דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים מג ע"א - Steinsaltz

GEMARA: Granted that the person from whom benefit is forbidden may not lend money to the person for whom benefit is forbidden, as he thereby benefits him. However, with regard to the fact that the former may not borrow money from the latter, in what way does he benefit him by borrowing his money? And it could even be said, granted that he may neither borrow money from him nor purchase an item from him, as one benefits in lending money by preserving the value of that money in case the coins deteriorate, and in selling by ridding oneself an item that is difficult to sell. However, with regard to the fact that the person from whom benefit is forbidden may not borrow an item from the person for whom benefit is forbidden, in what way does the lender benefit from him? The borrower returns the same item to the lender.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The mishna is referring to a case where they both vowed that benefit from each other is forbidden. Clearly, then, neither of them may lend to the other or borrow from him. Abaye said: It is possible to explain the mishna as it is written, as referring to a case where only one vowed that benefit from the other is forbidden. However, the Sages issued a decree that it is also prohibited for one to borrow from a person for whom benefit from him is forbidden, due to the concern that he might come to lend to him, as reciprocity is common in these matters. And likewise, that is the explanation in all the cases in the mishna; it is prohibited to borrow money, borrow items, and to purchase items from him due to a rabbinic decree, lest he come to benefit him.

MISHNA: One said to another: Lend me your cow. The other person said to him: My cow is not available. The one seeking to borrow the cow responded angrily: Plowing my field with this cow is konam forever. If it was his typical manner to plow the field himself, then it is prohibited for him to plow his field with that cow but it is permitted for every other person. If it is not his typical manner to plow the field himself, and he has others plow for him, it is prohibited for him and for every other person to plow his field with that cow, because his intent was to render benefit from plowing with this cow forbidden.

In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow and who does not have anything to eat, the one from whom benefit is forbidden goes to the shopkeeper and says to him: So-and-so vowed that benefit from me is forbidden for him and I do not know what I will do. After grasping his intent, the shopkeeper gives food to the one for whom benefit is forbidden, and then the shopkeeper comes and takes payment for the food from that one who spoke to him.

Similarly, if the house of one for whom benefit is forbidden by a vow was to be built, his fence to be erected, or his field to be harvested, and laborers were required but he had no money to hire them, the one from whom benefit is forbidden goes to the laborers and says to them: Benefit from me is forbidden by vow to so-and-so and I do not know what I will do. And the laborers perform those tasks with him, and come and take payment for their labor from that person who approached them.

If the one who vowed to render benefit from him forbidden and the one for whom benefit is forbidden were traveling together along the road and the one for whom benefit is forbidden does not have anything to eat, the one who from whom benefit is forbidden gives food to one other person as a gift, and it is permitted for that person for whom benefit is forbidden to eat the food because it no longer belongs to the one from whom benefit is forbidden. If there is no other person with them, the one who vowed places the food on the nearest rock or on the nearest fence and says: These food items are hereby rendered ownerless and are available to anyone who wants them. Then that person for whom benefit is forbidden takes and eats the food. Rabbi Yosei prohibits doing so.

GEMARA: With regard to the dispute between the Rabbis and Rabbi Yosei whether one from whom benefit is forbidden to another can give the other person food by declaring the food ownerless, Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yosei? He holds that the legal status of the process of rendering property ownerless is like that of the acquisition of a gift. Just as acquisition of a gift is not complete until the item comes from the possession of the one who gives the gift into the possession of the one who receives the gift, so too, the process of rendering property ownerless is not complete until the item comes into the possession of the one who acquires it. According to Rabbi Yosei, it is prohibited for the one for whom benefit is forbidden to take the food that was declared ownerless. Since it still belongs to the one from whom benefit is forbidden, by taking the food he derives forbidden benefit from him.

Rabbi Abba raises an objection from a baraita: And then that person takes and eats the food; and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rabbi Yosei said: When is it prohibited to do so? When his vow predates his declaration that the food is ownerless. In that case, the vow took effect on all his possessions, including those that he later declared ownerless.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

גמרא:

והוינן בה: בשלמא לא ילונו, משום דקא מהני ליה.

אלא מה ששנינו לא ילוה הימנו, למה? מאי קא מהני ליה? במה נהנה המודר מהמדיר בזה שהלוה לו?! [153]

ובשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו, עדיין אפשר לומר דהיינו משום דקמיתהני מיניה המודר, וכגון שהלוה לו מעות הרעים, ופרע לו המדיר במעות יפים. וכן מה ששנינו שלא ייקח ממנו המדיר מהמודר, אפשר לומר שמדובר במקח כזה שנהנה ממנו המוכר.

אלא מה ששנינו שלא ישאל הימנו המדיר מהמודר, מאי קא מיתהני מיניה המודר בזה שמשאילו? [154]

אמר רב יוסי ברבי חנינא: משנתנו מדברת בכגון שנדרו שני בני אדם הנאה זה מזה, ולכן אסורין גם לשאול וגם להשאיל וכו' [155].

אביי אמר: באמת כששואל המדיר מהמודר, אין המודר נהנה כלל. והטעם שאסרה משנתינו על המדיר לשאול, היינו גזירה לשאול - משום להשאיל. דהיינו, שמא יבוא המדיר להשאיל למודר, שבזה ודאי שמהנהו!

וכן בכולהו, גם בהלוואה ובמכר - האיסור משום גזירה.

מתניתין:

אמר לו לחבירו: השאילני פרתך!

אמר לו: אינה פנויה.

אמר חבירו מתוך שכעס על חבירו שאינו רוצה להשאילו [156]: קונם שדי שאני חורש בה לעולם [כלומר, אני נודר שלא אחרוש עם פרתך בשדי לעולם]!

אם היה דרכו לחרוש בעצמו את שדהו, אזי הוא אסור לחרוש בה, וכל אדם - מותרים. שכיון שהוא עצמו חורש בשדה, אין במשמעות לשונו - אלא הוא בלבד.

ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין. שהרי לא נתכוין בדבריו לחרישת עצמו, שהרי אינו חורש כלל. אלא נתכוין שלא ייהנה מחרישת שדהו, אף שנעשתה על ידי אחר.

המודר הנאה מחבירו, ואין לו לחבירו מה שיאכל, הולך המדיר אצל החנוני [לגירסת הר"ן, אפילו בחנוני הרגיל אצלו] ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה [והיינו, שהייתי רוצה לההנותו, ואיני יכול]!

והוא, החנווני, נותן לו למודר.

ובא החנווני - ונוטל מזה [מהמדיר. ואין המדיר מחוייב לשלם לו, אלא שאם רוצה - משלם].

וכן, אם היה ביתו של המודר צריך לבנות, או שהיה גדרו צריך לגדור, או שהיתה שדהו צריכה לקצור,

הולך המדיר אצל הפועלים ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה!

והן עושין עמו, עם המודר, את המלאכה הנצרכת לו,

ובאין ונוטלין שכר מזה [מהמדיר, ואם רוצה משלם לו, אבל אינו חייב].

היו המדיר והמודר מהלכין בדרך, ואין לו למודר מה שיאכל,

נותן המדיר לאחד מזון לשום מתנה, ואז הלה, המודר, מותר בה, שהרי אינו נהנה מהמדיר, אלא ממקבל המתנה.

אם אין עמהם אחר, מניח המדיר את המזון על הסלע או על הגדר, ואומר: הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ!

והלה נוטל ואוכל, שהרי אינו נהנה מהמדיר, אלא מההפקר.

ורבי יוסי אוסר [בגמרא יתבאר טעמו].

גמרא:

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי?

משום שקסבר שהפקר - הרי הוא כמתנה. מה מתנה, אם אמר הריני נותן מתנה לפלוני, יכול לחזור בו עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל,

אף הפקר, אינו יוצא מרשות הבעלים - עד דאתי לרשות זוכה [157].

ולכן סובר רבי יוסי שלא מועיל כאן הפקר, שהרי סוף סוף המודר זוכה מהמדיר.

מתיב רב אבא: היו מהלכין בדרך וכו' מניח על הסלע וכו' ואומר הרי הן מופקרין וכו' והלה נוטל ואוכל.

ורבי יוסי אוסר.

אמר רבי יוסי: אימתי אסור? בזמן שנדרו שאסר בו את הנאתו על חבירו - היה קודם להפקירו.

הערות

[153] הקשה הרש"ש, אלמה לא, הרי כיון שהדירו הנאה, מסתמא שונאו. ואם כן, נהנה בזה שהוא צריך לבקש ממנו טובה. כמו שאמר שלמה המלך: "אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' כי גחלים אתה חותה על ראשו"!

[154] סוגייתנו נתבארה כפי הגירסא שלפנינו, וכפירוש התוס' ועוד ראשונים. ובר"ן יש גירסא אחרת, עיי"ש.

[155] תמה הר"ן, אם כן, מאי קא משמע לן תנא דמתניתין ? וכתב, דהחידוש הוא, שסתם לנו התנא כרבי אליעזר, שויתור אסור במודר הנאה. ואף שסתם לנו כבר כך בריש פרקין, קא משמע לן שכל דברים אלו אינם גרועים מויתור, ואסורים במודר הנאה.

[156] כך פירש הר"ן. אבל בשמ"ק הביא בשם המורה [והכי איתא במאירי], שהשואל היה סבור שהמשאיל חושב שהוא רוצה את הפרה לצורך חרישה, ולכן אינו רוצה להשאילו. ולכן אמר לו "קונם שדי וכו"', שמראה לו שאינו רוצה לחרישה, אלא למלאכה אחרת.

[157] הרמב"ם [פ"ב מהל' נדרים הל' י"ד] כתב, שההפקר, אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לחזור בו. ומה הוא ההפקר? שיאמר אדם: נכסים אלו הפקר לכל! וכיצד דין ההפקר? כל הקודם וזכה בו, קנהו לעצמו. ודנו בדבריו גדולי האחרונים, ובפרט בקצות החושן [חו"מ סי' ע"ר]. ובתורת זרעים למסכת פאה [עמ' כ"ב] מבאר, שיסודו של נדר הוא גם בלי דיני איסור של בל יחל. והראיה מנדרי עכו"מ שחלים, למרות שאין לעכו"מ דין של "בל יחל דברו", שאין זה משבע מצוות בני נח. אלא שמהות הנדר היא מחוייבות של האדם כאשר הוא נודר לדבר מצוה, כגון להביא קרבן, וכן כאשר האדם מטיל את נדרו על חפץ, חל דברו, ומכח חלות דבריו, יש בישראל את הדין של "בל יחל דברו", ובגוי חלים דבריו גם בלי שיהיה איסור בדבר. ולכן מבאר הרמב"ם, שמנדר למדנו יסוד, שאדם יכול להחיל את התחייבותו, או את חלות דבריו, באמצעות דיבור גרידא. ומכאן נובע דין הפקר, שחלים דבריו על החפץ שיהיה הפקר, ללא כל מעשה קנין של האדם! ואין לו לחזור מן ההפקר כשם שאין לו לחזור מהנדר, אם כי בחזרותו מן ההפקר לא יעבור על "בל יחל דברו", כי ההפקר אין בו נדר, אלא הוא נלמד מחלות הנדר. ולכן, גם יכול האדם, לפי רבי יוסי, להפקיר, ולחזור בו מהפקרו כל זמן שלא זכה בו אדם. כי לפי רבי יוסי זוהי חלות ההפקר, שיוכל כל אדם לזכות בו, ואם לא זכה בו, יכול המפקיר לחזור בו. ונמצא שזוהי חלות דבריו, כמו נדר, שיכול להגדיר ולהגביל את חלות דבריו.

א גמרא שואלים: בשלמא [נניח] האיסור שלא ילונו חבירו מובן — משום דקא מהני ליה [שהוא מהנה אותו] בכך. אלא לא ילוה הימנו, מאי קא מהני ליה [מה מהנה אותו] חבירו בזה? ואפילו בשלמא [נניח] לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו משום דקמיתהני מיניה [שהוא נהנה ממנו], שאפשר לומר שהמודר מבטיח את כספו על ידי ההלוואה, או שמוכר דבר שקשה לו למוכרו באופן אחר, אלא לא ישאל הימנו מאי קא מיתהני מיניה [מה הוא נהנה ממנו] שהרי השואל מחזיר לו את אותו חפץ עצמו!

אמר ר' יוסי בר' חנינא: יש לפרש כגון שנדרו הנאה זה מזה, ומשום כך מובן מדוע לא ישאל ולא ישאיל וכו'. אביי אמר: אפשר להסביר כמשמעה של המשנה שרק אחד אסור בהנאה, אלא גזירה היא שגזרו חכמים שלא לשאול מן המודר ממנו הנאה משום להשאיל, שאם יתירוהו לשאול יש לחשוש שמא יבוא להשאיל, כדרך שאנשים נוהגים זה עם זה, ולכן גזרו שלא יהיה ביניהם משא ומתן כל עיקר, וכן בכולהו [בכולם] בהלוואה ובמכר גזירה היא, כדי שלא יגיע לבסוף ליהנות ממנו.

ב משנה אמר לו לחבירו: "השאילני פרתך". אמר לו החבר: אינה פנויה. כעס המבקש ואמר: "קונם שדי שאני חורש בה בפרה זו לעולם". הרי אם היה דרכו לחרוש בעצמו — הוא אסור מעתה לחרוש שדהו בפרה זו, וכל שאר בני אדם מותרים לחרוש בה עבורו. ואם אין דרכו לחרוש אלא אחרים חורשים בשבילו — הוא וכל אדם אסורין, שזו היתה כוונת הנודר, שאסר על עצמו הנאת חרישה בפרה זו.

ענין אחר; המודר הנאה מחבירו ואין לו למודר מה יאכל, והחבר אינו יכול לתת לו, שהרי אסור הלה בנדר מליהנות לו. הולך החבר אצל החנוני ואומר לו: איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה. והחנווני מבין את כוונתו, והוא החנווני נותן לו למודר שאין לו מה לאכול, ובא אחר כך החנווני ונוטל את המגיע לו מזה שאמר לו.

כיוצא בזה, אם היה ביתו של המודר צריך לבנות, או גדרו לגדור, או שדהו לקצור וזקוק לפועלים ואין כסף בידו לשוכרם, הולך החבר אצל הפועלים ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה. והן הפועלים עושין עמו (עובדים אצלו), ובאין ונוטלין שכר על עבודתם מזה שאמר להם.

היו מהלכין בדרך ואין לו למודר מה יאכל — נותן החבר לאחד לשום (לשם) מתנה, והלה המודר מותר בה. שעכשיו לא משל המודר הוא נהנה, אלא משל אדם אחר. אם אין עמהם אחר אלא היו שם רק שניהם — מניח את האוכל על הסלע או על הגדר ואומר: הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, וכיון שכך, שוב אינם שלו, והלה המודר נוטל ואוכל. ור' יוסי אוסר בכגון זה.

ג גמרא שנינו במשנה שאם היו המודר וחבירו לבדם, ורצה החבר לתת אוכל למודר, יכול לעשות זאת על ידי שמפקיר את האוכל, ור' יוסי אוסר. אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? קסבר [סבור הוא]: הפקר דינו כמתנה לדיני קנין. מה מתנה אין קניינה נגמר עד דאתיא [שמגיעה] מרשות נותן לרשות מקבל, וכל עוד לא זכה בה המקבל אינה נחשבת כמתנה, אף הפקר — עד דאתיא [שמגיע] לרשות זוכה, שאין החפץ המופקר נחשב כיוצא לגמרי מרשות בעליו עד שיזכה בו אדם אחר. ובמקרה המתואר במשנה, שעדיין לא נותק קשר הבעלות בין החפץ ובין הנותן, אסור הלה לזכות בו שהרי נהנה ממנו במישרין.

מתיב [מקשה] ר' אבא, שנינו בברייתא: והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר. אמר ר' יוסי: אימתי אומר אני שהוא אסור — בזמן שנדרו קודם להפקירו, שאז חל האיסור מתחילה על כל רכושו, גם על מה שהפקיר לאחר מכן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Granted that the person from whom benefit is forbidden may not lend money to the person for whom benefit is forbidden, as he thereby benefits him. However, with regard to the fact that the former may not borrow money from the latter, in what way does he benefit him by borrowing his money? And it could even be said, granted that he may neither borrow money from him nor purchase an item from him, as one benefits in lending money by preserving the value of that money in case the coins deteriorate, and in selling by ridding oneself an item that is difficult to sell. However, with regard to the fact that the person from whom benefit is forbidden may not borrow an item from the person for whom benefit is forbidden, in what way does the lender benefit from him? The borrower returns the same item to the lender.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The mishna is referring to a case where they both vowed that benefit from each other is forbidden. Clearly, then, neither of them may lend to the other or borrow from him. Abaye said: It is possible to explain the mishna as it is written, as referring to a case where only one vowed that benefit from the other is forbidden. However, the Sages issued a decree that it is also prohibited for one to borrow from a person for whom benefit from him is forbidden, due to the concern that he might come to lend to him, as reciprocity is common in these matters. And likewise, that is the explanation in all the cases in the mishna; it is prohibited to borrow money, borrow items, and to purchase items from him due to a rabbinic decree, lest he come to benefit him.

MISHNA: One said to another: Lend me your cow. The other person said to him: My cow is not available. The one seeking to borrow the cow responded angrily: Plowing my field with this cow is konam forever. If it was his typical manner to plow the field himself, then it is prohibited for him to plow his field with that cow but it is permitted for every other person. If it is not his typical manner to plow the field himself, and he has others plow for him, it is prohibited for him and for every other person to plow his field with that cow, because his intent was to render benefit from plowing with this cow forbidden.

In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow and who does not have anything to eat, the one from whom benefit is forbidden goes to the shopkeeper and says to him: So-and-so vowed that benefit from me is forbidden for him and I do not know what I will do. After grasping his intent, the shopkeeper gives food to the one for whom benefit is forbidden, and then the shopkeeper comes and takes payment for the food from that one who spoke to him.

Similarly, if the house of one for whom benefit is forbidden by a vow was to be built, his fence to be erected, or his field to be harvested, and laborers were required but he had no money to hire them, the one from whom benefit is forbidden goes to the laborers and says to them: Benefit from me is forbidden by vow to so-and-so and I do not know what I will do. And the laborers perform those tasks with him, and come and take payment for their labor from that person who approached them.

If the one who vowed to render benefit from him forbidden and the one for whom benefit is forbidden were traveling together along the road and the one for whom benefit is forbidden does not have anything to eat, the one who from whom benefit is forbidden gives food to one other person as a gift, and it is permitted for that person for whom benefit is forbidden to eat the food because it no longer belongs to the one from whom benefit is forbidden. If there is no other person with them, the one who vowed places the food on the nearest rock or on the nearest fence and says: These food items are hereby rendered ownerless and are available to anyone who wants them. Then that person for whom benefit is forbidden takes and eats the food. Rabbi Yosei prohibits doing so.

GEMARA: With regard to the dispute between the Rabbis and Rabbi Yosei whether one from whom benefit is forbidden to another can give the other person food by declaring the food ownerless, Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yosei? He holds that the legal status of the process of rendering property ownerless is like that of the acquisition of a gift. Just as acquisition of a gift is not complete until the item comes from the possession of the one who gives the gift into the possession of the one who receives the gift, so too, the process of rendering property ownerless is not complete until the item comes into the possession of the one who acquires it. According to Rabbi Yosei, it is prohibited for the one for whom benefit is forbidden to take the food that was declared ownerless. Since it still belongs to the one from whom benefit is forbidden, by taking the food he derives forbidden benefit from him.

Rabbi Abba raises an objection from a baraita: And then that person takes and eats the food; and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rabbi Yosei said: When is it prohibited to do so? When his vow predates his declaration that the food is ownerless. In that case, the vow took effect on all his possessions, including those that he later declared ownerless.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פירש אביי *גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה:

א"ל השאילני פרתך א"ל אינה פנויה א"ל קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור הולך לו אצל הפועלים ואומר איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה הן עושין ובאין ונוטלין שכרן מזה:

ומסקנא בפרק המדיר* דכל שכן (א) דשייכי ליה ולמימר כל הזן וכל העושה עמו אינו מפסיד דלאו שליחותיה קא עביד ומתניתין לא מיבעיא קתני לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דבעלמא קאי אבל חנוני דרגיל אצלו ואזיל ואמר ליה כמאן דא"ל זיל הב ליה את דמי קמ"ל ודוקא כל הזן אבל אומר כל השומע קולי יזון אסור דכי אמר (ב) שליחותיה קא עביד:

היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר:

מ"ט דר' יוסי אמר רבא גזרה משום מתנת בית חורון ורבנן סברי לא גזרינן והלכתא כרבנן:

אביי אמר גזרה לישראל אטו להשאיל וכן כלהו גזירה. והקשו בתוספות [כאן ד"ה אמר אביי] והא תנן [לקמן (נדרים מב, ב)] האומר הריני עליך חרם המודר אסור, ולעיל נמי בפרק ארבעה נדרים, (נדרים לא, א), שאני נהנה לישראל לוקח ביותר, כו' אלמא לא גזרינן, וצריך עיון.

א"ל השאילני פרתך א"ל אינה פנויה א"ל קונם שדי שאני חורש בא לעולם. פי' השואל אמר כן מפני שהקפיד המשאיל שלא רצה להשאילו לו א"נ שבעל הפרה אמר כן כדי להפיס דעתו של זה שיאמין בו שיהא שדה זה שיחרוש בה קונם אם היא פנויה והראשון מתישב יותר בלשון המשנה אבל הדין שוה הוא בשניהם:

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים. פי' לחרוש בה אפילו בשדהו שלא נתכוין האוסר אלא שלא יחרוש בה הוא עצמו:

ואם אין דרכו לחרוש בשעת הנדר הוא וכל אדם אסורים. פי' לחרוש בפרה זו בשדהו דכיון שאין דרכו לחרוש אין משמע נדרו אלא שלא יהנה בחרישתה בשדהו ודוקא בכה"ג אבל אם אמר כן השואל מתחלה שלא בהקפדה ששאל מחבירו פרה לשאר מלאכות וזה היה חושש שמא יחרוש בה ואמר הלה שאינו רוצה אותה לכך ואמר קונם שדה שאני חורש בה לא היתה הכוונה אלא שלא ישמשנה בחרישה ואפילו על ידי שליח והוא וכל אדם אסורין לחרוש בה בשדהו וכן כל כיוצא בזה ומכאן כלל גדול שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אם דרכו לעשותה בעצמו הוא אסור ואחרים מותרים לעשותה לצרכו ואם אין דרכו לעשותה לעצמו הוא וכל אדם אסורין לעשותה לצרכו:

המודר הנאה מחבירו ואין לו למודר מה יאכל הולך המדיר אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הימני הנאה ואיני יודע מה אעשה. פי' שהייתי רוצה לההנותו. החנוני נותן למודר משלו מה שירצה וחוזר ונוטל מה שנתן לו מן המדיר ולא דמיחייב מדיר למיתן ליה מידי שהרי לא אמר לו שיתן וכל שנותן בשביל חבירו או שמתחייב או שנעשה בשבילו ערב או קבלן שלא על פיו אין חבירו חייב לו כלום אלא הכי קא אמרינן שאם רצה המדיר נותן לחנוני מה שנתן למודר שכיון שלא עשאו לחנוני שליח ולא נתן על פיו ואילו ירצה לא יפרע כלום לחנוני' אין המודר נהנה אלא משל חנוני ומסקנא בכתובות בפ' המדיר דכל דכן דשרי ליה למימר כל הזן אינו מפסיד דבהא נמי לאו שליחותיה עביד אבל אסור לו לומר כל השומע קולי יזון דהאי שליחות הוא ומיחייב ביה כדאמרינן במסכת גיטין [דף סו.] מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כותבין ונותנין לו:

היה ביתו. של מודר לבנות:

גדרו לגדור שדהו לקצור הולך לו אצל הפועלים וכו' הן עושין עמו ובאין ונוטלין מזה. שכרן:

היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחד מהם מתנה גמורה והלה מותר בה. פי' דאיהו מדידי' אדריה והשתא לאו דידי' הוא:

ואם אין עמהם אחר. לזכות לו:

מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי אלו מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. פי' דמהפקירא זכי:

ורבי יוסי אוסר. ובגמ' שקלינן וטרינן ואסיק רבא [דף מג:] דלכ"ע הפקר אינו כמתנה ומכי אפקריה נפקא ליה מרשותיה לאלתר אע"ג דאכתי לאזכי ביה חד אלא דמדרבנן כל היכא דלא זכי ביה חד יכול לחזור בו תוך ג' מים דכי הדר איהו גופיה תוך ג' ימים (ב) ולא זכי ביה לא חשיב כזוכה מן ההפקר אלא כעוקר דבריו הראשונים לגמרי כאילו לא הופקר לעולם וזה תקנת חכמים הוא מפני הרמאים שהיו מפקירים נכסיהן לפטרן מן המעשרות ואחר חוזרין וזוכין בהן אבל אחר ג' ימים אין יכול לחזור בו כלום וליכא למיחש למערימין שאין אדם מפקיר שדהו ג' ימים מפני הערמה זו שמא יבא אחר לזכות והכי פריש עולא בגמ' אליבא דרבה:

תו אמרינן בגמרא אליבא דידיה אמר ר' יהושע בן לוי דבר תורה הפקר אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו חכמים בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים עדים אבל בשעת הדחק כגון זו של משנתנו אוקמוה אדינא דאורייתא וסגי בחד וכן בההיא דבבא מציעא פ' אלו מציאות [דף ל:] וההיא נמי דפרק קמא דשבת [דף יח:] דאמרינן אליבא דב"ש דאית להו שביתת כלים דנר וגינית מפקר להו בין השמשות ואפילו ביניה לבין דיליה וכן ההיא דפ' קמא דפסחים [דף ו:] דאמרינן הבודק צריך שיבטל והבטול הוא מדין הפקר כדמוכח התם דאקשינן מסופי תאנים וכולה שמעתא אתא לרבא ולר' יהושע בן לוי אפילו לר' יוסי דבשעת הדחק לא בעו רבנן הפקר בפני ג' ואוקמוה אדאורייתא ולא בעינן נמי דזכי ביה חד ואע"ג דמודו רבנן דתוך ג' ימים יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא חזר בו הפקר גמור הוא כל שכן דההיא נמי דרבנן היא והא אסיקנא דאע"ג דלא מטי לרשותא דחד הוי הפקר וטעמא דר' יוסי משום דחייש למתנה שתהא בהערמה כמתנת בית חורון כדאיתא לקמן במכילתין [דף מח.] ורבנן סברי דלא גזרינן והלכתא כוותייהו:

מתני' בפרקא בתרא דמכילתין [דף פח.] המודר הנאה מחתנו. פי' שחתנו מודר הנאה ממנו:

ורצה לתת מעות לבתו. פי' ואם נותנן סתם זכה בהן בעלה דמה שקנתה אשה קנה בעלה:

אומר לה הרי מעות הללו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך. פירוש דהשתא סילק רשות הבעל ממתנה זו לגמרי ולא זכה הבעל מיד האב ונמצא שלא ההנהו ואם היא נתנה כלום לבעלה אח"כ אין בכך כלום כההיא דתנן לעיל [דף מג:] שנותן לאחר במתנה והמודר נוטל מידו והא נמי דכוותה היא והיינו דכשהיא נושאת ונותנת לפיה אע"ג דלא סגיא דלא משתריש ליה לבעל מזוניה ונמצא שהוא נהנה מאליו מ"מ הוא לא נתן (ג) לה כלום דהא ודאי המודר הנאה מחבירו מותר לתת מתנה לבניו שיאכלו וישתו ואפילו מאן דפליג [דף לג:] בפורע חוב של חבירו בהא מודה דשאני (ד) הכא דכיון שהלוה מודר ממנו והוא כשנותן למלוה אמטולתיה דלוה דיהיב למפטריה מחזי כמאן דמהני ליה ללוה אבל הא דהכא לאו אמטולתיה דחתנו יהיב לבתו ולפרוע חובו של חתנו אלא מתנה הוא דיהיב לברתיה מחמתה וכיון דיהבה ניהלה באנפא דלא זכי בה בעל השתא אי בעל מתהני מינה בתר הכי לית לן בה וזה פשוט מאד:

גמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך. פירוש שלא נתן לה אלא לדבר מיוחד וידוע אין זכות הבעל חל במתנה זו:

אבל אמר מה שתרצי עשי. פי' שנתן לה מתנה מוחלטת לעשות חפצה בלא עכוב הבעל שסלק זכותו ממנה שלא יהא לו בה רשות קנה יתהון בעל דכיון דלדידה יהיב לה לגמרי לכל מידי חל זכותה וכיון שהיא זכתה כלל יד הבעל כידה וא"א לו לסלק זכותו של בעל בשום פנים כל היכא דאיהי זכיא לגמרי והרי הוא כאומר לחברו זכה במתנה זו לגמרי ע"מ שלא יזכה בו חצי גופך דהוי מלתא דלא אפשר:

ושמואל אמר אף מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. פי' דכי אמור רבנן דידו של בעל כידה או עדיפא מידה היינו מסתמא אבל אפשר ע"י תנאי לסלק זכותו של בעל ממנה ושיהא לה יד באפי נפשה כפנויה דלא הוי בעל כגופה ממש שלא יהא אפשר לזכות לה בסלוק זכות בעלה:

מתקיף לה ר' זירא כמאן אזלא שמעתין דרב כר' מאיר. פי' דאמר בפ"ק דקידושין [דף כג:] דיד עבד כיד רבו דמי וה"ה דיד אשה כיד בעלה ואפ"ה מודה ר"מ באומר לאשה אין לך בה אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך וכו' כתב רבינו ז"ל והלכתא כשמואל פירוש האומר לאשה קני ע"מ שלא יהא לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל דיד אשה אי כיד בעלה דמי או לא דינא הוא וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ועוד דהא אמרינן דרב כר"מ ולית הלכתא כר"מ דיחידאה הוא ועוד דסוגיין בעלמא כשמואל דמפרקינן בפרק בן סורר [דף עא.] ובנזירות בפ' מי שאמר בתרא [דף כד:] דאקני לה אחד מנה ואמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן פי' ומדנקיט האי לישנא דשייך בשמואל ולא נקט דאקני לה אחר מנה לעשות דבר ידוע שמעינן דבהאי לישנא סבירא ליה לתלמוד דמסתלק בעל ואע"ג דא"ר אלעזר בפרק האשה נקנית כל כה"ג פירוש שאם (א) מתנה לעבד ע"מ שלא יהא לרבו רשות בה דכ"ע בין ר"מ בין רבנן לא פליגי דמה שקנה עבד קנה רבו והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה לעבד ע"מ שיצא בו לחירות דרבי מאיר סבר קנה עבד וקני רביה ורבנן סברי קנה עבד ולא קני רביה דאלמא במזכה לעבד לגמרי שלא ייחד המתנה לדבר ידוע והא משמע דאתיא כרב ודלא כשמואל. דעבד שאני דקסבר רבי אלעזר דאע"ג דבאשה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל לרבנן גבי עבד מודו ליה לר"מ דבעי למימר ע"מ שאין לרבך רשות בהן אלא מה שתאכל או שתצא בו לחירות וכי אמר ליה הכי לא קנה רבו כלום כסתמא דהא מתניתין דקתני האי לישנא גבי אשה וה"ה דמהני גבי עבד דהא ליכא דמפיק לה למתני' מדר"מ פירוש דהא סתמא הוא וסתם מתניתין כר"מ ורב מפיק לה מדרבנן ומוקים לה כר' מאיר וכיון דלגבי אשה אהני האי תנאה פירוש כשייחד המתנה לדבר ידוע ה"ה גבי עבד דלר"מ יד עבד כיד אשה דמי פירוש דלרבנן הוא דאיכא הפרש לר' אלעזר בין עבד לאשה באומר על מנת שאין לרבך או לבעלך רשות בהן דאשה דלא (ב) מהניא קנין הגוף אפשר לסלק ידו של בעל ע"י תנאי ושיהיה לה יד גמורה אבל עבד כנעני דקני קנין הגוף ידו ויד רבו חד גופא הוא וא"א לעבד לזכות לגמרי שלא יזכה הרב כשם שא"א לסלק גוף האדם שיזכה חציו ולא יזכה חציו האחר אבל כשהמתנה לדבר ידוע ומיוחד מהני שאף הרב יזכה בעבד לאותו הדבר ידוע דלעבד גופיה לא אתני ליה אלא לאותו דבר ולא אפשר דליזכי הרב טפי מן העבד ומסתייה דליהוו כי הדדי:

וההיא דמוקים רבי אלעזר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בעבד ע"מ שיצא בו לחירות ובאשה על מנת שתפדי בו את המעשר ואפילו בהאי לישנא שייחדה לדבר הידוע לר"מ לא אמר כלום ואילו הכא במתני' פירוש דאוקמה רב כר"מ משמע דמודה ר"מ כשייחדן לדבר ידוע דמהני תנאה ולא קנה בעל לאו דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר פי' שאמר שתי לשונות אלו בפי' שסילק (ג) וכו' הרב והבעל ושייחדה במתנה לדבר ידוע דבהא מודה ר"מ דמהני תנאה כדאיתא במתני' דהכא אלא בדאקני לעבד סתם ע"מ שתצא בו לחירות כלומר שתתן לרבך בפדיונך ולאשה נמי ע"מ שתפדי בו את המעשר דר"מ סבר כי א"ל קני קנה לגמרי וכל קנין דעבד ואשה יד בעלים עמהם לאלתר כיון דלא ריקן רשותן בפי' שלא אמר שאין להם רשות בהן דכל כמה דלא אמר הכי בפי' אע"ג דאמר הכי בדעתיה לא מסתלקי דהאי לישנא משמע שיקנו הם לגמרי ויעשו בו דבר ידוע הלכך כי אמר שיעשו בו דבר ידוע לאו כלום קאמר שכבר קנו הם לגמרי וקנו הבעלים ורבנן סברי דכי מייחד להו לדבר ידוע כמאן דמפרש סלוק בעלים דמי שלא יזכו הם ולא בעלים לגמרי אלא לאותו דבר ידוע דהא ידע מקנה שאם מזכה לעבד ולאשה לגמרי לא סגיא דלא זכו בעלים והוי ממונם ושוב אי אפשר להתקיים (ד) מנתו ותנאו שיצא העבד בו לחירות ושתפדה בו האשה את המעשר הלכך אומדנא דמוכח הוא וכמאן דסלק רשות בעלים בהדיא דמי וכל היכא דפריש שתי לשונות בהדיא אפי' ר"מ מודה דמהני תנאה דלדידיה נמי לא אקני אלא לדבר ידוע כסתמא דמתני' דהכא דליכא דמפיק לה לדר"מ זה פי' דברי רבינו אבל יש לנו פי' אחר ותירוץ אחר נכון ואין לנו לכותבו בכאן שאין לנו אלא לפרש דברי רבינו ז"ל. אשתכח השתא לפום האי שטתא דכי אמר לה שתי לשונות בין בעבד בין באשה מהני תנאה ואפילו לר"מ והיכא דלא אמר אלא חד לישנא מינייהו בלחוד לר"מ לא מהני תנאה ולרבנן מהני תנאה וכיון דקים לן כרבנן אשתכח דבכלהו קנתה אשה ולא קנה בעלה ובעבד קנה הוא ולא קנה רבו:

כתב רבינו ז"ל ורבוותא קמאי וכו' הכין פסקו באשה כשמואל ואיכא מ"ד דאי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן קנה יתהון בעל. פי' כיון דלא אמר אלא חד לישנא בלחוד אבל אמר שתי לשונות לא קנה יתהון בעל כלישנא דשמואל ורב וכלישנא דמתני' והך מימרא לאו מעליא הוא דלא קאמר שמואל אפילו מה שתרצי עשי לא קנה בעל אלא למימרא דאע"ג דלא מייחד מתנתה לדבר ידוע אלא דמקני לה לגמרי לכל רצונה בלא עכוב הבעל לא זכי בהון הבעל ולאפוקי מדרב דבעי דליקני לה לדבר ידוע דוקא דודאי כי מקני לה לעשות בכל חפצת נפשה היינו דמתני לה שלא יהא לבעל בה רשות ואדרבא לישנא גריעא הוא טפי דכל מאן דיהיב מתנה כמאן דאמר לה מה שתרצי עשי דאמר לה קני וכל מאי דקני איניש מה שירצה עושה בהן וא"כ האי לישנא דשמואל לאו בדוקא נקט ליה דאמר לה הכי אלא לישנא בעלמא שריקן רשות הבעל ממנה כדי שתעשה בה מה שתרצה וכינוי הוא לשון זה לאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בה דהא כי עבדא מינה מאי דבעי אין לבעלה בה זכות ובעלמא בתלמודא בההיא דפרק בן סורר ודנזירות לא נקט תלמודא תרתי לישני אלא חד לישנא דאקני לה אחר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלמא בחד לישנא סגי ולא בעי למימר תרתי לישני ובהכי סליק פירקא. תושבחתא למארי שמיא וארקא:

קונם שאני חורש בה לעולם. אותה שביקש שישאילנה לו אסרה עליו:

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים. כי לפי רגילותו כיון לידור אם הוא אדם שהוא בעצמו רגיל לחרוש שדהו הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש שדהו באותה הפרה ואם אין דרכו לחרוש הוא [מותר] וכל אדם אסורים לחרוש בה שדהו:

אלא לא ילוה ממנו מאי קמהני ליה. בשלמא לא ישאילנו דהא מהני ליה אלא לא ישאל ממנו מאי קמהני ליה בשלמא לא ילוה ממנו ולא יקח ממנו דקא מהני ליה אלא לא ישאל ממנו מאי קמהני ליה. ואיכא לפרש בשלמא לא יקח ניחא דקמהני ליה וכן קושיין דלא ילוה איכא לשנויי בדוחק שמא יפרע זוזי טבי ותקילי יותר מאותן שהלוה לו ונמצא נהנה מודר אלא לא ישאל הימנו שמחזיר לו החפץ בעין מה הנאה קא מטי ליה:

גזירה לישאל אטו להשאיל וכן כולהון. האי כולהון לאו דוקא דלא קאי אלא ילוה:

מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל. אורחא דמילתא:

ובא ונוטל מזה. אם ירצה לתת לו אבל משום הכי אינו חייב לתת לו שהרי לא אמר לו שיתן דאם היה חייב לשלם לו על פי הדברים שאמר לו משום דמוכחא מילתא כשאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו דלשם כך אמר לו שיתן לו וכיון שהוציא ממון מידו על פי דבורו חייב לשלם לו אם כן היה אסור החנוני ליתן לו בשליחות המדיר:

היה ביתו לבנות וגדרו לגדור. לא זו אף זו קתני:

נותן לאחר לשום מתנה כו'. ודוקא באין לו מה יאכל התירו זה:

ור' יוסי אוסר. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל. כדאמרינן בכריתות (דף כד.) דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה הדרה למרה דברשות נותן היא עד שתבא ליד המקבל:

אף הפקר כן. הלכך כי זכי ביה מרשותיה קא זכי וכאילו נותנו לידו:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך לו אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות גדרו לגדור ושדהו לקצור הולך לו אצל הפועלים ואומר איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה אמר הר"ם זה כלו הולך על העקר אשר ביארתי לך בזה הפרק באמרו שוקל לו את שקלו ופורע לו חובו לפי שכאשר נתן לו החנוני לא נתן אליו וכאשר עשו לו המלאכה שבו כלם בעלי חוב אליו והוא אשר נתן להם שכרם פורע לו את חובו בלי ספק:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין למודר מה יאכל יכול המדיר לילך אצל חנוני ואומר לו פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה הרי חנוני יכול ליתן לאותו המודר ונוטל מזה כלומר ומותר לבעל הבית ליתן לו ולא שיאמר לענין הדין שחנוני נוטל מבעל הבית על כרחו של בעל הבית שהרי לא אמר לו שיתן לו שזה ודאי אסור אלא שספר דבריו לפניו והלה נתן על סמך שיפרע לו זה המדיר ואומר שהמדיר יכול לפרעו בלא שום נדנוד עבירה אבל שיהא הוא יכול לכופו לא ולא עוד אלא שדינו על זה שנתן לו אלא שבא ללמד שנוטל מזה אם רוצה לפרוע לו ומותר וכן היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר איש פלני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכר מזה ומותר על דרך שביארנוה בראשונה שאין זה אלא כפורע חובו שהוא מותר כמו שהתבאר והוא הדין שיכול לומר כל הזן אינו מפסיד אבל לא יאמר כל השומע קולי יזון שזה שליחות הוא ואסור:

משנה היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי היא מופקרת לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ר' יוסי אוסר אמר הר"ם ר' יוסי אומר שאם אין עמו שלישי היה זה המעשה דומה למתנה ואסור ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר וכו' ואף זו יכול היה לומר איש פלוני מודר הימני וכו' אלא שמן הסתם אף האחר אין לו בדרך יותר מכדי צרכו ואין רגילות הלשון לומר כן אלא לחנונים ופועלים וכיוצא בהן ומתוך כך אמר כאן שנותן מן הבא בידו לאותו אחר במתנה והלה מותר בה וכגון שלא אמר נכסים אלו כמו שביארנו והוא הדין בעיר אלא דמשום סיפא איצטריך למתני בדרך שבעיר אין הדבר מצוי שלא להיות עמהן אחר:

ואמר שאם היו בדרך ואין עמהן אחר נותן על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ופירשו טעמו בגמרא מגזרת מתנת בית חורון כלומר שהערמה היא ואינה מתנה גמורה ולא שיהא דעתו שלא יהא ההפקר הפקר עד שיגיע ליד זוכה כדין מתנה שאינה מתנה עד שתגיע ליד המקבל ונמצא שבשעת זכייתו לא היה הפקר ובאיסור בא לידו שבודאי הפקר הוא מיד שאין הטעם אלא שאינו הפקר גמור אלא דרך הערמה ומכל מקום אף לר' יוסי כל שאינו דרך הערמה הפקר הוא אע"פ שלא בא ליד זוכה שאף הוא חולק בגמרא בדבריו לומר שלא אסר אלא כשנדרו קודם להפקרו אבל אם הפקרו קודם לנדרו מותר ואם טעם שלו משום דדמיא למתנה אף בהפקר קודם היה ראוי לאסור הואיל ובשעת זכייתו לא היה הפקר עדין אלא שאינו אומר כן אלא בהפקר הבא בלא הערמה ומכל מקום קודם הנדר המודר מותר באותו הפקר אע"פ שלא זכה בו אדם עדין שאף לדעת זה שהוא אומר שכל שלא זכה בו אדם ברשות מפקיר הוא מכל מקום לענין נדר אין דעתו של אדם בהדרתו על מה שכבר הפקיר לאסור את המודר במה שכבר הפקיר אלא שכבר נדחה טעם זה בנתינת טעמו מגזירת מתנה היה אוסר ומשום הערמה:

ומכל מקום הלכה כחכמים ואף כשהדירו תחלה ואחר כך הפקיר מותר שאין הערמה זו מפקעת וכן במה שהפקיר שאין הפקר כמתנה לומר שכל שלא זכה בה המקבל ברשות נותן היא אלא כל שבמטלטלין תכף שהפקיר יצאה מרשותו אע"פ שלא זכה בו אדם עדין ואינו יכול לחזור בו אף מדברי סופרים אלא שאם רצה לזכות כשאר בני אדם זוכה ונמצא כשזכה זה לא ברשות המדיר היתה:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא הכי גרסינן בגמרא בשלמא לא ילונו דקא מהני ליה אלא לא ילוה הימנו מאי קמהני ליה ובשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו דקא מתהני מיניה אלא לא ישאל ממנו וכו'. אמר רבי יוסי בר חנינא כו'. כלומר בשלמא לא ילונו מעות דקמהני ליה דבהלואת מעות איכא הנאה דלא פרע ליה עד לאחר זמן אלא לא ילוה הימנו המודר מאי הנאה אית ליה גביה דהיינו מלוה. והוא הדין דלא ישאילנו ולא ימכור לו דקא מיתהני מיניה אלא חדא מנייהו נקט. ואי איכא לתרוצי מידי להך פירכא דודאי איכא הנאה אם ילוה הימנו אכתי בשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו איכא לאוקמה אגב דוחקיה דאית ליה הנאה מיניה דדילמא פרע ליה זוזי טבי ותקולי דעדיף טפי מהנהו דאוזיף מיניה או דילמא קני מיניה זבינא דזימנין הנאת מוכר וזימנין הנאת לוקח וכדמפרש בפירקא דלעיל אלא לא ישאל הימנו דהוה מאני דתשמישתא וקמהדר להו לדידהו מאי קמהני ליה למודר. פירוש.

מתני' אמר לו אינה פנויה לפי שאני עושה בה מלאכתי. אמר לו לבעל הפרה. קונם שאני חורש בה לעולם ובלבד שתשאילני פרתך דמשמע דלצורך מלאכה אחרת קבעי ולא לחרישה. והכי מפרש המורה. קונם שאני חורש בה הואיל ולא רצית להשאילה לי איני עושה בה מלאכה לעולם. פירוש. קונם שדי שאני חורש בה בעל הפרה אומר כן אם אינו כדברי שאינה פנויה אלא פנויה היא ואני משקר תיאסר עלי חרישתה. ויש מפרשים שהשואל אמר כן. הרא"ם ז"ל. וכלל גדול הוא זה לנודרין ולנשבעין שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אין במשמע אלא שהוא לא יעשנו אבל אחרים עושין לו. ואם הנודר הוא בענין שאין דרכו לעשות אותו דבר אם מפני שאינו בקי בו או שאינו לפי כבודו כוונתו היתה שלא תעשה לו אותה מלאכה לא על ידו ולא על ידי אחרים. הן עושים עמו ובאין ונוטלין מזה כלומר מותר להם לקבל הימנו דאלו מדינא לא. הרנב"י ז"ל.

ואין לו מה יאכל אבל אם היה לו מה יאכל לא התירו. אי נמי איכא למימר דאורחא דמילתא קתני ובא ונוטל מזה אם ירצה לפרוע מותר אבל מן הדין אינו יכול לתובעו דאם כן הוה פורע חובו ואסור. והרא"ם ז"ל כתב ונוטל מזה אם ירצה דפורע חובו הוא ומותר.

נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה. ולא התירו אלא בשאין לו מה יאכל. למדנו מכאן שכל הערמות אסורות בין ברבים בין ביחיד בנדרים שלא התירו אלא כשאין לו מה יאכל. שטה.

היו מהלכין בדרך המדיר והמודר ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה. פירוש ובשאמר נכסי עליך אבל אמר נכסים אלו אפילו נתנן לאחר אסור בהם. הריטב"א ז"ל.

וכולה מתניתין לא זו אף זו קתני. לא מיבעיא רישא דמותר דמשל חנוני או של פועלים הוא נהנה אלא אפילו כשהמדיר נותן לאחר והלה אכל אותו הדבר עצמו שהיה משל מדיר מותר. ולא זו בלבד דמכל מקום משל מקבל מתנה הוא דקא מיתהני אלא אפילו שאינו נותן לאדם אלא מפקיר מותר ליהנות ממנו. הרנב"י ז"ל.
גמרא בזמן שנדרו קודם להפקירו דבשעה שהפקיר אדעתא דמודר קא מפקיר ומשום הכי אסור אבל הפקירו קודם לנדרו מותר דלא אדעתא דהאי אפקיר. הרי"ץ ז"ל.

רש"י באותה פרה הס"ד בשבילו הוא הד"א המדיר אצל הד"א:

בד"ה אמר רבי יוחנן כו' דמי ואסור כצ"ל:

ברא"ש בד"ה קונם כו' אותה שבקש כצ"ל הפרה הס"ד:

מטי לי' הס"ד:

בד"ה גזירה כו' קאי אלא כצ"ל דמלתא הס"ד לידו הס"ד:

ר"ן לרבי אליעזר הס"ד ואחר כך מ"ה אביי אמר כצ"ל:

בא"ד שישראל נהנין לי כצ"ל בלבד הס"ד המדיר הס"ד מתנה הס"ד קמתהני הס"ד:

גמרא אלא לא ילוה ממנו מאי קמהני ליה כו'. ק"ל אלמה לא דהא כיון דהדירו מסתמא הוא שונאו. ונהנה בזה שהוא צריך לקבל ממנו טובה כמו שאמר שלמה אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' כי גחלים אתה חותה על ראשו (משלי כ״ה:כ״ב):

ר"ן ד"ה בשלמא. דכי היכי דבהני כו' לא מתהני מידי כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה אביי אמר גזירה להשאיל משום לשאול. כצ"ל:

רא"ש ד"ה אלא לא ילוה ממנו. בשלמא כו' ולא יקח ממנו דקא מהני ליה כו'. נראה דר"ל דאף דלכאורה המוכר המודר (אף דמוקי לה במתני' בזבינא מציעא) לא נהנה מאומה דסתם מוכר עצב (ברכות ה) דאמרי אינשי זבין אוביד (ב"מ נא). וכן אה"כ והמוכר אל יתאבל (יחזקאל ז׳:י״ב) כפרש"י שם. מ"מ י"ל דקמהני ליה דמוכר סחורתו כיון שעומד לכך:

רא"ש ד"ה גזירה לישאל כו'. דלא קאי אלא אלא ילוה. כצ"ל:

ד"ה היה ביתו לבנות. לא זו א"ז קתני. לכאורה סותר א"ע למש"כ בריש המשנה דאין לו מה יאכל אורחא דמלתא:

ר״ן ד״ה בשלמא לא ילוה כו׳ משום דסבירא ליה דכי היכי כצ״ל:

שם ד״ה אביי אמר כו׳ כבר כתב הרמב״ן ז"ל כצ״ל:

גמרא אמר אביי גזרה לשאול וכו', ע' בר"ן שהקשה ממתני' דלעיל דקתני שאיני נהנה מישראל לוקח בפחות וכו' ותירץ בשם הרמב"ם כיון דנדר מכל ישראל יהיה טריחא ליה מלתא להשתכר באומות ע"ש. וע' ברמב"ם דה"ה בנדר מאומה שלמה. וכ"כ הש"כ (סי' רכ"ו) בדעת הרמב"ם ומדברי הרשב"א מבואר דדחיקא בעיניו תירוץ זה שהרי ראה דברי הרמב"ם ואעפ"כ הניח הקושיא בצ"ע,
ולולי דמסתפינא אמינא תירוץ אחד והיינו עפ"מ דאיתא בב"מ (דף ע) דאסרו חכמים רבית עכו"ם דגזרי' שמא ילמד ממעשיו. וע' בט"ז יו"ד (סי' קנט סק"ב) דאמאי לא אמרו כן בכל מו"מ עם עכו"ם. ותירץ דבשאר מו"מ שהוא ג"כ עם ישראל לא גזרי' שמא ילמד ממעשיו. משא"כ ברבית שהוא רק עם העכו"ם. מש"ה בזמנינו דכל מו"מ הוא עם העכו"ם א"כ אם נאסר רבית עכו"ם משום גזרה נאסר כל מו"מ מש"ה גם רבית עכו"ם מותר ע"ש. ומעתה י"ל כיון דבאמת כל ההיתר מו"מ עם העכו"ם בזמן הש"ס היה כיון דהוא גם עם הישראל לא גזרו שמא ילמוד ממעשיו. משא"כ בזה שנדר מישראל לא גזרו ליקח אטו למכור. דא"כ יצטרך לישא וליתן רק עם העכו"ם ונפק קלקולא לא גזרו כנלענ"ד. ומעתה הדין דוקא בנדר מישראל ולא משאר אומה:
גם יש לדון לפי דברינו עכשיו בזמנינו דבלא"ה עיקר מו"מ עם העכו"ם וגם רבית עכו"ם מותר מש"ה אפשר דליתא לדינא דמתני'. ובאמת גזרי' ליקח אטו למכור ודין זה צ"ע:

אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואע"ג דהפקר משביעית ילפינן מ"מ הפקירא דרחמנא אפקעתא דמלכא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וה"ל אתי ליד זוכה וה"ה הפקר ב"ד אפקעתא דמלכא הוא ולא בעינן אתי ליד זוכה. דאלת"ה תקשי להר"ן דכתב לקמן לר' יוסי הפקר ב"ד אע"ג דלא אתי ליד זוכה אע"כ כנ"ל. והר"ן ריש פסחים כתב דביטול מטעם הפקר אע"ג דלא אתי ליד זוכה משום דאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ע"כ בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה סגי. פי' דאמרינן כיון דחידוש הוא שחידשה תורה בחמץ דהרי רחמנא אפקריה ולא בעי אתי ליד זוכה וחידוש הוא שחייבתו תורה אין לך בו אלא חידושו כשלא סילק ידו ממנו לגמרי אבל כשסילק ידו אע"ג דמדין הפקר לא הועיל שהרי לא אתי ליד זוכה מ"מ הרי כבר מופקר ועומד בלא"ה הוא ונימא בכי האי גווני לא חדשה תורה. ולכן צע"ג גבי מפקיר נזקיו בר"ה והפקיר בורו וצ"ע בזה. ובירושלמי דפסחים המבקיר חמצו בי"ג פליגי ר"י ור"ל אי מותר אחר הפסח והוה בעי למימר דפליגי בפלוגתת ר"מ ור"י ופי' רשב"א בתשו' סי' ע' היינו מאן דמתיר כר"מ דלא בעי אתי ליד זוכה ומאן דאוסר כר' יוסי. ושוב חזר בו בירושלמי כ"ע כר"מ וחיישינן להערמה ע"ש ומביאו הפוסקים בהלכות פסח. ונ"ל דלפי הס"ד נמי לא הוה ס"ל דהאוסר ס"ל דבחמץ לא יועיל ביטול כלל א"כ מאי אריא דאסור החמץ אחר הפסח לימא דעבר על בל יראה. אע"כ כסברת הר"ן אך לאחר הפסח אוסרו משום מראית העין דכיון לר' יוסי הפקר כזה אינו מועיל בשאר מילי החמירו בו לאחר הפסח. וגם זה אפשר דלא אמרו אלא בהפקירו בי"ג ולא בדק וביטל בליל י"ד דאתי לאחלופי בשאר הפקר לרבי יוסי. אבל בדק וביטל בליל י"ד לא אמר:

גמ' בשלמא לא ילונו. מדיר למודר דודאי קמהני ליה הנאה מפורסמת: אבל לא ילוה ממנו. המדיר מן המודר: מאי הנאה. קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר: ובשלמא לא ילוה ממנו. מצי נמי למימר דקא מיתהני בכה''ג כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה היאך יפות ולא יקח ממנו משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמי על אפיה: אלא לא ישאל ממנו. מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו הא קא מפחית ודאי לההיא כלי ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי הוא: כגון שנדרו זה מזה. דשניהם אסורים זה בזה: גזירה לשאול כו'. דאי שרית ליה לשאול אתי נמי להשאיל: מתני' אמר לו השאילני פרתך. לאו במודר ומדיר עסקינן: אינה פנויה. דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואומר הואיל וסרבת להשאילה לי: קונם שדה שאני חורש. שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח''כ השאילה לו רואין אם הוא פרזי ודרכי לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה: וכל אדם מותר. דודאי כי נדר אדעתיה דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה: ואם אין דרכו לחרוש. שיש לו אריסין החורשין בשבילו: הוא וכל אדם אסורים. דודאי כי נדר אדעתא דכולי עלמא נדר: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך המדיר אצל חנוני וכו' ובא חנוני ונוטל מעותיו מן המדיר. אבל בפירוש אסור לומר לו דאם כן הוה ליה החנוני שליח ושלוחו של אדם כמותו: ור' יוסי אוסר. בה במניחו על הסלע או על הגדר: גמ' א''ר יוחנן מאי טעמא דר' יוסי. דלא חשיב ליה הפקר דקא אסר ליה ליטלו דכי מתהני מיניה ממש דמי ואסור: מה מתנה. לא זכי בה מקבל עד דאתיא לידיה: אף הפקר. נמי לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לידי זוכה הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע כמאן דשקיל ליה מידו ממש דמי ואסור: מתיב ר' אבא. ברייתא היא דקתני נמי מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל: א''ר יוסי אימתי. אני אוסר בזמן שנדרו קודם להפקרו דהשתא מסתברא טעמא דאסור משום דכשהדירו מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן אסור בהן:

אמר לו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה אמר השואל קונם שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור. דנתכוין לאסור אותו שדרכו לחרוש וכל אדם מותרין לחרוש בה לצרכו שלא נתכוין לאסור אלא על מי שדרכו לחרוש בה: בשלמא לא ילונו חבירו דמהני ליה למודר אלא לא ילוה הימנו מאי קמתהני מיניה המודר. ה''ג בסיפא בשלמא לא יקח הימנו ולא ילוה הימנו אלא לא ישאל אמאי לא בשלמא לא יקח דמתני' קושיא דאקשית דלא יקח איכא לשנויי בשינויא דחיקא דקמתהני מוכר בזבינא מציעא ולא ילוה דמיתהני מודר דכי הדר פרע מדיר פרע ליה זוזי טבין ותקולי ומהני ליה אלא לא ישאילנו כלי או דבר שחוזר בעין מאי מהני ליה מדיר: אמר אביי גזירה לשאול משום להשאיל למודר וכן כלהו לא ילוה הימנו גזירה שמא ילוה לו אבל. לא יקח אסור מן הדין אטו ליקח בפחות כדמפרש בזבינא מציעא ושמא יש לפרש דלא יקח בפחות קאמר דהשתא נפסד המוכר אלא משום גזירה דגזרינן אטו יקח המודר בפחות דקמתהני ליה וקשה דהא תנן (לקמן מז:) האומר הריני עליך המודר אסור וכן סוף פ' ארבע נדרים שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר דמודר מותר ליהנות ולא מדיר ולא גזרינן דלא יהנה פן יהנה ממנו הוא ומ''ש דגזרינן לשאול אטו להשאיל ונראה להר''מ דרגילות הוא כשאדם משאיל לחבירו שחבירו משאיל לו יותר משאר דברים: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך וכו'. אורחא דמילתא קתני: הוא נותן לו ובא ונוטל מזה. אם ירצה דהא אין הפועלים יכולין לתבוע כלום: ביתו. לבנות. שאע''פ שאין צורך מזון כל כך: נותן לאחר במתנה והלה מותר. ולא התירו אלא כשאין לו מה יאכל למדנו שכל הערמות אסורות בין ברבים בין ביחיד בנדרים שלא התירו אלא בשעת הדחק שאין לו מה יאכל. לשון הרב רבי אליעזר ממי''ץ: הרי הן מופקרין כו' ורבי יוסי אוסר. מפרש בגמ' מאי טעמא דרבי יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה יכול לחזור עד דאתי לרשות מקבל ולא הוי כלום עד דאתי לידו אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה דקודם לכן לא כלום הוא ודידיה הוא ולכך אסור לזכות בה המודר דבשעה שזוכה בו של מדיר הוא ואהפקר דוקא פליג רבי יוסי אבל אנותן במתנה לא פליג:

ר"ן
גמ' בשלמא לא ילוה ממנו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מתהני מיניה ומשום הכי אסור אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה. נ''ל דמשמע ליה דמתני' בזבינא חריפא ומש''ה משמע ליה הכי ולא מוקי ליה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א''נ בזבינא מציעתא ולא תקשי ליה מידי במכר משום דסבירא דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילונו לא מהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מתהני מידי והיינו בזבינא חריפא ומש''ה פריך הכי: א''ר יוסי בר' חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה. וכי תימא אם כן מאי קמ''ל נראה דסתם לן כר''א דאמר ויתור אסור במודר הנאה ואע''ג דכבר סתם לן כוותיה בריש פירקין (דף לב:) קמ''ל דכל הני נמי לא גריעי מויתור ואסירי לר''א: אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה. דמש''ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו ואע''ג דתנן לעיל בפרק ד' נדרים (דף לא.) שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב הרמב''ם ז''ל דהתם כיון דמכלהו ישראל נדר לא גזרינן עלה דאי גזרינן עלה ומצריכינא ליה ליהנות לעובדי כוכבים טריחא ליה מילתא אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חבירו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא וגזרינן וא''ת והא אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפרק השותפין (דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורין ומשום גזירה י''ל דלאו קושיא היא דכי גזרי' הכא ה''מ בהני בלחוד דתנינן במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין: מתני' קונם שדה שאני חורש בה לעולם. שואל אמר כך לחבירו מתוך שכעס עליו שלא רצה להשאילה לו: אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין. שכיון שהוא חורש אין במשמעות לשונו אלא חרישתו בלבד: ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין. שלא נתכוין לחרישתו כיון שאין דרכו לחרוש אלא שלא יהנה בחרישתו אכוין ומש''ה הוא וכל אדם אסורים לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה: הולך אצל חנוני הרגיל אצלו. רבותא קמ''ל דאע''ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרי' שליחותיה קעביד וכ''ש שאם לא אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד שרי כדאיתא בפרק המדיר: ובא ונוטל מזה. אם רצה קאמר ולומר דאף על גב דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליח אלא באומר כל השומע קולי יזון כדאיתא בהמדיר (כתובות דף ע:) אבל ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דכי מחייב לשלומי אלמא שליחותיה קעביד ומהני ליה ואסור: היה ביתו לבנות. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ''ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו: נותן לאחר משום מתנה. דלבתר הכי לא מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה: והוא נוטל ואוכל. דלאו מדידיה מתהני אלא מהפקרא: ור' יוסי אוסר. בגמ' מפרש טעמא: גמ' מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל. שאם אמר הריני נותן מתנה זו לפלוני יכול לחזור בו עד שיגיע לידו של מקבל: אף הפקר עד דאתי לרשו' זוכה. שאינו [יוצא] מרשות בעלי' עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהד' מצי הדר הלכך כי זכי בה מודר ממדיר קא מתהני: שנדרו קודם להפקרו. שאסרו ואח''כ הפקירו: מה לי הפקרו קודם לנדרו. דהא כל זמן שלא זכה בו דמפקיר הוי ודינא הוא דליחול נדריה עליה ואמאי קתני ה''ז מותר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד