נדרים לט ע"א

נדרים לט ע"א - Steinsaltz

GEMARA: With what are we dealing? If it is a case where the property of the visitor is forbidden to the ill person, even if he is sitting, this should also be permitted. If it is a case where the property of the ill person is forbidden to the visitor, even if he is standing, it should also not be permitted, as one derives benefit from entering the house. Shmuel said: Actually, it is a case where the property of the visitor is forbidden to the ill person, and it is in a place where one takes payment for visiting and sitting with an ill person and one does not take payment for visiting and standing with an ill person. Therefore, by sitting with the ill person the visitor provides him forbidden benefit by sparing him the expense of hiring another person to sit with him.

Why was this distinction stated without qualification? There is no apparent fundamental difference between sitting and standing when visiting the ill. The Gemara answers: It teaches us this: Even in a place where one takes payment for visiting the ill, for sitting, one ought to take payment, but for standing, one ought not to take payment. And if you wish, say instead that the distinction can be explained in accordance with the statement that Rabbi Shimon ben Elyakim said elsewhere (42a), that one who is prohibited to derive benefit from another due to a rabbinic decree may not enter a field that is owned by the latter, lest he remain standing there longer than permitted. Here too, sitting is prohibited due to a rabbinic decree, lest he remain sitting there longer than is necessary to perform the mitzva of visiting the ill.

Ulla said: Actually, it is a case where the property of the ill person is forbidden to the visitor, and where the ill person did not vow that his property would be forbidden in cases where its use enables the visitor to meet needs pertaining to his continued existence. The Gemara asks: If so, then even sitting should be permitted as well, since the vow did not prohibit use pertaining to his existential needs. The Gemara answers: Isn’t it possible to meet those needs and visit the ill while standing? Therefore, sitting is not an existential need.

The Gemara raises an objection from a baraita: If he became ill, he enters to visit him; if his son became ill, he inquires about his son’s health in the marketplace but may not enter the house to visit him. Granted, according to Ulla, who said: It is a case where the property of the ill person is forbidden to the visitor and where the ill person did not vow that the property be forbidden in cases pertaining to his continued existence, this works out well, as he excluded his own existential needs from the vow, not his son’s existential needs.

However, according to Shmuel, who said: It is a case where the property of the visitor is forbidden to the ill person, what is different about him and what is different about his son? Why is it prohibited for him to visit when the son is ill? The Gemara answers: Shmuel could have said to you: The mishna is referring to a case where the property of the visitor is forbidden to the ill person; the baraita is referring to a case where the property of the ill person is forbidden to the visitor.

The Gemara asks: Why was this distinction between the mishna and the baraita stated without qualification? Rava said: With regard to Shmuel,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

והוינן בה: במאי עסקינן?

אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה, אם כן, אפילו כשהוא יושב נמי יהא מותר, שהרי המבקר מקיים את המצוה המוטלת עליו, והחולה רק ממילא נהנה.

אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר, אפילו עומד נמי לא! שהרי הוא נהנה בדריסת הרגל!

אמר שמואל: לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה. ומדובר במקום שנוטלין שכר על הישיבה אצל החולה, ואין נוטלין שכר על העמידה. ולכן, אם אינו רוצה ליטול ממנו שכר, מותר לבקרו דווקא מעומד, שהרי ממילא אין נוטלין על כך שכר, ואינו מהנהו בכלום. אבל אם מבקרו יושב ואינו נוטל שכר, נמצא מהנהו!

והוינן בה: מאי פסקא? למה יטלו שכר דווקא על הישיבה, ולא יטלו על העמידה?! ^[113] ומבארינן: באמת יש מקומות שהחמירו על עצמן שלא ליטול שכר אפילו על ישיבה, למרות שמותר ליטול על כך שכר, משום שלקיום מצות ביקור חולים - די בעמידה, אפילו הכי, כדי שלא יבאו ליטול שכר על העמידה, החמירו על עצמן שלא ליטול שכר אף על הישיבה. ובאותן מקומות מותר לבקר בין עומד בין יושב.

אלא הא קא משמע לן, בדרך אגב, דאף במקום שאין מחמירין על עצמם, ונוטלין שכר, על הישיבה - בעי, מותר למשקל שכר, אבל על העמידה - לא בעי אסור לו למשקל שכר.

ולכן שנה התנא "נכנס לבקרו עומד", משום שדבר זה מתקיים בכל מקום. אבל לבקר יושב, יש מקומות שאסור. דהיינו, במקום שאין מחמירין על עצמן בישיבה שלא ליטול שכר, נמצא שהחולה חייב בשכרו, וכשאינו נוטל ממנו כלום - נמצא מהנהו.

ואיבעית אימא, בכל ענין מדבר התנא, אפילו במקום שאין נוטלים שכר כלל, אלא שגזרו חכמים שלא יבקרו כשהוא מיושב, כדרבי שמעון בן אליקים, שאמר בענין אחר: גזירה שמא ישהא בעמידה.

הכא נמי, לכן אסור לבקרו מיושב, גזירה שמא ישהא בישיבה יותר מצורך ביקור חולים, ונמצא שמהנהו שלא לצורך מצותו.

אבל בעמידה לא חוששים. שכיון שאתה מצריכו לעמוד, יש לו היכר, ולא ישתהה יותר ממצותו.

עולא אמר: לעולם מדובר במשנתינו בשנכסי חולה אסורין על המבקר, וכגון ^[114] דלא אדריה מן חיותיה [שלא הדירו מצורך חייו, ולא היתה כוונתו להדיר את חברו במקום שיש לו צורך לעצמו, על אף שחברו נהנה מכך בדרך אגב. עיין בר"ן!], ולכן מותר לבקרו אף שנהנה בדריסת הרגל.

ומקשינן: אי הכי, אפילו יושב נמי יהא מותר!

ומתרצינן: הא לצורך חיותיה אפשר בעמידה!

מיתיבי ממה ששנינו: חלה הוא - נכנס לבקרו.

חלה בנו - שואלו בשוק.

בשלמא לעולא דאמר: בשנכסי חולה אסורין על המבקר, וכגון דלא אדריה מן חיותיה - שפיר. שהרי לצורך עצמו לא הדיר מחבירו הנאה, ולכן מותר לו לבקרו. אבל לצורך חיי בנו יתכן שכן הדירו, על אף שגם בנו יוגבל על ידי נדרו, ואם כן - אסור לו לבקר, שהרי הוא נהנה בדריסת הרגל.

אלא לשמואל, דאמר שמדובר בשנכסי מבקר אסורין על החולה, והאיסור הוא בגלל המנהג לקחת על זה שכר, והוא מהנהו בכך שאינו נוטל שכר, אם כן, מאי שנא הוא, ומאי שנא בנו? אדרבה, מסתבר יותר שיהיה מותר לבקר את בנו של המודר מאשר את המודר עצמו, שהרי מבנו היה צריך לקחת שכר, ולא ממנו!

אמר לך שמואל: באמת מתניתין - בשנכסי מבקר אסורין על החולה מיירי,

אבל בברייתא - מדובר בשנכסי חולה אסורין על המבקר.

מאי פסקא? מנין לו לשמואל לחלק בין המשנה לברייתא?

הערות

^[113] הביאור הוא לפי המפרש. ובריטב"א הגירסא "מאן פסקה", ופירש, דהא זימנין משכחת לה איפכא, דמותר לבקרו מיושב ולא מעומד, במקום שנוטלין שכר על העמידה, ואין נוטלין שכר על הישיבה. עיי"ש. ואילו הרא"ש ביאר ששאלת הגמרא היא מדוע נקט התנא דוקא מקרה זה ולא אמר דין עקרוני שהדבר תלוי במנהג המקום על מה נוטלים שכר.

^[114] כתב הר"ן, שאין הכוונה שצריך שיאמר בפירוש שאינו מדירו מצורך חייו, אלא שבסתמא הכי הוא. וכך מוכח מהך דלקמן. עיי"ש.

במאי עסקינן [במה אנו עוסקים כאן]? אי [אם] בשנכסי המבקר אסורין על החולה — אפילו יושב נמי [גם כן] מותר, ומדוע לא ישב המבקר? והרי לו מותר ליהנות משל החולה! אי [אם] בשנכסי החולה אסורין על המבקר — אפילו עומד נמי [גם כן] לא, שהרי הוא נהנה מעצם הכניסה לבית! אמר שמואל: לעולם תפרש כי מדובר בשנכסי המבקר אסורין על החולה, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה, והמבקר חוסך מן החולה את הצורך לשכור מי שישב עימו, ומשום כך אסור לשבת אצלו, ואין נוטלין שכר על העמידה.

ושואלים: מאי פסקא [מה הפסק, החילוק] שאתה מחלק את הדברים דווקא בדרך זו? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שאף במקום שנוטלין שכר לשבת עם החולה, על הישיבה — בעי למשקל [צריך, ניתן, לקחת], על העמידה — לא בעי למשקל [צריך לקחת]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] והסבר כפי שאמר לענין אחר ר' שמעון בן אליקים, שאסרו על מודר הנאה להיכנס בשדה שבעליו הדירו הנאה ממנו, גזירה שמא ישהא בעמידה יותר מכפי המותר לו. הכא נמי [כאן גם כן] גזירה שמא ישהא בישיבה יותר ממה שנצרך למצוה.

עולא אמר: לעולם תפרש את משנתנו במקרה שנכסי החולה אסורין על המבקר, וכגון שלא אדריה [הדיר אותו] החולה מן דבר שהוא צורך חיותיה [חייו] של החולה ממש. ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו יושב נמי [גם כן] יהא מותר, שהרי אמרנו שלא הדיר אותו בדבר הנוגע לחייו! ומשיבים: הא [הרי] אפשר לעשות את כל הדרוש בעמידה, ואסור לו ליהנות יותר מן ההכרח.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: המודר הנאה מחבירו וחלה הוא, המדיר — נכנס המודר לבקרו, אם חלה בנו — שואלו בשוק על שלום הבן, אבל לא נכנס לבקרו. בשלמא [נניח] לדברי עולא, שאמר והעמיד את המשנה במקרה שנכסי החולה אסורין על המבקר, וכגון שלא אדריה מן חיותיה [הדיר אותו מחייו] — שפיר [יפה, טוב] ומובן שאין תנאי זה שייך כשבנו חולה, ואם כן אסור המודר להיכנס לביתו.

אלא לדעת שמואל שאמר והעמיד את המשנה במקרה שנכסי המבקר אסורין על החולה, מאי שנא [מה שונה] הוא ומאי שנא [מה שונה] בנו ומדוע אסור לו לבקר את הבן? ומשיבים: אמר [יכול היה שמואל לומר] לך: מתניתין [משנתנו] מדברת במקרה שנכסי המבקר אסורין על החולה, ואילו הברייתא מדברת במקרה שנכסי החולה אסורין על המבקר.

ושואלים: מאי פסקא [מה הפסק, החלוקה], מדוע אתה מסביר את הדברים דווקא כך? אמר רבא (אמר): שמואל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Why was this distinction between the mishna and the baraita stated without qualification? Rava said: With regard to Shmuel,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נכנס לבקרו עומד *במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב נמי אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא אמר שמואל לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה מאי פסקא הא קא משמע לן דאף במקום שנוטלין שכר על הישיבה בעי למשקל על העמידה לא בעי למשקל ואי בעית אימא כדרבי שמעון בן אליקים גזירה שמא ישהה בעמידה הכא נמי גזירה שמא ישהה בישיבה עד דהוה ליה לחולה הנאה דבעי למיתן בה אגרא וכן הלכתא תניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק ואוקימנא בשנכסי חולה אסורין על המבקר (א) ונתון דלא אדריה מן חיותיה הלכך חלה הוא נכנס לבקרו בין עומד בין יושב דחיותיה הוא חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואלו בשוק: תוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות חלה נכנס לבקרו היה לו חולה אינו נכנס ומבקרו אבל שואל בשלומו

גזירה שמא ישהא בישיבה. פירוש יתר מן המצוה המוטלת עליו ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה, וכגון דלא אדריה מחיותיה. מסתברא דלאו דוקא דאמר הכי בפירוש, אלא סתמא דמלתא דכל מאן דמדיר לא מדיר מחיותיה וכגון לאו דוקא, ותדע לך מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו, חלה בנו אינו נכנס לבקרו, ואמרינן בשלמא לעולא היינו דשאני בין חלה הוא לחלה בנו, ואם איתא מאן פסקה דבין חלה הוא בין חלה בנו, אי פריש דלא אדריה מחיותיה וחיותיה דברים דשרי, ואי לא פריש בין בזה ובין בזה אסור, אלא דאיכא לדחויה דסתמא דמלתא בדחיותיה מדכר ומפרש. והראשון נראה לי עיקר, משום דאם איתא מאי קאמר עולא יושב לא משום דאפשר בעמידה, ואי אמר בפירוש חוץ מחיותיה ודאי מסתברא דלא אפקיה לחצאין, אבל השתא דמאומדן דעתא שרי ליה, לא שרינן ליה אלא מאי דלא אפשר ליה בלאו הכי.

אלא לשמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אין הלשון זה מכוון, אלא כך הוה ליה למימר בנו אמאי לא דהא לא אדריה.

[ולענין הלכה – לפי שי"מ:] בשנכסי מבקר אסורין על החולה. במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם, ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב, גזרה שמא ישהא בישיבה, ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתן, ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא, דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואפשר בעמידה, ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה מחיותיה בין כך ובין כך שרי, וכסתמא דברייתא דלא פליג בין יושב לעומד, וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דברייתא, ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל, ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי לכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור, אף על גב דלא עייל לצרכו (לצרכי') אלא [לצרכיה – לפי השי"מ] של מדיר, דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא.

גמ' נכנס לבקרו עומד במאי עסקינן אילימא בשנכסי מבקר אסורין על החולה. פי' ואין המבקר אסור בנכסי חולה אפי' יושב נמי מותר שהרי המבקר מותר הוא ליכנס בביתו של חולה ולישב בכליו ואי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפילו עומד נמי לא שהרי אסור הוא ליכנס לביתו והרי חל האיסור על הבית ואינו רשאי ליכנס שם אפילו לעשות מצוה ואפילו בשבועה שאינה חלה לבטל המצות בכה"ג חיילא דהויא ליה בכולל וכנשבע שלא לאכול מצה וכל שכן בנדרים שחלין בדבר מצוה אפי' בפרט וכיון שכן אף על גב דעביד מצות ביקור חולים אסור הוא ליכנס לבקר חולה בבית זה שאסר עליו ופרקינן ואמר שמואל לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה פי' וכיון דכן אם מבקרו ביושב בחנם קא מהני ליה ההוא אגרא וליכא למימר מצוה דידיה קא עביד דלמצוה בעמידה סגי ואקשינן מאי פסקא דהא זימנין דמשכחת לה איפכא דמותר לבקרו מיושב ולא מעומד (ולא) במקום שנוטלין שכר על העמידה ואין נוטלין שכר על הישיבה דאסור לבקרו עומד בחנם דהא מהני ליה אגרא דשביק ליה וכגון שמשתהה בעמידה טפי ממאי דמיחייב ביה משום מצות ביקור דליכא למימר מצוה דידיה קא עביד:

ומהדרינן דלהכי פסיק לה תנא הכי משום דקמ"ל שאפילו במקום שנוטלין שכר על הישיבה הוא דבעי למשקל. פי' כיון דלית בה חיוב מדין בקור. על העמידה לא בעי למשקל פי' דאסור למשקל אגרא על העמידה אפילו לשהות יותר מן החיוב כיון דאיכא שם חיוב כלל בעמידה דזמנין דאתי למשקל אגרא אפילו על עמידה גרידתא דמצוה כנ"ל:

ואי בעית אימא כדא"ר שמעון בן אליקים לקמן בפרקין [מב:] גזירה שמא ישהה בעמידה הכא נמי גזירה שמא ישהה בישיבה. פי' דמדינא מותר לבקרו יושב אלא דגזרינן שמא ישהה בעמידה (ב) כדגזרינן לקמן דהתם שכיח דמשתהי בתר דאכלינהו אבל הכא דלא (כולה) שכיח דמשתהי מעומד (ג) בלי האי דאיכא הנאה דבעי למיתן עלה אגרא וכן הלכה:

תניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק. ואוקימנא בשנכסי חולה אסורין על המבקר שחולה אסר כל נכסיו על המבקר והרי המבקר אסור ליכנס לביתו של חולה אפילו לדבר מצוה כדאמרן לעיל דאע"ג דקי"ל [ר"ה דף כח.] מצות לאו ליהנות ניתנו חיישינן דלמא אגב אורחיה מתהני בכניסה והו"ל כנודר מן המעיין שאסור לטבול בו בימות החמה וכנודר מן המצה שאסור לאכול מצה של מצוה דלא סגיא דלא מתהני הכא נמי לא סגיא דלא מתהני כשנכנס לביתו אבל הכא מותר לבקרו אפילו יושב שם הרבה דמתהני:

דמן חיותיה לא אדריה פי' דמסתמא לא נתכוין המדיר לאסור הנאת נכסיו על המבקר במקום דמטי ליה פסידא במילתא דאית ליה בה חיותא דנפשיה כגון ביקור ורפואה וכיוצא בו ולאפוקי הנאת ממונו כגון רפוי בהמתו או לעשות מלאכתו ואע"ג דאדריה סתמא אנן סהדי דלא הוה בדעתו לאדוריה מן חיותיה ומסתברא דדוקא דחולה אדרינהו לנכסי עליה דמבקר דלא מדיר אינש לאפוקי חיותיה אבל אי מבקר הוא דאסרינהו לנכסי חולה עליה אסור דלא מסיק אדעתיה חיותא דחולה ולא אמרינן נמי דלא אסיק אדעתיה למיסר כניסה של מצוה כיון דסתמא אסריה עליה דאם כן נשבע שלא יאכל מצה סתם נימא שלא נתכוין אלא למצה של רשות ולמה הוא אסור לאכול מצה בלילי הפסח אלא ודאי לא אמרינן הכי באיסור כולל וכנ"ל ושמעינן מהכא שהאוסר בית עליו אסור ליכנס שם לברכת המילה ולחופת חתנים וכיוצא בו עד דשרו ליה נדריה אבל מצוה עליה לאיתשולי עליה כי היכי דלא ליבטיל ממצותו ואפילו נודר על דעת רבים יש לו הפרה לדבד מצוה כדאיתא לקמן במכלתין (ד) ובגמ' במס' גיטין פרק השולח [דף לו.]:

חלה בנו שואלו בשוק. פי' דלגבי חיותא דבריה לא אמרינן דמיניה לא אדריה מסתמא הילכך אסור לו ליכנס לשם אפילו למצות ביקור כדי עמידת ביקור בעלמא הילכך אין לו אלא שישאל עליו בשוק ואי פריש בנדריה פשיטא מילתא שיעשו כפירושו:

תוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות. פי' ואפילו משלו שאין הנאה למתים אבל אם הדיר נכסיו על קרובי המת החייבים בעסקי קבורתו פשיטא דאסור דהא מהני להו:

אפי' יושב נמי. דהנאת כבוד לא חשיבא הנאה לאוסרה על החולה דמצוה קא עביד ואין החולה נהנה מדריסת הרגל אף על פי שלא נכנס להנאתו אלא לצורך החולה ואין הנאת דריסה שלו אפ"ה דבר תימה הוא לאסור דריסה זו:

ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה. והוא עושה בחנם ומוחל לו השכר ומהנהו:

על העמידה לא בעי למשקל. דנראה כמבזה מצות ביקור ועל (ידי) הישיבה הוא דבעי למשקל כי נוטל שכר טרחו ובטול מלאכתו:

איבעית אימא גזירה שמא ישהא בישיבה. וכשנכסי מבקר אסורין על החולה ואין נוטלין שכר לא על הישיבה ולא על העמידה ואם ישהא בישיבה איכא הנאה מרובה לחולה וצריך ליתן שכר למי שישהה אצלו כל כך:

בשנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מחיותיה. ולא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו דהיינו ביקור חולה כי החולה נהנה מכל אדם המבקרו אבל שאר חיי נפש כגון אכילה ושתיה אינו יכול לקבל ממנו:

היינו דשאני בין הוא לבנו. דמחיות בנו אדריה:

מ"ש הוא ומ"ש בנו. למה לא יבקרנו מעומד הא מצוה קעביד וגם אין הנאתו אסורה על החולה:

מאי פסקא. שדרך הברייתא לשנות בענין זה והמשנה בענין זה:

אמר המאירי המדיר הנאה מחבירו נכנס לבקרו ר"ל אם היה חולה ודוקא עומד שהוא ביקור של עראי אבל לא יושב ושאלו בגמ' במאי עסקינן אם בשנכסי מבקר אסורים על החולה כגון שהמבקר הדירו שלא יהנה ממנו זה שהוא חולה עכשו אפילו יושב שהרי המבקר מותר הוא בהנאת נכסי החולה ומותר לישב בביתו והנאה לחולה אין כאן שאין ביקורו מעלה ומוריד לו להנאה גמורה ואם בשנכסי החולה אסורים למבקר אפילו בעמידה נמי לא שהרי נהנה בדריסת רגלו בביתו של זה ופרשה שמואל כשנכסי המבקר אסורים על החולה אלא שהיו רגילים להיות החולה נותן שכר לאחד שיצוותהו בעוד שאין מבקרים עמו והיו נוהגין ליתן שכר ליושב עמו דרך קבע אבל לא לעומד דרך עראי ומעתה כשזה בא ומבקר שלא בשכר אם יושב עמו דרך קבע הרי מהנהו שאינו צריך ליתן שכר לאחר לצות אבל בעמידה אינו מהנהו שאף שאר העומדים אינן נוטלין שכר ולפי דרכו לימד שאף במקום שרגילין ליתן שכר אסור ליטלו אלא אם כן בישיבה ולדעת זה אם היו נוטלין שכר אף בעמידה נאסר המדיר אף בעמידה ואם לא היו נוטלין שכר אף בישיבה הותר אף ביושב אלא דאורחא דמלתא נקט:

ומכל מקום אחר כן חזרו ותרצוה שטעם איסורי ישיבה הוא מגזירה שמא ישהא בישיבה כלומר שאף הבקור בחנם הנאה היא לחולה ולא הותרה אלא לקיום מצות המדיר אלא שסתם הדברים במקום מצוה דנפשיה לא אדריה ובעמידה שרי שהרי מצות ביקור מתקיימת בכך בישיבה אסור שמא יתעכב שם יותר מכדי מצוה ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה ולדעת זה אף במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה כל בישיבה אסור ואין התר אלא בעמידה ובמקום שאין נוטלין שכר עליה וכן הלכה אלא שגדולי המחברים לא חששו לשהיית ישיבה ופסקו כטעם ראשון שלא נאסרה אף הישיבה אלא במקום שנוטלין עליה שכר:

ומכל מקום עולא פרשה למשנתנו בדרך אחרת ולא שיחלוק עם שמואל בענין פסק שאף הוא מודה במה שכתבנו ר"ל בשנכסי המבקר אסורים לחולה אלא שרצה לפרש משנתנו בשנכסי החולה אסורים על המבקר שהיה ראוי לאסור את המבקר אף בעמידה מצד דריסת הרגל אלא שהתירו מצד שסתם הדברים אין המדיר מדיר את חבירו לרעתו של עצמו והרי הבקור חיותו של חולה שמתוך המבקרים מתגלה ענינו ומתפרסמת רפואתו והוא שאמרו במקום חיותיה לא אדריה וזה שאמר כגון דלא אדריה מן חיותיה שהדבר מוכיח שבפירוש פרט מן הנדר כל שחיותו תלוי בו לאו לישנא דייקא הוא אלא סתם הדברים כך הוא ומכל מקום בישיבה אסור שהרי מה שחיותו תלוי בבקור אף בעמידה הוא נעשה ושמואל חולק בזו שכל שנכסי החולה אסורים על המבקר מותר המבקר לבקרו אף בישיבה שלא הדירו מחיותו לא בעמידה ולא בישיבה ואינו דומה בקור עראי לבקור קבע והוא שאמרו בבריתא חלה הוא נכנס לבקרו ר"ל המודר מבקר את המדיר ולא חלק בה בין עומד ליושב והלכה כשמואל כסתמא דבריתא ולמדת שאלמלא טעם חיותו אסור למודר הנאה ליכנס לביתו של מדיר אף לשאר צרכיו של מדיר כל שאין חיותו תלוי בהם ואם לא חלה הוא ר"ל המדיר אלא בנו והרי אין זה יכול ליכנס לביתו שהרי אינו חולה ואין אומרין במקום חיותא דבריה נמי לא אדריה שאם כן אין לדבר סוף אלא שלא אמרוה אלא במקום חיותא דנפשיה אלא שואלו בשוק עליו ומה שאמרו במקום אחר בתוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו בין עדות ממון בין עדות נפשות חלה נכנס לבקרו אבל אם היה לו חולה אינו נכנס לבקרו ולא שואל בשלומו ופשוט הוא שאין הדבור אסור אלא באומר קונם פיו וכו' כמו שהתבאר אלא ששאר הדברים שהזכרנו בה בארון ותכריכין ובעדות הלכה הם:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שהמדיר מרפא את המודר רפואת נפשו ר"ל גופו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו במקום כמה רופאים שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לא רפוי ממון ופרשוה בגמרא בהמתו ופירשו בתוספות מפני שלא הותר אלא במקום מצוה ולדעתם אף במקום שאין שם רופא אחר לבהמתו אסור ואין נראה כן שהרי זו השבת אבידה גמורה היא אלא מפני שאפשר לו להודיעו סם פלני יפה לו סם פלני רע לו וכדאיתא בגמרא ובגופו מיהא לא דיו בכך וכן כל שאין יודעים לעשות על פי דברו אף הוא בעצמו מרפאה משום השבת אבדה וכן נראה מתלמוד המערב:

רוחץ באמבטי גדולה שאין הנאה מגעת לו בכך כלל אבל לא באמבטי קטנה שהרי מגביה עליו את המים בכניסתו ונמצא מהנהו אבל מזיע עמו אפילו בבית קטן וכן פרשוה בגמרא וישן עמו במטה בימות החמה שאין כאן הנאה אבל לא בימות הגשמים שמחממו ומהנהו ומיסב עמו על המטה כלומר אפילו בימות הגשמים ואין אומרין שמא יישן:

וכן אוכל עמו על שלחן אחד ואין גוזרין שמא יאכל עמו בקערה אחת אבל לא מן התמחוי ר"ל שלא יאכל עמו בקערה אחת אף בסעודה שאינה שלו שהרי כל אחד אוכל מחלק חבירו וכן שמא בעל הבית ירבה בשביל כבוד מדיר שהוא חשוב בעיניו ומודר נהנה עמו או שמא אף הוא ר"ל המדיר מהנהו על פי מדות מוסרו ומקרב נתח טוב שבה לחבירו אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר ופירשו בגמרא החוזר לבעל הבית ופירשו הענין בתלמוד המערב שאם היה בתמחוי זה יותר מכדי שובע שניהם עד שבודאי ישתייר שם מותר שהשמשים מסירים מלפניהם ומחזירין מותר שהרי אין הנאה לאחד מהם בחלק חברו שהרי יש לכל אחד בחלקו אכול והיתר וכן שנו שם שהדין כן בכותח החוזר ופירשו בו כוס של קונדיטון כלומר שאדם מספיק ממנו במעט ויש בו כדי לשתות לשניהם ולהחזיר ויש מפרשין שנוהגין היו שהשמש מחזיר תמחוי גדול בתבשיל (אם) על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות לכל מי שרוצה בכך ואחר כך מחזירו ואוכל עמו מאותו תמחוי אחר שחזר לבעל הבית שהרי אין נהנין זה בשל זה אלא שניהם מזיקים לבעל הבית ואע"פ שלענין פסק ודאי כך היא לענין פירוש אין הדברים נראין וגדולי המחברים פרשו שאע"פ שאסרו לאכול שניהם כאחד מכל מקום אם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזרוה לבעל הבית חוזר בעל הבית ומניחה לפני המודר כגון פת של כסנין ודומיהם שאדם נותן לאחד ואחריו לסמוך לו על הסדר מותר למודר לאכול הימנה ואינו חושש שמא המדיר הניח נתח טוב בשבילו:

ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים והוא שהיה מנהגם ליתן כלי גדול באבוס שלבהמה לפני הפועלים וממלאין אותו ואוכלין יחד ואף בזה אע"פ שהוא כלי גדול יותר מן התמחוי והקערה לא יאכל עמו ביחד:

ולא יעשה עמו באומן ופי' אומן תלם הכרם על הדרך שביארנו במציעא בפרק פועלים שאוכלים מאומן לאומן ר"ל כשהשלימו שורה אחת ובאין להתחיל באחרת ואמר כאן שהמדיר לא יעדור עם המודר בתלם אחד מפני שמרפה הקרקע עד שמצד חפירתו נוח לזה המודר לחפור ונמצא מהנהו וחכמים מתירין ברחוק הימנו כל שאין לחוש לכך אף בתלם אחד ואין גוזרין רחוק אטו קרוב וכן הלכה:

ואתה למד ממשנתנו שאין הפרש בין מדיר את חברו סתם למדירו מנכסיו אלא דין אחד לשניהם ליאסר בהנאת גופו ונכסיו ובתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם תמן תני מרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו ולפי מה שכתבנו הלכה כבתרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ובמקום שנוטלין ששכר על הישיבה פי' ופסק התנא דבריו שלא ישב שם בין בחנם בין בשכר שאע"פ שבשכר ישב עמו הנאה האי חשובה אצל המודר כדפרישית לעיל:

ועולא דאוקמוה כשנכסי החולה אסורין על המבקר ה"נ כשנכנס חולה אסורין על הרופא ומרפאהו רפואת נפש דאדעתי' דחיותי' לא אדרי' אבל לא רפואת ממון הוא ענוה אנכנס לביתו אבל חוץ לביתו מותר:

גמרא ואי בשנכסי חולה אסורין על מבקר אפילו עומד לא דהנאה דמבקר היא שעומד תחת צל ביתו וכדאמרינן ברישא דהך פירקא דאפילו דריסת הרגל אסור. פירוש.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: אפילו עומד נמי בהא קיימא לן כרבי אליעזר דויתור אסור במודר הנאה ודריסת הרגל שדורס בביתו אסור. עד כאן.
על העמידה לא בעי למשקל דמצוה הוא לבקר חולים שנאמר את הדרך ילכו בה ואמרינן התם בה זה בקור חולים ואמרינן לעיל מה אני בחנם אף אתם בחנם אבל מן הישיבה מותר לקבל שכר הואיל ואי בעי פטר נפשיה מההיא מצוה בעמידה. פירוש.
כדאמר ר' שמעון בן אליקים גזירה שמא ישהא בעמידה לקמן בהאי פרקא הוא הכא נמי גזירה שמא ישהא בישיבה וישמש לפניו כשאר בני אדם המשמשין לפני החולה כי אין הפרש בין זה לאחרים היושבין ושוהין שם וישמשנו ולא יזכור נדרו אבל בעמידה איכא היכרא טובא הואיל והוא עומד ואחרים יושבים ולעולם מתניתין במקום שאין נוטלין (שם) שכר ובנכסי מבקר אסורין על החולה. הרי"ץ ז"ל.

וכגון דלא אדריה מחיותיה (אמר המגיה עיין בחידושי רשב"א כאן) וכגון לאו דוקא. ותדע לך מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו אינו נכנס לבקרו. ואמרינן בשלמא לעולא היינו דשני בין חלה הוא לחלה בנו ואם איתא מאן פסקה דבין חלה הוא בין חלה בנו אי פריש דלא אדריה מחיותיה וחיותיה דבריה דשרי ואי לא פריש בין בזה ובין בזה אסור אלא דאיכא לדחויה דסתמא דמילתא בדחיותיה מדכר ומפרש. והראשון נראה לי עיקר משום דאם איתא מאי קאמר עולא יושב לא משום דאיפשר בעמידה ואי אמר בפירוש חוץ מחיותיה ודאי מסתברא דלא אפקיה לחצאין אבל השתא דמאומדן דעתא שריא ליה לא שריא ליה אלא מאי דלא איפשר ליה בלאו הכי. הרשב"א ז"ל.
חלה בנו של מדיר ושוכב בביתו של אביו שואל לאביו בשוק מה בנו עושה אבל אינו נכנס לבית אביו לבקרו. בשלמא לעולא וכו' היינו דשני בין הוא לבין בנו וחלה הוא דנכנס לבקרו דהא לא אדריה מן חיותיה והכא הוי חיותיה דמדיר אבל חלה בנו אינו נכנס לבקרו דליכא חיותיה דמדיר דאביו והשתא אישתכח דאיתהני המודר בנכסי מדיר שעומד בצל ביתו ובהך ברייתא לא מפליג בין עומד ליושב דכי חלה הוא המדיר יכול המודר לישב לפניו משום דהאי תנא לא חייש לשמא ישהא בישיבה. פירוש.

אלא לשמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אין הלשון מזה מכוון אלא כך היה לומר בנו אמאי לא דהא לא אדריה. הרשב"א ז"ל.

רש"י לבקרו הס"ד שנהה הס"ד:

בד"ה ואין נוטלין כו' המבקר בחנם כצ"ל:

בא"ד מוותר היה לו שכרו כצ"ל:

בד"ה גזירה כו' דאכל שהייה תמן אף על גב דקאי הכא דלא אכל כצ"ל עבדיו הס"ד לפטומא עבידא דטהורה כצ"ל לנכרי הס"ד לקמן הס"ד אפי' יושב כצ"ל חולה הס"ד:

בד"ה לעולם כו' כשנכסי מבקר כצ"ל:

בד"ה אפילו יושב נמי ליתא כו' כל זה נמחק ומתחיל הדבור במקום שנוטלין שכר כצ"ל:

בד"ה אבל כו' אגרא אעמידה כצ"ל:

בד"ה שהרי כו' התם גזרינן כצ"ל בישיבה הס"ד:

בד"ה לעולם כו' המבקר שאין כצ"ל והוא דבור אחד מותר הס"ד אדר"י הס"ד:

בד"ה חלה בנו מדיר כצ"ל לשמואל הס"ד:

ברא"ש נהנה כו' דריסה זו הס"ד ומהנה הס"ד:

בד"ה על העמידה לא בעי כו' כצ"ל:

בד"ה א"א כו' וכשנכסי מבקר כצ"ל כל כך הס"ד:

בר"ן מאיסורא הס"ד דההיא בס"ד הס"ד דבריה הס"ד:

במאי עסקינן. נכנס לבקרו: אפילו יושב נמי. יהא מותר שהרי נכסי חולה אין אסורין על המבקר ומותר ליהנות משלו: אי בשנכסי כו'. ולהכי אינו יושב בישיבה שלא יהנה משלו: אפי' עומד לא. דהנאה היא לו שנהנה: ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה. שכר שהולך לבקר את החולה ויושב עמו לצוותא ומשכירין אותו: ואין נוטלין על העמידה. ולהכי אינו יושב שאם היה יושב שם המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר אבל עומד הואיל ואין נוטלין שכר על העמידה מותר: מאי פסקא. דעל זה נוטלין שכר ולא על זה: על העמידה לא בעי למשקל. דעראי הוא דכך הוא בכל מקום ולהכי עומד אבל לא יושב דכיון דליכא שכר [על העמידה] לא מהני ליה כלל: ואיבעית אימא. לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ואפילו במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה ודקאמרת אפי' יושב נמי כדקאמר רבי שמעון בן אליקים לקמן (דף מב:) לענין שביעי': גזירה שמא ישהא בעמידה הכא נמי שמא ישהא בישיבה. ושהייה דישיבה ודאי הנאה היא לחולה ולהכי לא ישב עמו ואי קשיא אפילו עומד נמי לא גזירה שמא ישהא בעמידה הא לא קשיא דהתם כיון דאכל מפירי דשדה איכא למימר דלמא אגב דאכיל שהייה תמן אע''ג דקאי והכא דלא אכל משום הכי קאי: (לא מצאתי יותר מזה הלשון וזהו אמר ליה): למנחרותא. לעבודתו והואיל וקי''ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אינה הנאה למודר אם זה מפרנס עבדיו: לפטומא עבידא. דטהורה לשחיטה וטמאה לעובד כוכבים: המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. כדמפרש לקמן: אפילו יושב נמי. להוי דהא מבקר מותר בנכסי חולה: אפילו עומד. דהא אסור בדריסת הרגל: לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה. ומשום הכי עומד אבל לא יושב כדמפרש בגמרא: במקום שנוטלין שכר על הישיבה. דהיושב לפני החולה משתכר פורתא משום דקעביד ליה צוותא בעלמא והלכך בישיבה אסור משום דקא מהני ליה ההוא אגרא דניתיב לאיניש אחרינא דיתיב קמיה: אבל בעמידה דמותר. משום דלא קמהני ליה ולא מידי דהא לא עביד למיתב אגרא אעמידה: מאי פסקא הא קמ''ל אע''ג דאיכא דוכתא שנוטלין שכר על הישיבה נוטלין אבל לא על העמידה והיינו טעמא דבעמידה מותר אבל לא בישיבה כדאמר ר''ש בן אליקים בשילהי פירקין גבי שביעית: (חס''ר כא''ן) שהרי עומד ואוכל. גזירה שמא ישהא בישיבה מרובה והוי הנאת חולה וא''ת נגזור בעמידה כי היכי דגזרינן התם בעמידה הא לא קשה דאילו התם גזרי' בעמידה אבל הכא דלא מטיא ליה הנאה בעמידה ליכא למיגזר שמא ירבה בעמידה אבל לא בישיבה שנוח לו לזה לישב גזירה שמא ישהא בישיבה: לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר. וכשאין נוטלין שכר על העמידה ולהכי מותר בעמידה דהא לאו מן חיותיה נדר כדאמר לקמן כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה ואהכי מותר: הא אפשר בעמידה. מבקרו בעמידה דמהא לא אדריה אבל בישיבה אדריה: חלה הוא. המדיר מותר לבקרו: חלה בנו. מודר שואלו בשוק על עסקי בנו: היינו דשני בין הוא לבנו. דאילו בשחלה הוא מותר ליכנס לשם דהא לא אדריה מן חיותיה אבל כשחלה בנו אינו נכנס לבקרו דהא ליכא חיותא דמדיר: אלא לשמואל דאמר כו' מאי שנא הוא. דמותר ומ''ש בנו דאסור הא בעמידה ליכא הנאה כלל אלא ודאי בנכסי חולה אסורין על המבקר מיירי וכדעולא וקשיא לשמואל: אמר לך שמואל כו' וברייתא. מודינא דהכי הוא כדמוקי לה עולא בשנכסי חולה אסורין על המבקר מיהו בהא פליגנא עליה דאיהו מוקי לה בעומד אבל לא ביושב דהא אפשר בעמידה ואנא אמינא דברייתא אפי' יושב שפיר דמי דאמר דלא אדריה מן חיותיה ל''ש עומד ול''ש יושב ודיקא נמי מדקתני סתמא חלה הוא נכנס לבקרו אפי' יושב: מאי פסקא. דמתני' בשנכסי מבקר אסורין על החולה:

אפי' עומד. דקא מתהני מדריסת הרגל: במקום שנוטלין שכר על הישיבה. לכך אסור לבקר בחנם אבל בעמידה דאין נוטלין שכר עליה מותר בחנם דמצוה קעביד: על העמידה לא בעי למשקל. כיון דמצוה הוא ויש לו לעשות בחנם. על הישיבה בעי למשקל ואסור לעשות לו בחנם: דלא אדריה מחיותיה. כלומר היינו טעמא דעומד ואע''ג דאדריה מן ביתיה לא היה דעתו לאסור עליו ביתו לבא כאן בשביל חיותו לבקרו: אפשר בעמידה. והלכך בישיבה לא הוי חיותא שאפשר למבקר להיות בעמידה: חלה בנו שואלו בשוק. דאסור ליכנס בביתו [כיון שהדירו] וס''ד דברייתא מתפרשת כפי' דמתני': בשלמא לעולא ניחא. דשרי לבקרו הוא ולבנו אסור אחיותיה דבנו אדרה אלא לשמואל כי היכי דלאביו שרי בעמידה ה''נ בנו מותר בעמידה: פסקת. הדבר [דמתני' בשנכסי] מבקר אסור וברייתא כשחולה אסור הוה ליה לשנות התנא הברייתא בענין דמתניתין:

ר"ן
אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב נמי. דעומד מאי טעמא שרית ליה משום דמבקר מצוה דנפשיה עביד ונהי דחולה מתהני ממילא שרי וכיון שכן אפילו יושב נמי אית לך למישרי מהאי טעמא: ואי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד לא. שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא: דאפי' במקום שנוטלין שכר על הישיבה וכו'. נ''ל דה''פ דאיכא דוכתי שהחמירו על עצמן שלא ליטול שכר אפי' מישיבה אע''פ שהוא מותר משום דמצות ביקור די לה בעמידה ואפ''ה כדי שלא יבאו ליטול שכר על העמידה החמירו על עצמן שלא ליטול שכר אף על הישיבה ובאותן מקומות בין עומד בין יושב שרי דישיבה נמי לדידהו מצוה אלא אפי' במקום שאין מחמירין על עצמן אפ''ה על העמידה לא שרי להו למשקל ומש''ה פסיק תנא ותני נכנס לבקרו עומד בכולהו דוכתי דמצוה קעביד ואידך ממילא מתהני אבל לא יושב בכולהו דוכתי דמקום שאין מחמירין על עצמן בישיבה ליכא מצוה ונמצא חולה חייב בשכרו וכשאינו נוטל ממנו כלום נמצא מהנהו: ואי בעית אימא כדאמר ר' שמעון בן אליקים. לקמן בפרקין (דף מב:) וה''ק דינא דמתניתין בכולהו דוכתי איתיה ואפילו במקום שאין נוטלין שכר לא על העמידה ולא על הישיבה ונהי דבההוא דוכתא מדינא בין עומד בין יושב שרי אפי' הכי גזרינן שמא ישהא בישיבה יותר מכדי הצורך ובכי האי גוונא בכולהו דוכתי לית להו למעבד הכי בלא אגרא אבל בעמידה לא גזרינן שמא ישהא דכיון שאתה מצריכו לעמוד אית ליה היכירא משא''כ בההיא דר''ש בן אליקים כמו שנפרש עלה דההיא בס''ד: עולא אמר לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר. וכ''ת א''כ אפי' עומד ליתסר משום דלא אדריה מן חיותיה כלומר דמסתמא חולה כי אדריה למבקר לא אדריה במילתא דצריכא ליה כי הכא שהחולה נהנה ממנו בביקורו ואיכא נסחי דגרסי וכגון דלא אדריה מן חיותיה ולהך נסחא נמי לאו דבעי דאמר הכי בפירוש אלא דסתמא דמילתיה הכי איתא והכי מוכחא הך מיתיבי דמייתי בסמוך: מיתיבי חלה הוא נכנס לבקרו כו'. היינו דשאני בין הוא לבנו דחלה הוא נכנס לבקרו משום דמסתמא מן חיותיה לא אדריה וחלה בנו שואלו בשוק אבל אינו מותר ליכנס לביתו דאפשר דאפילו מן חיותיה דבריה אדריה והא מוכחא דכי אמרינן מן חיותיה לא אדריה מסתמא הוא דאמר הכי אף על גב דלא פריש דאי בעינן דפריש אכתי קשיא לעולא מ''ש הוא ומ''ש בנו אי פריש בתרוייהו שרי ואי לא פריש בתרוייהו אסור אלא ודאי בסתמא עסקינן וסתם הוי כמפרש לגבי דידיה אבל לא לגבי דבריה: אלא לשמואל דאמר בשנכסי מבקר אסורין על החולה מ''ש הוא ומ''ש בנו. כלומר דאדרבה בבנו שרי טפי שאינו מודר ממנו ואי מודר נמי מבנו מ''ש הוא ומ''ש בנו בתרוייהו אית לן למימר נכנס לבקרו עומד: אמר לך. שמואל אין ודאי דברייתא מתוקמא בשנכסי חולה אסורין על המבקר דמודינא בטעמא דידך דמסתמא מחיותיה לא אדריה ואמינא נמי טפי מינך דאפילו מישיבה לא אדריה ומשום הכי לא מצינא לאוקמי מתניתין כדמוקמית לה דהיינו בנכסי חולה אסורין על המבקר דא''ה אפי' יושב נמי שרי דישיבה נמי דמבקר חיותיה דחולה הוא ולא אדריה: ולענין הלכה קיימא לן כשמואל דכיון דרבא מפרש מילתיה ואמר דמתני' דיקא ליה הכי הלכתא כוותיה הלכך בשנכסי חולה אסורין

נדרים לט ע"א