דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים מ ע"א - Steinsaltz

Rav Ḥelbo fell ill. There was no one who came to visit him. Rav Kahana said to the Sages: Didn’t the incident involving one of the students of Rabbi Akiva who became sick transpire in that manner? In that case, the Sages did not enter to visit him, and Rabbi Akiva entered to visit him and instructed his students to care for him. And since they swept and sprinkled water on the dirt floor before the sick student, he recovered. The student said to Rabbi Akiva: My teacher, you revived me. Rabbi Akiva went out and taught: With regard to anyone who does not visit the ill, it is as though he is spilling blood, as it could be that the sick person has no one to care for him. If there are no visitors, no one will know his situation and therefore no one will come to his aid.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Anyone who visits the ill causes that he will live, and anyone who does not visit the ill causes that he will die. The Gemara asks: In what way are his actions the cause of that result? If we say that anyone who visits the ill pleads for mercy from God that he will live, and anyone who does not visit the ill pleads for mercy that he will die, does it enter your mind that he would pray that the sick person will die? Rather, anyone who does not visit the ill does not plead for mercy for him, neither that he will live nor that he will die. Since he might have saved the sick person with prayers had he visited, his failure to visit is tantamount to causing his death.

The Gemara relates with regard to Rava: On the first day that he was ill, he would say to his family: Do not reveal to any person that I am ill, so that his luck not suffer. From this point forward, when his situation deteriorated he would say to them: Go and proclaim in the marketplace that I am ill, as thereby let all who hate me rejoice over my distress, and it is written: “Rejoice not when your enemy falls, and let not your heart be glad when he stumbles; lest the Lord see it, and it displease Him, and He turn away His wrath from him” (Proverbs 24:17–18). And let all who love me pray that God have mercy upon me.

Rav said: Anyone who visits the ill is spared from the judgment of Gehenna, as it is stated: “Happy is he that considers the poor; the Lord will deliver him in the day of evil” (Psalms 41:2). In this verse, the term poor [dal] means nothing other than ill, as it is stated in the prayer of Hezekiah when he was ill: “He will cut me off from the illness [middalla]” (Isaiah 38:12). Alternatively, it may be derived from this verse in which Jonadab asked his sick friend Amnon, son of King David: “Why, son of the king, are you so sick [dal] from morning to morning?” (II Samuel 13:4). And the term evil means nothing other than Gehenna, as it is stated: “The Lord made everything for His own purpose, and even the wicked for the day of evil” (Proverbs 16:4), and the ultimate punishment of the evildoer is Gehenna.

And if one visited the ill, what is his reward? The Gemara wonders at that question: What is his reward? It is as Rav said: He is spared from the judgment of Gehenna. Rather, the question is: What is his reward in this world?

Rav continues: His reward is as it is written: “The Lord will preserve him, and keep him alive, let him be called happy in the land; and deliver not You him unto the greed of his enemies” (Psalms 41:3). He elaborates: “The Lord will preserve him” from the evil inclination; “and keep him alive” and spare him from suffering; “let him be called happy in the land” means that everyone will be honored from their association with him; “and deliver not You him unto the greed of his enemies,” so that companions like those who counseled Naaman to seek a cure for his leprosy from Elisha (II Kings 5:3) will happen to associate with him, and companions like those who counseled Rehoboam with advice that resulted in the schism in his kingdom (I Kings 12:6–19) will not happen to associate with him.

On a similar note, it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: If youths would say to you: Construct, and Elders would say to you: Demolish, heed the Elders and do not heed the youths, as the construction of youths is demolition, and the demolition of Elders is construction. And a mnemonic device for this matter is “Rehoboam, son of Solomon” (I Kings 12:21). Had he heeded the advice of the Elders and yielded at that time, there would have been no schism.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Let one not visit a sick person, neither during the first three hours of the day, nor in the last three hours of the day, so that he will not be diverted from praying for mercy. Rav Sheisha elaborates: During the first three hours the sick person is relieved, as after a night’s sleep his suffering is somewhat alleviated and the visitor will conclude that there is no need for prayer. In the last three hours of the day his weakness is exacerbated, and the visitor will despair of ameliorating his suffering and will conclude that prayer is futile.

§ Ravin said that Rav said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He Himself sustains the sick person? It is as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering” (Psalms 41:4). Support in this context is understood to mean that He will feed him. And Ravin said that Rav said: From where is it derived that the Divine Presence is resting above the bed of the sick person? It is also as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering,” which indicates that God is actually over his bed.

The Gemara notes that this is also taught in a baraita: One who enters to visit a sick person may neither sit on the bed nor sit on a bench or on a chair that is higher than the bed upon which the sick person is lying. Rather, he deferentially wraps himself in his garment and sits on the ground, because the Divine Presence is resting above the bed of the sick person, as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering,” and it is inappropriate for one to sit above the place where the Divine Presence rests.

And apropos statements of Rav cited by Ravin, the Gemara cites an additional statement that Ravin said that Rav said: When there is rain in the West, Eretz Yisrael, a great witness to that rainfall is the Euphrates River, as ultimately that rainwater increases the water flow in the Euphrates River. And this statement of Rav disagrees with a statement of Shmuel, as Shmuel said: A river is blessed from its banks, i.e., the increase in its water flow is attributable to its tributaries and not to rain. The Gemara comments: And this statement of Shmuel disagrees with another statement of Shmuel, as Shmuel said: The water purifies when flowing

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

רב חלבו חלש [חלה].

נפק אכריז רב כהנא:  רב חלבו באיש, חלה!

לא איכא דקא אתי [לא נכנס אף אדם לבקרו].

אמר להו רב כהנא: וכי לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו - חיה. אמר לו אותו תלמיד לרבי עקיבא: רבי, החייתני!

לאחר אותו מעשה יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים! שהרי לולי שביקר רבי עקיבא את אותו תלמיד, וכיבד וריבץ לפניו, לא היה חי!

כי אתא רב דימי, אמר: כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה.

וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות.

והוינן בה: מאי גרמא? למה נתכוין רב דימי במה שאמר שמי שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות?

אילימא שנתכוין לומר, שכל המבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שימות,

מבקש עליו שימות - סלקא דעתך? האם יתכן שמי שאינו מבקרו, מבקש עליו שימות?! [124]

אלא, לכך נתכוין רב דימי: יש חולה שראוי לבקש עליו שימות, כגון שמצטער הרבה בחליו. והמבקר את החולה, מועילה תפילתו אף להחיות את החולה, ולא מבעיא שמועילה לבקש עליו שימות.

ואילו כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה, ולא שימות. דהיינו, שאף בחולה שראוי לבקש עליו שימות, אם אינו מבקרו, אינו מהנהו אף בהנאה זו.

רבא, יומא קדמאה דחליש [ביום הראשון שחלה] אמר להון: לא תיגלו לאיניש שחליתי, דלא לתרע מזליה, כי אולי על ידי בקשה מועטת שיבקש שונאי את רעתי, יתווסף חוליי. רא"ש.

מכאן ואילך, אמר להון: פוקו ואכריזו בשוקא [צאו והכריזו בשוק שחליתי]. דכל דסני לי - ליחדי לי [שכל מי ששונא אותי

- ישמח], וכתיב: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' וגו' והשיב מעליו אפו". ואם כן, יועיל לי הדבר שאבריא.

ודרחים לי [ואילו אוהבי], ליבעי עלי רחמי [יתפלל עלי].

אמר רב: כל המבקר את החולה - ניצול מדינה של גיהנם. שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'".

אין דל - אלא חולה [125], שנאמר: "מדלה יבצע ני".

אי נמי, מן הדין קרא שנאמר באמנון: "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר וגו'". ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה".

ואם ביקר את החולה - מה שכרו?

ותמהינן: מה שכרו?! כדאמר רב לעיל, שהמבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם!

אלא, מה שכרו של המבקר את החולה, בעולם הזה? [126]

כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "ה' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו".

וכך הוא פירושו של הפסוק:

"ה' ישמרהו" - מיצר הרע.

"ויחייהו" - מן היסורין.

"ואושר בארץ" - שיהו הכל מתכבדין בו. "ואל תתנהו בנפש אויביו" - שיזדמנו לו ריעים כריעיו של נעמן, שריפו את צרעתו [דהיינו, עבדיו של נעמן, שנתנו לו עצה שיקבל את דבריו של הנביא ויטבול בירדן, ועל ידי אותה עצה - נתרפא מצרעתו].

ואל יזדמנו לו ריעים כריעיו של רחבעם, שעל ידי עצתם הרעה - חילקו את מלכותו.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים: בנה! וזקנים יאמרו לך: סתור! [127] שמע לזקנים, ואל תשמע לילדים. לפי שבנין ילדים - סתירה, וסתירת זקנים - בנין.

וסימן לדבר: מעשה רחבעם בן שלמה בתחילת מלכותו, ששמע לעצת הילדים [הצעירים] שיעצו לו להכביד עולו על העם, ולא שמע לעצת הזקנים שיעצו לו להקל עולו, ועל ידי כך מרד בו העם, ונתחלקה מלכותו.

אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא ליסעוד [128] איניש קצירא [לא יבקר אדם את החולה], לא בתלת שעי קדמייתא [לא בשלש שעות ראשונות של היום], ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי [כדי שלא יסיח דעתו מבקשת רחמים].

והיינו, משום שבתלת שעי קדמייתא - רווחא דעתיה של החולה [החולה מרגיש עדיין טוב], וסבור המבקר שאין צורך לבקש עליו רחמים.

ואילו בשלש שעות בתרייתא - תקיף חולשיה, תקפה על החולה מחלתו, וסבור המבקר שאין עוד תקוה, ומתייאש מן הרחמים.

אמר רבין אמר רב: מניין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה? [129]

שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'".

ואמר רבין אמר רב: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה?

שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי".

תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כסא. אלא מתעטף - ויושב על גבי קרקע.

והטעם, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי". ואם המבקר ישב על גבי מטה וכדו', נמצא שהוא גבוה ממקום שכינה [130].

ואמר רבין אמר רב: מטרא במערבא [כשיורד מטר בארץ ישראל] - סהדא רבה פרת [מעיד עליו נהר הפרת]. שכאשר מי נהר פרת מתרבים, בידוע שאף שלא ירדו גשמים כאן, בבבל, ירדו גשמים בארץ ישראל.

ונפקא מינה, שאסור לטבול אז בפרת. לפי שאין ה"נוטפין", דהיינו מי גשמים, מטהרין כשהם "זוחלין" [כמו מי הנהר, שהם זורמים], אלא רק באשבורן. דהיינו, כשהם נמצאים במקום אחד, ללא זרימה.

הטבילה לטהרה יכולה להיות בשתי אפשרויות:

טבילה במי מעיין, או טבילה ב"מי בור", הנקרא "מקוה".

מי המעיין מטהרים את הטובל בהן, בין אם הם עומדים ובין אם הם זורמים ["זוחלין"]. אך מי המקוה אינם מטהרים אלא אם הם מכונסים במקום אחד, ללא זרימה כל שהיא.

הנהרות, האגמים, והימים, וכן הבארות שנובעים מהם מים חיים, מקורם במי מעיין הוא, ויכולים לטבול בהם גם בשעה שהם זורמים, או שהם נעים ונדים הנה והנה.

ומאידך, מי גשמים או מי שלגים שהפשירו, אינם נחשבים למי מעיין, והם יכולים לטהר רק כאשר הם מכונסים במקום אחד, במקוה, ללא זרימה.

לרוב מי הגשמים והשלגים שהפשירו, נשפכים אל הנהרות, והם אינם מהווים את רוב המים של הנהר. אך אם אירע בזמן מסויים של השנה שרבו מי הגשמים [הנקראים "נוטפים"] על המים שבנהר הנובעים ממעיינות [הנקראים "זוחלים"] - נפסלים מי הנהר הזה לטבילה למשך התקופה הזאת.

כדתניא בספרי: "אי מה מעיין מטהר בזוחלין, אף מקוה מטהר בזוחלין, תלמוד לומר: אך מעין ובור. מעיין מטהר בזוחלין, ומקוה - באשבורן" [131].

ולכן, כשיש מקום לחשוש שמא רבו מי הגשמים הנקראים "נוטפין", על מי הנהר הנובעים ממעיינות, הנקראים "זוחלין" [132] - אסור לטבול בנהר.

והיינו דווקא כשהנהר גדול הרבה. אבל אם היה הולך לאטו, או שלא נתרבה אלא מעט, שאז אין מקום להסתפק ברביית נוטפין - מותר. כדתניא בתוספתא: "העיד רבי אלעזר בר צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין - שהם כשרים".

ופליגא דברי רבין - אדשמואל.

דאמר שמואל: נהרא - מכיפיה [מסלעו, ממקורו] מתבריך. כלומר, שאף שאנו רואים שכשהגשמים יורדין - הנהרות גדלים, מכל מקום עיקר רבויין - ממקורן הוא.

כדאמרינן במסכת תענית [כ"ה ע"ב]: "אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה, שאין תהום עולה לקראתו טפחיים".

אם כן, הרי לעולם הזוחלין רבין על הנוטפין, שהרי כנגד טפח של גשמים שירדו - עולים טפחיים כנגדו ממעיין. לכן לשיטת שמואל מותר לטבול בנהרות לעולם, אפילו כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר.

ופליגא דברי שמואל אלו - אדשמואל [על דברי שמואל במקום אחר]!

הערות

[124] כתב המהרש"א דקצת קשה, מי יימר לן שרב דימי דיבר לענין בקשת רחמים, אולי נתכוין לענין כיבוד וריבוץ לפניו, שכל המבקר את החולה, ומכבד ומרבץ לפניו - גורם לו שיחיה. וכל שאינו מבקר, וממילא אינו מכבד וכו' - גורם לו שימות! עיי"ש.

[125] באמת בדרך כלל דל היינו עני בממון. אבל במקרא זה משמע שהכוונה לחולה, שהרי כתיב "אשרי משכיל אל דל", ואין צריך השכלה כל כך כדי לתת ממון לעני! לכן פירש דהיינו לענין ביקור חולים, וזה ודאי צריך להשכיל יפה איזו רפואה הוא צריך וכו'. מהרש"א. עיי"ש.

[126] שכיון שהחיהו בעולם הזה, מסתבר שיהא לו שכר גם בעולם הזה. מהרש"א. ועיי"ש שהאריך.

[127] לכאורה דבר תמוה הוא, שיהיה דבר כזה שיאמרו לו הילדים לבנות, והזקנים יאמרו לו להיפך! ומבאר המהרש"א, דאפשר לפרש ענין זה, כגון מי שיש לו בית חומה בנוי, ורוצה לבנות עוד עלייה עליה, והילדים אומרים לו: בנה את העליה על החומה הקיימת, שחומת הבית יכולה לסבול בנין העליה. וזקנים אומרים לו: סתור את חומת הבית, כדי לבנותה עבה יותר, שיהיה לה חוזק לסבול את העליה. ואמר רבי שמעון בן אלעזר, שמע לעצת הזקנים, שודאי יותר בקיאים בדבר. והיינו, שבנין ילדים - היא סתירה גם לחומת הבית. ומה שאומרים הזקנים לסתור את חומת הבית - בנין הוא גם לעליה שעליה. וסימן לדבר - רחבעם בן שלמה, שהזקנים יעצו לו לסתור, דהיינו, להקל עולו מעל העם, והילדים יעצו לו לבנות, דהיינו, להוסיף עוד על עולם, והיתה עצתם סתירה, שעל ידה מרדו בו ישראל. ואילו היה שומע לזקנים, היה הדבר בנין, כפי שאמרו לו הזקנים: והיו לך לעבדים כל הימים.

[128] עיי' בגליון הש"ס שציין לרש"י במס' שבת [י"ב ע"ב, ד"ה סועד, עיי"ש], וכ', שלדבריו צריך לגרוס כאן "לסעור", שהוא לשון פקידה. וכך גורס גם המהרש"א, עיי"ש.

[129] פירש הריטב"א, שהרי עומד [החולה] הרבה פעמים ימים הרבה בלא אכילה ושתיה!

[130] כתב הר"ן, שיש אומרים שהיינו דווקא כשהחולה שוכב על גבי קרקע, שאז המבקר גבוה ממקום שכינה. והריטב"א הביא, דיש אומרים שדווקא כשיושב בשוה למראשותיו של החולה. אבל אם הוא מקום שפל מהמיטה, אפילו על גי כסא מותר. והביא דיש אוסרין בכל ענין לישב כנגד מראשותיו, ונהגו העם כלשון הראשון.

[131] הגר"א [שו"ע יו"ד ר"א סק"ה וס"ק צ"א] מבאר מדוע מי מעיין מטהרים כשהם זוחלין, ואילו מקוה של מי גשמים אינו מטהר אלא כשהם עומדים ואינם זורמים, כי מקוה אינה מטהרת אלא אם יש בה ארבעים סאה, ובשעה שהמים זורמים, אין חיבור ביניהם, והטובל בהם אינו טובל בארבעים סאה מצורפים. אך מעיין מטהר אפילו בכל שהוא, אם הקיפו המים את כל גוף האדם. ולכן על אף שהמים הזוחלים אין צירוף ביניהם, די בטבילה במי נהר כל שהוא כדי להטהר. והר"ן הביא את דברי המשנה בפרק ראשון של מקואות [משנה ז'], שאם היו מי מעיין מועטים ורבו עליו מים שאובין, דינו שוה למקוה, שאינו מטהר אלא ב"אשבורן", כשאין המים זוחלין, מחד. ומאידך, דינו שוה למעיין שאין צורך בארבעים סאה, אלא די במים כל שהן. וביאר הר"ן שמקומות מקומות יש בו. שבמקום שהיה המעיין מהלך בו בתחילה, קודם שנתנו בו את המים השאובין, דינו כמעיין לכל דבר, שהוא מטהר הן בכל שהוא, והן בזוחלין. ואילו במקומות שהוסיף למשוך אליהם על ידי המים השאובים שהוסיף למי המעיין, דינו כמקוה לכל דבר, שצריך גם אשבורן, שלא יזחלו המים, וגם ארבעים סאה. אכן הרמב"ם חולק על הר"ן וסובר שאותו מקום עצמו שהתערבו מים שאובים במי מעיין, יש בו את שני הדינים, שמטהר בכל לשהוא, אך צריך שיהיה אשבורן. ומסביר האמרי משה [סי' א'], שדבריו של הרמב"ם מתאימים עם דברי הגר"א. כי במקום שהתערבו מים שאובים במי מעיין, אם יזחלו המים, אין הם נחשבים כמצורפים למי המעיין, ואם כן, צריך שיהיה בהם ארבעים סאה, ורק מכח צירופם של המים השאובים אל מי המעיין בהיותם באשבורן, שאינם זוחלין, יש להם את הדין של מי מעיין, שהטובל בהם אינו צריך ארבעים סאה. והסבר זה של האמרי משה מבואר יותר על פי דברי הגר"ח בספרו, שחיבור המים השאובים למי המעיין אינו מחיל על המים השאובים עצמם שם של מי מעיין, אלא יש להם דין תורת מחובר למעיין, ודי בכך כדי להשלים את שיעורן. שהרי מי מעיין אינם צריכים להיות ארבעים סאה, והוא הדין מים שאובים המחוברים לעיל. אבל מכל מקום המים השאובים אינם מי מעיין עצמם, ואינם יכולין לטהר בהיותם זוחלים כמי מעיין. עיי' בקה"י סי' כ"ז שהרחיב את הסבר הענין.

[132] הרמב"ן והרשב"א נחלקו, האם צריך שיהיו רוב המים מי מעיינות, או די בכך שיהיו מחצה מי מעיינות, ומחצה מי גשמים. ומחלוקתם היא בשאלה העקרונית, האם חוצצים המים הפסולים [המעורבים במים הכשרים] בין הטובל ובין המים הכשרים, או שגם כאן נאמר הדין שמין במינו אינו חוצץ. אם המים הפסולים חוצצים, צריכים אנו להגיע לדין ביטול ברוב, ומחצה על מחצה יהיו פסולים. אך אם הם אינם חוצצים, הרי גם במחצה כשרים ומחצה פסולים - מועילה טבילה. ומה שברוב פסולים לא מועילה טבילה, על אף שיש מים כשרים, והמים הפסולים אינם חוצצים, הוא משום שכאשר רוב המים פסולים, נקראים כל המים מים פסולים. והרא"ש כתב כאן, שאם רבו הנוטפים פסול לטבול בהם משום שבטלו הזוחלין ברוב הנוטפין. ומוכח ממנו שהוא סובר שבמחצה על מחצה כשר, כמו הרמב"ן, ושלא כדברי הרשב"א. והר"ן [בסופו] הקשה על עדותו של רבי אליעזר ברבי צדוק, שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין, ומטהרים בזוחלין, הרי פשיטא הוא, וכי יעלה על הדעת שכמה טיפות גשם יפסלו את נהר פרת מלטבול בו?! משמע מקושייתו זו, שאין צורך להגיע לבטול ברוב כדי להכשיר את הרוב. כי אם נאמר שמיעוט המים הפסולים צריכים להתבטל ברוב המים הכשרים, ואחרת הם יחצצו בי רוב המים הכשרים לבין האדם הטובל, אין מקום לקושיית הר"ן, כי אדרבה, יש כאן חידוש בדין בטול ברוב, כי כאן הבטול ברוב צריך להכשיר את המים הפסולים שיהיו כחלק ממי הטבילה, ולא די בהורדת פסולן, כי האדם צריך לטבול במים הכשרים לטבילה, ולא במים שאינם פסולים לטבילה, ושפיר הוצרכו לעדותו של רבי אלעזר ברבי צדוק!

רב חלבו באיש [חלה]. לא איכא [היה] מי דקא אתי [שבא] לבקרו. אמר להו [להם] רב כהנא לחכמים: לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא עצמו לבקרו, וציווה לתלמידיו לטפל בו, ובשביל שכיבדו (טאטאו וניקו) וריבצו (מים על הרצפה) לפניו, חיה (הבריא). אמר לו התלמיד: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים הריהו כאילו שופך דמים, שייתכן שהחולה נמצא בלי מי שמטפל בו, ואם אין מי שמבקר אותו, אין יודעים מה מצבו ועלול לחלות יותר.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. ושואלים: מאי גרמא [במה הוא גורם]? אילימא [אם תאמר] כי כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות — שימות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! מדוע מבקש עליו שימות? אלא: כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה ולא שימות, ומשום שיכול היה להצילו בתפילתו, הרי זה כגורם לו שימות.

מסופר: רבא, יומא קדמאה דחליש [ביום הראשון שהיה מרגיש חולשה] אמר להון [היה אומר להם, לבני ביתו]: לא תיגלו לאיניש [אל תגלו לאיש] שאני חולה, כדי שלא לתרע מזליה [יורע מזלי]. מכאן ואילך, כשהורע מצבו, אמר להון [היה אומר להם]: פוקו ואכריזו בשוקא [צאו והכריזו בשוק] שאני חולה. דכל דסני לי ליחדי לי [שכל השונא אותי ישמח בי, במחלתי], וכתיב [ונאמר]: "בנפל אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז), ונאמר אחריו: "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יח), ודרחים לי ליבעי עלי רחמי [ומי שאוהב אותי יבקש עלי רחמים].

אמר רב: כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהלים מא, ב), ומסביר את הדברים: אין דל אלא חולה, שנאמר בתפילת חזקיה בחוליו: "מדלה יבצעני" (ישעיה לח, יב), אי נמי [או גם כן] מן הדין קרא [מהפסוק הזה] אפשר ללמוד, ששאלו את אמנון בן דוד בחוליו: "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר" וגו' (שמואל ב יג, ד). ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), שעונשו האחרון של הרשע הוא בגיהנם.

ואם ביקר מה שכרו? ותוהים: מה שכרו?! הלא כדאמר [כפי שאמר]: ניצול מדינה של גיהנם! אלא השאלה היתה: מה שכרו בעולם הזה, והתשובה לכך בהמשך הכתוב:

"ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש איביו" (תהלים מא, ג) והוא מפרשו: "ה' ישמרהו" — מיצר הרע, "ויחיהו" — שיצילהו מן היסורין, "ואשר בארץ" — שיהו הכל מתכבדין בו, "ואל תתנהו בנפש איביו" — כוונתו שיזדמנו לו ריעים כדרך שנזדמנו לנעמן, שהיו לו ידידים שיעצו לו לפנות לאלישע וגרמו בכך שריפו (ריפאו) את צרעתו. ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שעל ידי עצתם חילקו את מלכותו.

ובאותו ענין תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים "בנה" וזקנים יאמרו "סתור" — שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים אינו אלא סתירה, וסתירת זקנים הינה בנין. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה (ראה מלכים א יב, כא). שאילו היה שומע בעצת הזקנים ונכנע לפי שעה, לא היתה מלכותו נחלקת.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לא ליסעוד איניש קצירא [יבקר אדם את החולה] לא בתלת שעי קדמייתא [בשלוש שעות ראשונות] של היום, ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא [בשלוש שעות אחרונות של היום], כי היכי [כדי] שלא ליסח דעתיה [יסיח דעתו] מן רחמי [הרחמים]. ומסביר: תלת שעי קדמייתא [שלוש שעות ראשונות] — רווחא דעתיה [מרווחת דעתו], שלאחר מנוחת הלילה מחלתו נחלשת קצת והמבקר סבור שאין צורך להתפלל עליו. בתרייתא [בשעות האחרונות של היום] — תקיף חולשיה [מתגברת חולשתו] וסבור המבקר שהוא כבר לאחר יאוש ואין טעם להתפלל עליו.

א אמר רבין אמר רב: מניין שהקדוש ברוך הוא עצמו זן את החולה — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" וגו' (תהלים מא, ד), ומפרש כאן "יסעדנו" — יתן לו סעודה, יזון אותו. ועוד אמר רבין אמר רב בענין זה: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של החולה — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", שמפרש שה' על ערשו ממש.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא שהם למעלה מן החולה, אלא מתעטף בבגדו, בדרך כבוד, ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", ואין ראוי שאדם ישב למעלה ממקום השכינה.

ואגב מאמרים אלה של רבין בשם רב בענין ביקור חולים מביאים עוד ממה שאמר רבין אמר רב: כשיורד מטרא במערבא [גשם בארץ ישראל] — סהדא רבה [עד גדול] לכך הוא נהר פרת, שבסופו של דבר מי גשמים אלה מגיעים לנהר פרת ומתרבים מימיו. ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת שמואל. שאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתבריך [הנהר מגדותיו מתברך] ומשם באים המים, ולא מן הגשמים שבמקום רחוק. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו של שמואל על דברי שמואל עצמו בענין אחר, שאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין, כלומר, אינם מטהרים כמי מעיין, שמי מעיין מטהרים כדינם אף כאשר הם זוחלים = נעים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ḥelbo fell ill. There was no one who came to visit him. Rav Kahana said to the Sages: Didn’t the incident involving one of the students of Rabbi Akiva who became sick transpire in that manner? In that case, the Sages did not enter to visit him, and Rabbi Akiva entered to visit him and instructed his students to care for him. And since they swept and sprinkled water on the dirt floor before the sick student, he recovered. The student said to Rabbi Akiva: My teacher, you revived me. Rabbi Akiva went out and taught: With regard to anyone who does not visit the ill, it is as though he is spilling blood, as it could be that the sick person has no one to care for him. If there are no visitors, no one will know his situation and therefore no one will come to his aid.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Anyone who visits the ill causes that he will live, and anyone who does not visit the ill causes that he will die. The Gemara asks: In what way are his actions the cause of that result? If we say that anyone who visits the ill pleads for mercy from God that he will live, and anyone who does not visit the ill pleads for mercy that he will die, does it enter your mind that he would pray that the sick person will die? Rather, anyone who does not visit the ill does not plead for mercy for him, neither that he will live nor that he will die. Since he might have saved the sick person with prayers had he visited, his failure to visit is tantamount to causing his death.

The Gemara relates with regard to Rava: On the first day that he was ill, he would say to his family: Do not reveal to any person that I am ill, so that his luck not suffer. From this point forward, when his situation deteriorated he would say to them: Go and proclaim in the marketplace that I am ill, as thereby let all who hate me rejoice over my distress, and it is written: “Rejoice not when your enemy falls, and let not your heart be glad when he stumbles; lest the Lord see it, and it displease Him, and He turn away His wrath from him” (Proverbs 24:17–18). And let all who love me pray that God have mercy upon me.

Rav said: Anyone who visits the ill is spared from the judgment of Gehenna, as it is stated: “Happy is he that considers the poor; the Lord will deliver him in the day of evil” (Psalms 41:2). In this verse, the term poor [dal] means nothing other than ill, as it is stated in the prayer of Hezekiah when he was ill: “He will cut me off from the illness [middalla]” (Isaiah 38:12). Alternatively, it may be derived from this verse in which Jonadab asked his sick friend Amnon, son of King David: “Why, son of the king, are you so sick [dal] from morning to morning?” (II Samuel 13:4). And the term evil means nothing other than Gehenna, as it is stated: “The Lord made everything for His own purpose, and even the wicked for the day of evil” (Proverbs 16:4), and the ultimate punishment of the evildoer is Gehenna.

And if one visited the ill, what is his reward? The Gemara wonders at that question: What is his reward? It is as Rav said: He is spared from the judgment of Gehenna. Rather, the question is: What is his reward in this world?

Rav continues: His reward is as it is written: “The Lord will preserve him, and keep him alive, let him be called happy in the land; and deliver not You him unto the greed of his enemies” (Psalms 41:3). He elaborates: “The Lord will preserve him” from the evil inclination; “and keep him alive” and spare him from suffering; “let him be called happy in the land” means that everyone will be honored from their association with him; “and deliver not You him unto the greed of his enemies,” so that companions like those who counseled Naaman to seek a cure for his leprosy from Elisha (II Kings 5:3) will happen to associate with him, and companions like those who counseled Rehoboam with advice that resulted in the schism in his kingdom (I Kings 12:6–19) will not happen to associate with him.

On a similar note, it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: If youths would say to you: Construct, and Elders would say to you: Demolish, heed the Elders and do not heed the youths, as the construction of youths is demolition, and the demolition of Elders is construction. And a mnemonic device for this matter is “Rehoboam, son of Solomon” (I Kings 12:21). Had he heeded the advice of the Elders and yielded at that time, there would have been no schism.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Let one not visit a sick person, neither during the first three hours of the day, nor in the last three hours of the day, so that he will not be diverted from praying for mercy. Rav Sheisha elaborates: During the first three hours the sick person is relieved, as after a night’s sleep his suffering is somewhat alleviated and the visitor will conclude that there is no need for prayer. In the last three hours of the day his weakness is exacerbated, and the visitor will despair of ameliorating his suffering and will conclude that prayer is futile.

§ Ravin said that Rav said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He Himself sustains the sick person? It is as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering” (Psalms 41:4). Support in this context is understood to mean that He will feed him. And Ravin said that Rav said: From where is it derived that the Divine Presence is resting above the bed of the sick person? It is also as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering,” which indicates that God is actually over his bed.

The Gemara notes that this is also taught in a baraita: One who enters to visit a sick person may neither sit on the bed nor sit on a bench or on a chair that is higher than the bed upon which the sick person is lying. Rather, he deferentially wraps himself in his garment and sits on the ground, because the Divine Presence is resting above the bed of the sick person, as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering,” and it is inappropriate for one to sit above the place where the Divine Presence rests.

And apropos statements of Rav cited by Ravin, the Gemara cites an additional statement that Ravin said that Rav said: When there is rain in the West, Eretz Yisrael, a great witness to that rainfall is the Euphrates River, as ultimately that rainwater increases the water flow in the Euphrates River. And this statement of Rav disagrees with a statement of Shmuel, as Shmuel said: A river is blessed from its banks, i.e., the increase in its water flow is attributable to its tributaries and not to rain. The Gemara comments: And this statement of Shmuel disagrees with another statement of Shmuel, as Shmuel said: The water purifies when flowing

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אבין א"ר מטרא במערבא סהדא רבה פרת. כלומר, דכשהוא מתרבה הרי זה סימן שגשמים שירדו במערב רבו עליו, לומר שאין טובלין בו דשמא רבו נוטפין על הזוחלין, ובאידך דשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, משום דחיישינן שמא ירבו גשמים וירבו הנוטפין, כאבוה דשמואל דעביד להו לבנתיה מקוואות ביומי דניסן, ופליג אדשמואל, דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתבריך, ולעולם טובלין בו משום דמכיפי' מיברך, ולעולם רבו זוחלין על הנוטפין וכדאמרינן בעלמא [ברכות כה, ב] אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים, ואם כן אפילו בשעת הגשמים שאנו רואין לעין שמתרבה ממי הגשמים, אפילו הכי טפי מבריך מכיפיה ושרי. ולענין פסק הלכה פסק (ר"ח) [רבינו תם, הובא בשבת סה, ב בתוס' ד"ה דאמר] ז"ל במלתא קמייתא דשמואל, דפרק בתרא דבכורות [נה, ב] מסתייע מברייתא, דקתני התם רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו, ומה נקרא פרת שמימיו פרין ורבין, וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין, מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך, וכיון דמתניתין מסייע ליה לשמואל אף על גב דפליג רב עליה כותיה עבדינן, והלכך מותר להטביל בנהרות ואפילו בימות הגשמים דלעולים מכיפיה מיברך. אבל ר"ח ז"ל [שבת סה, ב] פסק כרב וכאבוה דשמואל, ושמואל גופיה דידיה סתרן אהדדי. והרי"ף ז"ל [בשבת עמוד כ"ט עיי"ש ברי"ף] גם הוא נראה שפסק כן, לפי שכתב בהלכותיו ההיא דאבוה דשמואל דהוה עביד מקוואות ביומי דניסן, ואף הרמב"ם ז"ל [טהרה הלכות מקוואות פרק ט' הלכה י"ג] הכריע כדבריהם, דכיון דאבוה דשמואל חייש לענין מעשה ועביד מקוואות. ואשכחן נמי לשמואל גופיה דאמר הלכה למעשה אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, לא דחינן מימריה דאתמר לענין איסורא והלכה, משום חד מימרא דאגדתא דאמר מכיפיה מיבריך, דהא שמואל גופיה דאמר הכי איהו הוא דאמר לענין איסורא, שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי. ואיכא למימר דהכי סבירא ליה, אף על גב דנהרא מכיפיה מיבריך, וסהדותיה דפרת במיטרא דמערבא לאו סהדותא רבה היא, דאי נמי רבו טובא לא מסהיד אמיטרא בשעת הגשמים מן הנוטפין, הלכך כולה שתא בר מן יומיי תשרי לענין טבילה חיישינן, ואף על גב דאתמר בגמרא ופליגיה דידיה אדידיה בטעמיה פליגי, דאי לעולם מכיפי מיבריך ליתא להא, ומיהו איהו ודאי אמרינהו לתרוייהו, ולא מהדר הדר ביה, אלא מיחש הוא דחייש לספק אסורא, כדאמרינן בעלמא [שבת נו, א. ביצה כט, א] בכי האי גוונא, השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור. ובמסכת נדה פרק תינוקת מייתי בגמרא עובדא דאבוה דשמואל, ולא מייתי עלה פלוגתא דברייתא, הלכך אין המים לעולם מטהרין בזוחלין, עד שתעמוד על מעיין שלו ותברר לך המשכתו ורבויו בפרת ביומי דתשרי, ושאר נהרות אפילו ביומי דתשרי איכא למיחש, בשעה שרבין לפום דחזינן ממנהגא דההוא נהרא, וכל שכן בשאר נהרות קטנים כגון אלו ששנינו [משניות טהרות פרק ח' משנה ט'] המים המכזבים פסולין, אלו הן המים המכזבין פעם אחת בשבוע, בפלמוסיות ובשני בצורת כשרים, רבי יהודא פוסל, וכל שכן ביום שהגשמים יורדים בו שהנהרות רבין ביותר, דלכולי עלמא אין המים מטהרין בזוחלין, דהא ודאי מן הנוטפין אתו, שהרי אף הנחלים ושלוליות של נחלים וחרדליות של נהרים מושכין מים בנהרות, ולית בהו כיפה דמיברכי מיניה, ואינהו הוא דמרבו להו לנהרות, ובהא ליכא מאן דפליג כלל דדבר הנראה לעינים הוא, ומאן דמורה בהנך מילי להתירא לא עביד שפיר, עד כאן מהלכות הרמב"ן ז"ל. אבל לפי מה שכתבתי למעלה נראה דאפילו בימות הגשמים היה מתיר רבינו תם ז"ל. ואיכא למידק אשמעתין מדתנן בפרק חמישי של מסכת מקואות [משנה ג'] מעין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, אלמא אין המעין נפסל ברבוי הנוטפין, ותירצה הרמב"ם ז"ל [טהרה הלכות מקוואות פרק ג' הלכה י"א] בשריבה כעין המעיין וממקום קביעתו הוא נמשך והולך, אבל בשנחרבה במקום המשכתו נפסל ברובו, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] כתב שאין הדברים האמורים שם אלא במקום שהיה יכול להלך בתחלתו, דלשם אינו נפסל בריבוי, אבל אם נמשך על ידי הריבוי חוץ למקום שהיה נמשך בתחלתו פסול, כל שרבו הנוטפין על מי המעיין, וכתב שכן שנו בתוספתא.

אמר רב שישא בריה דרב אידי לא לסעוד אינש קצירא. פירוש שלא יבקר חולה:

לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא דלא ליסח דעתיה מן רחמי. פירוש כדי שלא יסיח המבקר דעתו מלבקש עליו רחמים. תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה פירוש שדרך כל חולה שמקל חליו קרוב לשחר וסבור המבקר שנתרפא. בתרייתא תקיף חולשיה פירוש ומתיאש המבקר מלבקש עליו רחמים כסבור שתהא תפלת שוא:

וגרסיגן בפ' יציאות השבת [דף יב:] הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וכו' כדאי' בהל':

אמר ר"י אמר רב מנין שהקב"ה זן את החולה. פירוש שהרי עומד הרבה פעמים ימים הרבה בלא אכילה ושתיה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ותניא הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל וכו' אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע מפני שהשכינה שרויה למעלה ממראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי וי"א דדוקא כשעומד בשוה למראשותיו אבל עומד במקום שפל מהמטה אפילו על גבי כסא מותר ויש אוסרין בכל ענין לישב כנגד מראשותיו ונהגו העם כלשון הראשון:

אמר רמי בר חמא אמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת ופליגא דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיבריך. האי שמעתא פתרו בה רבנן ז"ל טובא ומחוורתא כדפריש רבינו מורי נר"ו וה"פ מטרא במערבא סהדא רבה פרת פי' כי פרת הבא מארץ ישראל ונמשך על בבל כי חזינן (ב) בכל דרבה פרת שנתרבו מימיו ולא ידעינן מאיזה טעם נתרבה דלא חזינן הכא גשמים ולא עבים כלל אמרינן דמחמת מטרא דהוה במערבא דלא חזינן אנן הוא דרבה דנהרא לא סגיא דרבי אלא ממטרא הא כל היכא דלא רבה פרת כלל לא הוה סהדא דהוה מטרא במערבא ולא תלינן שירדו גשמים בנהר ורבו עליו ופסלוהו מלטהר בזוחלין דנימא ודאי ירדו עליו גשמי' במערבא ואע"פ שאין הנהר גדול ממה שהיה מקודם שמא אלמלא גשמים שהיו במערבא היה מתמעט יותר ויותר דהא לא אמרינן אליבא דרב לא שנא בימות החמה ולא שנא בימות הגשמים ולהכי תלי כל הסהדותא כדרבה פרת ומשום דמימי גשמים דינם כמקוה שאינם מטהרין אלא באשבורן והמעין והנהרות הן מטהרין אף בזוחלין אמרינן השתא דכי רבה נהרא וחיישינן לגשמים הוי נהרא כדין מימי הגשמים שלא לטהר אלא באשבורן שיהו המים כנוסין כמקוה ואמרי' דהא דרב פליגא אדשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך פי' דסבר שמואל דזימנין דנהרא מתרבה ומחברך מן מעין שלו ומשפתו כדמתרגמינן לחוף הים על כיף ימא וכיון דאפשר דמתרבה מכיפיה בלא מיטרא כל היכא דהוי סתמא דלא חזינן מטרא הכא ולא עבים ולא ידעינן ברבוי נהרא טעמא תלינן דמכיפיה רבה ולא תלינן מספיקא לאפוקי מחזקתיה ולמימר דממטרא דמערבא רבה הא כל היכא דהוה מטרא הכא או עבים סמוך לזמן ריבוי הנהר אפילו שמואל מודה בהא:

ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אין המים שבנהרות מטהרין בזוחלין בשום ימות החמה אלא פרת ביומי תשרי בלבד. פי' וסתמא קא פסיק אמר שאין מטהרין בזוחלין אלא ביומי תשרי ולא בשאר ימות השנה כלל לא שנא בימות הממה ולא שנא בימות הגשמים ואפילו אין הנהר גדול יותר ממה שהיה דקסבר דבימו' הגשמים חוששין לגשמים ואע"פ שלא נראו לנו כלל כאן שמא במקום אחר היו ואע"פ שאין הנהר גדול לפנינו שמא אלמלא גשמים שבמקום אחר היה הנהר מועט מאד ממה שהוא ובהא ודאי פליגא אדרב נמי דאילו רב לא תלי במטרא דמקום אחר מסתמא אלא היכא דרבי נהרא קמן ואילו שמואל חייש ובימות החמה דליכא למיתלי במטרא חייש להפשרת שלגים ואע"ג דלא חזינן ולא רבי נהרא קמן חיישינן כדאמרן אלא ביומי תשרי שאינו זמן גשמים ולא זמן הפשרת שלגים ובאותו זמן אין חוששין שנתערבו בהן מימי גשמים ממקום אחר אא"כ הנהר בפנינו גדול כ"כ שהדברים מוכיחים שעל ידי מימי נוטפים שנתערבו עמהם הוא דהשתא ודאי אין מטהרין אלא באשבורן כמקוה. ותנן במקואות פ"ה מ"ה הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה וה"פ הנהרות הזוחלין והנמשכין מטהרין דרך משיכתן כמעין אבל מימי גשמים כמקוה שאין מטהרין דרך משיכתן כמקוה ואבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן פי' שאף ביומי ניסן שלא היה גשמים לא היה מניחן לטבול בנהר לעולם ואע"ג דלא רבי נהרא דחייש להפשרת שלגים של מקום אחר וכ"ש בימות הגשמים:

רב חלבו באיש. פי' חלה כדאמרי' בבמה מדליקין (דף ל.) מן קדם באישא בשבת:

שכבדו ורבצו לפניו. לפני החולה בצווי רבי עקיבא כי הנכנס לבקר את החולה מפקח כל צרכיו ומחיהו:

אינו מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. וזו היא רעה גדולה שאם היה מבקרו היה מבקש עליו רחמים ואפשר שעת רצון הוא ותהיה תפלתו נשמעת ומניעות הביקור גורם שימות:

דלא ליתרע מזליה. דנפל תורא חדדו סכיני (שבת לב.) ואולי בבקשה מועטת שיבקש שונאו רעתו יתוסף חליו:

משכיל אל דל. משגיח אליו לבקרו ולפקח בצרכיו:

שריפאהו מצרעתו. שהשיאוהו עצה לטבול בירדן:

רחבעם בן שלמה. שהשיאוהו עצה לומר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים:

לא ליסעוד. לא לפקוד:

רווחא דעתיה. וסבור הוא שנתרפא ולא יתפלל עליו:

תקיף חולשיה. וכבר הוא מסוכן שאין תפלתו מועלת לו:

סהדא רבה פרת. כי מרוב גשמים שירדו בארץ ישראל גדל הנהר ורבה ורואין בני בבל ושמחים בטובת אחיהם:

נהרא מכיפיה מתבריך. מסלעו ומקדקדו מימיו גדלים כי רוב גדול הנהר מן התהום כדאיתא בתענית בפרק סדר תעניות (דף כה:) שאין לך טפח יורדת מלמעלה שאין לך טפחיים עולין כנגדה הילכך לא יגדל הנהר ממי גשמים שנופלין במקום אחד:

אין המים מטהרין בזוחלין. דחיישינן שמא רבו עליו נוטפים שמי גשמים רבו על עיקר מי הנהר ונתבטלו ברוב ולא אמר קמא קמא בטיל שכל דבר שדרכו ליגדל וגם גדל בלי הפסק לא אמר קמא קמא בטיל כמו שנבאר לקמן בפרק הנודר מן הירק (דף נח:) וכיון דאינו בטל נהפכו כולם לנוטפים ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) הנוטפין כמקוה ומקוה אינו מטהר בזוחלין [כו'] ת"ל אך חלק מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן אבל מעיין לא אימעט מאשבורן דתניא בתוספתא (מקואות פ"ה) מעיין שמימיו מועטים וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ותנן נמי (שם פ"ד מ"ה) כל הימים כמקוה והימים ממעינות הם באין והיינו טעמא דלשון מקוה משמע אשבורן ולא זוחלין כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד אבל מעין בין זוחל בין עומד במקום אחד נקרא מעין ומ"מ אי לאו אך חלק הוה מקשינן מקוה למעין לטהר בזחילה:

פעמים שהביקור סבת ההצלה לחולה אם בחכמתו אם לכמה סבות ומתוך כך אמרו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקרו גורם לו שימות וקצת חסידים היו נוהגין כשהיה חולה בעיר ולא היו מבקרין אותו כראוי לפרסם את הדבר ולהודיעם ואירע להם מעשה בתלמיד אחד שחלה ולא נכנסו לבקרו ונכנס רבי עקיבא והשתדל לכבד את הבית ולרבצו לפניו ואמר לו החייתני ויש מפרשים שלכבודו של רבי עקיבא כבדו את הבית ורבצוהו והגיעה הנאה לחולה:

ומכל מקום ביום ראשון של חולי אין ראוי לבקר שמא מקרה הוא ואין ראוי להחרידו עד שיחזיקוהו בחולה אלא דוקא משלישי ואילך אלא אם כן קפץ עליו חולי גדול וכבד שמתיראין ממנו להמית פתאם וכן לא יבקר אדם בשלש שעות ראשונות ובשלש אחרונות ופרשו הטעם בגמרא מפני שהמבקר מסיח דעתו בשעות אלו מן הרחמים ששלש ראשונות מוצאו בנחת רוח וסבור עליו שנתרפא ובאחרונות מוצאו בצער גדול וסבור עליו שאבדה תקותו וגדולי המחברים פרשו הטעם מפני שבני הבית מתעסקים בצרכי החולה:

הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על כסא אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע ומבקש עליו רחמים ויוצא מפני שהחולה מהרהר בלבו תשובה ומתפלל בכל לבו וכשרואה זה יושב במקומות הגבוהים מתיאש מן התפלה ולפי דרכך למדת שהחולה מדרכו לשוב ולהתפלל ועל זו אמרו אין חולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו:

אע"פ שהזהרנו במצות ביקור אין כל ביקור חולים בכלל אלא אין מבקרין לא חולי מעים מפני שהוא בוש מהם ולא מיחושי הראש ולא חולי העין מפני שהבקור קשה להם ומה שנתגלגל בסוגיא זו מענין מזון הבת ועישור נכסי לנדונייתא במקום שאין לישום באב כבר ביארנוהו במקומו במסכת כתובות דף ס"ח וכן מה שנתגלגל כאן שאין המים שבנהרות מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד ואם שאר נהרות בדין זה אם לאו וכן אם יש חלוק בענין זה בין נהר לנהר וענין חשש טיט שבקרקע הנהר לענין חציצה כבר ביארנוהו יפה בששי של שבת דף ס"ה:

בשביל שכבד ורבץ לפניו כי ראה רבי עקיבא שהמקום מעופש והיה המקום מקולקל ומזיק לחולה וצוה לפנות המקום ההוא ולכבדו ולרבצו ונזדכך אוירו ועל כן נתרפא החולה. הרי"ץ ז"ל. שכיבד וריבץ לפניו מכאן שכל ההולך לבקר את החולה יורד לעיין בעניני מטתו ובעניני המקום אשר הוא בם הראית לי. וכן נמצא בספר הרופאים שיש לתקן מטת החולה כמו שהיה לו שר גדול לשכב עליו.
גורם לו שיחיה שכל המבקר החולה מתפלל עליו או משום נטילת חליו אחד מששים או כההיא דרבי עקיבא.
דלא ליתרע מזליה דאין לך אדם שאין לו שונאים ויאמרו בדין יש לבא עליו חולי שכך וכך עשה ומזכירין עונותיו ויש לחוש שמא למעלה ידינוהו על פי דבריהם כמו שמצינו לעולם ידין אדם חברו לכף זכות שכך דנין אותו למעלה. וכן מצינו בחגיגה דרבא אשכחיה לאליהו אמר ליה מאי קא עביד קודשא בריך הוא אמר ליה גמיר שמעתא מפומא דכולהו רבנן בר מרבי מאיר שלמד תורה מאחר אמר ליה רבא לאליהו רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר. הרי אתה רואה על פיהם שלמטה נידונין למעלה. וטעם גדול יש בדבר שאף על פי שיודע הקדוש ברוך הוא זכותו לא רצה לעשות קודם מפני תרעומת מדת הדין. ועל שהצרכתי להזכיר לעולם ידין אדם חבירו לזכות רוצה אני לפרשו כמו שנ"ב שקשה לי מהו שכך דנין אותו למעלה וכי למעלה אין יודעים אם נתכוון לטובה או לרעה. אלא על דבר שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נאמר ומחשבות הלב אין אדם יודע אלא הקדוש ברוך הוא ולפי שהקדוש ברוך הוא מרחם על בניו ומכסה על פשעיהם אין מדת הדין נותנת לדונו לטובה עד שידונוהו לטובה מלמטה שאז אם בא לתשלום שכרו בעולם הזה לא יהרהרו הבריות אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא שגם הם דנוהו לטובה ואף אם היתה מחשבתו לטובה לפעמים טוב בעיני המקום שידונוהו למטה לטובה לכסות ממדת הדין ומן המקטרגים וראיה מעשה דרבא שהבאתי. נחזור לראשונות אבל ביום שני כבר איתרע מזליה ואינו חסר כי אם תפלה לכך צריך להודיע מטעם שמפרש והולך ורע בעיניו שעובר על לא תשנא אחיך בלבבך והשיב מעליו אפו שידונו אותו למעלה שהרבה לקה שאין לך צער גדול כמו שאויבי האדם שמחים על מפלתו ומשום לא תשנא את אחיך הזהירו שלמה שלא יגרום לו החטא חילוף הדברים. וסימן לדבר רחבעם שהיו רוצים לנדותו והתירוהו ואף על גב דמן השמים היה מכל מקום על חטא שגורם מתגלגל הדבר בענין העולם. לא ליסעוד איניש לשון יסעדנו על ערש דוי. ויש מפרשים (בריש) לפקוד פוקד מתרגמינן מסעד. הרא"ם ז"ל.

א"ר אבין אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת. כשיש מטרא בארץ ישראל עדות שנהר פרת גדול. פרת משוך מארץ ישראל לבבל וכשבני בבל רואין נהר פרת גדול יודעים שיש לבני ארץ ישראל גשמים ושמחים על אחיהם אף על פי שפרת מושך והולך מבבל לארץ ישראל מכל מקום יש לומר דעל ידי רוב גשמים נמשך למעלה כלפי בבל. שטה.
ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהם דרך זחילתן וצריך להמשיכן למקוה ולטבול אלא פרת ביומי תשרי שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהן ויש תורת מעיין על הנהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין מימי הגשמים. ויש מפרשים שאין הנובעין שבתוכן מטהרין בזוחלין שיתבטלו נוטפים בהם להיות זב וזבה טובלין בהם בשביל הזוחלין שבהם. הרי"ץ ז"ל. ת"ל (אמר המגיה עיין בהר"ן כאן) אך חלק המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן אבל מעיין כשעשאו אשבורן טהור דתניא בתוספתא מי מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ותנן נמי כל הימים כמקוה והימים ממעיינות הן באים והיינו טעמא דממעטינן מקוה מזוחלין ולא ממעטינן מעיין דמקוה משמע אשבורן ולא משמע זוחלין דכתיב יקוו המים אל מקום אחד אלמא כשהוא במקום אחד נקרא מקוה. ובאתי ללמוד זוחלין במקוה לומר שלא יצא מכלל מקוה בזחילתו מדכתיב גבי מעיין ואתא אך ומיעט שלא נקישנו למעיין אבל מעיין משמע בין אשבורן בין זוחלין וכולן בכלל שם מעיין הם ואינו צריך ללמוד לענין אשבורן ממקוה דהוא גופיה משמע נמי אשבורן הילכך לא ממעטינן ליה מאך.

גמרא לא לסעור איניש כו' כצ"ל וכן ברש"י ורא"ש ור"ן:

רש"י בד"ה כאילו כו' דמים מפני שבני כצ"ל לאלתר אי נמי הוא דבור אחד:

בד"ה וזקנים אומרים סתור ואל תבנה כצ"ל:

בד"ה ומנין כו' ביה יסערנו כצ"ל:

בד"ה סהדא רבה כו' פלוגתא אדשמואל כצ"ל:

ברא"ש בד"ה אין המים כו' רבו על עיקר כצ"ל:

רבינו נסים וסיערה הס"ד ואחר כך מ"ה קצירה בתלת כו' כצ"ל:

בד"ה ופליגא כו' לעולם אפילו כצ"ל:

מאי גרמא אילימא כל המבקר החולה מבקש עליו רחמים כו' שימות ס"ד כו'. ק"ק מי יימר לן דלענין בקשת רחמים קאמר הכי ואימא דלענין כיבוד וריבוץ לפניו קאמר כל המבקר בכיבוד וריבוץ גורם לו שיחיה כדקאמר התלמיד לרע"ק רבי החייתני וכל שאינו מבקר ולא כיבד וריבץ לפניו גורם לו שימות כדקאמר רע"ק כאילו שופך דמים ויש ליישב בדוחק דה"ל לרב דימי לפרש הכי דלענין כיבוד וריבוץ קא"ל:

אלא כל שאין מבקר אינו מבקש רחמים לא שיחיה ולא שימות כו'. עיין פי' הר"ן ולפירושו חזר מהא דקאמר גורם לו שימות ואין נראה כן אלא דקאי כמ"ש גם הרא"ש בפירושו ונראה מעיקרא כל המבקר החולה הוא ודאי אוהבו של חולה ומבקש עליו רחמים שיחיה וגורם בתפלתו שיחיה וכל שאינו מבקרו ה"ז ודאי שונאו ומבקש עליו רחמים שימות שימות ס"ד דודאי מאן דסני ליה חדי בליבי' קאמרי' בסמוך אבל שביקש רחמים שימות הא פשיטא דגם השונא אינו עושה כן ומשני אלא כל שאין מבקרו ה"ז ודאי שונאו ואינו מבקש רחמים לא שיחיה ולא שימות וה"ז גורם שימות שאילו לא היה שונאו היה מבקש עליו רחמים ואפשר שתפלתו היתה נשמעת בעת רצון כמ"ש הרא"ש ולפי דברינו ניחא דמייתי עלה מלתא דרבא מכאן ואילך כו' דמאן דסני כו' ומאן דרחים לי ליבעי רחמי כו' דמיירי בענין זה:

ושאמר דלא ליתרע מזליה כו'. כענין שאמרו במ"ק ברית כרותה לשפתים ואל יפתח אדם פיו לשטן לומר שהוא חולה וק"ל:

שנאמר אשרי משכיל אל דל ואין דל אלא חולה כו'. רוב מלת דל שבמקרא נאמר על עניות ממון אבל דל דהכא אלא חולה כו' ומשמע לו כן מדכתיב משכיל אל דל דליתן ממון לעני ודל אין צריך כ"כ השכל אלא לגבי חולה אמור דודאי צריך ביקור ולהשכיל יפה מה רפואה שהוא צריך שזהו עיקר הביקור חולים ומייתי שנאמר מדלה יבצעני בחולי חזקיהו כתיב שהיה מתפלל שיבצע אותו הקב"ה מן החולי אבל ת"י מדלה מלשון רום ע"ש בפירש"י בספר ישעיה:

ואין רעה אלא גיהנם שנאמר כל פעל גו' מבואר לעיל בפ' ד' נדרים ע"ש:

מה שכרו בעה"ז כו'. כיון שזה שבקרו החייהו בעה"ז כדאמרן אינו דומה שלא יהיה לו שכר למבקר גם בעה"ז ואמר ה' ישמרהו מיצה"ר שהוא אויב הפנימי שזהו מדה כנגד מדה שע"י שהחייהו ועמד מחליו נמחלו עונותיו כדלקמן גם המבקר זה לא יבא לידי עון ואמר החייהו מן היסורין דהיינו שלא ימות מתוך יסורין כמו שהחייה לחולה זה מתוך היסורין ואמר ואושר בארץ שהכל מתכבדין כו' כמו שהוא כיבד וריבץ לפני החולה ואמר ואל תתנהו בנפש אויביו דלפי פשוטו ה"ל למכתב ביד אויביו אבל בנפש הוא לשון רצון ודעת אויביו שהם משיאים עצה לאדם לפי דעתם הם ודאי אויביו של אדם כריעים של רחבעם שהיו משיאים לו עצה לפי דעתם לסתור עצת הזקנים אבל לזה המבקר גם שהיה גדול אצל קטן כדלעיל נעשה לו ריע טוב לבקרו ולרפאו במדה זו יזדמנו לו ריעים כמו של נעמן שא"ל דבר גדול דיבר אליך הנביא גו' רחץ וטהר ורש"י פי' ריעים כנעמן על אלישע והוא דחוק:

אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור כו'. הענין קשה לפום ריהטא בדבר שיאמרו הילדים בנה והזקנים היפך זה סתור ויש לפרש המשל במי שיש לו בית חומה בנוי ורוצה לבנותה עוד בגובה עלייה עליה והילדים א"ל בנה שחומת הבית יכולה לסבול בנין העלייה וזקנים א"ל סתור חומת הבית כדי לבנותה יותר בעובי' שתהיה לה חוזק לסבול חומת העלייה שעליה ואמר שמע לזקנים כו' שזקנים ודאי יותר בקיאים בדבר זה ולזה אמר כי בנין שאומרים הילדים היא סתירה גם לחומת הבית ושאומרים הזקנים סתירת חומת הבית ע"מ לבנותה יותר בעובי הוא בנין גם לחומה שעליה לעלייה וסימן לדבר רחבעם כו' שהזקנים יעצו לו סתירה להקל המשא מעל העם והילדים יעצו לו בנין שא"ל אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם גו' והיה עצתם סתירה שמרדו בו ישראל עי"ז ואילו שמע לזקנים היה לו בנין עולם כמ"ש והיו לך לעבדים כל הימים וק"ל:

לא ליסעור איניש כו'. כמ"ש ופקודת כל האדם יפקד גו' ות"א וסערא דכל אנשי יסתער גו' ונראה שהוא לשון ראייה ופקוח בצרכי חולי כמ"ש לראות את הערים תרגום למסער ית קירויא ועיין בערוך בערך סער וכן פירש"י בפ"ק דשבת אהא דמנין שהשכינה סוער כו' דגרסינן סוער ברי"ש כלומר מבקר דפוקד תרגומו סוער ע"ש:

מנין שהקב"ה זן את החולה כו'. ודאמרינן בעלמא אישתי' זנתיה היינו נמי שהקב"ה זן אותו דאש החולה של שמים הוא כדלקמן בשמעתין:

מנין שהשכינה שרויה כו' בפ"ק דשבת גרסי' לי' בלשון אחר ע"ש:

ר"ן ד"ה אר"א אמר רב בסופו. כדתניא בתוספתא העיד כו'. לפלא בעיני שהביא מהתוספתא דהלא כדברים האלו נאמרו ג"כ במשנה בעדיות פ"ז מ"ג ובמקואות פ"ה מ"ה בשם ר' צדוק:

רש"י ד״ה לא לסעוד כו׳ מתרגמינן וסעודא. נ״ב בנוסחי דידן איתי׳ ברי״ש וסערא. וכן פוקד עון גו׳ ת״א מסער ברי"ש:

יוֹמָא קַדְמָאָה דְּחָלֵישׁ, אָמַר לְהוֹן: לֹא תִּגַּלּוֹ לְאִינִישׁ דְּלָא לִתְרֹעַ מַזָּלֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם לזה דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דהחולי בא מסילוק אור החכמה ואחר כך יבא אור השכינה שהיא המלכות למעלה מראשו של חולה לסעדו ולשומרו. ובזה מובן הטעם כי יומא קדמאה שנסתלק אור החכמה ממנו ישאר אותו היום רשימו זה הכלל כל אור המסתלק ישאר רשימו באותו מקום כל היום כולו וכיון דנשאר רשימו לא יבא בו ביום אור השכינה שהיא המלכות לשומרו ולכן יומא קדמאה אין לו שמירה מאור השכינה.
ואף על גב דנשאר רשימו דאור החכמה, אין לו שמירה מעלייתא מן הרשימו ולכן יומא קדמאה יש פחד לגלות חליו פן ירגישו כחות החיצונים שאור החכמה נסתלק ועדיין אור השכינה לא בא למעלה מראשו לשומרו ואפשר יזיקו אותו לכן אמר לו יומא קדמאה לא תגלו אבל אחר יומא קמא יבא אור השכינה וישמור אותו ובריא מזליה.

(תהלים מא, ב) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ' וְאֵין דָּל אֶלָּא חוֹלֶה. נראה לי בס"ד הטעם שנקרא דל, דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ) כי לחולה תתהפך יו־ד לאותיות דְּוָי ועשר לערש כנזכר בדברי קדשו עיין שם.
והנה דְּוָי בשילוש כזה ד' ד־ו דו־י [34] עולה מספר דָּל [34] מה שאין כן אם ישארו אותיות יו־ד ולא יתהפכו לדו־י יהיה שילוש אותיות יו־ד כזה י' י־ו יו־ד [46] עולה מספר מ"ו כמנין שם הוי־ה ושם אהי־ה [26+21+ = 46] שהם חכמה ובינה וכמנין אב גדול [46] שהוא כינוי לחכמה שהוא יו־ד שבשם הוי־ה. וכיון שנהפכו לו אותיות יו־ד שהוא סוד חכמה לאותיות דו־י שצרוף זה עולה מספר דָּל לכן אמר אֵין דָּל אֶלָּא חוֹלֶה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות ששם בוכ־ו [34] נקרא קו המדה ועניינו לגדל ולחזק לכל ונרמז בראשי תיבות בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה (דברי הימים א' כט, יב) שהוא ראשי תיבות בוכ־ו ולכן מסיים סמוך לזה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל, עד כאן דבריו. ולכן החולה נקרא דל רמז שהוא צריך לשם בוכ־ו שמספרו דל [34] לגדלו ולחזקו.

וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵּיהִנָּם. נראה לרמוז בס"ד כי גן עדן היא דירה נאה לצדיקים ולהפך ממנה גיהנם היא רעה כי זה לעומת זה עשה שהמספר שוה דירה נאה [275] מספר רעה [275] דהרשע יפול ברעה זו גיהנם והצדיק בדירה נאה זו גן עדן.

(תהלים מא, ג) 'יִשְׁמְרֵהוּ' מִיֵּצֶר הָרַע 'וִיחַיֵּהוּ' מִיִּסּוּרִין. נראה לי הא בהא תליא כי האדם בחטאו בורא מזיקין וכל חולי ומכה הבא לאדם מנייהו הוי כמו שנאמר (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וכן הוא אומר וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲו‍ֹנֵנוּ (ישעיה סד, ו) ולכן אם 'ישמרהו' מיצר הרע שאין לו עונות 'יחייהו' מיסורין.

'וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו' שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵעִים כְּנַעֲמָן שֶׁרִפּוּ אֶת צָרַעְתּוֹ. פירשו רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל כאלישע הנביא ע"ה שהשיאו עצה לנעמן שיטבול בירדן ויתרפא. וקשה דברי אלישע הנביא ע"ה בזה אינם בסוג עיצה אלא גזרה גזר שיהיו מי הירדן מרפאין אותו כי מי הירדן אינם מרפאים צרעת מצידם מה שאין כן דברי הילדים לרחבעם היו בסוג עיצה!
ונראה לי בס"ד העיצה היא מה שיעץ לנעמן שישפיל עצמו ויעזוב גאותו כדי שאז יתרפא מצרעתו במי הירדן וכמו שאמרו המבארים ז"ל הא דהניחו לעמוד בחוץ ושלח שלוחו אליו לומר לך שיטבול ז' פעמים היינו כדי שישפיל גאותו בזלזול זה שזלזל בו לבלתי עשות לו כבוד הראוי לשר גדול כמוהו מפני שידע שהצרעת באה לו מצד הגאוה שלו.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר רֵעִים כְּנַעֲמָן קאי על הנערה שנתנה עצה שילך נעמן אצל הנביא ויבקש ממנו רפואה דכתיב וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ (מלכים ב' ה, ג) וכתבו המפרשים שנתנה לו עצה שילך לפני הנביא ויחלה פניו בעבור דבר זה, כי הנערה הבינה מדעתה שהצרעת באה לו מחמת גאותו ולכך יעצתו שישפיל גאות לבו וילך ויפול לפני הנביא ויחלה פניו. ולזה אמר 'ריעים כנעמן' זו הנערה שהשיאה עצה טובה זו לנעמן 'ולא רעים כרחבעם' אלו הילדים שהשיאו עצה לרחבעם להפך לדבר עם ישראל בגאוה וגבהות לב שיעצוהו להשיב להם קטני עבה ממתני אבי ועתה וכו' אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים.

שֶׁסְתִּירַת זְקֵנִים בִּנְיָן וּבִנְיַן יְלָדִים סְתִּירָה. נראה לי בס"ד זקנים מספר אור כי עצתם היא אור וילדים מספר דמים כי ילדים מעצתם יהיה שפיכות דמים וכמו שהיה מעצת הילדים לרחבעם והפרש שיש בין מספר זקנים ובין מספר ילדים הוא מספר מחסה שיש יתרון לזקנים על מספר ילדים רמז דעצת זקנים היא מחסה לאדם המקבל עצה וראיה לדבר רחבעם בן שלמה שאם שמע לעצת הזקנים היה אור לו ואור לישראל ואחר שלקח עצת הילדים בא דמים לעולם שנחלקה מלכות בית דוד והיה אחר כך מלחמות בין מלכי בית דוד ובין מלכי ישראל ונשפכו דמים לרוב.

לֹא לִסְעוֹד אִינִישׁ קְצִירָא לֹא בִּתְלַת שָׁעִי קַדְמַיְתָא. הטעם מפורש בגמרא. ובזה יובן בס"ד הכתוב יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי וַיְהִי הֳ' לְמִשְׁעָן לִי (תהלים יח, יט) פירוש אויביו מקדמים לבקרו בשלשה ראשונות כדי שימצאוהו רווחא דעתיה ולא יתחייבו לבקש עליו רחמים וגם עוד כדי שלא יראו אותו בצער גדול וישמחו ועל ידי כך תהיה שמחתם סיבה שיתרפא כמו שנאמר דכתיב פֶּן יִרְאֶה הֳ' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יח) אך באמת וַיְהִי הֳ' לְמִשְׁעָן לִי שאין אני צריך לתפילתם ולא לטענה זו ד'פֶּן יִרְאֶה'.
וראיתי בפתח עינים שביאר פסוק זה על מה שאמרו לעיל שלא יגלו על החולה ביום ראשון כדי שלא יתרע מזלו וביאורינו הוא כיוצא בזה.
ומה שאמרו לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, הנה ראשי תיבות ספסל מטה כסא הוא 'סמך' שלא ישב על גבי אלו מפני אור השכינה שיש שם שהוא סמך לחולה.

גמ' לא לסעוד איניש. עיין רש"י שבת דף יב ע"ב ד"ה סועד וצ"ל דגרסי' כאן לא ליסעור:

ואהבת לרעך כמוך. כתב הרמב"ם פ' י"ד מהלכות אבל מצות עשה של דבריהם לבקר החולה וכו' אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך וגו'. ואיתא בגמרא כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה ושאינו מבקר גורם לו שימות מאי גרמא אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכל שאין מבקר מבקש עליו שימות. שימות ס"ד. אלא כל שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות וכו'. יראה לפרש ע"פ מה שאחז"ל המבקש רחמים בפני החולה אין צריך להזכיר שמו כדכתיב אל נא רפא נא לה. וכתבו המקובלים כי יש בהזכרת שמו קצת התעוררת הדין עליו. אע"פ שמ"מ קרוב לשכר ע"י התפלה מ"מ לפעמים איכא קצת הפסד (עי"ז לפעמים) ע"י הזכרת שמו. משא"כ כשמתפלל בפני החולה שא"צ להזכיר שמו אז טוב לו. והיינו הנכנס לבקר מתפלל עליו שיחיה כי לא צריך להזכיר שמו משא"כ מי שאינו מבקרו מבקש ואינו בפניו זה צריך להזכיר שמו בתפלתו ולפעמים יארע לו הפסד בדבר אע"פ שמתפלל עליו שיחיה:

נהרא מכיפיה מתבריך. כל השייך לסוגיא דמקואות יחדתי קונטרס בפ"ע. ומ"ש רש"י שלא מצינו מים חיים אלא לזב בלבד היינו בתוספתא. ומ"ש המפרש לא פי' כן היינו שיטת רבינו הלוי שבפי' רש"י שבת (סה ע"ב) ועיין רש"י בכורות וכן משמע פשטיות לשון המשנה פ"ה דמס' מקואות משנה ה' דזבה בעי' מים חיים. ובפי' המשנה להרמב"ם נדחק שם ולרבינו הלוי אתיא המשנה כפשוטה וכבר עמד בזה בשאילת יעב"ץ ח"א סי' פח דבפ"ק דמגילה ילפינן זב וזבה ומשוינן אהדדי ושזה ג"כ שיטת רש"י בסנהדרין ע"ש:

העתק מקונטרסי מסוגיא דמקוואות השייכים קצת לכאן:

בבכורות (דף נה ע"ב) בענין נוטפים וזוחלין אי הוה דאורייתא או רק דרבנן נראה דתליא בפלוגתא אי ים הגדול כמקוה או כזוחלין. דר"א ממיץ בס' יראים כתב דנפקא לן דמקוה באשבורן מדכתיב יקוו המים למקום אחד. והנה אי ים הגדול גופיה כזוחלים וא"כ ע"כ אל מקום אחד לאו דוקא וא"כ הך דאשבורן לאו דאורייתא. וזה תליא בפלוגתת ר"מ ור"י ור' יוסי פ"ח דפרה. ופלוגתת רש"י ורמב"ם אליבא דרבי יוסי ועכ"מ שם. והנה מריש קא קשיא לי מנ"ל דשמואל פליגא דידיה אדידיה דלמא אע"ג דמכיפיה מבריך וכל טפח גשמים עולה טפחיים נגדו מ"מ מין במינו לא בטיל ושמואל ס"ל בעלמא מב"מ לא בטיל. ואפילו נימא דזה תליא אי אזלינן בתר בטיל או מבטיל מ"מ מנ"ל דלמא שמואל אזיל בתר מבטל ואפשר לזוחלין להיות כנוטפים וה"ל מב"מ. ולכנ"ל דליכא רק איסור דרבנן ובדרבנן קיי"ל מב"מ בטיל לכ"ע. ומיושב המשך הש"ס דסידר תחלה הא דאבוה דשמואל ואח"כ ופליגא דידיה אדידיה. והיינו משום דהרמב"ם מפרש דמפצי ביומי תשרי נמי להקוות המים. עכ"מ פ"א ופ"ט דמקואות וב"י סי' ר"א וא"כ מוכח דאבוה דשמואל תני אפילו ביומי תשרי לנוטפים ושמואל לא חשש וע"כ בהא פליגי דאבוה דשמואל ס"ל פסול זוחלין דאורייתא מש"ה חשש להחמיר אפילו בתשרי ושמואל ס"ל דרבנן מש"ה הקיל בתשרי וכיון דמוכח דלשמואל איסורא דרבנן בעלמא הוא ובדרבנן קיי"ל מב"מ בטיל לכ"ע א"כ ע"כ פליג דידיה אדידיה:

וליישב פי' הרמב"ם הנ"ל דזיכה שטרא לבי תרי. דמפרש מפצי משום צניעות שלא תהיה בהיל לטבול. וגם להקוות המים. וגם קשה א"כ בניסן ה"ל למיעבד מפצי. ועמ"ש בתשובה שלי סי' ש"כ. ונ"ל דקיי"ל אין גודרים בכלים המקבלים טומאה כמבואר במשנה ה' פ"ה דמקואות. ומחצלת סתמא מקבלת טומאה וא"כ אין גודרים במפץ אך אם יחדה למחיצה נתבטלה מקבולי טומאה וקיי"ל מחיצה שאינה עשויה להתיר אינה מחיצה. ע"כ בתשרי שהיה צריך למחיצה להתיר טבילה משום צניעות שלא תמהר לטבול ע"כ הועיל נמי להקוות המים. משא"כ בשאר ימות השנה וא"ש:

ולולא שיטת הרמב"ם להסוברים דאבוה דשמואל לא חשש אלא בניסן ולא בשאר ימות השנה כלל. י"ל דאיהו ס"ל נמי מכפיה מבריך ומ"מ לא חשש שאר ימות השנה אפילו בימות הגשמים דממ"נ ביום הגשם ממש נתבטל ברוב מים העולה טפחיים נגדו. ובשאר ימים אפילו אנו רואים שהנהר גדול נימא איננו מקיבוץ מי גשמים שעברו וחלפו כבר רק הוא מבריך מכפיה. רק ביומי ניסן דחזינן הפשרת שלגים הרבה ואז אין טפחיים עולה נגדו וליכא ביטול רוב אז צריך מקואות. וא"ש נמי דקאמר שמואל פליג אדידיה דא"ל משום מב"מ לא בטיל דתינח ביום גשם ממש אבל אח"כ היה לנו לתלות רבוי הנהר מכפיה ולא מקיבוץ גשמים שכבר חלפו ועברו. אע"כ לית ליה מכפיה מבריך:

עיין ברא"ש מייתי בשם מהר"מ מר"ב דשמואל גדר מפני הרואים שלא ידעו דמכפיה מבריך. וצ"ע א"כ איך אמר הש"ס דפליג אדידיה. וי"ל הש"ס אזיל למ"ד בתר מבטל אזלינן וה"ל מב"מ ומדהתיר שמואל בתשרי וקשה הא אפילו טפה אחת לא בטיל אע"כ ס"ל שהוא דרבנן וא"כ בדרבנן ליכא למגזר נמי מפני הרואים וע"כ פליגא דידיה אדידיה. ואמנם אנן י"ל דשמואל ס"ל דאורייתא הוא ולא פליג אדידיה רק גדר מפני הרואים. והא דלא אסר נמי בתשרי. משום דס"ל בתר בטיל אזלינן וליכא מב"מ כי א"א לנוטפים ליעשות זוחלין. ועוד הארכתי בפלפול ופה מקום לקצר:

יומא קמא וכו' דלא לתרע מזליה. שמעתי שפירשו בזה פ' יקדמוני ביום אידי ויהי ה' למשען לי כי שונאי דהע"ה תכף כשהיה חולה היו מבקרין אותו כי היכי דלתרע מזליה וז"ש יקדמוני ביום אידי ביום ראשון לאידי והיינו ביום שבא לו איד. ויהי ה' משען לי וירם קרן משיחו:

ישמרהו מיצה"ר ויחייהו מן היסורין וכו' אפשר כלפי מ"ש הרמב"ן בשער הגמול דהא דמותיב לר' אמי בשבת דף נ"ה דאמר אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון ואסקיה בתיובתא לא אתותב מחלוקת יסורין דגם דיש מיתה בלא חטא אין יסורין בלא עון. ולפ"ז היינו דקאמר ישמרהו מיצה"ר וכיון שהוא שמור מיצה"ר א"כ אין בידו עון ובזמן שהאיש מנוקה [מ]עון אין לו יסורין וז"ש ישמרהו מיצה"ר ויחייהו מן היסורין:

אתה עשית אותי ואת חייא איכא דאמרי אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. צריך להבין במאי פליגי הני תרי לישני. והרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי בספר הבהיר אש דת פ' וזאת הברכה פירש משם הרב מר אביו דלישנא קמא לא סבר מגמר בעתיקא קשיא ושקל בפלס שניהם. ואיכא דאמרי סבר מגמר בעתיקא קשיא ודוקא ר' חייא דאדם גדול הוא יכול לעשות אותי לאגמורי בעתיקא עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר במ"ש במנחות דף ז' ע"א אבימי תני מנחות בי רב חסדא ואבימי בי רב חסדא תני והאמר רב חסדא קולפי טבי בלעי מאבימי וכו' אבימי מסכתא אתעקרא איתעקר ליה ואתא לקמיה דרב חסדא לאדכוריה גמריה ולשלח וליתיה גביה סבר הכי מסתייעא מילתא טפי. ונמצא דאבימי עם היותו רבו של רב חסדא כי אתעקרא ליה מסכתא אזל לגביה תלמידו לאדכורי כדי שיסייעוהו מן השמים למהדר תלמודיה. והשתא לישנא קמא קאמר אתה עשית אותי ואת חייא והקדים עצמו כי הוא חידוש דאיהו לא אזל ובדוכתיה קאי וגמר. אבל ר' חייא לאו רבותא הוא דאיהו אזל קמי קצרא וגמר כאבימי דאזל גביה רב חסדא ואיכא סייעתא דשמיא. ואיכא דאמרי סבר דאלמלא ר' חייא דאלים זכותיה לא הוה כ"כ סייעתא דשמיא דר' קאים בדוכתיה וז"ש אתה עשית את חייא שהלך אצלך והוה סייעתא דשמיא וזה אינו חידוש. אמנם החידוש הוא דחייא עשה אותי ואני בבית מדרשי כי גדול כח ר' חייא נפלאים מעשיו ונפשי יודעת הגם שלא זזתי ממקומי:
א"נ אפשר דלישנא קמא קאמר אתה עשית אותי ואת חייא כי אתה מעצמך למדת ולא שאנו למדנוך והשבח השביח לההוא קצרא בא בכפ"לון שלא היה חייב להם כלום. אך ר' חייא אין טעון הל"ל בעשייתו כי הוא תלמידי ולו ניתנה פריע"ה כל קבל מה שלמד ממני. ואיכא דאמרי סבר דגם ר' חייא צריך לשבחו כי שב אפיה דאגמריה רבי ניחא כי פרע"ו מה שלמדו אך בשיתא מצינא ליה שבח כי לא למדם מר' ואפ"ה החזירם לו ולכן אמר אתה עשית את חייא שלא למדת ממנו ועכ"ז גמר מינך. וחייא עשה אותי שלמדני הששה שלא למד ממני. אבל לישנא קמא סבר דנהי דלא אגמריה שיתא אפי מיהו הוא תלמידו ולמד ממנו כמה הלכתא גברוות' וכפ"ז חייב להחזירם ודוק:
ושמעתי מקשים דעינינו הרואות דרבי ורב יוסף בחלותם שכחו תלמודם ורב יוסף בסמוך דריש כל משכבו הפכת בחלייו דמשכח למודו וכן הוות ליה ולרבינו הקדוש כמבואר בסוגיין. והרי אמרו פ"ק דברכות דהיסורין אם קבלם מאהבה יראה זרע וכו' ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו דכתיב וחפץ ה' בידו יצלח. ופשיטא דרבינו הקדוש ורב יוסף קבלו היסורין מאהבה ואיך לא נתקיים תלמודם בידם עכ"ד. ובמושכל ראשון אפשר לומר דמ"ש תלמודו מתקיים בידו אינו ר"ל שלא ישכח אלא זמנין דמשכ"ח וסוף סוף מן השמים יסייעוהו שיחזור אליו תלמודו כמו שבאמצעות ר' חייא והכובס אהדר ליה תלמודיה לרבינו הקדוש ורב יוסף ע"י אביי ושאר תלמידיו וזכו לזה ע"י שקבלו יסורין בשמחה. א"נ יש הפרש בין יסורין לחולי כבד דאם הם יסורין ומתחזק והולך כבריא ואפי' ניכר כי בשרו עליו יכאב מ"מ בדוחק עומד על עומדו אז לא יעצרנו הגש"ם דנגוע ומוכה ותלמודו מתקיים בידו. אבל בחולי חזק והוא נרדם בבלי דעת אז קרוב לשכוח:
ויתישב הטב לפי מ"ש גורי האר"י זצ"ל דכאשר יחלה חולי חזק ונתרפא הוא שמוסיפין לו נשמה חדשה וכ"ש אם משנין שמו דבשינוי השם הכונה הוא להמשיך נפש חי"ה. ולפ"ז יומתק מ"ש לעיל רב המנונא חוזר לימי עלומיו דהנשמה חדשה הבאה אליו מעתה היא בזמן הקטנות בצד מה. ולזה קרוב שישכח. וחסד ה' מעולם על יראיו דאינם שוכחים כל תלמודם ויהיו כתינוק אשר לא יודע. ומ"מ על הרוב ישכח איזה דבר. ויבא על נכון לישנא דקרא דדריש לעיל רוטפש בשרו מנוער כי הוא נער בצד מה לפי הנשמה חדשה וה"ט דמוחלין לו על כל עונותיו דפנים חדשות באו לכאן ודוק והארך:

באיש. חלה ואית דגרסי באש: כאילו שופך דמים. מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושים לו לחולה כל צרכיו: לא שיחיה ולא שימות. שהרי אינו יודע בעניינו של חולה: דלא ליתרע מזליה. דדילמא מתצלנא לאלתר אי נמי דלא לישתעי מילי עילויה: מכאן ואילך. חזי דלא מתרפא אמר להו פוקו ואכריזו: ריעים כנעמן. שריפאוהו מצרעתו כגון אלישע דהוה נביא וזקן והשיאו עצה לנעמן: אם יאמרו לך נערים בנה. בית המקדש: וזקנים אומרים סתור. ואל תבנה: וסימן לדבר מרחבעם. דכתיב (מלכים א יב) ויעזוב את עצת הזקנים וגו' ונחרב בית המקדש על אותה עצה והמורה לא פירש בבית המקדש ואיכא ברייתא. דקתני בהדיא בבית המקדש: לא לסעוד. כמו (במדבר טז) ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודא: תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה. כדאמר בעלמא (ב''ב טז:) אידלי יומא אידלי קצירא ודילמא אמר לא אצטריך למבעי רחמי עליה דאינו כל כך חולה: יסעדנו. כמו ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד): ומגין שהשכינה כו' שנאמר ה' יסעדנו. קרי ביה יסערנו אי כמי יסעדנו ממש שמסעד שכינה על ראשו כדאמרן בהדיא ששכינה שרויה למעלה ממיטתו: סהדא רבה פרת. כשנהר פרת גדול הוי עדות לגשמים שיורדין לא''י דא''י גבוה מכל הארצות ובאין גשמים ונופלין בפרת ומתגדל מהן והאי דאמרי' דנהר מתגדל ממי הגשמים הוי פלוגתא אדשמואל: נהרא מכיפיה מתבר'. שנובע מגדותיו ולא ממי גשמי':

לסעוד. אם יבקר . לחולה. פוקד מתרגמינן וסעד: רווח נפשיה. החולה וסבור המבקר החולה עובר לו חליו ונמנע מלבקש רחמים: בתלת בתרייתא תקיף חולשיה. ומסיח מלבקש רחמים עליו: סהדא רבה פרת. שרבו מימיו מן הגשמים:

ר"ן
באיש. חלה: אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. נראה בעיני דה''ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד.) דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי ומש''ה קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפלתו אפי' לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפי' היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפי' אותה זוטרתי אינו מהנהו: לא ליסעוד איניש. לא יבקר ופקודת כל האדם מתרגמינן וסיעדא: קצירא בתלת שעי קמייתא רווחא דעתיה. וכסבור המבקר שנתרפא ואין צריך לבקש רחמים עליו: בתרייתא תקיף חולשיה. וכסבור שהוא באפס תקוה ומתיאש מן הרחמים: לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל. איכא מאן דאמר דדוקא כשהחולה שוכב על גבי קרקע שנמצא מבקר גבוה ממקום שכינה: אמר ר' אבין אמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת. כשיורד מטר בא''י מעיד עליו פרת בבבל שכל שהוא גדול בידוע שאע''פ שלא ירדו גשמים כאן ירדו גשמים בא''י ונפקא מינה שאסור לטבול בו לפי שאין מי גשמים הנוטפין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן כלומר דקוו וקיימי כדתניא בספרי אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת''ל אך מעין ובור מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן הילכך כל היכא דאיכא למיחש שמא רבו נוטפין על הזוחלין אסור והיינו כשהנהר גדול הרבה אבל אם היה הולך לאטו או שלא נתרבה אלא מעט דליכא לספוקי ברביית נוטפין שרי כדתניא בתוספתא העיד ר' אלעזר בר צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים: ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתבריך. מכיפיה מסלעו כלומר ממקורו הוא מתגדל שאע''פ שאנו רואים שכשהגשמים יורדין נהרות מתרבים עיקר רבויין ממקורן הוא כדאמרי' בפרק סדר תעניות (דף כה:) אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ונמצא שלעולם זוחלין רבין על הנוטפין דהא לטפח של גשמים איכא טפחיים דמעיין הלכך לשמואל מותר לטבול בנהרות לעולם אפי' כשראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר: ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין. דאיכא למיחש לרבו הנוטפין:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד