מוחלט, ולא יוכל לחזור בו! אמר רבה: הטעם שאין ההפקר נחשב מן היום הראשון הוא מפני הרמאין, שמפקירין והדרין בהון [וחוזרים בהם] וכל ההפקר הזה הוא רק כדי להפקיע את השדה מחובת המעשר, לפי שהפקר פוטר ממעשרות, ואחר כך חוזרים בהם מיד, ומשום כך תיקנו שלא יחול דין הפקר עד לאחר שלושה ימים.

ושואלים: אבל האם לשיטה זו דאורייתא [מן התורה] לא הוי [אין זה] הפקר לדעת ר' יוסי, ואם יחזור בו אפילו לאחר שלושה ימים ויבטל את ההפקר בכל עת, בטל ההפקר מעיקרו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר תהא שדה זו מופקרת ליום א' לשבת אחת כו'. ואחר הזמן הזה אם לא יזכה בו אדם תהיה שלי כבתחילה:

עד שלא זכה בו בין הוא בין אחר יכול לחזור בו. ולבטל ההפקר דלא יצאת מרשות המפקיר עד שיזכה בו אחר הלכך כיון שחזר בו פקע ההפקר וחייב במעשר:

רישא רבנן וסיפא ר' יוסי. דלרבנן חל הפקר מיד ולר' יוסי עד דאתי לרשות הזוכה וכדמוקי ר' יוחנן פלוגתייהו בהכי הלכך רישא רבנן כדפרישית דלאחר ג' אין יכול לחזור בו ותוך ג' ימים יכול לחזור בו מפני הרמאין וסיפא ר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה הלכך כל זמן שלא זכה בו אדם יכול לחזור בו:

עולא אמר סיפא רבנן היא. פירוש כמו רישא:

ושאני הפקר לזמן דלא שכיח. הלכך הוי הפקר גרוע כיון שלא הפקירו לעולם ומודו רבנן בהא שלא גמר בדעתו שיהיה הפקר עד שיזכה בו אדם כי הוא מצפה שמא לא יזכה בו אדם בתוך זמן זה ויחזור אליו:

מדסיפא רבי יוסי כו' רישא נמי ר' יוסי כו' דלא לישתכח תורת הפקר. ומן הדין לעולם היה יכול לחזור בו וחייבת במעשר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכ' אלא שתקנו חכמים דלאחר שלשה ימים לא יוכל לחזור כדי שלא תשתכח תורת הפקר שלא יטעו לומר אין הפקר פוטר כלל מן המעשר אפי' זכה בו אחר קודם חזרתו הלכך עשאוה הפקר דרבנן לפטרו מן המעשר ומיהו מדאוריי' מיחייב במעשר ונפקא מינה שצריך לעשר מיניה וביה ולא ממקום אחר עליו דעשאוהו הפקר מדבריהם כדי שלא תשתכח תורת הפקר ולרבא דס"ל דלר' יוסי נמי הוי הפקר לאלתר ולא פליגי ר' יוסי ורבנן בהפקר דאורייתא אלא דר' יוסי גזר מדרבנן משום מתנת בית חורון לדידיה מוקי הך ברייתא בין רבנן ובין ר' יוסי ושאני שנה ושבוע דלא שכיחי:

אי הכי אפילו יום ראשון נמי. ליתקנו רבנן שלא יוכל לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר כי במה שתקנו דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו אין זו הוכחה שלא לשתכח תורת הפקר כי מילתא דלא שכיחא היא שיעמוד הפקר בלא זכיה שלשה ימים כי הכל ממהרין לזכות בו ואם באו לתקן שלא תשתכח תורת הפקר לר' יוסי היה להם לתקן אפילו תוך שלשה ימים נמי בשלמא לרבנן ניחא דוקא לאחר שלשה ימים מפני הרמאין:

ומשני רבה דלר' יוסי נמי נמנעו לתקן דמיום ראשון לא הוי הפקר מפני הרמאין. וקשה דמה ירויחו הרמאין במה שיפקירו אליבא דר' יוסי והלא מן התורה חייבין לעשר ואפשר לפרש אליבא דר' יוסי כיון דתקון רבנן דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו הפקר בית דין לענין ממון הפקר והזוכה בו הוא שלו אפי' לקדש בו את האשה הלכך פטור מן המעשר לגמרי דהפקר גמור הוא. אבל מדאורייתא לא הוי הפקר סיומא דמילתא דר"ל הוא דקאמר דהפקר אינו אלא משום שלא תשתכח תורת הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר:

כל שביארנו שיכול לחזור בו האוכל מפירותיו חייב לעשרן שאין זה הפקר וכל שאין יכול לחזור הרי הוא הפקר ופטור מן המעשר אפילו קדם הוא וזכה פטור הוא מן המעשר ואם כן כל שבקרקע שיכול לחזור תוך שלשה חייב במעשר מן הדין ומעשרין ממנו אף על החיוב ומה שאמרו בגמרא שלא נתקן אלא מפני הרמאין שעושין הפקרן כדי להפקיע מן המעשר אבל מן הדין פטור הוא מן המעשר ושמתוך כך אין מעשרין ממנו על החיוב אלא מיניה וביה לדעת ר' יוסי נאמרה ולא לדעת חכמים כך פירשוה רבים ומכל מקום עיקר הפירוש שתקנת רמאין הנזכרת כאן אף לרבנן היא שמן הדין חל ההפקר שאם אינו חל עכשו היאך הוא חל לסוף שלשה ימים אלא מדרבנן היא וכן נראה משמועה הסמוכה לזו כמו שיתבאר ואם כן אף תוך שלשה אין מעשרין ממנו על החיוב אלא מיניה וביה ולא שנאמר שיהא מה שאמרו כל תוך שלשה יכול לחזור עיקר התקנה אלא עיקר התקנה שלא יפטר מן המעשר והשוו בה מדותיהם אף לענין חזרה שלא תהא כחוכא וטלולא:

רישא רבנן דאמרי במתניתין דמיד שהפקיר הוי הפקר ומשום הכי לאחר שלשה אף על פי שלא זכה בה שום אדם אינו יכול לחזור. וסיפא דקתני קודם שזכה בה יכול לחזור בו וחייב במעשר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות מקבל רבי יוסי היא דאמר כל זמן שלא בא לרשות זוכה ברשות המפקיר קאי ויכול לחזור בו משום גזירת בית חורון. והכא נמי מאחר שהפקיר לזמן מוכח מילתא דלא הפקיר בלב שלם ויש לגזור בהפקר זה נמי. שאני שנה ושבוע דלא שכיחי ומאחר שלא הפקיר כדרך שאר בני אדם גלי אדעתיה דלא אפקר בלב שלם דרבנן ודאי לא פליגי אלא בגזירה כגון הפקר דמתניתין דלא גלי אדעתיה כל כך דהפקר סתם הוא ולא הזכיר בו דבר אבל זה שהוציא בשפתיו זמן דמי ודאי למתנת בית חורון ובמתנת בית חורון ודאי אפילו רבנן מודו. ורישא היינו טעמא דקתני לאחר שלשה אינו יכול לחזור בו שלא לשתכח תורת הפקר אבל מן הדין כמה דלא אתי לרשות זוכה ברשות בעלים הוא דסבר רבי שמעון בן לקיש דהפקר דמתניתין מן הדין קאסר ליה רבי יוסי ולאו משום גזירת בית חורון כדברי רבא שאמר לעיל מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו לאלתר כדי לפטור מן המעשר והדרי בהו לאלתר כדי שלא יהיה אחר זוכה ויהבו רבנן זמן שלשה ימים שאם יחזור בו ויזכה בקרקע שיתחייב במעשר כאלו אין שם הפקר (מעשר) כלל אבל אחר שלשה ודאי לא היה מניח את שלו כדין הפקר יותר משלשה ימים ואינו רמאי ואם זוכה בו כזוכה מן ההפקר הוא ומדברי סופרים אבל מדאורייתא לא הוי הפקר גמור עד דאתי לרשות זוכה אליבא דרבי יוסי. הרי"ץ ז"ל.
מפני הרמאים דמפקירין כדי לפטור פירות מן המעשר והדרי בהון לאלתר כדי שלא יהא אחר זוכה בהם הילכך קתני רישא דכל שלשה ימים יכול לחזור בו ומיחייב במעשר. והני מילי דאית ליה לרבי יוסי הא סברא גבי מעשר דאתו רמאים ומפקירי לשדה דידהו לפטור מן המעשר והילכך דכיון (דחזו דהוה הפקר לאלתר) אמר המגיה אולי צריך לומר: דחזו דלא הוה הפקר לאלתר אלא עד לאחר שלשה ימים לא מפקרי דמיסתפו דילמא מחזיק בהו איניש אחרינא. אבל בעלמא דליכא למיחש לתקנת מעשר סבירא ליה לרבי יוסי דמכי מפקר ליה הפקר משום דלא לישתכח תורת הפקר. הילכך בדין הוא דכי מפקיר מדיר לנכסי (דמישתני) דמיתהני בהו מודר אלא משום מעשה דבית חורון הוא דקאסר רבי יוסי במתניתין. והכי נמי מתרץ רבא לטעמיה דרבי יוסי לעיל. והוא הדין לעולא אליבא דרבנן דהיינו טעמא דכל שלשה ימים יכול לחזור בו מפני הרמאים דמפקרי והדרי בהו. אלא כיון דלרבי יוסי הוה בעי למקשי לא בעא למיקשי לרבנן אבל דאורייתא לא הוי הפקר אליבא דרבי יוסי עד דאתי לרשות זוכה וחייב במעשר. ואכתי מפני שלא תשתכח תורת מעשר בהפקר אמאי פטר רבי יוסי מן המעשר ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור דכיון דאמר משלשה ימים ואילך אינו יכול לחזור בו אף על גב דלא אתי לרשות זוכה זימנין דהוי חוזר בו משלשה ואילך והוו הנהו פירות בחזקת הפקר ופטור מן המעשר והוו ליה פירות אחרינא מעציץ שאינו נקוב או פירות חוצה לארץ דחייב מדרבנן ופטור מדאורייתא ממעשר וסבור בדעתו הנהו פירות דהפקר פטור מדאורייתא והני פירות דעציץ או דחוצה לארץ פטור מדאורייתא ומעשר אלו על אלו (והוי מעשר מן העציץ דחייב על הפטור) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: אי נמי דהוי מעשר מן העציץ דפטור על החיוב דהני פירות דהפקרא דאורייתא בני עשורי נינהו אליבא דרבי יוסי דהא לא אתו לרשות זוכה לעולם דלא נפקא מיניה חורבא דאמרינן ליה כי בעי לעשורי הני פירות דהפקיר עשר מיניה וביה כלומר טול המעשר מעצמן ולא ממקום אחר אליבא דרבנן נמי דאמרי כל שלשה ימים יכול לחזור בו וחייב במעשר מפני הרמאין ואתי לעשורי מן הפטור על החיוב דאמרינן ליה כי מעשרת עשר. ואי דפרי' אבל דאורייתא לא הוי הפקר משלשה ימים הראשונים קמהדר אליבא דרבי יוסי דאמר דהא דקתני כל שלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו דכי אמר איני רוצה שיהא הפקר חייב במעשר מן התורה דלא הוי הפקר כלל משום דלא מצי מטא לידיה דזוכה כלל ואפילו מכאן ואילך נמי מהדר כי לא הוי הפקר אלא משום דלא לישתכח. והיינו דקפריך וכיון דלרבי יוסי כי חזר בו שלשה ימים חייב במעשר דאורייתא ליחוש דילמא אתי לעשור כו' דסבר דהא דמחייב לעשור כי חוזר בו כל שלשה ימים דרבנן הוא ועציץ שאינו נקוב נמי מדרבנן אבל לרבנן ליכא למיחש ולא מידי דאנן כי אמרינן (כי) רישא רבנן היא מתרצינן דהאי דקתני רישא דכל שלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו וחייב במעשר דרבנן מפני הרמאים דאלו דאורייתא מכי אפקריה לאלתר הוי הפקר ואף על גב דלא בא ליד זוכה והילכך כיון דידע דלא הוי חיובא אלא מדרבנן לא אתי לאפרושי מיניה אמידי דמחייב דאורייתא. ואף זה שמענו מפי המורה והוא עיקר. פירוש.
מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ופטור לגמרי מן המעשר ואפילו מדרבנן ותוך שלשה ימים נמי דקתני שהוא יכול לחזור בו דוקא כשחזר בו בפירוש ולא קצרו סתם אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא ואפילו תוך שלשה ימים פטור מן המעשר וכדתנן המפקיר את כרמו ולשחר עמד וקצרו חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר ועמד ובצרו בוצר סתם משמע וכל שכן אם זכה בו אחר קודם חזרתו שהוא פטור מן המעשר דלכולי עלמא משבא לרשות זוכה הפקר גמור הוא. וא"ת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם אף הכא יפקירו ויחזרו ויקצרו מתורת הפקר כדי לפטור מן המעשר. וי"ל דלא יכלו לתקן יותר מכן שאם בא אחר וזכה בו ודאי פטור מן המעשר ואי איפשר לחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר הילכך לא איפשר. ואי נמי יש לומר שאינו רגילות כל כך שיפקיר ויחזור ויזכה מתורת הפקר דמתירא שמא יבא אחר ויקדמנו לקצור אבל רגילין הם להפקיר ולחזור בהן כדי לפטור מן המעשר כל פירותיו מיד ובזה הוא שהוצרכו לתקן. וסיפא דקתני דאפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו רבי יוסי היא דקסבר דעד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר ולא הוי הפקר ואפילו עמד הוא וקצרו סתם חייב במעשר דבר תורה. ויכול לחזור בו דקתני לא דוקא חוזר דהוא הדין קוצר סתם כדאמרן אלא משום דקתני סיפא אין יכול לחזור בו דאפילו חוזר בו בפירוש אינו יכול תנא רישא נמי יכול לחזור. והא דקתני סיפא יכול לחזור בו יש לפרש שהוא פטור מן המעשר לגמרי וכדאמרינן לרבנן דבהא לא פליגי. ועוד דאם נפרש יכול לחזור בו וחייב במעשר דבר תורה ואינו יכול לחזור בו ולעשר מיניה וביה אם כן כי קא מקשי לריש לקיש מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו ליקשי מיניה בין לריש לקיש בין למאן דמוקי לה לסיפא כרבי יוסי. ואיכא למידק כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר כי זכה בו הוא אמאי אינו יכול לחזור בו ופטור מן המעשר דהא דבר תורה ממון בעלים הוא וחייב לגמרי (מן המעשר) במעשר. וי"ל דמשום הפקר בית דין נגעו בה ועשאוהו כאלו בא לידו לאחר שבא ליד זוכה. ואינו מחוור דאם כן מאי קא פריך מן המפקיר כרמו דטעמא דפטור משום הפקר בית דין. עולא אמר סיפא נמי רבנן היא ולאו דוקא רבנן ולא רבי יוסי דלדידיה לא אצטריכינן לאוקמי טעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה אלא משום גזירת בית חורון כאוקמתיה דרבא. ורבא נמי הא מתניתא כעולא מוקי לה ומשום הכי התקינו שיהא יכול לחזור בו אפילו לאחר שלשה ימים משום דלא שכיח דמפקיר לזמן ומוכחא מילתא דהפקר גרוע הוא ואינו מפקיר אלא כדי לפטור מן המעשר וכיון שהפקרו גרוע ועוד שהוא חוזר בו חייבוהו לעשר ואפילו בחוזר בו לאחר כמה. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי. והא דקתני תוך שלשה ימים יכול לחזור פירוש לומר שחייב במעשר לגמרי ואפילו לעשר ממנו על פירות אחרים ולאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אינו פטור לגמרי אלא עשאוהו כהפקר שלא לעשר ממנו על החיוב אבל כיון דמדאורייתא אינו הפקר לא פטרוהו לגמרי וחייבוהו שיעשר מיניה וביה וכדמסיים ריש לקיש במילתיה. והיינו דאקשינן עליה מן המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו שאלו הוא פטור אפילו לריש לקיש מן המעשר לגמרי מאי קא מקשה מיניה טפי לריש לקיש מעולא. וא"ת אם כן הא דאקשינן אי הכי אפילו מיום ראשון נמי ליהוי הפקר ואמר רבא מפני הרמאים דמפקרין והדרי בהון מאי קא מהני להון דהא אפילו הדרי בהון חייבין הם לעשר מיהא מיניה וביה. יש לומר דניחא להו דליפקע מחיוב דאורייתא. ומכל מקום סיפא דקתני דלעולם יכול לחזור בו עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר היינו טעמא משום דשאני שנה ושבוע דלא שכיחי דמפקרי ובמילתא דלא שכיח לא מתקנינן ביה מידי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אפילו בכי הא תקינו בה דאם זכה בו הוא יהא כזוכה בהפקר כדי שלא תחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר ולעולם חייבוהו אפילו לדידיה לעשורי מיניה וביה.

רש"י בו אפילו הד"א אחר אפילו הד"א:

בא"ד הפקר דקסבר כצ"ל:

בד"ה רישא כו' לקמן לד"ה כצ"ל היא דודאי הד"א הפקר מפני הד"א:

בא"ד דלמא אית להו דרבא כצ"ל הוי הפקר כצ"ל:

בד"ה ומשום כו' ומעשר והאי כצ"ל:

בד"ה אי הכי כו' ראשון לי הוי הפקר כצ"ל:

בד"ה אמר רבה כו' המעשר הדרי כצ"ל ולעולם אפילו כצ"ל:

ברא"ש בד"ה ושאני כו' הפקירו לעולם כצ"ל:

ר"ן בד"ה ואי אמר כו' שדה זו כצ"ל נפיק מרשות כצ"ל דבדינא דזכה כצ"ל לא נחלקו הס"ד:

רא"ש ד"ה אמר תהא שדה זו מופקרת ליום א'. ואחר הזה"ז אם לא יזכה כו'. משמע דאם זכה בה אדם בתוך הזמן ה"ה שלו לעולם. ולכאורה מדוע לא נפרש דלא זכה בה אלא עד כלות הזמן ואח"כ תחזור לבעליה וכדלעיל (כח ב) בהקדש לעולא. ואפי' לבר פדא שם אינו אלא בהקדש כדאמר שם קדושה שבהן להיכן הלכה. ואולי כיון דהפקר בעינן דומיא דשמיטה לב"ה כדאיתא בירושלמי רפ"ו דפאה. ובשמיטה מי שזכה בפירותיה הם שלו לעולם. אבל א"כ אפי' לא זכה נמי וכדתנן בנות שוח שביעית שלהם שניה. וראיתי בסמ"ע שם ס"ק יד שכ' דהפקר לזמן ילפינן משמיטה דג"כ לא הוה הפקר אלא לשנה א'. ותמוה דאדרבה פירות דשביעית הוויין הפקר לעולם וכדאמרן:

אמר תהא שדה. מופקרת לשבוע א' לשמיטה אחת עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו אפילו בסוף שבת או בסוף חדש: משזכה בה בין הוא בין אחר. אפילו תוך שעה משהפקירו זכה בה שום אדם או הוא בעצמו לשום הפקר הוי הפקר דקסבר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה זכיה דידיה או דאחר לא חשיבא מידי עד דרפק בה פורתא כדאמר במסכת עירובין בפרק עושין פסין (דף כה.) בההיא איתתא דעבדא מחיצה בנכסי הגר אתא ההוא גברא רפק בה פורתא ואוקמוה רבנן בידיה דההוא גברא: רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. רישא דאמר משלשה ימים ואילך אפילו לא אתא לרשות זוכה אין יכול לחזור בו דהוי הפקר רבנן היא ובדין הוא דאפילו מיום ראשון הוי הפקר אלא מפני הרמאים כדאמר רבה לקמן לדברי הכל וסיפא רבי יוסי דאמר עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו דאמר דלא הוי הפקר מדאורייתא עד דאתי לרשות זוכה ומשום הכי קתני יכול לחזור בו כר''י: אמר עולא סיפא נמי רבנן היא. דודאי מדאורייתא אע''ג דלא אתיא לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר ואפילו מיום ראשון והאי דאמר כל שלשה ימים יכול לחזור דלגביה לא חשיבא הפקר מפני הרמאין דלכולי עלמא אית להו דרבה דאמר מפני הרמאין דהדרי ומחזקי בהו ואמרינן דלא הוי הפקר עד שלשה ימים וסיפא דאמר עד שלא זכה בה לא הוי הפקר דמשמע עד דאתי לרשות זוכה היינו טעמא דשאני חדש ושנה ושבוע דלא שכיחן דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וכיון דזה שינה לכך אמרו חכמים דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר כל זמן דלא אתי לרשות זוכה: ר''ל אמר מדסיפא ר''י. דמשמע דלא ליהוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה: רישא נמי. בתוך ג' ולאחר ג' רבי יוסי היא ורישא היינו טעם דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו דהוי הפקר אע''ג דלא אתי לרשות זוכה: משום דלא לישתכח תורת הפקר. דמדאורייתא ודאי לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולעולם כל זמן דלא אתא לידי זוכה לא הוי הפקר גמור וחייב חיוב דתרומה ומעשר והאי דאוקמוה רבנן אתורת הפקר לאו משום לאפקועי מתרומה ומעשר דכיון דמדאורייתא חייב דלאו הפקר הוא לא מפקעי ליה רבנן מתרומה ומעשר דלאו כל כמיניה אלא כדי שלא תשתכח תורת הפקר ומ''מ גבי שנה ושבוע כיון דלא שכיחי אוקמוה רבנן אדאורייתא דלא הוי הפקר עד דאתי לידי זוכה דלא גזרו ביה רבנן משום שלא תשתכח תורת הפקר: אי הכי אפילו מיום ראשון ליהוי הפקר. כדי שלא תשתכח כו': אמר רבה. בדין הוא דלהוי הפקר מדרבנן אלא מפני הרמאין דבעי לאפקועי שדותם מתרומה ומעשר ואפקרי להו ואי אמרינן דלאלתר הוי הפקר ופטור מן המעשר הדרי מחזקי בהו ואדהכי כל שלשה ימים לא הוי הפקר לגבי איהו דסברי מתוך כך אתי ומחזיק ביה והוי דיליה ומימנעי ולא מפקרי ולעולם אפילו לאחר שלשה ימים לא הוי הפקר מדאורייתא עד דאתי לרשות זוכה: ופריך אבל מדאורייתא לא הוי הפקר

אמר שדה זו מופקרת ליום א' לשנה א' עד שלא זכה בו בין הוא בין אחר יכול לחזור בו. וחייב במעשר מדרבנן ובטל ההפקר ומעשר מיניה וביה ואתי נמי כר' יוסי דמחמרינן עליה וה''ה בלא זמן והאי דנקט זמן לרבותא נקטיה דאע''ג דלא שכיח גזר ביה משום מתנת בית חורון כך פי' הר''ר אליעזר ועוד נרא' דנקט הפקר לזמן משום סיפא דאי משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור ואפילו תוך ג' ימים ודוקא משום דהפקר לזמן הוא אבל בסתם לא כדפרישית אבל האי דלזמן מועט מסתמא דעתו להפקר גמור דלא שייך למיגזר ועוד דדוקא זכה אחר אבל הוא לא ולחנם נקטיה ומשום דרישא נקט הוא הכא נמי נקטיה דכיון דאתי לרשות זוכה לא שייך למיגזר אבל אם הוא יהיה פטור שייך למיגזר: רישא רבנן וסיפא ר' יוסי. בתמיה: אמר עולא סיפא רבנן וכו' כיון דלא שכיח וגריעי מודו רבנן ואף על גב דלא מחמירין במודר הכא מחמירין טפי דאינו הפקר עד שיזכה בו אחר כדפרישית אבל כשזכה פטור מן המעשר אפילו תוך שלשה ואף ע''ג דברישא אמר חייב עד לאחר שלשה הכא הטעם כדפי': ריש לקיש אמר אפי' רישא אתיא כר' יוסי. דמחמיר במדיר הכא נמי חייב במעשר ובדין הוא דאפילו לאחר שלשה לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה משום רמאות אבל אמרו חכמים דליהוי הפקר לאחר שלשה כדי שלא תשתכח תורת הפקר והוי פטור מן המעשר: אי הכי אפי' מיום ראשון נמי. כיון דחיישינן לשלא תשתכח תורת הפקר ושביק שיטתו דלא חל עד דאתי לרשות זוכה היה לו לפטור מיום . ראשון. בשלמא לעולא דמוקי לה כרבנן דאמרי כשיטתייהו דמודר שלא תשתכח מפני הרמאין דמדאורייתא לא הוי הפקר אלא נתנו הכתוב לחכמים ויש לנו לפרש הפקר דאורייתא במקום דלא אתי לידי רמאות דעיקר הפקר לא מצינו אלא בשביעית והתם לא אתי לידי רמאות דאינו יכול להחליף שביעית ולומר זאת ששית ודומיא דשביעית דלא אתי לידי רמאות כגון אחר שלשה הוי הפקר אבל תוך שלשה לא ור' יוסי אוסר במתניתין מפני רמאין תוך שלשה אבל לאחר שלשה יהנה המודר לא משום מתנת בית חורון אלא משום דאורייתא לא הוה הפקר כל כמה דיכול ליתי לידי רמאות כך פירש האביעזר. צ''ע דהא תניא (לעיל דף מג:) דהפקר אם היה קודם נדרו אז יכול ליהנות אבל לאחר לא יהנה לעולם אפילו לאחר שלשה ואם כן הרי תוך שלשה הואיל דהפקר מדאורייתא הוי הפקר ויש כח ביד חכמים לבטל ההפקר מפני הרמאין ומאי פריך ודילמא אתי לעשורי ודאי אינו חייב מן התורה אפילו תוך שלשה מאחר שזכה וחכמים גזרו מפני הרמאים ומעשר מיניה וביה אבל לאחר שלשה מוכח מילתא דלאו רמאות הוא ואוקמוה רבנן אדאורייתא ובמתניתין דאוסר ר' יוסי במדיר משום דחיישינן לרמאות אבל כשהפקיר קודם נדרו אין שם רמאות דאנן סהדי דלאו לרמאות קמיכוין אבל אין דין מדיר ודין הפקר שוין דמדיר אם הפקירו קודם לנדרו מותר מיד שייך למיגזר וכן נדרו קודם אסור אף לאחר שלשה:

ר"ן
ואי אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת אחת וכו' עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו: רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. קס''ד השתא דטעמא דרבי יוסי דאסר במתני' כדרבי יוחנן דאמר לעיל דהפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר ומש''ה קאמר רישא רבנן וסיפא רבי יוסי ובהכי אתיא ליה כולה ברייתא שפיר דרישא קתני כל שלשה ימים יכול לחזור מפני הרמאין וכדפרישית מכאן ואילך אין יכול לחזור בו מדינא דס''ל לרבנן דהפקר מעידנא דאפקריה מפקיר נפק ליה מרשותיה וסיפא קתני דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד בכה''ג ליכא למיחש לרמאין דאי דעתיה בעידנא דאפקריה דליהדר וליזכי ביה לאלתר למה ליה להפקירו לזמן ידוע לאפקריה לגמרי דכיון דדעתיה למיהדר ולמזכי ביה לא נפקא ליה מידי אלא ודאי לאותו זמן שהפקירו גמר והפקיר בלא הערמה כלל ולפיכך משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו והא אתיא שפיר אפילו לרבנן מיהו מאי דקתני עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו רבי יוסי היא דס''ל דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות המפקיר דלרבנן כיון דאמרי דנפיק מרשותו היאך יכול לחזור בו ואין הכי נמי דכי קתני לרבי יוסי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו לאו דוקא בהפקר שהוא לזמן כגוונא דסיפא דאפילו בהפקר עולמית דהיינו רישא דיכול לחזור בו עד שלא זכה בה ומיהו משום דבדינא דמשזכה בה אינו יכול לחזור בו לא שוו הפקר שהוא לזמן עם הפקר עולמית וכדכתיבנא ואצטריך למיתני ליום אחד לשבת אחת תנא נמי כההוא גוונא עד שלא זכה בה וכי תימא משזכה בה הוא דקתני דאינו יכול לחזור בו כלומר והוי הפקר אפילו לרבי יוסי ופטור מן המעשר היכי אתיא ליה שפיר דהא כיון דס''ל לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר נמצא דכי הדר זכי ביה מדידיה קא זכי ולא מהפקרא דלעולם לא נפקא מרשותי' אפשר לומר דנהי דקסבר רבי יוסי דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר אפילו הכי כי היכי דאי זכי בה אחר זכי מהפקרא ולא ממתנה כיון שהיה אפשר לאחר ג''כ לזכות בו הכי נמי כי הדר איהו גופיה וזכי ביה בפירוש מתורת הפקר ולא בסתם כי היכי דלא ניתלי בחזרה אף הוא עצמו זוכה מן ההפקר מיקרי כיון שעדיין לא חזר בו והיה אחר יכול לזכות בו דמה לי הוא מה לי אחר הלכך אי רישא רבנן וסיפא רבי יוסי מתוקמא ליה שפיר מיהו מילתא דתמיהא הוא היכי נקט לה תנא אליבא דתרי תנאי ומשום הכי מתרץ עולא ואמר דסיפא נמי רבנן היא וטעמא דעד שלא זכה בה בין הוא בין אחר דיכול לחזור בו משום דשאני שבוע ושבת דלא שכיחן כלומר דלא שכיח דמפקרי אינשי בכי האי גונא וכיון ששנה זה אמדינן לדעתיה דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך הילכך סבירא להו לרבנן בהפקר שהוא לזמן מאי דסבירא ליה לרבי יוסי בהפקר עולמית ואתיא סיפא שפיר לרבנן כדמתוקמא לרבי יוסי שהרי בהפקר שהוא לזמן לא נחלקו: ור''ל אמר מדסיפא רבי יוסי רישא נמי רבי יוסי. ודקא קשיא לך אי הכי לאחר שלשה אמאי אין יכול לחזור בו היינו טעמא דלא לישתכח תורת הפקר כלומר אין הכי נמי דמדינא לרבי יוסי אפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו אלא היינו טעמא

נדרים מד ע"א