דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

נדרים לו ע"א - Steinsaltz

Rav Shimi bar Abba raised an objection from the Tosefta (2:7): If the one who vowed to prohibit another from benefiting from him was a priest, he may sprinkle the blood of his sin-offering and the blood of his guilt-offering on the other’s behalf. Apparently, the priest may perform all sacrificial rites for one prohibited from benefiting from him, even those that require knowledge of the one for whom the offering atones.

The Gemara answers. The reference is to blood of the sin-offering of a leper and blood of the guilt-offering of a leper. These are offerings brought by a leper who is lacking atonement, in order to complete his purification process, as it is written: “This is the law of the leper” (Leviticus 14:2). And the verse comes to teach that the halakhot of a leper apply to both an adult and a minor. This offering, too, does not require the knowledge of the one for whom the offering atones.

The Gemara cites another proof to resolve the dilemma with regard to the nature of the agency of a priest. We learned in a mishna: In the case of priests who rendered an offering piggul in the Temple, i.e., they sacrificed an offering intending to consume it after its appointed time, if they did so intentionally, i.e., with full awareness of the period during which the offering may be consumed, they are obligated to pay. The Gemara infers: If they did so unwittingly, they are exempt from payment. However, in any event, when they rendered the offering piggul, it acquired the status of piggul and is disqualified.

The Gemara asks: Granted, if you say that the priests are agents of Heaven, this is why when their actions cause piggul it is piggul; their actions are independent of the one bringing the offering. However, if you say that the priests are our agents, why when their actions cause piggul is it piggul? Let the one bringing the offering say to the priest: I designated you an agent to perform the task properly but not to perform the task improperly.

The Sages say in response: It is different with regard to piggul, as in its regard the verse states and emphasizes: “He who offered it, it will not be imputed to him” (Leviticus 7:18). This implies that it is piggul in any case, e.g., even if one’s actions cause the offering to be piggul without the consent of the owner. Therefore, there is no proof with regard to the nature of the agency of the priest.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yoḥanan said: Everyone who brings an offering requires knowledge, except for those offerings brought by those lacking atonement; this can be proven from the fact that a person brings a purification offering for his minor sons and daughters. The Gemara asks: However, if that is so, let a person bring a sin-offering on behalf of another who unwittingly ate forbidden fat without his knowledge, just as a man brings an offering for his wife who is an imbecile, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why then did Rabbi Elazar say: One who separated a sin-offering on behalf of another who unwittingly ate forbidden fat has done nothing?

The Gemara refutes the analogy between the cases. What are the circumstances of the case of his wife who is an imbecile? If she ate the forbidden fat when she was an imbecile, she is not subject to liability to bring an offering, as one lacking halakhic competence is exempt from punishment and needs no atonement.

And if she ate the forbidden fat when she was halakhically competent and then became an imbecile, didn’t Rabbi Yirmeya say that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: If one ate forbidden fat unwittingly, and separated an offering, and became an imbecile, and became competent again, the offering is disqualified. Since it was disqualified when he was demented, it will be disqualified forever. It is clear, therefore, that the sin-offering that one brings for his wife who is an imbecile is not a sin-offering for eating forbidden fat, as that would require halakhic intelligence. It is merely for completion of the purification process, e.g., a woman after childbirth, for which halakhic competence is not required. Therefore, no proof may be cited from the case of one’s wife who is an imbecile to the case of bringing a sin-offering on behalf of another who ate fat.

The Gemara asks: However, if that is so, let a person bring a Paschal lamb on behalf of another without his knowledge, just as a person brings a Paschal lamb for his minor sons and daughters. Why then did Rabbi Elazar say: One who separated a Paschal lamb on behalf of another has done nothing?

Rabbi Zeira said: The verse states: “A lamb for each father’s house, a lamb for the household” (Exodus 12:3). From here it is derived that all members of a household, including minor sons and daughters, are registered to the group eating a Paschal lamb. However, this is a custom; it is not by Torah law.

And from where is this halakha learned? It is from that which we learned in a mishna (Pesaḥim 89a): With regard to one who says to his minor sons: I am hereby slaughtering the Paschal lamb on behalf of the one of you who will ascend to Jerusalem first, and he will be privileged to eat from that lamb, then once the first of his children introduces his head and most of his body into Jerusalem, he acquires his portion and acquires portions on behalf of his brothers with him. And if you say that the halakha derived from the phrase “a lamb for the household” is by Torah law, and the minors are obligated to register for the Paschal lamb, although the son who reached Jerusalem first acquired his portion based on the stipulation of his father, how can he stand over the meat of the Paschal lamb after it was slaughtered and acquire it on behalf of his brothers? Apparently, minors are not required by Torah law to register as members of the group eating the Paschal lamb.

The Gemara asks: However, why do they require that their father say to them: The one of you who will ascend to Jerusalem first will be privileged to eat from that lamb, when no actual acquisition takes place? It is in order to motivate them in the performance of mitzvot. This is also taught in a baraita: There was an incident that transpired where a father said to his sons and daughters that they should compete to see who reaches the sacrifice of the Paschal lamb first, and the daughters preceded the sons, and the daughters were found to be motivated and the sons to be lazy [shefalim]. Since the baraita did not say that the result was that daughters acquired their portion, apparently the father’s statement was merely motivational.

§ We learned in the mishna that among the tasks that one may perform for someone who is prohibited by vow from benefiting from him is: And he separates his teruma.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

מתיב רב שימי בר אבא מהא דתניא: אם היה המדיר כהן, יזרוק עליו [יכול לזרוק לצורך המודר] את דם חטאתו ודם אשמו! [59]

ומוכח שהכהנים שלוחי דשמיא הם! שאם הם שלוחי דידן, היאך זורק עבורו דם, הרי הוא עושה את שליחותו!?

ומתרצינן: שם מדובר בדם חטאתו של מצורע, ודם אשמו של מצורע, דכתיב בהם: "זאת תהיה תורת המצורע". ודורשים ממקרא זה של "תורת", שמקריבין בין קרבן של גדול ובין של קטן, אף שלקטן אין דעת. רואים שאין צריך בקרבן זה דעת בעלים. ולכן יכול להקריב קרבנות אלו עבור המודר, שכיון שאין צריך דעתו, אינו עושה שליחותו.

תנן: הכהנים שפיגלו במקדש, דהיינו, שחשבו בקרבן מחשבת פסול: או להקריבו חוץ לזמן הקבוע לו, או חוץ למקום הקרבתו, אם היו הכהנים מזידין בפיגול, שידעו שהקרבן נפסל בכך - חייבין לשלם דמיהם לבעלים, שהרי הם צריכים עתה להביא קרבן אחר במקומו [60].

הא אם היו שוגגין - פטורין מלשלם, אלא שבכל זאת פיגולן פיגול, ונאסר הקרבן.

ועתה, אי אמרת בשלמא שהכהנים שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול, משום שהתורה עשתה את הכהנים שלוחיה להקרבת הקרבנות בכל ענין, אף במקרה שפגלו, ולא הקריבו כראוי.

אלא אי אמרת ששלוחי דידן הוו, בשלמא כשפיגלו במזיד, הרי לא עשו כלל שליחותו של בעל הקרבן, אלא על דעת עצמן עשו, וקיימא לן שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ולכן פיגולן פיגול.

אבל כשפיגלו בשוגג, אמאי פיגולן פיגול? והרי כל פעולת ההקרבה היא בשליחותו של בעל הקרבן, ולגבי עבודת פיגול אין הכהן שלוחו של בעל הקרבן, ואם כן, לימא ליה בעל הקרבן לכהן: שליחא שויתיך [עשיתיך שליח] רק לצורך תקוני [לתקן], ולא לעוותי [ולא לקלקול]! ולגבי עבודה במחשבת פיגול אינך שלוחי, ואין מחשבתך לפגל יכולה לקלקל ולפסול את קרבני.

ודחינן: אמרי: שאני גבי פיגול [שונה ענין פיגול], דאמר קרא באותו ענין: "לא יחשב לו" - מכל מקום. דהיינו, שמרבים ממקרא זה שאף בכהאי גוונא - הרי זה פיגול.

גופא, אמר רב יוחנן: הכל צריכין דעת, חוץ ממחוסר כפרה. שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים.

ולמדנו מדין זה של רבי יוחנן, שלומדים "אפשר משאי אפשר". שהרי התורה מדברת בבנים קטנים שאי אפשר להם להביא בעצמם את קרבנם, ולכן אביהם מביא את קרבנם, ואילו רבי יוחנן לומד מכאן שכל מחוסרי כפרה אינם צריכים דעת בעלים, ואפילו גדולים, שאפשר להביא את הקרבן מדעתם.

ותמהינן: אלא מעתה, שלרבי יוחנן לומדים אפשר משאי אפשר, יביא אדם חטאת חלב [חטאת סתם נקראת "חטאת חלב", שזו היא החטאת השכיחה] על חבירו, שלא מדעתו, על אף שאפשר להביאה מדעתו, שכן מצינו שגילתה תורה במקום שאי אפשר לחוטא להביא חטאת על חטאו, מדעתו, יכול להביאה אדם אחר עבורו, כי אמרה תורה: אדם מביא קרבן על אשתו שוטה, שלא יכולה להביא קרבנה מדעתה, כדברי רבי יהודה, ונלמד לכל מקום, שיכול אדם להביא חטאת עבור חברו, כי לומדים אפשר מאי אפשר!

אלמה אמר רבי אלעזר שאין הדין כך: הפריש חטאת חלב על חבירו - לא עשה כלום!

והיינו, משום שאין דנים אפשר - משאי אפשר. שדווקא גבי אשתו שוטה מביא קרבן, משום שהיא עצמה אינה יכולה להביא. אבל גבי חבירו, הרי חבירו יכול להביא בעצמו!

ואמרינן: לעולם בעלמא למדים אפשר מאי אפשר, ולכן למד רבי יוחנן שמחוסר כפרה מביאים עליו קרבן שלא מדעתו, למרות שאפשר להביא מדעתו, מזה שיכול להביא על בניו ובנותיו הקטנים שאי אפשר להם להביא קרבן מדעתם.

אבל מה שאמר רבי יהודה שאדם מביא קרבן על אשתו, על כרחך בקרבן חטאת של יולדת דיבר, ולא בחטאת חלב.

שהרי אשתו שוטה, היכי דמי, איך יתכן שמביא עליה חטאת חלב?

אי דאכלה את החלב כשהיא שוטה, הרי לאו בת קרבן היא כלל, שהרי שוטה אינו אחראי על מעשיו!

ואי דאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית אחר כך, הא אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אם אכל אדם חלב, והפריש קרבן על חטאו, ולאחר מכן נשתטה, ושוב חזר ונשתפה [61] [נעשה פיקח] - הרי אותו קרבן פסול, משום שהואיל ונדחה הקרבן מהבאה בזמן שנשתטה, ידחה לעולם. ובהכרח שהמדובר בקרבן יולדת, ולא גילתה תורה שאדם מקריב על חברו שלא מדעתו קרבן חטאת הבא על חטא בשוגג.

ומקשינן: אלא מעתה, לשיטתך, שדנין אפשר משאי אפשר, אם כן, יביא אדם קרבן פסח על חבירו, על אף שחברו יכול להביאו מדעתו, שכן אדם מביא קרבן פסח על בניו ועל בנותיו הקטנים שאי אפשר להם להביאו מדעתם!

אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש פסח על חבירו - לא עשה כלום, לפי שצריך שימנה עמו על פסחו מדעתו!

אמר רבי זירא: לעולם בכי האי גוונא דנין אפשר משאי אפשר.

ובכל זאת אי אפשר ללמוד מזה שמביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים, שיוכל להביא גם על חבירו, משום שדין "שה לבית אבות" [62]

- לאו דאורייתא הוא [63]. שמדאורייתא אין הקטנים צריכין להמנות על השה עם בני חבורה, אלא אוכלין ממנו - אף על פי שלא נמנו עליו.

שאף שאין פסח נאכל אלא למנוייו, היינו דווקא בראויין להמנות. אבל קטנים שאינם בני הכי, שהרי אין להם דעת - לית לן בה.

ואם כן, הרי מה שמביא אדם פסח על בניו ובנותיו הקטנים, היינו משום שאינם צריכים כלל להמנות על הפסח, ואין זה דומה להקרבת קרבן פסח על חבירו.

וממאי? מנין לנו שדין "שה לבית אבות" לאו דאורייתא הוא?

מדתנן: האומר לבניו: הריני עולה לירושלים, והריני שוחט שם את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס ראשון הבנים את ראשו ורובו לירושלים - זכה אותו בן בחלקו, ומזכה את אחיו עמו בקרבן הפסח.

ואי אמרת שדין "שה לבית" - דאורייתא הוא, אם כן, היאך יתכן דין זה?

הרי כשנכנס הבן לירושלים - כבר נשחט הפסח, ואם כן, על בישרא [על בשר השה השחוט] קאי האב - ומזכי להו לבנים וממנה אותם על הפסח?! והרי כתוב בענין הפסח "מהיות משה", ודורשים: "מחיותיה דשה", שצריך להמנות על השה בעוד שהוא חי! [64]

אלא על כרחך שדין "שה לבית אבות" - לאו מדאורייתא הוא, ובאמת אין הבנים צריכים להמנות על השה.

והוינן בה: אם כן, שבאמת לא נמנה עמו אותו בן על ידי שהקדים, אלא למה להו דאמר להון אבוהון כך, שהוא שוחט את הפסח על מי שיעלה ראשון?

ומבארינן: כדי לזרזן במצות אמר להם כך.

תניא נמי הכי: מעשה היה, שאמר כך האב לילדיו, וקדמו בנות לבנים, ונכנסו ראשונות לירושלים, ונמצאו בנות זריזות - ובנים שפלים.

ומזה ששנינו "נמצאו בנות זריזות", ולא שנינו "נמצאו בנות זוכות", משמע שלא נתכוין - אלא לזרזן.

שנינו במשנתינו: ותורם את תרומותיו כו'.

הערות

[59] יש שכתבו, שמזה שלא הקשה רב שימי בר אבא ממשנתינו, שאף בה שנינו שמקריב עליו חטאות ואשמות, מוכח שהוא לא גרס כך במשנה. וכתב הר"ן שאין זו ראיה, משום שאפשר לומר שכיון ששנינו במשנה חטאות ואשמות יחד עם קיני זבין וכו', ממילא מוכח שמדובר בחטאות ואשמות של מצורע, שהוא מחוסר כפרה כזבין ויולדות. אבל בברייתא שנינו סתם "יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו", משמע שמדובר בכל חטאות ואשמות!

[60] ואף בקרבן נדבה, קשה בעיני הבעלים שלא הקריב הכהן את קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש. רש"י במס' גיטין.

[61] כמו "על הר נשפה", שתרגומו: "על טורא שלויא", דהיינו - שקט. וכמו כן "נשתפה", היינו ששקט משטותו. רש"י במס' זבחים [י"ב ע"ב].

[62] ברא"ש ובתוס' הגירסא: "שה לבית לאו דאורייתא". וכן הוא בילקוט בפרשת בא. וכתבו התוס', דהיינו משום שרק אותם ששייכים במצות "תכוסו" - צריכים להמנות על השה.

[63] הגמ' בפס' פסחים על המשנה האומרת "יתום ששחטו עליו אפוטרופסים קרבן פסח, יאכל במקום שהוא [הקטן] רוצה, מקשה, האם יש להוכיח מכאן שגם מן התורה יש ברירה, ובמקום שרוצה הקטן לאכול, הוברר הדבר שהוא מנוי על השה הזה, ועל כך אמר רבי זירא: "שה לבית אבות" - מכל מקום! ומבאר רש"י ש"מכל מקום", משמע שאין צריך את דעתו להמנותו על קרבן פסח, וכל מי שהמנה אותו גם שלא מדעתו, חל מינויו, ואין זה שייך לדין ברירה. וקשה, שהרי כאן אמר רבי זירא ש"שה לבית" אינו מן התורה, ולא מועיל מינוי האב לבניו כלל! ומבאר הגר"ח [פ"ה מהל' קרבן פסח הל' ז'], שדברי רבי זירא כאן הם לענין חיוב המינוי, שאין האב חייב להמנות את בנו על קרבן פסח מן התורה. אך אם הוא ימנה אותו, יחול המינוי מן התורה, והם דברי הגמרא במס' פסחים בשם רבי זירא, ש"שה לבית אבות" - מכל מקום. וביאור הגמרא כאן, שאין ללמוד מקרבן פסח שמביאו אדם על בניו ובנותיו הקטנים שלא מדעתם - על קרבנות אחרים שיכול להביאם שלא מדעת בעל הקרבן, על אף שאם רוצה האב להמנותם על קרבן פסח הוא יכול לעשות זאת מן התורה, הוא משום שהנידון בגמרא הוא על הבאת קרבנות חובה, שאותם אין ללמוד מקרבן פסח מכך שיכול האב להביא על בניו ובנותיו הקטנים, לפי שאין זה חובה אלא רק אפשרות. ובתחילה, כשסברה הגמרא ש"שה לבית אבות" הוא מן התורה, הבינה הגמרא שיש חיוב על האב להביא קרבן פסח גם עבור בניו. ודחה רבי זירא שאין חיוב מן התורה, אך יש אפשרות למנותם מן התורה. ולפי זה מבאר הגר"ח את דברי הרמב"ם שקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייבים להביא עליו פסח שני. אך אם שחטו עליו פסח ראשון הוא פטור. וקשה, שהרי כאן מבואר ששה לבית אבות לאו דאורייתא, ואין יצא ידי חובתו בפסח ראשון? ולמבואר, הוא פטור רק מהחיוב, אך אפשר להמנות עליו.

[64] לשון אחר הביא הר"ן, שהאי "ומזכה להם" על הבן שעלה ראשון קאי, היאך מזכה לאחיו. בשלמא הוא זוכה, משום שאפשר לומר שכיון שהוא עלה ראשון, הוברר שכשנשחט הפסח - עליו נשחט. אבל היאך הוא מזכה לאחיו?

מתיב [מקשה] רב שימי בר אבא ממה ששנינו: אם היה כהן מדיר הנאה את חבירו, מכל מקום יזרוק עליו את דם חטאתו ודם אשמו. הרי שיכול לעשות את עבודת כל הקרבנות עבורו, ואף אלו שצריכים דעת המתכפר!

ודוחים: כאן מדובר רק בדם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע וקרבנות אלה הם של מחוסר כפרה, שמביאם המצורע לגמור טהרתו. דכתיב [שכן נאמר]: "זאת תהיה תורת המצרע" (ויקרא יד, ב) ודרשו: בין גדול ובין קטן, משמע שאף עבור הקטן (שאין בו דעת) מביאים קרבן זה.

תנן [שנינו במשנה]: הכהנים שפיגלו במקדש, שבזמן אחת מעבודות הקרבן חשב הכהן לאכול ממנו או להקטירו חוץ לזמנו הראוי ובמקרה זה נפסל הקרבן בכך, אם היו מזידין — חייבין לשלם. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם היו שוגגין — פטורין, אלא שפיגולן מכל מקום פיגול והקרבן נפסל.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהכהנים שלוחי דשמיא הוו [שמים הם] היינו [זוהי] הסיבה שפיגולן פיגול, שכן מה שהם עושים אינו מכוח בעל הקרבן אלא מכוח עצמם כשלוחי שמים. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי שלוחי דידן הוו [שלוחים שלנו הם], אמאי [מדוע] פיגולן פיגול? לימא ליה [שיאמר לו] בעל הקרבן לכהן: שליחא שויתיך לתקוני [שליח עשיתי אותך לתקן] ולא לעוותי [לקלקל]!

אמרי [אומרים]: שאני [שונה] הדבר גבי [אצל] פיגול, כיון שאמר קרא [הכתוב] וחזר והדגיש "לא יחשב לו" (ויקרא ז, יח) לרבות פיגול מכל מקום, אף שמפגל שלא ברשות הבעלים, מכל מקום הקרבן נפסל. ואין מכאן איפוא ראיה לשאלת שליחותם של הכהנים.

א גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו בדיון הקודם אמר ר' יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שאפשר להביא קרבן כפרה לטהרו אפילו שלא בידיעתו, וראיה לדבר — שהרי אדם מביא קרבן של מחוסר כיפורים לגמר טהרה על (עבור) בניו ועל בנותיו הקטנים. ושואלים: אלא מעתה יביא אדם גם חטאת חלב (כלומר, חטאת הבאה לכפרת עבירה שיש בה חיוב כרת, כגון אכילת חלב) על חבירו שלא מדעתו על סמך אותו שיקול, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי ר' יהודה. אלמה [מדוע] אמר ר' אלעזר: הפריש חטאת חלב על חבירו — לא עשה כלום!

את הקושיה הזו דוחים על ידי בירור הדברים: אשתו שוטה היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שאכלה את החלב כשהיא שוטה — הלא לאו [לא] בת קרבן היא, שאין עליה חיוב קרבן כלל, לפי שמי שאין בו דעת אינו חייב בעונשים ובכפרה.

ואי [ואם] מדובר באופן שאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית לאחר מכן — הא [הרי] אמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן, ונשתטה, גם כאשר חזר ונשתפה — פסול הקרבן, הואיל ונדחה בשעה שהיה שוטה — ידחה לעולם. מכאן שחטאת זו שמביא אדם על אשתו שוטה אינה חטאת חלב לכפרת עוונות, אלא רק של גמר טהרה, כגון של יולדת, שבה אין צריך דעת. ואם כן עולה כי השאלה לגבי הקרבת חטאת חלב עבור חבירו לא היתה מבוססת מעיקרה.

ושואלים עוד: אלא מעתה לפי אותה דרך הוכחה יביא אדם קרבן פסח על (עבור) חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא קרבן פסח על בניו ועל בנותיו הקטנים שאין בהם דעת. אלמה [מדוע] אמר ר' אלעזר שאם הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום!

אמר ר' זירא: "שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב, ג), כלומר, הנוהג שכל אנשי ביתו של אדם ואף בניו ובנותיו הקטנים נמנים מראש על קרבן הפסח לאו דאורייתא [אינו מן התורה].

וממאי [וממה], מהיכן אנחנו למדים דבר זה — מדתנן [ממה ששנינו במשנה]: האומר לבניו הקטנים: "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים", שהוא זה שיזכה לאכול מן הקרבן שאני שוחט, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו לירושלים — זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי חובת "שה לבית" הוא דאורייתא [מן התורה], שחובה היא על הקטנים להשתתף בו, על בישרא קאי ומזכי להו [על הבשר הוא עומד ומזכה להם]?! שאמנם הבן שמגיע ראשון — זכה בחלקו לפי התנאי, אבל לאחר שהקרבן כבר נשחט — כיצד יכול הוא לאחר מכן לזכות גם לאחרים? אלא ודאי אין הקטנים צריכים להימנות מראש על הפסח מן התורה כלל.

ומעירים: אלא אם כך הוא למה להו [להם] שאמר להון אבוהון [להם אביהם] שהראשון יזכה בפסח, כאשר לאמיתו של דבר אין זו זכיה אמיתית בקרבן? יש להסביר שאמר זאת כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מעשה היה שאמר האב לבניו ולבנותיו שיתחרו ביניהם מי מהם יגיע ראשון להקרבת הפסח וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים). וכיון שלא אמר "בנות זכו" משמע שהיה זה ענין של זירוז, אבל לא דין של זכיה בקרבן.

ב שנינו במשנה כי המדיר את חבירו תורם את תרומותיו כו'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Shimi bar Abba raised an objection from the Tosefta (2:7): If the one who vowed to prohibit another from benefiting from him was a priest, he may sprinkle the blood of his sin-offering and the blood of his guilt-offering on the other’s behalf. Apparently, the priest may perform all sacrificial rites for one prohibited from benefiting from him, even those that require knowledge of the one for whom the offering atones.

The Gemara answers. The reference is to blood of the sin-offering of a leper and blood of the guilt-offering of a leper. These are offerings brought by a leper who is lacking atonement, in order to complete his purification process, as it is written: “This is the law of the leper” (Leviticus 14:2). And the verse comes to teach that the halakhot of a leper apply to both an adult and a minor. This offering, too, does not require the knowledge of the one for whom the offering atones.

The Gemara cites another proof to resolve the dilemma with regard to the nature of the agency of a priest. We learned in a mishna: In the case of priests who rendered an offering piggul in the Temple, i.e., they sacrificed an offering intending to consume it after its appointed time, if they did so intentionally, i.e., with full awareness of the period during which the offering may be consumed, they are obligated to pay. The Gemara infers: If they did so unwittingly, they are exempt from payment. However, in any event, when they rendered the offering piggul, it acquired the status of piggul and is disqualified.

The Gemara asks: Granted, if you say that the priests are agents of Heaven, this is why when their actions cause piggul it is piggul; their actions are independent of the one bringing the offering. However, if you say that the priests are our agents, why when their actions cause piggul is it piggul? Let the one bringing the offering say to the priest: I designated you an agent to perform the task properly but not to perform the task improperly.

The Sages say in response: It is different with regard to piggul, as in its regard the verse states and emphasizes: “He who offered it, it will not be imputed to him” (Leviticus 7:18). This implies that it is piggul in any case, e.g., even if one’s actions cause the offering to be piggul without the consent of the owner. Therefore, there is no proof with regard to the nature of the agency of the priest.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yoḥanan said: Everyone who brings an offering requires knowledge, except for those offerings brought by those lacking atonement; this can be proven from the fact that a person brings a purification offering for his minor sons and daughters. The Gemara asks: However, if that is so, let a person bring a sin-offering on behalf of another who unwittingly ate forbidden fat without his knowledge, just as a man brings an offering for his wife who is an imbecile, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why then did Rabbi Elazar say: One who separated a sin-offering on behalf of another who unwittingly ate forbidden fat has done nothing?

The Gemara refutes the analogy between the cases. What are the circumstances of the case of his wife who is an imbecile? If she ate the forbidden fat when she was an imbecile, she is not subject to liability to bring an offering, as one lacking halakhic competence is exempt from punishment and needs no atonement.

And if she ate the forbidden fat when she was halakhically competent and then became an imbecile, didn’t Rabbi Yirmeya say that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: If one ate forbidden fat unwittingly, and separated an offering, and became an imbecile, and became competent again, the offering is disqualified. Since it was disqualified when he was demented, it will be disqualified forever. It is clear, therefore, that the sin-offering that one brings for his wife who is an imbecile is not a sin-offering for eating forbidden fat, as that would require halakhic intelligence. It is merely for completion of the purification process, e.g., a woman after childbirth, for which halakhic competence is not required. Therefore, no proof may be cited from the case of one’s wife who is an imbecile to the case of bringing a sin-offering on behalf of another who ate fat.

The Gemara asks: However, if that is so, let a person bring a Paschal lamb on behalf of another without his knowledge, just as a person brings a Paschal lamb for his minor sons and daughters. Why then did Rabbi Elazar say: One who separated a Paschal lamb on behalf of another has done nothing?

Rabbi Zeira said: The verse states: “A lamb for each father’s house, a lamb for the household” (Exodus 12:3). From here it is derived that all members of a household, including minor sons and daughters, are registered to the group eating a Paschal lamb. However, this is a custom; it is not by Torah law.

And from where is this halakha learned? It is from that which we learned in a mishna (Pesaḥim 89a): With regard to one who says to his minor sons: I am hereby slaughtering the Paschal lamb on behalf of the one of you who will ascend to Jerusalem first, and he will be privileged to eat from that lamb, then once the first of his children introduces his head and most of his body into Jerusalem, he acquires his portion and acquires portions on behalf of his brothers with him. And if you say that the halakha derived from the phrase “a lamb for the household” is by Torah law, and the minors are obligated to register for the Paschal lamb, although the son who reached Jerusalem first acquired his portion based on the stipulation of his father, how can he stand over the meat of the Paschal lamb after it was slaughtered and acquire it on behalf of his brothers? Apparently, minors are not required by Torah law to register as members of the group eating the Paschal lamb.

The Gemara asks: However, why do they require that their father say to them: The one of you who will ascend to Jerusalem first will be privileged to eat from that lamb, when no actual acquisition takes place? It is in order to motivate them in the performance of mitzvot. This is also taught in a baraita: There was an incident that transpired where a father said to his sons and daughters that they should compete to see who reaches the sacrifice of the Paschal lamb first, and the daughters preceded the sons, and the daughters were found to be motivated and the sons to be lazy [shefalim]. Since the baraita did not say that the result was that daughters acquired their portion, apparently the father’s statement was merely motivational.

§ We learned in the mishna that among the tasks that one may perform for someone who is prohibited by vow from benefiting from him is: And he separates his teruma.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו'. והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.

ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך – לפי הש"מ] ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.

גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו'. וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.

האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה. לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.

שה לבית לאו דאורייתא. כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].

לזרוק עליו מדם חטאתו ודם אשמו. האי דלא פריך ליה מחטאות ואשמות דמתניתין משום דתני ליה גבי קיני זבין וזבות הוה ידע דמשני ליה דאיירי במחוסרי כפרה אבלברייתא הוה סלקא דעתך דאיירי בכל חטאות ואשמות:

הכהנים שפגלו. שחשבו באחת מארבע עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו ותני על השוגגין פטורים אלא שפגולן פגול אלמא דהוי פיגול גמור מדאורייתא אבל ממתני' המ"ל דהוי פיגול דרבנן:

אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא נינהו היינו דק תני שפגולן פגול. שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן מדלא בעינן דעת בעלים:

אמאי פגולן פגול. הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום דעשאו שליח לימא לתקוני שדרתיך כו':

המקריב לו לא יחשב לו מ"מ. ודרשינן בזבחים (דף כט:) קרי ביה לא יחשב אלמא מחשבת המקריב הויא מחשבה לפסול אע"ג דלאו דידיה הוא:

אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו. דכיון דילפת אפשר משאי אפשר א"כ בחטאת חלב נמי ליליף ויביא חטאת חלב על חבירו ומשני בעל אשתו שוטה נמי אי אפשר להביא חטאת דכיון דלאו בר דעת היא לאו לאיתויי חטאת היא דאף פיקח שהפריש קרבן ונשתטה נפסל הקרבן ואין הבעל מקריב עליה אלא כשהיא מחוסרת כפרה להתירה בקדשים:

שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אע"פ שהן צריכין פסח כדכתיב שה לבית אבות ואין להם דעת להמנות ופסח אינו נאכל אלא למנוייו אלא שהמנאת אביהם בלא דעתם הויא המנאה וה"ה ימנה חבירו על פסחו בלא דעתו:

שה לבית לאו דאורייתא. הלכך לא ילפינן מהכא דגדול שהוא מחויב מן התורה שיוכל אחר למנותו בלא דעתו:

על בשרא קאי ומזכה להו. הא תנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה מהוית של שה יכולין להתמעט ולהתרבות עליו ולא אחר שנשחט:

בנות זריזות ובנים שפלים. ולא קתני בנות זוכות ובנים אינן זוכין:

הכהנים שפיגלו במקדש כגון שעשו אחת מן העבודות על מנת לאכלן חוץ לזמנן מזידין חייבין לשלם דמיהם לבעלים מתורת קנס כמו שביארנו בחמישי של גיטין שהרי חייבים הבעלים להביא אחרים ואף כשהיו נדבה ומכל מקום רוצה הוא להביא דורון ולשלם ובשוגג כגון שהיה סבור שהן שלמים ושחטה על מנת לאכלה לשני ימים ולילה אחד פטורים אלא שפיגולם פיגול שמאחר ששלוחי שמים הם התורה הפקיעה את הקרבן מרשות הבעלים ומסרתו לכהנים להיות ברשותם עד שאין הפגול תלוי במחשבת בעל הקרבן אלא במחשבת העובד כמו שיתבאר במקומו זו היא שיטתנו וכן כתבנוה בחמישי של גיטין ואף גדולי המחברים הסכימו בה וגדולי המגיהים כתבו שאף במזיד פטורים מדיני אדם ומפני שהלכה היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ואין נראה כן שאף אנו לא כתבנוה אלא מתורת קנס:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרנו הפריש חטאת חלב על חברו לא עשה כלום פירושו שלא מדעת ואע"פ שבמחוסרי כפרה אף שלא מדעת מהני ומטעם שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואף זו היה לנו לומר כן הואיל ואדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה מכל מקום אין זה ראוי עד שתשתפה וזה שתירצו כאן אשתו שוטה היכי דמי כלומר שאין אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה משום דסבירא ליה הואיל ונדחה ידחה ומכל מקום הלכה שחוזר ונראה כמו שכתבנו ואם כן אנו צריכין לתרץ קושייתו בזו שמכל מקום אינו ראוי עד שתשתפה:

אף מה שאמרו הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו רשאי ואע"פ שמתוך הטעם שהזכרנו במחוסרי כפרה היה לנו לומר אף בשלא מדעתו שהרי אדם שוחט פסח על בניו ובנותיו הקטנים אף שלא מדעתם מכל מקום שה לבית לאו דאוריתא ר"ל שהקטנים אין צריכים לימנות ואף בשלא שחטו לשמן רשאי להאכילן אע"פ שאינו נאכל אלא למנוייו שלא אסרה תורה לאכלו לשלא למנוייו אלא לאותם שישנם במצות הפסח ומאחר שמן התורה אינן צריכים מנין שוחט עליהם אף שלא מדעתם וכן בעבדו ושפחתו הכנעניים הא המחויבין בפסח ושצריכין מנין אין שוחטין עליהם אלא מדעתם:

הפסח אין נמנין עליו משנשחט אלא כשהוא חי נמנין עליו כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ואחד ושוחטו לשם כולם וכל הנמנין עליו יכולין לחזור ולמשוך ידיהם בעוד שהוא חי אבל משנשחט לא אמר הריני שוחטו לשם כל מי שירצה לימנות עמי לאחר שחיטה או לשם מי שיבא ראשון לימנות עמי אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשמו נשחט מכל מקום האומר לבניו הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים דנין אותו מן הסתם שלא נתכוין אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את אחיו עמו ואלמלא טעם זה אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וכל שכן האחרים שכבר נשחט קודם מנינם ואין יכולין עוד לימנות והוא שתמה קאי אבישרא ר"ל שכבר נשחט וממני להון אלא לאו דאוריתא ואם תאמר אם כן למה להו לאבוהון דלימא להו לא אמרה אלא כדי לזרזם על הדרך שביארנו וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות וכו' ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו עמהן ושוחט אדם על ידי אשתו ובניו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים שלא בידיעתם אלא שאם מיחו מיחו ואם שחטו לעצמן הרי זו מחאה כמו שיתבאר במקומו:

אימא דם חטאת ואשם של מצורע דהוי קרבן דמחוסר כפרה והני אין צריכין דעת דהא אשכחן ממשמעות דקרא דאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו דכתיב זאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן וקטן ודאי לאו בר דעת הוא. הרי"ץ ז"ל.

ואי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהא וכדאמרינן בעבודה זרה. וי"ל דהני מילי בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן. אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת היכי אמרינן אי שלוחי דידן הוו נימרו ליה בעלים לתקוני שדרתיך והא אפילו שאינו שלו אדם אוסר במעשה רבה מיהא. ויש שתירצו דלא דמי הא דהכא לההיא דהתם משום דהתם עשה מעשה שלא היה לו לעשות ששחט בהמת חברו לעבודה זרה או ניסך יינו לעבודה זרה אבל הכא כבר שחט הזבח כהלכתו ולא עשה מעשה שאין לו לעשות אלא שחישב לעשות אחת מן העבודות חוץ לזמנו או חוץ למקומו ואין זה מעשה. עד כאן.

וזה לשון הרי"ץ ו"ל: שפגלו שחשבו בעבודת הקרבן מחשבת פיגול חייבין לשלם לבעלים כדמפורש בגיטין. אמאי פיגולן פיגול הואיל ושגג במחשבתו והוא אינו חייב לשלם יכול למימר ליה לא היה בדעתי לעשותך שליח אלא לתועלתי אבל להזק שלי לא דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דבר שאינו שלו מאחר דליכא מעשה כדאמרינן במסכת חולין המשתחוה לבהמת חבירו וכו' לא אסרה אלא אם כן עשה בה מעשה. עד כאן.
שאני גבי פיגול דאף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו וגם לא שלחו אלא לתקוני כיון דגלי קרא דבמקריב תלוי הוי כאילו אמרו לו הבעלים עשה לדעתך (ונראה לי דהא) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: והוי ליה כהא דאמרינן בשילהי השוחט עשה בה מעשה אסרה ולעולם שליח הבעלים הוא. המקריב מהא דריש דאי ממקריב לגופיה איצטריך. הרא"ם ז"ל.
יביא אדם חטאת חלב על חברו קרבן שבא על חטאת שעשה כגון שאכל חלב ודם או שאר איסורין ובעבור שרובם באים על אכילת חלב בשוגג קרי ליה חטאת חלב. הרי"ץ ז"ל.
אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חברו שלא מדעתו אף על פי דלא הוי מחוסר כפורים דגבי חטאת חלב אף על גב דלא הביא כפרה אוכל בקדשים דארבעה מחוסרי כפורים הן ותו לא. פירוש.

שהרי אדם מביא קרבן על בניו וכו'. הכי נמי מצי למימר שהרי אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדאפקי מקרא דלעיל אלא מעתה דילפת איפשר משאי אפשר שאתה אומר כי היכי דלא בעינן דעת קטנים הכי נמי לא בעינן דעת חברו יביא חטאת חלב על חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא על אשתו שוטה. והשתא מצי למימר התם מנלן דהא לא אשכחנא שיביא אלא במחוסרי כפרה והיינו דמי דמסיק היכי דמי דהא לא אשכחנא שיביא. שטה.

אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום. צריך עיון דברייתא היא בערכין בפרק האומר משקלי על חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא ומוכח התם דבחטאת ואשם בעי דעת בשעת הפרשה ובשעת כפרה ובעילה פליגי התם שמואל ועולא ומילתא דרבי אלעזר ליתא התם. הרא"ם ז"ל.
אשתו שוטה תירוצא היא לא ס"ד דמה שאדם מביא על אשתו חטאת חלב הוא אלא קרבן יולדת לבד דחטאת חלב לא איפשר דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואם אכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא אמר רבי יוחנן דהשטות דוחה את האדם מן הקרבן המחוייב קודם שנשתטה ואפילו הוי עתה פקחת כל שכן אם היא שוטה עכשו דאין בעלה חייב להביא קרבן בשבילה. ואם כן מכאן לא תיקשי לרבי יוחנן אלא תרצה להקשות לרבי יוחנן כך תקשי יביא פסח על חברו דאשכחן בעלמא שמחוייב האדם מדין תורה להביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים ולא יתכן להיות כן לפי האמת דהא א"ר אלעזר דהעושה כן לא עשה כלום. הרי"ץ ז"ל.

שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אף על פי שצריכין למנות על הפסח שפסח אינו נאכל אלא למנוייו ולהם אין דעת למנות מועיל דעת אביהם למנותם דהא כתיב שה לבית דמשמע שאמרה תורה שישחוט אדם פסח על כל בני ביתו ואפילו על הקטנים. ולדבריך שאתה למד למחוסרי כפרה דלא בעינן דעת אפילו בגדולים מדלא בעינן דעת בקטנים הכי נמי יביא פסח על חבירו וימננו שלא מדעתו מדאשכחנא דמימני קטנים שלא מדעתם. ומתרץ אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא. פירוש המנאת שה לבית לאו דאורייתא מה שאמרה תורה שה לבית לאו משום דלהוו דעת האב להמנותם במקום דעתם דאלו בעי המנאה לא הוו אכלי מפסח דהמנאתם לאו כלום היא ודעת אביהם לא מהני. אלא הא דאמר רחמנא שה לבית לאו דאורייתא שיאכלו הקטנים מפסח אביהם ואף על גב דלא בני המנאה נינהו אכלי וגזירת הכתוב היא להאכיל פסח שלא למנוייו בבני ביתו דכתיב שה לבית. אי נמי לא מיתסר פסח שלא למנוייו אלא בגדולים דבני המנאה שמצווין בעשה דתכוסו על השה אבל היכא דלאו בני המנאה נינהו לא מיתסרי מידי דהוה אנשים בראשון דהוי רשות דאכלי שלא אסרה תורה אלא במצווין בעשה דתכוסו כדפרי'. והא דאמר רבי זירא בפסחים דשה לבית דאורייתא (מכל מקום) הכי קאמר להאכילם שה שלא בהמנאה קאמר אבל המנאתם לאו הויא דאוריתא. ממאי ידעינן דהמנאת קטנים לאו דאורייתא מדתנן בפסחים בהאשה האומר לבניו הריני שוחט כו' ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא מן התורה להמנותם ובלאו המנאה לא מצי אכלי על בישרא קאי אחר שנשחט היכי מצי לאמנויי אחיהם הראשונים את האחרים והתנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט. אלא ודאי לא בעי המנאה אלא כיון דלא בעי המנאה למה להו דאמר להון אבוהון הריני שוחט וכו' שממנין אותן ומתרין כדי לזרזן במצות אבל המנאה לא בעי. תניא נמי הכי וכו' דכדי לזרזן הוי מעשה היה וכו' ונמצאו בנות זריזות אלמא דמשום לזרוזינהו עביד ובפסחים בפרק האשה אמרינן טעמא אחרינא דהא דאמנינהו על בישרא משום (דאזמני) דאמנינהו מעיקרא קודם שחיטה ובנים גדולים קאמר דבעי המנאה לפי ההוא טעמא. (ואין) ואיפשר לתרץ דתרי טעמי נינהו דהכא לרבי יוחנן קיימנא והתם לא רבי יוחנן קאמר לה אלא תלמודא קאמר לה אבל לרבי יוחנן טעמא לזרזן כדאמרינן הכא משום דלא בעי המנאה. ורבי אמר לי דלאו תרי טעמא נינהו ובפסחים לא מוקי לה בדאמנינהו מעיקרא והתם הכי פירושו יש ברירה ומתרץ לזרזן במצות ולאו משום דבעי המנאה דכיון דקטנים נינהו לא בעי המנאה דשה לבית כתב שיאכילם האב בלא המנאה דייקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו (דהימיני) דהיינו לאחר שחיטה. אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר פירוש אי (מאי) מצית למימר דמתניתין בגדולים דבני אמנויי מעיקרא ובדאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה לירושלם ראשון שפיר כלומר יפה הוכחת ממתניתין דיש ברירה. אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא שלא זכו האחין עד לאחר שחיטה כדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ראשון כיון שהגיע שאותו ראשון לא זוכה לאחיו עד לאחר שחיטה ואז אינן בני המנאה דבתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו הילכך כיון שהמשנה מוכחא דלאחר שתישחט קאמר אלמא בקטנים דלאו בני המנאה מיירי כדכתיב שה לבית אבות ואם כן למה המנה אותן אם לא לזרזן ולעולם בקטנים קאמר ולא בעי המנאה מהאי טעמא דאמרי הכא שה לבית כך שמעתי מרבי. שטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל.

ויש לשון אחר בפסחים דבגדולים מיירי ובאמנינהו מעיקרא ורבינו תם מיישבו גם לפי זה ואין הלשונות חלוקים. והכי קאמר התם שמע מינה יש ברירה ומתרץ כדי לזרזן במצות וקטנים היו ולא בעי המנאה מגזרת הכתוב דשה לבית כדפריש' והכי פירושו דהא נמי בלאחר שחיטה מיירי מדקתני ומזכה אחיו עמו אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא ומצית למימר דבגדולים מיירי דבני אמנויי נינהו מעיקרא ובאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה ראשון לירושלם שמע מינה דיש ברירה ממתניתין אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא ומפרש אתה המשנה כמשמעה דלא אמנינהו מעיקרא דכן משמע מדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ומזכה אחיו עמו משמע נמי דלאחר שחיטה קאמר ובתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו והתנן נמנין וכו' אם כן קשיין מתניתין אהדדי לפירושך אם אתה מפרשה כמשמעה אלא על כרחך בקטנים מיירי והא דמשמע דאמנינהו לאחר כן דקטנים אינן צריכין הזמנה ולזרזן במצות אזמינהו ולא משום דצריך הזמנה דשה לבית לאו דאורייתא כמו שפירש כאן רבינו תם ועיקר. מצאתי. ויש אומרים דהתם ירד להשוות שתי המשניות בדאמנינהו מעיקרא ובכאן לא ירד לכן. עד כאן.

ברש"י אשמו קתני כו' הד"א פגול לא יחשב כו' הד"א חלב על חבירו שכן כו' דאורייתא הוא מדתנן כו' הד"א הקטנים דאורייתא הד"א קטנים מיירי הס"ד כצ"ל:

ברא"ש דעת בעלים הס"ד על חבירו דכיון כו' אינן זוכין הס"ד:

בר"ן ממתניתין משום דכיון כו' דאין דנין אפשר כו' כצ"ל:

גמרא אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב ע"ח שכן כו'. נראה דר"ל משום דכתיב בפ' שלח תורה אחת כו' לעושה בשגגה ונדרוש בין פקחת ובין שוטה. ומשני אי דאכלה כשהיא שוטה כו'. ר"ל דאין סברא שיחייבה הכתוב על עשייתה בהיותה שוטה דבשלמא זבה ויולדת קרבנן איננו בא על מעשיהן. ואינו אלא להתירה בקדשים. ואין לומר דבא הכתוב לרבות שתביא הקרבן בזמן שטותה (כמו זבה ויולדת) על מה שעברה בהיותה פקחת. משום דבקרא כתיב תורה אחת כו' לעושה דמשמע לרבות לכל העושין דוקא:

ר"ן ד"ה גופא. בהמה שנמצאת מירושלים כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה המקריב. אלמא מחשבת המקריב כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה פסול הקרבן וכו' כשנשתטה דלאו בר קרבן הוא כצ״ל:

גמ' שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר"י. קשה לי הא מה דאמרינן לעיל גבי יולדת שכן מביא על אשתו כר"י היינו כיון דחיובי קרבן דאשה על בעלה מוקמי לקרא דזאת תורת היולדת לרבות אשתו שוטה וכמ"ש הר"ן שם אבל בחלב דלא כתיב תורת ליכא רבויא ובאמת אין מביא על אשתו שוטה כיון דצריך דעת וצלע"ג:

שה לבית אבות לאו דאורייתא. מבואר בלשון הר"ן והרא"ש דאכילת קטנים דאורייתא אך מנויים לאו דאורייתא וכן צותה התורה להאכיל לקטן בלי מנוי. ותוס' כתבו דהוה כמו נשים רשות. פי' אינם מחויבים אבל אם אוכלים מקיימים מצוה ולא צריך מנוי. וכן משמע ומוכח במכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מה' ק"פ הלכה ו'. וכן מוכח ממ"ש הר"י קורקס בכ"מ שם הלכה ז' שעכ"פ אכילתן דאורייתא רק מנויין לאו דאורייתא ודלא כהתוס' פסחים פ"ח ריש ע"א ומייתי לה מג"א סי' שמ"ג. ודבריהם צ"ע לקמן לז ע"א בר"ן ד"ה בקטן וכו' וכ"כ בחי' רשב"א שם. מבואר דאפילו לדבר מצוה אסור למיספי ליה איסורא לינוקא ודוחק לחלק בין אב לאחר בענין זה. ועיין לקמן מה שאכתוב שם אי"ה. ומ"מ נ"ל דהתוס' לא אמרו אלא במצוה כעין פסח דא"א לחנכו בשום אופן אם לא נאכילהו שלא למנויו דכיון דאכילתו לאו דאורייתא להתוס' א"כ אפילו אי ממנים אותו על הפסח אין מנויו מנוי נמצא לא משכחת לחנכו במצות אכילת פסח בשום אופן. בהא התירו למיספי ליה איסורא אבל באופן אחר אין הדעת סובלו. ומ"מ כל הפוסקים ומפורשים הנ"ל פליגי אתוס' בהא. אבל תוס' ע"כ ס"ל כנ"ל דלא תקשי מלקמן ל"ז ע"א הנ"ל. אע"כ התם יכול לחנכנו ללמוד ע"י אחר ועכ"פ משכחת בשום אופן חינוך לימוד מש"ה אסור למיספי ליה בידים. משא"כ פסח וק"ל:

אם היה כהן. המדיר: יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו. קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע''ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו' דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה''ה לגדול: מזידין חייבין. לשלם קרבן לבעלים: לתקוני שויתיך. שליח ולא לעוותי: אמרי. לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול: לא יחשב לו. פיגול יהיה מכל מקום: אלא מעתה. יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו': פסול. הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת: וקפריך תו יביא אדם כו'. אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו': אמר רבי זירא שה לבית אבות. דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים: לאו דאורייתא הוא. להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום: וממאי. דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו': ואי אמרת שה לבית אבות. דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא: על בישרא קאי ומזכי להו. כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי: אלא. הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות: תניא גמי הכי. כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפ לים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר:

אם היה כהן. אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה''ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות: אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי: אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו'. תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ''ע וי''ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים: שוטה לאו בת קרבן היא. והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי: יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא. כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע''פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים: על בישרא קאי ומזכה להון. בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי: בקטנים למה לי למימר להו. כיון דלא המנום. לזרזן:

ר"ן
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן זורק עליו דם חטאתו ואשמו. איכא מאן דאמר דמדאותיב רב שימי בר אכא מברייתא ולא אותיב ממתני' ש''מ דלא גרס במתניתין חטאות ואשמות ואי מהא לא איריא דהאי דלא אותיב ליה ממתני' משום דכיון דתנא להו בהדי קיני זבין ממילא מוכח דחטאות ואשמות דמצורע קאמר אבל מתניתא דתני סתמא זורק דם חטאתו ואשמו משמע ליה דבכל חטאות קאמר ואפי' הכי שני ליה דדם חטאתו ואשמו של מצורע קאמר: תנן הכהנים שפגלו במקדש וכו' אא''ב שלוחי דשמיא נינהו היינו שפגולן פגול. דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי: אלא א''א שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. שוגג הוא [דקשה] ליה בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד וקי''ל בפ''ב דחולין (דף מ.) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי ודחי' שאני גבי פגול דאמר קרא וכו' הלכך בעיין הכא לא איפשיטא ומיהו נהי דהכא לא איפשיטא לה מההיא דפ''ק דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו וכמו שכתבתי למעלה: גופא א''ר יוחנן הכל צריכין דעת וכו'. הקשו בתוס' התנן ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קדושין נה.) בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות כלומר ויקרבו אלמא אין צריכין דעת ותירצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב: אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו אלמה אמר רבי אלעזר וכו' לא עשה ולא כלום. משום דאין דנין אפשר משאי אפשר: אשתו שוטה היכי דמי. כלומר לעולם בכי הא דנין אלא למאי דאמר לר' יהודה דאדם מביא על אשתו שוטה לא חטאת חלב קאמר אלא קרבן יולדת דחטאת חלב אי אפשר דהיכי דמי וכו' וכיון שהיא פטורה אי אפשר שיביא בעלה עליה: אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו. לדידך דדנית אפשר משאי אפשר: לא עשה כלום. שצריך שימנה עמהם מדעתו: א''ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא. לעולם בכי האי דנין ומיהו מפסח לא מצי למידק דשה לבית אבות לאו דאורייתא דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלין ממנו אף על פי שלא נמנו עליו דאף על גב דאין פסח נאכל אלא למנוייו ה''מ בראויין להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. אמר לבניו הריני עולה לירושלים ולאחר שאהיה שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון: על בשרא קאי. כשעלה זה כבר נשחט ואם כן היאך נמנה עליו והכתיב מהיות משה ודרשינן מחיותא דשה (פסחים פט.): ומזכי להון. בתמיה היאך האב מזכה לאחד מבניו אחר שחיטה א''נ האי ומזכה להם אההוא בן שעולה ראשון קאי היאך מזכה לאחיו דבשלמא איהו זכי דאיכא למימר כיון שעלה ראשון הוברר שכשנשחט הפסח עליו נשחט אבל היאך מזכה לאחיו והכי מוכח סוגיין דפרק כל הגט (גיטין דף כה.): כדי לזרזן. שיהיו רגילין להזדרז במצות. ונמצאו בנות זריזות. ולא קתני בנות זכו אלמא לא נתכוין אלא לזרז בלבד:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד