דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים מב ע"א - Steinsaltz

MISHNA: In the case of one for whom benefit from another is forbidden, before, i.e., a year other than the Sabbatical Year, he may neither enter the field of that other person, nor eat from the produce that leans out of the field, even if he does not enter the field. And during the Sabbatical Year, when the produce of the trees is ownerless, he may not enter his field; however, he may eat from the growths that lean out of the field, as the produce does not belong to the other person. If one vowed before the Sabbatical Year that benefit from another’s food is forbidden for him, he may enter his field; however, he may not eat of the produce. And during the Sabbatical Year, he may enter the field and may eat the produce.

GEMARA: It is Rav and Shmuel who both say that if one vowed before the Sabbatical Year: Benefit from this property is forbidden to you, the other may neither enter his field, nor eat from the produce that leans out of the field, even though the Sabbatical Year arrived in the interim, because the prohibition of the produce took effect before the Sabbatical Year and remained in effect after the Sabbatical Year began. And if he vowed during the Sabbatical Year, he may not enter a field that is included in that property; however, he may eat from the produce that leans out of the field, because the produce was ownerless when he vowed.

And it is Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish who both say that if one vowed before the Sabbatical Year: Benefit from my property is forbidden to you, the other may neither enter his field nor eat from the produce that leans out of the field. When the Sabbatical Year arrives, he may not enter his field; however, he may eat from the produce that leans out of the field, because the produce is ownerless.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this, that Rav and Shmuel hold: A person can render an item in his possession forbidden, and the prohibition remains in effect even when it leaves his possession. Since he rendered the produce forbidden before the Sabbatical Year, the prohibition remains in effect after the produce becomes ownerless during the Sabbatical Year. And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold: A person cannot render an item in his possession forbidden and have the prohibition remain in effect when it leaves his possession. Therefore, it is permitted to eat the produce during the Sabbatical Year.

The Gemara asks: And how can you understand it in that manner? Is there anyone who says that a person cannot render an item in his possession forbidden and have the prohibition remain in effect when it leaves his possession? If so, if Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold that one cannot do so, let them disagree in the case of one who said: Benefit from this property is forbidden to you, and that would be true all the more so if he said: Benefit from my property is forbidden to you. In the latter case, it is clear that the prohibition remains in effect only as long as the item remains in his possession.

And furthermore, didn’t we learn in a mishna (Bava Kamma 108b) that a person can render an item in his possession forbidden and the prohibition remains in effect when it leaves his possession? This is as we learned in a mishna, that with regard to one who says to his son: Benefit from my property is konam for you, if the father dies, the son will inherit him. He is not deriving benefit from his father’s property, as after death it is no longer his. If the father vowed to render benefit from his property forbidden to his son during his lifetime and upon his death,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

מתניתין:

המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, אינו יורד לתוך שדהו של המדיר אפילו בשנה השביעית, כשהפירות הפקר, היות שהקרקע עצמה שייכת לבעליה גם בשביעית, והרי המודר הנאה מחבירו, אסור אף בדריסת הרגל [כפי ששנינו במשנה לעיל].

ואף אינו אוכל מן הפירות [152] הנוטות אל הדרך הסמוכה לשדה, אף שאינו נכנס לשדה.

ובשביעית, אם הדירו בשנה השביעית עצמה, שהפירות הם הפקר ואינם שייכים לבעל הקרקע, אמנם אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות. ואם נדר הימנו מאכל לפני שביעית, ולא אסר הנאה ממנו.

אזי אף לפני שהגיעה השביעית, יורד לתוך שדהו,

ואינו אוכל מן הפירות, שהיות ואסרם לפני שביעית נשאר איסורו בשביעית.

ואם הדירו בשביעית - יורד לתוך שדהו, ואוכל מן הפירות.

גמרא:

רב ושמואל, דאמרי תרוייהו שכך הוא פירוש משנתינו:

אם אמר אדם לחבירו: נכסים אלו [שלפנינו אסורים] עליך!

אזי, אם היה הנדר לפני שביעית - אין המודר יורד לתוך שדהו של המדיר, ואינו אוכל מן הפירות הנוטות - אף על פי שהגיע שביעית.

והטעם, משום שהם סוברים, שכיון שאסר המדיר את הפירות בזמן שהיו ברשותו, דהיינו קודם שביעית, חל האיסור אף בשביעית, למרות שאז יצאו הפירות מרשותו [שהרי בשביעית הפקר הם].

ואם בשביעית נדר - אין המודר יורד לתוך שדהו, שהרי שלו היא, ויכול לאסור דריסת הרגל.

אבל אוכל המודר מן הפירות הנוטות, שהרי הפירות - הפקר הם.

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בפירוש משנתינו:

אם אמר אדם לחבירו לפני שנת השביעית: נכסי [אסורים] עליך!

אזי, לפני שביעית, אין יורד לתוך שדהו, ואין אוכל מן הנוטות.

ומשהגיע שביעית, עדיין אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא את הנוטות, לפי שלא חל האיסור עליהם משהגיע שביעית.

ואמרינן: לימא בהא קמיפלגי רב ושמואל, ורבי יוחנן וריש לקיש: דרב ושמואל סברי: אדם אוסר דבר שברשותו - אפילו לכשיצא מרשותו. ולכן, כיון שבזמן שהדיר את חבירו היו הפירות ברשותו, לכן הם אסורים אף בשביעית, למרות שכבר אינם ברשותו.

ואילו רבי יוחנן וריש לקיש סברי: אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ולכן משהגיעה שביעית, הפירות מותרים.

ותמהינן: ותיסברא?

ומי איכא למאן דאמר שאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו?

אם כן, ניפלגי רבי יוחנן וריש לקיש באומר נכסים אלו עליך, שאין הפירות אסורים משהגיעה שביעית, ואנו נדע שכל שכן שהם חולקים באומר נכסי עליך, שהרי אז משמע מלשונו שאסר את הפירות דווקא כשהם שלו! [עיין בר"ן!]

ותו, הא תנן בפירוש דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו!

דתנן: האומר לבנו: קונם שאתה נהנה לי!

אם מת האב - יירשנו הבן. שהרי אינו נהנה מהאב, אלא מהירושה שזיכתה לו התורה.

אבל אם אסר עליו האב את הנאתו בחייו ובמותו,

הערות

[152] מבואר בסוגייתנו, שהמדיר את חבירו מנכסים מסויימים שלו, אסור לו להנות מפירותיהם אפילו בשנת השביעית. ויש לתמוה, הרי פירות שביעית אינם שייכים לבעליהם, וכיצד יכול הוא לאסרם בקונם? ובהכרח, שחל הקונם על נכסיו, והפירות אסורין בקונם מתורת "גידולי נכסיו", אף שאינם שייכים לו! אך אם כן יש לתמוה, מדוע יכול לאסור זאת רק לפני השנה השביעית, והרי גם בשנה השביעית עצמה שייכים לו הנכסים, ומדוע אינו יכול לאסרם גם אז, וייאסרו הפירות מדין גידולי נכסיו. ומוכיח מכאן הקהלות יעקב [נדרים סי' כ"ח] את יסודו של החזו"א, שלא רק פירות שביעית הם הפקר, אלא גם כח הצמיחה שיש בקרקע ובאילן לגבי פירות שביעית הם הפקר בשנה השביעית, ולכן לא יכול לאסור בשנה השביעית את נכסיו ובכך ייאסרו גם הפירות בתורת גידולי נכסיו, כי היות וגם כח הצמיחה של השדה והאילן אינם ברשותו בשביעית, אין היא יכול לאוסרם אז. ורק אם אסר את נכסיו ערב שביעית חל איסורו. שכן אוסר אדם ממונו גם לאחר שייצא מרשותו. והחזו"א הוכיח את יסודו זה מכך שאמרו בירושלמי [פ"ז דכלאיים], מעשה באחד שזרע כרמו בכלאי תבואה בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומבאר הירושלמי שאי הגפנים שלו, ואין הזרעים שלו בשנה השביעית. והדברים תמוהים לכאורה, שהרי כלאיים נאסרים בשעת הצמיחה, עוד לפני שגדלה התבואה, והרי עצי הגפנים והזרעונים שלו הם גם בשנה השביעית, ומדוע לא ייאסרו הגפנים ולא תאסר התבואה בשעת גידולה, והרי רק פירות שביעית הם הפקר, ולא עצי הגפנים ולא הזרעים שהם מהשנה השישית! ולכן מבאר החזו"א שגם הצמיחה היא הפקר בשביעית, ובזה היא דומה להפקר הקרקע לגבי דין דריסת הרגל בשביעית, שהפקיעה התורה את זכות הבעלים בקרקע לגבי דריסת הרגל, והפקירה אותו לכל אדם. והוא הדין שהפקירה התורה את צמיחת הגפנים והתבואה, ולא רק את הפירות עצמן, ושפיר אמר רבי עקיבא שאין זריעת הכלאיים בשביעית אוסרת את הכרם, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וסוגייתנו היא ראיה לדבריו!

א משנה המודר הנאה מחבירו לפני שביעית (שנת השמיטה), כלומר, בשנה רגילה — אינו יורד (נכנס) לתוך שדהו של החבר, ואינו אוכל מן הנטיעות הנוטות כלפי חוץ לשדה, אפילו שאינו נכנס לתוך השדה. ובשביעית שאז פירות האילנות הם הפקר לכל — אינו יורד לתוך שדהו של חבירו אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות לחוץ, שהרי בשנה זו הפירות אינם שייכים לחבירו. אם נדר הימנו רק מאכל, לפני שביעית — יורד בכל זמן לתוך שדהו, שהרי מותר בהנאה ממנו, ואינו אוכל מן הפירות לפי שאסר עצמו באכילה מפירותיו. ובשביעית — גם יורד וגם אוכל.

ב גמרא רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אם אמר "נכסים אלו אסורים עליך בהנאה "לפני שהגיעה שנת השביעית — אין יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות אף על פי שהגיע שנת השביעית. שכיון שחל איסור על הפירות קודם לכן, אין האיסור פוקע בשביעית. ואם בשביעית עצמה נדר — אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל מן הנוטות, שהרי בשעה שהדירו אין הפירות שלו ולא היה יכול לאוסרם עליו.

ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] אחרת: אם אמר לחבירו "נכסי אסורים עליך בהנאה "לפני שביעית — אין יורד לתוך שדהו ואין אוכל מן הנוטות, הגיע שנת השביעית — אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא את הנוטות מפני שהם הפקר.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבעקרון זה נחלקו], שרב ושמואל סברי [סבורים]: אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו, וכיון שאסר את הפירות לפני שביעית, אף כשהגיעה שנת השביעית והנכסים יצאו מרשותו, מכל מקום האיסור עדיין חל עליהם. ואילו ר' יוחנן וריש לקיש סברי [סבורים]: אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ולכן מותר לאכול את הפירות בשביעית?

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו? ראשית, הדבר אינו עולה מתוך דבריהם, כי אם כן סבורים ר' יוחנן וריש לקיש, ניפלגי [שיחלקו] באומר "נכסים אלו" שלמרות שאמר "אלו" אין האיסור חל עליהם כאשר יוצאים מרשותו, בשביעית, וכל שכן באומר "נכסי", שאז משמעות הדברים היא רק שאוסר עליו כל עוד הם נכסיו, ולא כשאינם ברשותו!

ותו [ועוד]: הא תנן [הרי שנינו במשנה] שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לבנו "קונם שאתה נהנה לי", אם מת האב — יירשנו הבן, שהרי אז אינו נהנה משל אביו, כיון שלאחר מותו אין לו עוד קנין בנכסיו. ואם אמר שהוא אוסר עליו את נכסיו "בחייו ובמותו",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one for whom benefit from another is forbidden, before, i.e., a year other than the Sabbatical Year, he may neither enter the field of that other person, nor eat from the produce that leans out of the field, even if he does not enter the field. And during the Sabbatical Year, when the produce of the trees is ownerless, he may not enter his field; however, he may eat from the growths that lean out of the field, as the produce does not belong to the other person. If one vowed before the Sabbatical Year that benefit from another’s food is forbidden for him, he may enter his field; however, he may not eat of the produce. And during the Sabbatical Year, he may enter the field and may eat the produce.

GEMARA: It is Rav and Shmuel who both say that if one vowed before the Sabbatical Year: Benefit from this property is forbidden to you, the other may neither enter his field, nor eat from the produce that leans out of the field, even though the Sabbatical Year arrived in the interim, because the prohibition of the produce took effect before the Sabbatical Year and remained in effect after the Sabbatical Year began. And if he vowed during the Sabbatical Year, he may not enter a field that is included in that property; however, he may eat from the produce that leans out of the field, because the produce was ownerless when he vowed.

And it is Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish who both say that if one vowed before the Sabbatical Year: Benefit from my property is forbidden to you, the other may neither enter his field nor eat from the produce that leans out of the field. When the Sabbatical Year arrives, he may not enter his field; however, he may eat from the produce that leans out of the field, because the produce is ownerless.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this, that Rav and Shmuel hold: A person can render an item in his possession forbidden, and the prohibition remains in effect even when it leaves his possession. Since he rendered the produce forbidden before the Sabbatical Year, the prohibition remains in effect after the produce becomes ownerless during the Sabbatical Year. And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold: A person cannot render an item in his possession forbidden and have the prohibition remain in effect when it leaves his possession. Therefore, it is permitted to eat the produce during the Sabbatical Year.

The Gemara asks: And how can you understand it in that manner? Is there anyone who says that a person cannot render an item in his possession forbidden and have the prohibition remain in effect when it leaves his possession? If so, if Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold that one cannot do so, let them disagree in the case of one who said: Benefit from this property is forbidden to you, and that would be true all the more so if he said: Benefit from my property is forbidden to you. In the latter case, it is clear that the prohibition remains in effect only as long as the item remains in his possession.

And furthermore, didn’t we learn in a mishna (Bava Kamma 108b) that a person can render an item in his possession forbidden and the prohibition remains in effect when it leaves his possession? This is as we learned in a mishna, that with regard to one who says to his son: Benefit from my property is konam for you, if the father dies, the son will inherit him. He is not deriving benefit from his father’s property, as after death it is no longer his. If the father vowed to render benefit from his property forbidden to his son during his lifetime and upon his death,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המודר הנייה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל.

לימא בהא קמיפלגי דרב ושמואל סברו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וכו'. קא סלקא דעתך השתא דבפירושא דמתניתין פליגי, דרב ושמואל מפרשי לה הכין, המודר הנאה מחברו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו, ואפילו הגיע שביעית, שהשביעית מוציאתו מרשותו, ואם בשביעית נדר אוכל הוא מן הנוטית, דבשעת הנדר אין פירות השדה שלו, ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מפרשי לה הכי, המודר הנאה מחברו לפני שביעית, לא ירד לתוך שדהו קודם שביעית, אבל הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות לפי שכבר יצאו מרשותו.

מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו. פי' שאף בדריסת הרגל אסור המודר הנאה כדאי' (ד) (בפ"ק):

ואינו אוכל מן הנוטות. פירוש מענפי האילן הנוטים חוץ לשדהו אע"פ שאינו צריך ליכנס שם והיינו קודם שביעית שהפירות שלו אבל אם הגיע שביעית אם כשנדר קודם שביעית שהיו הפירות שלו אמר נכסי אלו ה"ז אסור בהם אף בשביעית שהם הפקר ויצאו מרשותו אבל לא אמר אלא נכסי אינו אסור בהם אלא קודם שביעית אבל הגיע שביעית כבר יצאו מרשותו והוא מותר בהם וכדתנן [לקמן דף מו.] קונם לביתך שאני נכנס ומת או מכרו לאחר מותר בית זה שאני נכנס ומת או מכרו לאחר אסור. והכי אסיקנא בגמ':

ובשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות. פירוש שאם נדר הנאה מחבירו אחר שנכנסה שביעית דפירי הפקר מותר לו לאכול מן הנוטות אבל לא יכנס לשדהו לאכול מהם ובגמ' [דף מב:] פרכינן אמאי אינו נכנס שם דהא רחמנא אפקרה לארעא נמי בשביעית ללקיטת הפירות ולאכילתן (א) שאמר לכן מה הועילה הפקר הפירות ופריק ר"ש בן אליקים גזירה שמא ישהה בעמידה פי' שישהה שם אחר שילקוט הפירות ויאכל אותם דהשתא לית ליה למשהי תמן דלא אפקרה רחמנא להכי והא מילתא דשכיחא היא שלא יצא משם לאלתר ומשום הכי איכא למיגזר בה אף בעמידה כדפרישית לעיל וכן הלכתא:

נדר ממנו מאכל. פירוש דהשתא לא מיתסר בדריסת הרגל:

לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות. כלל:

נדר בשביעית יורד ואוכל. מפירות השדה דהפקרא נינהו:

מתני' ובשביעית. כשיגיע שביעית לא ירד בתוך שדהו אף על גב דרחמנא אפקרי' ובגמ' מפרש:

אבל אוכל מן הנוטות. דהפקר הן:

גמ' לימא בהא קא מיפלגי. רב ושמואל:

נכסי אלו. לאו דוקא והה"נ אם אמר נכסי דבכל ענין אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו הלכך הא דקתני במתניתין ובשביעית אוכל מן הנוטות ע"כ איירי בנודר בשביעית והאי דנקט ר' יוחנן ור"ל נכסי לאו דוקא הה"נ נכסים אלו דבכל ענין אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו הלכך הא דקתני במתניתין ובשביעית אוכל (אף) מן הנוטות איירי אף בשהדירו לפני שביעית:

א"כ לפלגו בנכסים אלו. דאמרי' אין אדם אוסר כו':

דתנן האומר לבנו כו'. משנה היא בהגוזל קמא:

בחייו ובמותו לא יירשנו. אלמא אדם אוסר נכסיו לאחר מותו אע"פ שיצאו מרשותו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל היא מן הנוטות נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל אמר הר"ם פי' נוטות הם הפירות שנתלות מן האילנות הנוטים חוץ לפרדס אשר אפשר לאכלם חוץ לפרדס וכבר ידעת בלא ספק שפירות שביעית הפקר ואין להם בעלים ואשר התחייב שיאסר למודר הנייה הכניסה לשדה חבירו לשביעית לאכול הפירות שלא יארך העמידה שם ויועיל בעמידתו וזה אסור לפי שתכלית מה ששם השם הארץ הפקר מפני פירותיה מפני שהיא מסלול לאכל פריה אבל לא שם עצם הארץ ואם נתעכב שם בזולת אכילת הפירות בעמדו שם כבר נהנה ממה שאין ראוי ליהנות:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא יכנס המודר לתוך שדהו של מדיר שהרי דריסת הרגל אסורה לו ואינו אוכל מן הנוטות ר"ל הפירות שבנופים היוצאים מן הגנה שהרי מכל מקום אסור בנכסיו ובשביעית לא ירד לתוך שדהו שהרי דריסת הרגל אסורה לו אבל אוכל הוא מן הנוטות שהרי הפקר הם ואינן נכסיו בין שנדר בשביעית בין שנדר קודם שביעית והגיע שביעית ואע"פ שגוף הקרקע מופקר לכל זמן שהפירות בתוכה והיה לנו להתיר דריסת הרגל מצד ההפקר פירשו בגמרא גזרה שמא ישהא לשם שלא לצורך אכילת פירות או שהפירות עומדות על הגבולים שיכול לאכול בלא ירידה לשדה וכל שיכול לאכול בלא ירידה לא אפקריה רחמנא נדר הימנו מאכל שנמצא שאינו אסור בדריסת הרגל יורד לתוך שדהו אבל אינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל שהרי דריסת הרגל אין כאן וכן שהפירות הפקר הן:

ולפי מה שיתבאר בגמרא זה שביארנו שאף בנדר קודם שביעית והגיע שביעית אוכל מן הנוטות דוקא בשאמר נכסי וכשהגיע שביעית אינן נכסיו והוא הדין אם נתנם לחבירו אבל אם נדר קודם שביעית ואמר נכסים אלו אף לכשיגיע שביעית או נתנם לחבירו אינו אוכל אף מן הנוטות אע"פ שהשביעית הוציאתו מרשותו שהרי נכסים אלו אמר ואדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו הואיל ואומר נכסים אלו אבל אם נדר בשביעית אף בנכסים אלו אוכל הוא מן הנוטות שבשעת הנדר אין פירות השדה שלו ואין אדם אוסר פירות שאינו שלו על חבירו ויש מפרשים שהדין כן אם אמר נכסי אלו ומאחר שאמר אלו אע"פ שאמר נכסי שאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו והרי הוא כאלו אמר נכסים אלו ומביאין ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה נפל ובני לית ליה הוא נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבנו ונפל היורשין חייבין לבנות ואיני רואה בראיה זו הכרח ועיקר הדברים הנכסים אלו גרסינן ובנכסי אלו יש לפקפק אלא שהדעת מכרעת לדון בהם כן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר לבנו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו ואם אמר בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו אמר קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר מותר לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר אסור כמו שיתבאר בפרק השותפין:

פיסקא המודר הנאה מחבירו לפני שביעית כו' ותיסבר' ומי איכ' למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצ' מרשותו והתנן האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו שאני הכא דאמר לי' בחיי ובמותי. מקום מקום קשיא כך מצאתי הגירסא כתובה במקצת הספרים וכך נ"ל עיקר שהוא פושט מיכן שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ואהדר ל'י שאני הכא דאמר לי' בחיי ובמותי אבל לעולם מסתמא אינו יכול לאוסרם לאחר שיצאו מרשותו ואקשי ל'י מ"מ קשיא שאם אינו יכול לאוסרם לאחר שיצאו מרשותו אע"פ שפירש בחיי ובמותי לא יהו אסורין אחרי מותו אלא מדתני אם מת לא יירשנו ש"מ שפיר פשטינן מהכא דיכול לאסור לאחר שיצא מרשותו ורישא משום דאמר שאני נהנה לי דמשמע כל זמן שאני חי אבל אילו אמר קונם נכסים אלו עליך אסורין לו בין בחייו בין במותו ודוקא האי גירסא דהא בפרא דלקמן פשטינן מהא מתני' דאדם אוסר דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו א"כ האי שני דקא אמר'י בטל הוא משמע מ"מ קשיא דעקר לי' וקם לן פשיטותו מינה דאדם אוסר דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו:

ומי איכא למ"ד אין אדם אוסר כו' אי קשיא אמאי לא אקשי' לי' ממתני' יש לומר משום דמתני' איכא לפרושא כר' יוחנן וה"ק המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואניו אוכל מן הנוטות לפני שביעית ורישא לא איצטריך אלא משום סיפא דתני ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות אע"פ שנדר לפני שביעית דאין אדם אוסר דבר שהוא ברשותו לאחר שיצא מרשותו כר' יוחנן מש"ה אקשי לה מההוא:

מתניתין לא ירד לתוך שדהו דמתהני מדריסת הרגל ובשדה בימות החמה דקפדי אינשי ודברי הכל. שטה.

גמרא אדם אוסר דבר שלו בלשון קונם מידי דהוה אהקדש שאם יקדישנו אסור לעולם. אין אדם אוסר בלשון קונם ולא דמי להקדש דאפילו למאן דאמר יש מעילה בקונמות כבהקדש להחל עליו אי איסור בעודו ברשותו אבל לכשיצא מרשותו לא הוי כהקדש דאילו בהקדש כיון שהכניסו ברשות הקדש אינו יכול להוציאו ויצא מרשותו אבל גבי קונמות לא יצאו מרשותו וכשיצא מרשותו פקע איסורו. שיטה.

גמרא שביעית יורד כצ"ל:

רש"י אסור בהן הס"ד בשביעית יורד הד"א מרשותו הס"ד:

בד"ה ואין כו' שביעית ושל הפקר הן כצ"ל והד"א מינייהו אוכל הד"א הנוטות הס"ד הנוטות הס"ד:

בד"ה לפלגי כו' משום הטעם כצ"ל ירשנו אם הד"א:

ברא"ש בד"ה מתניתין ובשביעית כצ"ל ובגמרא מפרש הס"ד דהפקר הן הס"ד:

בד"ה אם כן כו' בנכסים אלו כצ"ל:

ר"ן לקמן הס"ד שביעית הס"ד:

בד"ה לימא דבנכסים אלו דינו כנכסי כצ"ל:

בא"ד אלא ודאי ר"י ור"ל אפי' כצ"ל אדם אוסר הס"ד רחמנא הס"ד:

רא"ש ד"ה לימא בהא קא מיפלגי. רב ושמואל דאמרי נכסי אלו ל"ד כו'. כצ"ל והד"א:

בא"ד הלכך הא דקתני כו' אוכל מן הנוטות כו'. כצ"ל ומלת אף למחוק:

רא"ש ד"ה א"כ ליפלגו. אוסר כו' הס"ד. ומה"ד דתנן האומר כו':

רא"ש ד"ה בחייו. אע"פ שיצא מרשותו הס"ד. ומה"ד דהכי קאמר ליה כו':

נכסי עליך לפני שביעית. בירושלמי פליגי ר"י ור"ל בנכסי עליך והגיע שביעית ריש לקיש ס"ל דה"ל כנדר ואח"כ הפקיר לר' יוסי דלקמן במתני' וברייתא לקמן מ"ג ע"א. ור' יוחנן ס"ל ע"כ לא קאמר רבי יוסי אלא בהפקר הדיוט אבל שביעית רחמנא אפקריה ע"ש ועיין מה שאכתוב לקמן שם אי"ה:

אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו עיין מ"ש בזה לקמן מ"ז ע"א אי"ה:

מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית. שהדירו חבירו קודם שנכנסה שביעית: אין יורד לתוך שדהו. לאכול מפירות שביעית דאסור בדריסת הרגל: ואין אוכל מן הנוטות. מאותן פירות הנוטין חוץ לשדה שיכול ליקח מהן ואינו צריך ליכנס בתוך השדה ואע''ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתי נמי שביעי' אסור בהן: ובשביעית. אבל אם הדירו בשביעית לא יורד לתוך שדהו: אבל אוכל הוא מן הנוטות. הואיל ולא הוי ברשותו השתא כי מדיר ליה ובגמרא מפרש אמאי אינו יורד ואמאי אוכל הא ארעא נמי דהפקר היא: נדר הימנו מאכל לפני שביעית. אבל לא נדר הימנו הנאה לכי מטי שביעית יורד ואינו אוכל דהא לא הדירו אלא מן מאכל אבל אינו אוכל כדפרישית לעיל דאדם אוסר דבר שברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו: ובשביעי'. הדירו בשביעי': יורד ואוכל. דעכשיו יצא מרשותו ואית דמפרש המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו לפני שביעית ולא יאכל מן הנוטות כיון דהדירו ובשביעית כלומר אם הגיעה שביעית לא ירד לתוך שדהו כו' ולישנא קמא עיקר: נמ' דאמרי תרוייהו נכסי אלו עליך. כלומר כל נכסי עליך בכל מקום שהן: ואין אוכל מן הנוטות. ואע''פ שהגיע שביעית ושל הפקר הן: ואם בשביעית נדר. דהשתא לאו ברשותו הוא ולא מצי מדיר לה מנייהו אוכל מן הנוטות: ר' יוחנן ור''ל דאמרי. הגיע שביעית אין יורד אבל אוכל מן הנוטות: אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו. דכיון דבשעה שאסר הויין ברשותיה אפילו לכי הגיע שביעית נפקן מרשותיה אפילו הכי אסורין עליו: ר' יוחנן ור''ל סבר אין אדם כו'. ומשום הכי כי הגיע שביעית דנפקא מרשותיה אוכל הוא מן הנוטות: ותסברא. דבהאי טעמא פליגי: ומי איכא למ''ד אין אדם אוסר כו'. ור' יוחנן ור''ל הכי סבירא להו: אם כן. דמשום האי טעמא פליגי ואמרי דאוכל הוא בשביעית: ליפלגי בנכסים אלו. אפי' היכא. דאמר נכסים אלו עליך ולימרו ר' יוחנן ור''ל דאוכל בשביעית משום הטעם דאמר אין אדם אוס' דבר שברשותו לכשיצא מרשותו כ''ש היכא דאמ' נכסי דמשמע כל זמן שהן ברשותו אלא מדלא פליגי בנכסים אלו אלא בנכסי ש''מ דלית להו האי סברא ועוד היכי מצי אמר לעולם דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והתנן דאוסר: האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי. כלומר שאי אתה נהנה לי מכל נכסי: מת יירשנו. שלא אסר עליו אלא כל זמן שהנכסים שלו לפיכך יירשנו

המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו. דדריסת הרגל אסורה ואינו אוכל אפילו מן הנוטות חוץ לשדה דאינו צריך לירד ולאוכלם: ובשביעית. פי' אם הדיר בשביעית לא ירד לתוך שדהו ליקח מן הנוטו' (אבל) אם יצטרך לירד ולאכול אסור. ובגמ' פריך אמאי אסור לירד בו לצורך אכילה הא רחמנא אפקריה לשדה לכל דבר אכילה: נדר ממנו מאכל לפני שביעי' יורד לתוך שדהו. דאינו מודר אלא מדבר המביא לידי מאכל ואינו אוכל מן הפירות: ובשביעית יורד ואוכל. דהפקר הוא וקשה דלעיל (דף לג.) מיבעיא ליה אם מפסק ומיזיל בארעא אי הוי הנאה המביאה לידי מאכל וי''ל דבשביעית אף השדה הפקר לצורך אכילה דהכי מסיק בגמ' ולאידך נמי דמשני שמא ישהה בעמידה הכא לא שייך במודר מאכל דאי שהה אין בכך כלום: רב ושמואל . אמרי נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו אוכל מן הנוטות. ואף על פי שהגיע שביעית דכיון דאמר אלו אסורין עליו אפי' לאחר שנתנם או שהפקירם ולכך אסור בשביעית והשתא ס''ד דבלא אמר נכסיי אלו והגיע שביעית אסור לאכול מן הנוטות דאדם אוסר דבר שברשותו אף כשיצא מרשותו ומתני' דקתני ובשביעי' אוכל בנוטות מיירי בהדירו בשביעית עצמה: רבי יוחנן ור''ש בן לקיש [אמרי] נכסי עליך אינו יורד לתוך שדהו כו' הגיע שביעית אוכל מן הנוטות. והפקר הן ולא אסרן אלא כי איתנהו לדידיה אבל אי יהבינהו [לא] דאין אדם אוסר בקונמות לכשיצא מרשותיה וה''ה היכא דאמר נכסי אלו הגיע שביעית מותר בנוטות ופריך אם כן דלא אסר רבי יוחנן כלל לכשיצא מרשותו אמאי לא אשמועינן למילתא באלו אלא אית להו אדם אוסר ועוד תנן דאדם אוסר לכשיצא מרשותו: מת יירשנו. דכשיש כח ברשותו אוסרה ותו לא: בחייו ובמותו לא יירשנו. אלמא אוסר אחריו לאחר מותו שיצאו מרשותו ומשני לה לעולם לא תפשוט . מידי דהיכא דאמר נכסי אלו עליך שיאסרו לאחר שיצאו מרשותו דשאני הכא שפי' בהדיא שיאסרו לאחר מותו:

ר"ן
מתני' לא ירד לתוך שדהו. של מדיר דמודר אסור אפי' בדריסת הרגל כדתנן לעיל (דף לב:): ואינו אוכל מן הנוטות. מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה: ובשביעית לא ירד לתוך שדהו. ואי בשביעית נדר לא ירד וכו' ובגמרא מפרש לה: גמ' ואף על גב שהגיע שביעית. דקסברי רב ושמואל דאע''ג דכולהו פירי דהפקרא אינון אפילו הכי כיון שבשעה שהדירו היו שלו חייל איסורא אפי' בשביעית שיצאו מרשותו ומתני' תרי דיני קתני רישא אשמעינן דכיון שהדירו לפני שביעית חייל נדריה אפילו כי מטא שביעית וסיפא אשמעינן דאם בשביעית נדר נהי דלא חייל נדריה לגבי פירי דהפקרא נינהו לגבי ארעא מיהא חייל וכדמפרש בגמרא טעמא לקמן: ור' יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו וכו' אבל אוכל מן הנוטות. ולא מתסר בהו משום נדרא דמקמי שביעית: לימא בהא קמיפלגי דרב ושמואל סברי אדם אוסר וכו' ור' יוחנן ור''ל סברי אין אדם אוסר וכו'. נראה לי דהכי פירוש' דשמעתא דקא סלקא דעתין השתא דרב ושמואל ורבי יוחנן ור''ל כולהו אפירושא דמתניתין קיימי רב ושמואל מפרשי לה כדפרישית ור' יוחנן ור''ל מפרשי לה דחדא קתני וכולה כשהדירו לפני שביעית וקאמר דנדר זה שני דינין יש לו דלפני שביעית חייל נדרא לגמרי שאינו יורד ואינו אוכל אבל כשהגיע שביעית הותר מקצתו דנהי דאינו יורד בתוך שדהו משום דארעא אכתי ברשותי' קיימא כדפרישי' טעמא לקמן אפ''ה פירי שרו דהא בשביעית נפקי מרשותיה ואע''פ שהדירו בשעה שהיה ברשותו דהיינו לפני שביעית סברי ר' יוחנן ור''ל דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ונהי דרישא לא אשמעינן מידי דפשיטא דלפני שביעית אינו יורד ואינו אוכל סבירא להו דנקט רישא משום סיפא לאשמעינן דאע''פ שהדירו לפני שביעית שהיו פירות ברשותו אין איסורו חל לאחר שיצאו מרשותו דהיינו בשביעית ומש''ה הוה סליק אדעתיה דר' יוחנן ור''ל סברי דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אפילו היכא דאמר נכסים אלו א''נ אפילו היכא דאמר בהדיא שהוא אוסר אותם אפילו לאחר שיצאו מרשותו והוה סבירא לן הכי אע''ג דר' יוחנן ור''ל לא איירו אלא בנכסי משום דבשלמא אי אמרינן דרבי יוחנן ור''ל אמרי הכי בנכסים אלו איכא למימר דתנא רישא משום סיפא וכדפרישית ואע''ג דאמרי ר' יוחנן ור''ל נכסי לאו דוקא דאמר נכסי בלחוד אלא אנכסים אלו דאמרי רב ושמואל קיימי דבנכסים אלו דינו כנכסי וכמו שנפרש לפנינו דאם איתא דר' יוחנן ור''ל דוקא בנכסי קא אמרי א''כ מה אשמעינן תנא דמתניתין רישא ודאי לא צריכא לאשמעינן דלפני שביעית חייל נדרא לגמרי וכי תימא משום סיפא נקט לה לאשמעינן דכיון דמעיקרא אמר נכסי כשהגיע שביעית הותר מקצתו של נדר זה דהיינו לענין אכילה הא נמי לא צריכא לאשמעי' דפשיטא דבלשון נכסי לא משמע אלא בעוד שהיו ברשותו דגדולה מזו שנינו בפירקא דלקמן (דף מו.) ומייתינן לה בסמוך בשמעתין האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר וכיון דאפילו גבי נודר דליכא לספוקי דמצי אוסר אנפשיה נכסי חבירו אפילו לאחר שיצאו מרשותו אמרינן דכי אמר ביתך לא משמע אלא בעוד שהוא שלו כ''ש לגבי מדיר דאיכא לספוקי אי מצי אסיר לבתר שיצאו מרשותו דפשיטא מילתא דבלשון נכסי אינו אוסר אלא בעודן ברשותו דודאי כי אמר נודר ביתך או נכסיך וכי אמר מדיר ביתי או נכסי לשונות שוין הן הלכך אם איתא דר' יוחנן ור''ל דוקא בנכסי אמרי דאין אדם אוסר תנא דמתני' לא אשמועי' מידי לא ברישא ולא בסיפא וכ''ת כולה לאשמועינן דינא דשביעית אינו יורד לתוך שדהו נקט לה דלא תימא דארעא נמי רחמנא אפקריה וקמ''ל דליתא משום טעמא דאמר לקמן לא מצית אמרת הכין דלמאי שנויה בנדרים אי האי דינא בעי למתני לעולא דאמר לקמן בעומדין אילנות על הגבולין ה''ל למתנייה גבי דיני ממונות א''נ בשביעית ואפי' לר''ש בן אליקים דאמר גזרה שמא ישהה בעמידה לא ניחא דכולה תני לה משום האי דינא דליתני שביעית גרידא אלא ודאי ר' יוחנן ור''ל אפילו בנכסים אלו ס''ל דאין אדם אוסר ואתיא להו השתא מתניתין שפיר דתנא רישא משום סיפא לאשמועינן דאפילו הדירו בלשון נכסים אלו אין נדרו חל לאחר שיצאו מרשותו דלא תימא דכי היכי דאמר גבי נודר דכי אמר לבית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור דמתסר עליה אפילו לאחר שיצא מרשותו הכי נמי כי הדירו חבירו וא''ל נכסים אלו דליחול איסורא אפי' לאחר שיצאו נכסים מרשות מדיר דליתא דה''מ בנודר עצמו דמצי אסר אנפשיה נכסי חבירו אפילו לאחר שיצאו מרשותו הוו להו נכסי חבירו אבל מדיר לא דלאחר שיצאו מרשותו הוו להו נכסי חבירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו ואתיא מתניתין שפיר. ומקשינן דאי איתא דר' יוחנן ור''ל סברי דאין אדם אוסר הוה להו לאיפלוגי בהדיא אפילו היכא דאמר נכסים אלו ועוד תנן דהיכא דאמר בהדיא אדם אוסר: אם מת יירשנו. דלאו מדידיה מתהני אלא מירושתיה דזכי ליה רחמנא: אם מת לא יירשנו. לאו דוקא לא יירשנו דנכסי ודאי

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד