נדרים מא ע"א

נדרים מא ע"א - Steinsaltz

and a rug, as an exile needs those items and they are portable. The Sages interpreted the following verse describing the exile experience: “Therefore shall you serve your enemy whom the Lord shall send against you, in hunger, and in thirst, and in nakedness, and in want of all things; and he shall put a yoke of iron upon your neck, until he has destroyed you” (Deuteronomy 28:48). Rabbi Ami said that Rav said: “In want of all things” means without a lamp and without a table to eat upon. Rav Ḥisda said: Without a wife. Rav Sheshet said: Without an attendant to aid him. Rav Naḥman said: Without intelligence. One of the Sages teaches in a baraita: Without salt and without fat [revav] in which to dip his bread.

Abaye said that we have a tradition: A poor person is only one lacking in intelligence, in agreement with the opinion of Rav Naḥman. In the West, Eretz Yisrael, they say: One who has this attribute, intelligence, in him has everything in him. One who does not have this attribute in him, what is in him? If he acquired this, what else is lacking? If he has not acquired this, what has he acquired?

§ Rabbi Alexandri said that Rabbi Ḥiyya bar Abba said: The sick person recovers from his illness only when the heavenly court forgives him for all his sins, as it is stated: “Who forgives all your iniquity; Who heals all your diseases” (Psalms 103:3). Rav Hamnuna said: When he recovers, he returns to the days of his youth, as it is stated in a verse with regard to one recovering from illness: “His flesh is tenderer than a child’s; he returns to the days of his youth” (Job 33:25). Interpreting the verse: “The Lord will support him upon the bed of suffering; You overturned all his lying down in his illness” (Psalms 41:4), Rav Yosef said: That is to say that the sick person forgets his studies, as everything that is organized is overturned.

The Gemara relates: Rav Yosef himself fell ill and his studies were forgotten. Abaye restored his studies by reviewing what he had learned from Rav Yosef before him. This is the background for that which we say everywhere throughout the Talmud, that Rav Yosef said: I did not learn this halakha, and Abaye said to him in response: You said this to us and it was from this baraita that you said it to us.

The Gemara relates: When Rabbi Yehuda HaNasi would learn thirteen aspects of a halakha on a certain issue, he taught Rabbi Ḥiyya seven of them. Ultimately, Rabbi Yehuda HaNasi fell ill and forgot all thirteen aspects. Rabbi Ḥiyya restored those seven aspects that Rabbi Yehuda HaNasi taught him by reviewing them before Rabbi Yehuda HaNasi. However, six were gone and forgotten, as Rabbi Yehuda HaNasi had not taught them to anyone. There was a certain launderer who would hear Rabbi Yehuda HaNasi when he was studying those halakhot. Rabbi Ḥiyya went and learned those halakhot from the launderer and he came and restored them by reviewing them before Rabbi Yehuda HaNasi. When Rabbi Yehuda HaNasi saw that launderer, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: You made me and Ḥiyya, as we were able to learn these halakhot that otherwise would have been forgotten. Some say that this is what he said to the launderer: You made Ḥiyya, and Ḥiyya made me.

And Rabbi Alexandri said that Rabbi Ḥiyya bar Abba said: Greater is the miracle performed for the sick person than the miracle that was performed for Hananiah, Mishael, and Azariah, who were rescued from the fiery furnace (see Daniel, chapter 3), as in the miracle of Hananiah, Mishael, and Azariah, they were rescued from the fire of a layman, and anyone is capable of extinguishing it. And that fire afflicting a sick person with a fever is the fire of Heaven, and who can extinguish it?

And Rabbi Alexandri said that Rabbi Ḥiyya bar Abba said, and some say Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once the end of the time allotted for the life of a person arrived, everything has dominion over him, as it is stated that Cain said: “Whosoever finds me will slay me” (Genesis 4:14). Cain feared that since God sentenced him to death he would be susceptible to all threats and vulnerable to anyone seeking to murder him. Rav said that it is derived from this verse: “They stand this day according to Your judgments; for all are Your servants” (Psalms 119:91). When the decree emerges from Heaven that the time has arrived for a person to die, everyone is a servant of God, an agent to kill him.

The Gemara relates that people said to Rabba bar Sheila: A man died. This person was tall and was riding on a small mule [giredona]. When he reached a bridge [tittora], the mule was frightened [istavveit] and cast off the rider, and although the rider was tall and the mule was short and the rider did not fall far, he died. Rabba bar Sheila read the verse and applied it to the rider: “They stand this day according to Your judgments.”

Shmuel saw a certain frog [kerokita], and also noticed that a scorpion was sitting upon the frog and the frog crossed the river. The scorpion stung a man on the other side of the river and the man died. Shmuel read and applied the verse to the dead man: “They stand this day according to Your judgments.” Even the frog and scorpion are servants and agents of God. The only way the scorpion could reach the man and kill him was by means of the frog taking it across the river.

§ Shmuel said: One visits a sick person only if that person is one whom fever overcame. The Gemara asks: What illnesses does this statement come to exclude? The Gemara answers: It comes to exclude that which is taught in a baraita: Rabbi Yosei ben Perata says in the name of Rabbi Eliezer: One visits neither those with intestinal illness, nor those with eye illness, nor those suffering from headaches. The Gemara asks: Granted, one does not visit those with intestinal sickness, due to the sick person’s embarrassment, as he would need to frequently relieve himself and it would be awkward for him in the presence of the visitor. However, what is the reason that one does not visit those with eye illnesses and headaches?

The Gemara answers: It is due to that which Rav Yehuda said, as Rav Yehuda said: Speech is injurious for the eye and beneficial for curing a fever. Therefore, if one suffers from pain in his eye or his head it is better for him not to talk. If he has visitors, he will need to speak to them, which will cause him harm. Rava said: With regard to this fever [ishta], were it not the agent [parvanka] of the Angel of Death, i.e., the cause of serious, potentially deadly illnesses, it could be deemed beneficial,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

זו נר, וקערה, ושטיח [עור לאכול עליו ^[134]].

ומהו מה שכתוב: "ועבדת את אויבך וגו' בחוסר כל"?

אמר רב אמי אמר רב: "בחוסר כל" היינו בלא נר, ובלא שלחן.

רב חסדא אמר: בלא אשה.

רב ששת אמר: בלא שמש.

רב נחמן אמר: בלא דעה.

תנא: בלא מלח, ובלא רבב [שמן].

אמר אביי, נקטינן: אין עני - אלא בדעה ^[135].

במערבא אמרי: דדא ביה [מי שיש בו דעה] - כולא ביה [יש בו הכל].

דלא דא ביה - מה ביה [אבל מי שאין בו דעה - מה יש בו]?!

דא קני - מה חסר [מי שקנה דעה - מה יחסר לו]?

אבל דא לא קני - מה קני? הרי לא יועיל לו כל מה שיקנה!

אמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו - עד שמוחלין לו על כל עונותיו ^[136]. שנאמר: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי".

רב המנונא אמר: החולה שעמד מחליו חוזר לימי עלומיו. שנאמר: "רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו". ש"רוטפש" - היינו: רטוב ופש. שאחר שחלה ונתרפא, מתחזק טבעו להיות בריא יותר מאשר קודם שחלה.

"כל משכבו הפכת בחליו" - אמר רב יוסף: לומר, דהחולה משכח למודו. והיינו, שכל סדר הצעת לימודו המסודר - נהפך לו בחליו, ומשכחו ^[137].

רב יוסף חלש [חלה], ועל ידי כך איעקר ליה למודיה [נשתכח תלמודו].

אהדריה אביי תלמידו קמיה [החזיר אביי את תלמודו של רב יוסף לפניו].

והיינו דבכל דוכתא אמרינן [וזהו שהגמרא אומרת בכל מקום]: אמר רב יוסף [על שמועה שאמרו לפניו]: לא שמיע לי הדא שמעתא [לא שמעתי שמועה זו]!

ואמר ליה אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן [אתה אמרת לנו שמועה זו, ומברייתא זו הוכחת את הדבר]! והיינו שרב יוסף שכח תלמודו, והחזיר אביי את הדברים לפניו.

כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי [כשלמד רבי שלש עשרה אופנים] של הילכתא, אגמריה [לימדו] לרבי חייא שבעה מנהון.

לסוף חלש רבי, ושכח את אותן י"ג אופנים.

אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה [החזיר רבי חייא לפניו את אותם שבעה אופנים שלימדו].

אבל אותם שיתא אופנים שלא לימדו - אזדו [נשתכחו].

הוה ההוא קצרא [כובס], הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו [ששמע את הדברים כשלמדם רבי].

אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי.

כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא [כשראה רבי את אותו כובס], אמר ליה רבי: אתה עשית ^[138] אותי ואת חייא!

איכא דאמרי, הכי קאמר ליה רבי לאותו כובס: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי!

ואמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה - יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, שניצלו מכבשן האש.

שהרי האש של חנניה מישאל ועזריה - אש של הדיוט היתה, והכל יכולים לכבותה.

ואילו אש זו של חולה - של שמים היא, ומי יכול לכבותה!?

ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא, ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו של אדם - הכל מושלים בו. שנאמר שאמר קין: "והיה כל מוצאי - יהרגני" ^[139].

רב אמר, מן הדין קרא: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". וכך למדים ממקרא זה: כיון ש"למשפטיך עמדו", שהגיע קיצם, הרי "הכל עבדיך" לקיים את דבר המשפט.

רבה בר שילא, אמרו ליה: שכיב גברא גבוה, הוה רכיב גירדונא זוטרא. מטא תיתורא, איסתויט, שדייה - וקא שכיב [מת אדם גבוה, שהיה רכוב פרדה קטנה, כשהגיעה אותה פרדה לגשר, אחזתה רוח שטות, והשליכה את אותו אדם בנהר].

קרי על נפשיה: "למשפטיך עמדו היום".

שמואל חזייה לההוא עקרבא, יתיבא על אקרוקתא [ישבה על צפרדע] - ועברה נהרא. טרקא [נשך העקרב] גברא - ומיית.

קרי עליה שמואל: "למשפטיך עמדו היום".

אמר שמואל: אין מבקרין את החולה, אלא למי שחלצתו [שלבשתו ^[140]] חמה.

לאפוקי מאי? את מי אין מבקרין?

לאפוקי הא דתניא: רבי יוסי בן פרטא אומר משום רבי אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש.

והוינן בה: בשלמא חולי מעיים אין מבקרין - משום כיסופא. שהוא צריך תדיר לנקביו, ומתבייש.

אלא חולי העין ומחושי הראש - מאי טעמא אין מבקרין אותן?

ואמרינן: משום מילי דרב יהודה.

דאמר רב יהודה: דיבורא [הדיבור] קשיא לעינא ^[141], ומעלי לאישתא [לחום]. ולכן אין מבקרין את חולי העין, משום שהדיבור קשה לחולי זה. אבל את מי שחלצתו חמה - מבקרין, שהרי הדיבור מועיל לו.

הערות

^[134] כך פירש הר"ן. ותוס' כתבו שהוא עור מבושל שאוכלין עליו, ונושאין אותו עוברי דרכים עמם.

^[135] היינו דווקא מה שכתוב במקרא זה "ובחוסר כל", דהיינו בדעה. אבל ודאי שברוב מקומות מילת "עני" היינו בממון. מהרש"א. עיי"ש.

^[136] כענין שאמרו חז"ל שיסורין ממרקין עוונותיו של אדם. מהרש"א. עיי"ש.

^[137] כך פירש המפרש לפי הגירסא שלפנינו. ומפירוש הרא"ש והר"ן נראה שהם לא גרסו מקרא זה כלל, אלא שרב יוסף קאי על מקרא דלעיל, דכתיב: "ישוב לימי עלומיו", והיינו לשון העלמה ושכחה. ועיי' במהרש"א.

^[138] כתב הרא"ש דהיינו כדברי הגמ' במס' סנהדרין [צ"ט ע"ב]: כל המלמד חבירו תורה - כאילו עשאו. דכתיב: "את הנפש אשר עשו בחרן".

^[139] וכך באמת נעשה לו, שנהרג לבסוף על ידי סומא [למך נכדו]. מהרש"א.

^[140] כאדם המזדיין, שעל ידי כלי זין שעליו נקרא חלוץ.

^[141] כתב הרא"ש: וכן למיחוש הראש, שטבע אחד להם. ועיי' בהגהות הגר"א שגורס: "קשיא לעינא ולאישתא".

ושטיח, שהגולה זקוק להם ויכול לקחתם איתו ממקום למקום. ובענין דומה, פירשו את הפסוק המדבר על הגלות "ועבדת את אויביך... ובחסר כל" (דברים כח, מח), אמר ר' אמי אמר רב: משמעות "בחוסר כל" היא — בלא נר לאור ובלא שלחן לאכול עליו. רב חסדא אמר: בלא אשה. רב ששת אמר: בלא שמש לסייע לו. רב נחמן אמר: בלא דעה. תנא [שנה] החכם בברייתא: "בחוסר כל" פירושו בלא מלח ובלא רבב (שומן) לטבל בהם את פיתו.

אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] — אין עני אלא בדעה. כלומר, עוני אמיתי הוא עניות הדעת, וכדברי רב נחמן, שהרי זה חוסר כל. במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: מי דדא ביה [שזו, הדעת, בו] — כולא ביה [הכל בו], דלא דא ביה [שאין זו בו] — מה יש ביה [בו]. מי שאת דא קני [זו קנה] — מה עוד חסר לו, מי שאת דא [זה] לא קני [קנה] — מה קני [קנה].

א אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו (מחלים) עד שמוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר: "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי" (תהלים קג, ג). שקודם נאמר בפסוק "הסולח לכל עונכי" ורק אחר כך "הרופא לכל תחלואיכי". רב המנונא אמר: כשמבריא הוא אף חוזר לימי עלומיו, שנאמר: "רטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו" (איוב לג, כה). על הפסוק "כל משכבו הפכת בחליו" (תהלים מא, ד) אמר רב יוסף: לומר שמשכח החולה תלמודו בזמן מחלתו, שכל מה שהיה מסודר אצלו — נהפך.

ומסופר, שאכן רב יוסף עצמו חלש [חלה], איעקר ליה תלמודיה [נעקר, נשכח, ממנו תלמודו], אהדריה [החזיר אותו] אביי קמיה [לפניו], שהזכיר לו מה ששכח. היינו דבכל דוכתא אמרינן [וזהו שבכל מקום אנו אומרים], אמר רב יוסף: לא שמיע לי הדא שמעתא [שמעתי את השמועה הזו], אמר ליה [לו] אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן [אתה אמרת אותה לנו, ומברייתא זו אמרת לנו]. כי רב יוסף שכח, ואביי תלמידו היה מזכיר לו.

מסופר: כי הוה גמיר [כאשר היה לומד] רבי תלת עשרי אפי הילכתא [שלוש עשרה פנים בהלכה] בכל ענין, אגמריה [לימדו] את ר' חייא שבעה פנים מנהון [מהם]. לסוף חלש [חלה] רבי ושכח כולם, אהדר [חזר] ר' חייא קמיה הנהו [לפניו על אותן] שבעה אפי דאגמריה [פנים שלימד אותו] אבל שיתא אזדו [שש הלכו, נשכחו], שהרי לא לימד אותן רבי לאחרים. הוה ההוא קצרא, הוה שמיע ליה [היה כובס אחד שהיה שומע אותו] את רבי כדהוה גריס להו [כשהיה לומד אותן], את כל ההלכות הללו. אזל [הלך] ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא [ולמד אותן לפני, אצל הכובס] ואתא ואהדר יתהון קמי [ובא והחזיר אותן לפני] רבי. כד הוה חזי ליה [כאשר היה רואה אותו] רבי לההוא קצרא [את הכובס ההוא] אמר ליה [היה אומר לו] רבי: אתה עשית אותי ואת חייא, שהרי ממך חזרנו ולמדנו דברים אלה ששכחנום. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי הכי קאמר ליה [יש שאומרים שכך היה אומר לו]: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי.

ואמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה שניצלו מכבשן האש. שבנס של חנניה מישאל ועזריה הם ניצלו מאש של הדיוט, ואש זו הכל יכולים לכבותה. וזו של חולה שאוחזת בו הקדחת, החום — אש של שמים היא, ומי יכול לכבותה?

ואמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו, סוף ימיו הקצוב של אדם — הכל מושלים בו, שנאמר: "והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד, יד). שחשש קין שכיון שנגזרה עליו מיתה לאחר שהרג את הבל — שוב לא יוכל לעמוד בפני כל צרה, והכל יהרגוהו. רב אמר: מן הדין קרא [מפסוק זה] נלמד הדבר: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" (תהלים קיט, צא). שכאשר נגזר משפטו של אדם למות — הכל נעשים עבדיו של הקדוש ברוך הוא להיות שליחים להמיתו.

ומסופר באותו ענין: רבה בר שילא אמרו ליה [לו]: שכיב גברא [מת אדם]. גבוה הוה [היה], רכיב גירדונא זוטרא [רכוב על פרד קטן], מטא תיתורא [הגיע לגשר] איסתויט [נבהל] הפרד, שדייה וקא שכיב [השליכו לרוכב ומת]. שאף שהיה הוא גבוה והפרד קטן ולא היתה זו נפילה גדולה — מכל מקום מת בה. קרי על נפשיה [קרא על עצמו]: "למשפטיך עמדו היום".

שמואל חזייה לההוא קרוקיתא דעקרבא יתיבא על אקרוקתא ועברה נהראף טרקא גברא ומיית [ראה עקרב אחד יושב על צפרדע ועובר את הנהר, עקץ אדם בצד השני של הנהר ומת] אותו אדם. קרי עליה [קרא עליו] "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" שאפילו שרצים אלה הם עבדיו ושליחיו של הקדוש ברוך הוא, וכדי שייעקץ אותו אדם על ידי העקרב, שאינו יכול לעבור את המים, נזדמנה לעקרב צפרדע זו להעבירו.

ב אמר שמואל: אין מבקרין את החולה אלא למי שחלצתו חמה, כלומר, מי שיש לו חום. ושואלים: לאפוקי מאי [להוציא את מה]? שמדבריו נלמד שיש חולים אחרים שאין מבקרים אותם. ומשיבים: לאפוקי הא דתניא [להוציא זו ששנינו בברייתא], ר' יוסי בן פרטא אומר משום (בשם) ר' אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא את אלה שיש להם מחושי הראש. ומבררים: בשלמא [נניח] חולי מעיים משום כיסופא [בושה], שהוא נזקק בכל פעם לצאת לנקביו, ולא נוח לו הדבר בגלל האורח. אלא חולי העין ומחושי הראש מאי טעמא [מה טעם] אין מבקרים אותם?

ומשיבים: משום הטעם שאמר רב יהודה, שאמר רב יהודה: דיבורא קשיא לעינא [הדיבור קשה לעין] ומעלי לאישתא [ומועיל לקדחת]. ולכן, מי שיש לו כאבי עיניים או ראש — מוטב שלא ידבר, ואם מבקרים אותו יצטרך לדבר עם מבקריו, והדבר עלול להזיק לו. אמר רבא: האי אישתא [קדחת זו], אי לאו דפרוונקא דמלאכא דמותא [אם לא שהיא השליח של מלאך המוות], כלומר, שהיא גוררת אחריה חולי קשה עד כדי סכנת מוות, הייתי אומר עליה שהיא מעלי [מעולה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שטיח. עור לישן עליו:

דדא קני. דעה:

שמשכח למודו. עלומיו קא דרש שנעלם ממנו למודו:

תליסר אפי הילכתא. בי"ג פנים היה שונה הלכות:

אתה עשית לחייא. כל המלמד חברו תורה [סנהדרין צט:] כאילו עשאו דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן:

ההוא גברא גבוה. אדם גדול וגבוה:

רכיב גינדרונא זוטא. פרד קטן:

אסתויט. נבהל כמו [יומא כב:] חזא סיוטא בחלמיה:

אקרוקתא. צפרדע:

שחלצתו חמה:

דיבורא קשיא לעינא. וכן נמי למיחוש הראש שטבע אחד להם:

פרוונקא. שליח:

פיסקא ונכנס לבקרו רבי הוה גמיר תלת עשרה אפי הילכתא פי' הי' יודע המשנה בי"ג פנ ים כמו שהוא המשנה שסידר רבי והתוספתא שסידר ר' חייא ב' פנ ים כך קבלה היא בי"ג פנים שאינן שוין ומתוך כך הי' לימודו מרווח והי' צריך פלפול גדול ליישבן דלא לישו אהדדי כמו שמפלפלין ליישב מתני' וברייתא:

אין חולה עומד מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו. דמסתמא כבר נתרוקנו בחוליו כל עונותיו שאם היה עליו עונש מיתה היה מת בזו הפעם כדאמרינן בפרק במה מדליקין נפל תורא חדדי סכיני וכל העונש שהיה מוטל עליו ליענש בעולם הזה ממה שעשה עד עתה כבר קבל הכל מאחר שמצא מקום בעל חוב לגבות את חובו. הסולח לכל עוניכי מאחר שאני מרפא כל תחלואיכי. הרי"ץ ז"ל.

כל משכבו נוטריקון דבר שמשך בו. אי נמי דבר שמשכבו לבטח מן המשניות ומן הבריתות.

ההוא קצרא (כובס אותו) אותו כובס. מהשמטה היה שהפיל עצמו מן הגג בכתובות פרק הנושא. הרא"ם ז"ל.
אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא את עשית את חייא דרבי חייא גמר שית אפי הלכתא קמיה קצרא כובס. וחייא עשה אותי דאהדר יתהון קמיה. אתה עשית אותי שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואית דגרסי עייא והיינו נמי חייא. פירוש.
שחלצתו חמה שנתרפא מאישתא צמירתא שקורין בלע"ז קאלטא"ל לאפוקי מאיזה חולין בא (לאפוקי שאין מקרין אותו לפניו) אמר המגיה אולי צריך לומר: שאין מבקרין אותו לפני שנתרפא אלא לאחר שנתרפאו. מצאתי. ואינו נראה. אמנם לשון חלצתו חמה הכריחו לפרש כן. וקשיא לי והלא ביקור הוא כדי להקל החולה מחליו ואם נתרפא למה צריך ביקור אלא על דין ועצמותיך יחליץ וכדאמר רבה במצות חליצה דזה וזה משמע זרוזי גרמי חיזוק עצמות. וכאן חלצתו חמה לבשתו חמה. וכן קח לך את חליצתו חלוצים לפני אחיכם מזורזין ולבושין כלי מלחמה. מיהו חלצתו חמה דרבי אליעזר דמילה הוא על דין חליצה חלץ מהם. הרא"ם ז"ל.
האי אישתא חולי קדחת פרוונקא דמלאכא דמיתותא היא אם לא מפני ששליח מלאך המות היא שאם לא ישמור עצמו בעוד שיש לו הקדחת ממאכלים גסים ומשאר הדברים המזיקין אותו הוא קרוב למות. הוה מעלי כחיזרא לדיקלא היא מועיל לגוף מאד לפי שהקדחת שורף כל הליחות הרעות והכלות אשר בו כמו שמועלין הקוצים אשר סביב הדקל לגדל במקום חם ויבש ומתוך כך פירותיו מתוקים מאד כדרך כל אילן מתוק שאינו (גדול) גדל אלא במקום חם ויבש ואם לא מפני האטדין אשר סביבות הדקל שיונקים לחות הקרקע יתרבה הליחה בדקל והתמרים לא יהיו כל כך חשובים ומתוקים אבל יניקת האטדין ממעטת לחות הקרקע. ויש מפרשים כחזרת הרוח לדקל שמחזירתו לכאן ולכאן. ופירוש זה אינו מיושב. חד לתלתין יומין (בתרי קיל) וכתרייקי לגופא כשיש לו קדחת משלשים לשלשים יום מעלי ליה לגופיה כמו התוריקא שמעלי לגוף ומנקהו מן הלחות. הרי"ץ ז"ל.

רש"י בד"ה חוזר כו' כלומר בשעת כצ"ל בי"ג פנים הס"ד:

הרא"ש חמה הס"ד:

רבינו נסים בד"ה ומ"מ כו' דאם היה עומד כצ"ל:

בד"ה נמצא כו' יותר מהגשמים כצ"ל שיקנה הס"ד קודם חליו הס"ד רטוב ופש הס"ד בנהר הס"ד חלוץ הס"ד הני הס"ד:

ובחוסר כל כו' בלא נר כו' בלא אשה כו' כצ"ל ובחוסר כל קמייתא והיינו קרא קמא דכתיב ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל גו' אבל קרא דבתריה כי תאכלם בחוסר כל גו' לא שייך למימר ביה בלא אשה דהא באשה קמשתעי ההוא קרא ולפי פשוטו ובחוסר כל היינו כל דבר אבל א"כ לא הוה אצטריך למכתב ברעב ובצמא ובעירום דהוה בכלל חוסר כל דבר וע"כ אמרו דחוסר כל הוא דבר פרטי אלא דבר שהכל צריכין לו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבר הקרוי חסרון לכ"ע:

נקטינן אין עני אלא בדעה כו'. מלת עני ודאי ברוב נאמר על עני בממון אלא דר"ל אין עני דהכא דכתיב בחוסר כל אלא בדעה ועי"ל דה"ק אין מלת עני הונח באמיתה אלא על עני בדעה וכדמסיק אבל לגבי ממון אינו אלא בלשון מושאל וכדמסיק במערבא אמרי על עני בדעה דדא ביה כו' דדא קני מה חסר כו' והענין כפול לרמוז בין בדברים הגופניים ובין ברוחניים כולן תלויין בדעה וק"ל:

אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין כו'. וכענין שאמרו שהיסורין ממרקין עונות של אדם ומייתי מקרא הסולח לכל עווניכי הרופא גו' כי החלאים באים ע"י חטא ואמר שע"י יסורי החולה סולח לו הקב"ה עונו ומרפא תחלואיו ומה"ט ראוי שיסמכו ב' הברכות אלו להדדי בי"ח ברכות אלא דגאולה מפסיק ביניהם מטעם שאמרו פ"ב דמגילה משום דעתידין ליגאל בשביעית וק"ל:

כל משכבו הפכת בחליו אמר רב יוסף לומר דמשכח כו' כפירש"י וכ"ה הגירסא בכל הספרים ומלתא באנפי נפשיה הוא דדריש מקרא דתהלים אבל מפי' הרא"ש והר"ן נראה דל"ג האי קרא כלל ורב יוסף אקרא דלעיל דמייתי מספר איוב קאי דכתיב ישוב לימי עלומיו ומלשון העלמה ושכחת תלמודו כפי' הרא"ש והר"ן ולולי פירושם גם לפי גרסתם יש לקיים ישוב לימי עלומיו כפשטיה ישוב ע"י שכחת תלמודו לימי עלומיו ונערות שהיה אז בלי תלמוד וק"ל:

כי הוי גמיר רבי י"ג אפי כו' אגמריה לרבי חייא ז' כו' בכמה דברים קדושים מצינו מספר הזה י"ג כגון י"ג מדותיו של הקב"ה וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם גם הרמב"ם הניח עיקרים כמנין זה ונאמר כן גם באותן מ"ט פנים שיש לתורה כדלעיל יש מהם י"ג פנים היותר עיקרים לקדושה בהם וכן מספר הז' הוא יותר מסוגל לקדושה בכל דבר כגון השבת והשביעית והיובל וספירת ז' שבועות ועוד הרבה במדרשות נאמר שכן גם באלו י"ג פנים יש ז' פנים היותר מסוגלים לקדושה וע"כ אגמריה אותן ז' מתחלה לרבי חייא וק"ל:

הוה ההוא קצרא הוה שמע ליה לרבי כדהוה גריס כו'. אולי דהיינו ההוא קצרא דאמרינן בפ' הנושא גבי אשכבתיה דרבי כל יומא הוה אתי קמיה ההוא כובס ההוא יומא לא אתי כו' וק"ל:

גדול נס שנעשה לחולה כו' וזו של חולה של שמים הוא מי יכול לכבותה כו'. דגם המים אין מכבין אותה כמ"ש באליהו ותפול אש ה' גו' ואת המים ליחכה ונ"מ דבעי אפושי רחמים לעשות לו נס כזה א"נ לענין דמנכין לו מזכיותיו וק"ל:

כיון שהגיע קצו של אדם כו' שנאמר והיה כל מוצאי גו' דכל מוצאי משמע דהרבה שלוחים למקום לקיים שליחותו וכך עלתה לו שנהרג ע"י סומא למך נכדו ומייתי ליה נמי מן הדין קרא דהכל עבדיו לעשות שליחות לקיים ביה משפטיו שבכל יום ויום לרבי יוסי דאמר פ"ק דר"ה אדם נידון בכל יום ניחא כפשטיה למשפטיך עמדו היום שבכל יום ויום הוא גזר דין וקיצו של אדם ולמ"ד התם דאינו נידון אלא בר"ה ה"ק למשפטיך שבר"ה עמדו בכל יום שלוחיך לעשות בו דין שמים שנגזר עליו מר"ה ועמדו היום קאי גם על השלוחים לפעמים שהם רבים כההיא דעקרבא דיתבא על אקרוקתא וכן כי הכל עבדיך כמאמרם רבים שלוחים למקום וק"ל:

גמרא ברה"ע בחוסר כל. דברים (כ"ח מ"ח) ועי' רש"א בח"א:

ר"ן ד"ה איסתויט. וכדאמר בעלמא סיוטא הוא דנקטי'. ב"ק (לז ב):

(דברים כח, מח) 'וּבְחֹסֶר כֹּל' בְּלֹא נֵר וּבְלֹא שֻׁלְחָן. נמצא מדברי כולהו אמוראי החסרון היה בשבעה דברים שהם (1) נר (2) שלחן (3) אשה (4) שמש (5) דיעה (6) מלח (7) רבב, רמז לדבר: שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) יִפּוֹל לשון חסרון כמו לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם (איוב יב, ג) וָקָם אחר כך מן חסרון הזה שנעשה קימה לו וקימה לישראל שנתכפר להם בצערו של צדיק.
וראשי תיבות השבעה הנזכר הוא מספר תתצ"ה [895] כמנין אותיות כֹּל במילואם כזה כ־ף למ־ד שעולים עם הכולל תקצ"ה כי אות ף דמלוי כ־ף מספרה ת"ת.

דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה. נראה לי על פי הרמז הרמוז באותיות אדם שהוא ראשי תיבות אמונה דעת מלאכה והיינו כִּי הָאָדָם לְעָמָל יוּלָּד (איוב ה, ז) ועמל עולם הזה שהוא עסקי עולם הזה הכל נקרא בשם 'מלאכה' אך זו המלאכה שהיא עסקי עולם הזה תלויה בשתים האחת הוא הדעת כמו שנאמר (משלי כד, ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים, שאם האדם בשגעון ינהג הרי זה מאבד העסק שעוסק בו לגמרי והשניה תלויה באמונה שאם יש לו אמונה יתברך העסק שלו כמו שאמרו דורשי רשומות אל־ף בי־ת אמונה ברכה גימ־ל דל־ת גניבה דלות וגם תלויה באמונה האלקית שהיא מאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך.
ולכן קדמו בשם אדם אמונה דעת קודם מ' של מלאכה לרמוז אם יש לאדם שתים אלה שהם אמונה דעת אז יש לו מלאכה שהוא עסקי עולם הזה שיתקיים בידו ואם לא תאבד המלאכה! נמצא דעת ואמונה רמוזים באותיות דא דשם אדם לזה אמר דדא ביה אז כולא ביה שיש לו גם אות מ־ם של מלאכה ודלא דא ביה מה ביה דאם אין דעת ואמונה גם מלאכה אין לו.
ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד דדא הוא הדעת דקאי עליה ביה כולא ביה שיש לו נר"ן [נפש רוח נשמה] כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת משפטים) כי רוח ונשמה של ישראל נמשכין מן הקדושה על ידי הדעת אבל אומות העולם אף על פי שיש להם נפש מן הקליפה אין להם רוח ונשמה מן הקליפה יען כי אל אחר שהוא הזכר של הקליפות אסתרס ולא עביד פירין שהם בחינת רוחין ונשמתין של אומות העולם ולכן אין להם אלא רק בחינת נפש מצד הקליפה וזהו סוד גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (משלי יט, ב) עיין שם.
ולזה אמר דדא הוא הדעת ביה אז כולא ביה דהיינו שיש לו כל הנר"ן [נפש רוח נשמה] מצד הקדושה ודלא דא ביה שאין לו דעת מה ביה דהיינו רק הנפש שנקראת 'מה' יש בו. וכן אמרו דדא הוא הדעת קני מה חסר כיון דיש לו כל נר"ן דדא חסר מה קני וכפל הדברים האחד כנגד החיצוניות והאחד כנגד הפנימיות דכל מה שיש בזה יש בזה.
או יובן דדא ביה קאי על דעת שגוזר הקדוש ברוך הוא על טיפה שלו ואומר דדא קני קאי על חלק הנוסף אחר כך על ידי מעשיו.

אֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנֹתָיו (תהילים קג, ג). נראה לי בס"ד בחולה כתיב הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא, ד) ושם הוי־ה בארבע מילואיו יש בו ט"ל אותיות [ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כזה: יו־ד ה־י וי־ו ה־י (72), יו־ד ה־י וא־ו ה־י (63), יו־ד ה־א וא־ו ה־א (45), יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה (52)] ואם תוסיף מספר ט"ל על מספר חולי [39+54=93] עולה צ"ג כמנין הוי־ה אדנ־י [26+65=91] עם כולל שתי שמות והוא כמנין מחילה [93] שעולה צ"ג.
ולכן אֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ להמשיך לו שפע רפואה מן ט"ל אותיות שם הוי־ה לחולי שלו שאז יהיה אצלו מספר צ"ג עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנֹתָיו כי כיון שנעשה לו 'מחילה' שמספרה צ"ג יושלם אצלו מספר צ"ג שהוא שפע ט"ל לחולי שלו כי שם הוי־ה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי.
ומה שאמר רב המנונא חוזר לימי עלומיו, פירוש נוסף על מספר חולה [49] מספר ילד [44] ובזה נשלם מספר מחילה [93].

רַב הַמְנוּנָא אָמַר חוֹזֵר לִימֵי עֲלוּמָיו. נראה לי בס"ד ידוע כל חולי יתהוה מן קלקול הדם שבאדם ולכן שפע הרפואה צריכה להמשך לדם וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל שם אהי־ה ברבוע כזה א' א־ה אה־י אהי־ה עולה מספר דם [44] וזהו סוד דם האדם שהוא סוד רביעית דם של חיות האדם עד כאן דבריו. ולפי זה קלקול דם האדם יהיה מחמת חולשתו מן הארה זו של רבוע אהי־ה שעולה דם שאינו יונק מהארה זו בשלימות והסרת הקלקול מן הדם תהיה על ידי תגבורת הארה זו.
והנה חולה [49] מספרו מ"ט ואם תוסיף עליו מ"ד כמנין רבוע אהי־ה הנזכר שמאיר בו אז יהיה כאן מספר מחילה [93] ולזה אמר רב חייא בר אבא אֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנֹתָיו ובא רב המנונא לומר שחוזר במחילה זו 'לִימֵי עֲלוּמָיו' כי חוזר להיות לו חומר חדש כחומר של ילד על ידי חזוקו בהארת שם אהי־ה ברבוע שעולה מספר ילד [44] וגם נעקר ממנו כל מין חטא שיהיה כמו ילד שאין לו חטא על ידי מחילה זו שתהיה לו!
ויליף לה מפסוק רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו (איוב לג, כה) כי גוף האדם נקרא קנקן [300] שהוא מספר ש' ותיבת רֻטֲפַשׁ הוא טורף ש' דקלקול דם הגוף היא טרפות לגוף שהוא ש' מִנֹּעַר מחמת שננערה ממנו הארת רבוע שם אהי־ה שהוא מספר דם וברפואתו יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו שתחזור ותאיר בו הארה זו בשלימות שהיא מספר ילד.

(תהלים מא, ד) כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ אָמַר רַב יוֹסֵף לוֹמַר דְּמִשַּׁכֵּחַ לִמּוּדוֹ. קשא איך מפרש לימוד מן 'מִשְׁכָּבוֹ' דלימוד מאן דכר שמיה הכא?
ונראה לי בס"ד דידוע כל תלמיד חכם שעוסק בתורה ביום יהיו אותיות התורה שלמד ביום חונים על משכבו בלילה לשמור אותו דכתיב בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ (משלי ו, כב) ולכן דרשו על פסוק וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כח, יא) כי כ"ב אותיות התורה שלמד ביום חנו על מקום משכבו שישן בו.
והנה כתבתי במקום אחר תיבת כָּל רומזת על התורה שנקראת כל יען כי כתב בסה"ד תיבת 'כל' יאמר על שלשה וכנזכר בביאור 'בָּטְלוּ הָאַשׁכּוֹלוֹת' איש שהכל בו (סוטה מז:) שפירש רש"י תורה ויראה וגמילות חסדים עיין שם. ולכן התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) נקראת כל.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לעשו קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (בראשית לג, יא) וקשא תיבת 'כִּי' היא נתינת טעם, ומה בא לתת טעם בזה למאמר קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי? ובזה ניחא כי יעקב ועשו חלקו העולמות מן הבטן ועשו לקח עולם הזה, ומנין ברכה ליעקב בעולם הזה? אך התירוץ הוא מפורש במפרשים ז"ל דזוכה בברכה מדין 'מציל מזוטו של ים' כי העולם לא תעמוד אלא על ידי עסק התורה דכתיב אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו לג, כה) ולולי יעקב שעוסק בתורה היה העולם הזה וטובו חרב! ונמצא מכח התורה שנקראת כל זוכה יעקב בכל הברכה של עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים דחשיב שלו.
ולזה אמר קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ ואם כן איך אתה קורא לטוב עולם הזה בִּרְכָתִי? והלא הכל שלי ומשלי אתה נותן לי? לזה אמר כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים זה הטוב לעצמי יען כִּי יֶשׁ לִי כֹל זו התורה ובעבורה אני זוכה בכל טוב עולם הזה וברכתי היא!
ובמקום אחר בארתי בס"ד הטעם שנקראת התורה כָּל לשון חמדה כמו נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג) כי היא כלי חמדה. גם כָּל [50] גימטריא חמשים רמז לבינה שיש בה חמשים שערים וידוע כי התורה שניתנה לנו היא בסוד הבינה שהיא בסוד הבריאה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד כונת בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. ועוד טעם אחר כי התורה היא תיקון הרוח ואיתא בזוהר תרומה דרוח נקרא כָּל.
איך שיהיה הנה כָּל רמז לתורה והיא העומדת על משכבו של אדם דכתיב בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ. ולזה אמר כָּל היא התורה שהיא בְּמִשְׁכָּבוֹ של האדם הָפַכְתָּ אותה בְחָלְיוֹ כי אם תהפוך יהיה לֵךְ שתלך ותצא ממוחו ולבו ואם תעשה ב"ו של 'מִשְׁכָּבוֹ' אות אחת שהוא ח' אז מִשְׁכָּבוֹ יהיה אותיות 'מִשַּׁכֵּחַ' ולזה אמר מִשַּׁכֵּחַ לִמּוּדוֹ רוצה לומר.

רַבִּי הֲוָה גְּמִיר תְּלָת עֶשְׂרֵה אַפֵּי הֲלָכָה. נראה לי בס"ד בהשגחה פרטית מן השמים נתנו לו כח השגה להשיג שלש עשרה אפי כמספר שלש עשרה מכילן דרחמי כדי למתק בלימוד שלהם אותיות 'זו' דשם כוז־ו שהם אותיות ו־ה שבשם שהם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה וידוע כי אותיות 'זו' דשם כוז־ו הנזכר הם דין שצריך להם מיתוק יותר מן אותיות 'כו' דשם כוז־ו וכמו שאמרו רבני אשכנז ז"ל בכונת נחום איש גם זו (תענית כא.) שהיה דרכו לומר ביסורין 'גם זו לטובה' שבהם היה ממתק את 'זו' דשם כוז־ו.
ולכן כשחלה רבי שלטה השכחה בתגבורת הדין ושכחם אך להיות שהיסורין הם ממתקים את אותיות 'זו' הנזכר לכן הדרי כולהו לרבי. וראה זה פלא, דהדרי ליה השבעה על ידי רבי חייא והששה על ידי בר קצרא כנגד שתי חלוקות של אותיות זו שהם מספר שבעה וששה!

אָמַר לוֹ רַבִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אוֹתִי וְאֶת חִיָּא. קשה להאי לישנא אמאי לא אמר רבי לרבי חייא: אתה עשית אותי בעבור אותם השבעה דאהדריה רבי חייא קמיה?
ונראה לי בס"ד השבעה למדם רבי חייא מרבי כדרך התלמיד שלומד מרבו דאז הרב נותן לתלמיד כח מאיתו שבזה הכח של הרב קולט התלמיד את התלמוד ההוא שלומד מרבו ולפי זה אחר שהגיד רבי חייא את השבעה לרבי חזרו לרבי מכוחו של רבי שהיה מלובש בהם ונמצא רבי משלו לקחם ולא משל רבי חייא!
אך בר קצרא לא למדם מן רבי כדרך התלמיד שלומד לפני רבו כדי שימשך כח מן רבי בהם שיהיה בר קצרא משיג אותם ממנו אלא קבלם בכוחו בלבד.
ונמצא כאשר גמר רבי חייא מן בר קצרא הלכות אלו השיגם רבי חייא בהתלבשות כוחו של בר קצרא וכד אתא רבי חייא ואהדרנהו קמיה רבי החזירם בהתלבשות כוחו של בר קצרא ולכך אמר רבי לבר קצרא אתה עשית אותי ואת חייא.
ברם יש להקשות הוה ליה למימר: אתה עשית את חייא ואותי! כי רבי חייא למדם תחלה מן בר קצרא ואחר כך אהדרנהו לרבי?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר על עת אשר נדבה רוחו ללקוט אותם מן רבי בעת שהיה רבי לומדם לעצמו הנה בזה הקבלה שקבלתם ממני מכוחך על ידי זה עשית אותי ואת חייא שקבלה זו אשר נדבה רוחך מעצמך לקבל אותם הלכות היתה לתועלת גדולה שהועילה לי ולחייא ונמצא רבי בא להחזיק טובה לבר קצרא על הקבלה שקבל בר קצרא ההלכות כשהיה רבי גריס להו שלא הלכה אותה הגרסה של רבי לאיבוד שאם לא היה בר קצרא נותן דעתו מאיליו ללקטם מן רבי היתה אותה הגרסה הולכת לאבוד חס ושלום! וכמו שאמרו באבות (משנה אבות ה, יב) מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ, ופירש רש"י ז"ל כלומר לא עלה בידו כלום.
והרב פתח עינים ז"ל הקשה מפי השמועה דאמרו בגמרא דברכות (ברכות ה.) דהמקבל יסורין מאהבה זוכה שתלמודו מתקיים בידו דכתיב וְחֵפֶץ הֳ' בְּיָדוֹ יִצְלָח (ישעיה נג, י) ואיך רבי ורב יוסף שכחו תלמודם בחליים? דודאי הם היו מקבלים החולי מאהבה! עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהתם קאי אכוליה תלמודא אך כאן רבי לא שכח אלא רק אותם שלש עשרה פנים הלכות שהיה גמיר בענין אחד בלבד. וכן רב יוסף לא שכח כל תלמודו אלא מקצת הלכות בלבד וגם זה המקצת כאשר הזכירו אותו לפניהם אחר כך נזכרו אצלם הדברים כהווייתם שהיו יודעים אותם בתחלה, ואפשר שאם לא היו מזכירים אותם לפניהם היו חוזרים ונזכרים אצלם מאיליהם אחרי זה על ידי עיון והשכלה שהיו משכילים בהם ולא נשכחו אלא רק לפי שעה ורבי מצד ענוה יתירה דהוה ביה אמר הכי.

אִיכָּא דְאָמְרֵי הָכִי אָמַר לֵיהּ: אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת חִיָּא, וְחִיָּא עָשָׂה אוֹתִי!. קשה מאי בינייהו? ונראה לי בס"ד דנפקא מינה אם הרב לימד את התלמיד ואותו תלמיד לימד כל תלמודו שלמד מרבו לתלמיד אחר, ללישנא קמא חייב התלמיד של אותו תלמיד לקרות לאותו הרב בשם 'רבי' ולכבדו בכל הלכות שחייב התלמיד לכבד את רבו דנחשב גם הוא תלמיד של אותו הרב דהא ללישנא קמא אמר לו 'אתה עשית אותי ואת חייא' אף על גב דרבי לא גמיר מן בר קצרא אלא מן רבי חייא. וללישנא בתרא אין אותו התלמיד דתלמיד נחשב תלמיד לאותו הרב דהא אמר לו 'וחייא עשה אותי'.

גָּדוֹל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לְחוֹלֶה יוֹתֵר מִן הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. אף על גב דאש הקדחת תתרפא בנקל על ידי סם שקורין כנאכינ"ה הנה על רפואה זו שמתרפאת בסם זה קרי לה נס. אי נמי סם הכאנאכינ"ה יועיל לדחות הקדחת אחר שתכבה בזיעת האדם וכאן קרי הנס על זמן שאש הקדחת בוער בבשר האדם כי לולי רחמיו יתברך שמקרר ומחליש האש היה בוער והולך עד שימות האדם בר מינן.

רַב אָמַר מֵהָכָא: 'לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ' (תהלים קיט, צא). קשה למה נייד רב מקרא דקין (בראשית ד, יד) שהוא בתורה? ונראה לי בס"ד דהתם יש להקשות אגב צעריה קאמר הכי דהיה חושש לעצמו ומאן יימר דבקושטא הכי הוא? אבל כאן בתהלים בשבחו של מקום ומדבר בדבר המצוי כמנהגו של עולם בדבר המשפט ובודאי דהכי הוא באמת.
ועוד נראה לי בס"ד דקרא דקין יש לומר דאיירי על הפוגע בו שהוא קרוב אצלו אז יזיקהו, ומנא ליה לפרש גם על הרחוקים שלא פגעו בו שיבואו ויפגעו בו להזיקו וכמו הך עובדא דעקרב דהוה באידך גיסא ובא העקרב ורכב על הצפרדע ועבר הנהר כדי לפגע בו לנשכו ולהמיתו?
או יובן מקרא דקין לאו משמע שיהיו שלוחים מן השמים להזיקו אלא הכי קאמר, כיון דנסתלקה ההשגחה מעליו אז יהיה עלול להנזק מכל המזיקין ולכך הביא האי קרא דקאמר 'כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ' דמשמע שיהיו שלוחיך שתשלח אותם להזיק.

שָׁכִיב הַהוּא גַּבְרָא גֻּבְהָא דְּהַוָּה רָכִיב גִּידוֹרְנָא זוּטְרָא. הא דהוצרכו לפרש שהיה ארוך והפרדה קטנה, להודיע החידוש כיון שהיה ארוך הרבה והפרדה קטנה ודאי ברכבו עליה רגליו מגיעות לארץ והיה יכול להשמט מעליה בנקל כשהתחילה הפרדה להשתגע ועם כל זה לא נשמט והפלתו למים! ולזה אמר לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ (תהלים קיט, צא) 'כֹּל' דייקא פירוש אפילו חותם שאין ראוים מצד עצמם לשליחות זו.

אֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה. פירש הר"ן ז"ל שלבשתו חמה כאדם המזדיין שעל ידי כלי זיין שעליו נקרא חלוץ. והנה המפרש חלצתו 'לבשתו' יותר נכון להביא לזה דמיון מלשון וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת (זכריה ג, ד) וכן וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם (שופטים יד, יט) שהוא רוצה לומר מלבוש.
מיהו נראה לי בס"ד לפרש חֲלַצְתּוֹ חַמָּה לשון 'שליפה' כמו וְחָלְצָה נַעֲלוֹ (דברים כה, ט) ונקטי לשון נקיה על דרך שאומרים 'סגי נהור' דאין רוצים לומר 'לבשתו' אלא אומרים 'חלצתו' שהוא רוצה לומר שלפתו לטובה.

רבי הוה גמיר תלת עשר אפי וכו'. הרב עיון יעקב ז"ל כתב דמ"ט פנים מתחלקים לד' חלקים פרד"ס ויבואו י"ב אפי לכל חלק וכו' ע"ש ולי ההדיוט נראה דאמר רב הנח"ה שוברת דהא רגילי רז"ל לומר דרחמנא אגמריה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור ומוכח דבפשט לחוד איכא מ"ט פנים וכ"ש לפי מ"ש רבינו האר"י ז"ל:

(מא סע"א) אמר שמואל וכו' כל שחלצתו חמה.—עי' ר"נ שפירש כפי חענין "שלבשתו חמה". אבל בשבת (קלז א) נמי אמר שמואל "חלצתו חמה", ופירש"י שם כפי הענין: נשלף ממנו החולי ויצא גופו.

ושטיח. עור לאכול עליו: בלא מלח ובלא רבב. דמלפת בהו: רבב. שומן: דדא ביה כולא ביה. מי שיש בו דעת כמי שיש בו הכל שאינו נחסר כלום: דא קני מה חסר. מי שקנה דעת אינו חסר כלום: חוזר לימי עלומיו. דנעשה כתינוק שלא טעם טעם חטא: שנא' רוטפש. כלומר כשעת רטוב ופש כמו [פרו ורבו מתרגמינן] פושו וסגו: מנוער. מן החולי ישוב כמו שהיה בימי עלומיו: כל משכבו הפכת בחליו. כל סדר הצעת למודו המסודר לו נהפך לו בחליו ומשכחו: תליסר אפי הלכתא. שהיה שונה למודו בי''ג פנים: שיתא אזלו ליה. ששכחם: קצרא. כובס: אתה עשית אותי ואת חייא. דגמר להו דכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.: הכל מושלין בו. להמיתו אפי' זבוב אפילו יתוש: למשפטיך עמדו היום כל עבדיך. דכיון שנשפט בישיבה של מעלה הכל נעשו עבדיו של הקב''ה ליפרע הימנו: גברא גבוה הוי רכיב גירדנא זוטא. פרדה קטנה: תיתורא. גשר: ואסתויט. נתפחדה הפרדה ושדייה מינה ושכיב ואע''פ שהפרדה נמוכה ואיהו היה ארוך כל כך דלא נפל אלא מעט מת: אקרוקתא. צפרדע ועקרב אינו יכול לשוט בנהר ונשאו צפרדע עליו להעבירו בנהר לנשוך את האיש:

שטיח. עור מבושל שאוכלין עליו ונושאין אותו עוברי דרכים עמם: דדא ביה. שיש בו דעה: דא לא קני. דעה מה קני: הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי: חוזר לימי עלומיו. דבריא החולה כשנתרפא יותר מלפני שחלה: תליסר אפי הלכתא. י''ג פנים של הלכות משנה: אתה עשית את חייא. כלומר למדת לו: למשפטיך. כלומר כשעמדו בריותיך למשפטיך הכל עבדים להביא עליהם מה שצוית: גברא רבה. אדם גדול: גירדגא זוטרא. פרד קטן: איטיוטי. נבעת. כמו קמא טיוטא נקטיה בבא קמא (דף לז:): אקרוקתא. צפרדע: שחלצתו חמה. שהחזיק חמימותו ועדיין הוא חולה:

ר"ן
מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יפול להלך מתחילתו והיינו נמי דתנן בפרק. ראשון דמקואות מעיין שהוא מושך כנדל רבה עליו מים והמשיכו הרי הוא כמות שהיה היה עומד ורבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא וה''פ מעיין שהיה מושך מעט מעט כנדל זה שהוא שרץ קטן מרובה הרגלים והמשיכו עכשיו בשטף אבל אינו נמשך אלא באותו מקום שהיה מהלך בו מתחילתו הרי הוא כמות שהיה וסיפא קתני דאם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל ורבה עליו והמשיכו שני דינין יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן וה''ה שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלתו שוה למעיין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין נמצא לפי דעת זה שאפי' בזמן גשמים שהנהרות רבים אדם טובל בנהרות שאינן מכזבין באותן מקומות שהן נמשכין והולכין אפי' ביומי תשרי אבל באותן מקומות שנמשכים ומתרחבים יותר מהגשמים כל היכא דאיכא למיחש שרבו הנוטפין על הזוחלין אין טובלין בהם אבל היכא שרבו זוחלין על הנוטפין אפי' באותן מקומות שלא היה הולך שם מתחלתו טובלין בו והיינו ההיא דר''א בר צדוק שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרי' ומטהרין בזוחלין ובודאי אפי' במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהיה מהלך מתחלתו מאי אסהדתי' פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או שלשה טיפי מים יפסלו פרת מלטבול בו אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב''ד ז''ל: אבל דעת הרמב''ם ז''ל דכי קתני בכל הני דאע''פ שרבו עליו נוטפין דינו כמעיין דוקא כשרבו המים בגומת המעיין עצמו ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל רבה במקום משך הנהר למטה כל שרבו נוטפין על הזוחלין נפסל כולו ולפי זה אתיא מימרא דשמואל כפשטה דאין המים מטהרין בזוחלין אפילו באמצע הנהר במקום שהיה מהלך בו בתחלה אלא פרת ביומי תשרי בלבד וכפי מה שפירש' למעלה ולפי זה הא דמפליג בתוספתא בין נתרחב ללא נתרחב נ''ל דאריבה בגומת המעיין קאי דאפי' הכי כל שרבו נוטפין אינו מטהר אלא במקום שהיה מהלך מתחלתו אבל במקום שנתרחב אינו מטהר אלא באשבורן ואע''ג דאיכא למימר איפכא דאריבה בהמשך הנהר קאי אבל ריבה בגומת המעיין אפי' בנתרחב כשר מינקט לחומרא עדיף ועוד דמשמע דתוספתא אגומא דמתני' קיימא מיהו סהדותא דרבי אלעזר בר צדוק אפי' לפי שיטה זו ודאי משמע דאפי' אמקום שנתרחב הנהר קאי דכל שרבו זוחלין כשר דליכא למימר דאריבה במקום משך הנהר קאי ואשמעינן רבותא שאע''פ שלא ריבה במקום גומת המעיין אלא במקום שנמשכו מימיו כשר דאכתי פשיטא וכי ג' טיפי מים יפסלו פרת: תנן במס' מקואות (פ''ה מ''ה) הנוטפין שעשאן זוחלין. כלומר שהמשיכן סומך אפי' מקל ואפי' קנה ואפי' זב ואפי' זבה כלומר גודר בפניהם באלו והוו להו כאשבורן ומטהרין ר' יוסי אומר אין מזחילין בדבר המקבל טומאה כלומר אין עושין בו גדר וקי''ל כר' יוסי ותנן נמי (שם מ''ד) שהימים מטהרין בזוחלין ותנן נמי (פרה מ''ח מ''ט ומקואות פ''א מ''ח) המים המוכין פסולין למי חטאת וכשרין לטבילה ומטהרין בזוחלין ואלו הם המים המוכים המלוחין והפושרין: ושטיח. עור לאכול עליו: ובלא רבב. שמן: דלא קני דעה מה קנה: מה יועיל לו כל מה שיקנה: חוזר לימי עלומיו. אחר שחלה ונתרפא מתחזק טבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם חליו: שנאמר רוטפש. נוטריקון רטוב ופש: לומר דמשכח למודו. ימי עלומיו קדריש מענין העלמה: אייקר ליה לימודיה הכביד עליו למודו ששכחו: תלת עשרי אפי. בי''ג פנים: קצרא. כובס: למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. כיון שלמשפטיך עמדו שהגיע קצם למות הכל עבדיך לקיים את דבר המשפט: שכיב ההוא גברא גבוה. אדם שהיה גבוה כלומר ארוך: רכיב גירדונא זוטרא. רוכב פרדה קטנה: תיתורא. גשר: איסתויט. אחזתה רוח שטות לאותה פרדה והשליכתו בנהר. איסתויט מלשון סטיא רוח של שגעון וכדאמר בעלמא סיוטא הוא דנקטיה: אקרוקתא. צפרדע: שחלצתו. שלבשתו חמה כאדם המזדיין שע''י כלי זיין שעליו נקרא חלוץ: לאפוקי הא דתניא. דסבירא ליה לשמואל כי הך ברייתא דאין מבקרין להנך דקא מני ודשמואל נמי לאפוקי הני: משום כיסופא. דזימנין שצריך לנקביו ומכסיף: דפרוונקא. שליח שעל ידו מתים: כחיזרא לדיקלא. הוצין שסביב הדקל ששומרים אותו מבהמות וחיות: תרייקא. מרקחת מועיל וקורין לו תרייקא: חושלא דשערי. שעורים קלופים: דריש נפיא. בתחלת הרקדת הנפה: בורדם. תיבה אחת כשתי תיבות בור דם והוא חולי שמקלח דם מלמטה: אין מבקרין אותו. משום דזימנין דצריך לנקביו ומצערי ליה: ואין מזכירין שמו. לומר פלוני חולה חולי בורדם דלאו לשון נקיה הוא:

נדרים מא ע"א