ועוד דברים שרשאי אדם לעשות עבור המודר ממנו הנאה: תורם את תרומתו ומעשרותיו של החבר, ובלבד שיהא זה לדעתו (בהסכמתו) של חבירו, כי שלא מדעתו לא חלה התרומה, ומקריב עליו (בשבילו) קיני זבין, זוג תורים או בני יונה שמביאים לטהרת הזב, או קיני זבות, או קיני יולדות שמביאות לטהרתן, וכן מקריב עבורו חטאות ואשמות. ולמרות שאסור לו להנות אותו, הריהו מלמדו מדרש הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא. אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: הני כהני [הכהנים האלו] שמקריבים את הקרבנות, האם שלוחי דידן הוו [שלוחים שלנו הם נחשבים] או שלוחי דשמיא [שמים] הם? ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה ההבדל למעשה] — לענין מודר הנאה. אי אמרת דשלוחי דידן הוו [אם אתה אומר שהכהנים שלוחים שלנו הם], הרי כהן אסור להקריב בשביל מי שהוא מודר ממנו הנאה, שבכך הא מהני ליה [הרי הוא מהנה אותו] ואסור. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שהם שלוחי דשמיא [שמים] — שרי [מותר]. אם כן מאי [מה] המסקנה בשאלה זו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: מקריב עליו קיני זבין כו'. ונדייק מכאן: אי אמרת שלוחי דידן [אם אתה אומר שהם שלוחים שלנו] נמצא שקא מהני ליה [שהוא מהנה אותו] ואיך מותר הדבר? ומכאן ששלוחי שמים הם.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סבור שלדעת המשנה כהנים הם שלוחי שמים, ליתני [שישנה] באופן כללי: מקריב עליו קרבנות! ומדוע פרט דווקא קרבנות אלה? אלא, על כרחך צריך אתה לומר כי קרבנותיהם של מחוסרי כפרה שאני [שונים] ואינם דומים לקרבנות אחרים. שאמר ר' יוחנן: הכל צריכין דעת, שכל קרבן צריך שיביא אותו המקריב מדעתו ומרצונו, חוץ ממחוסרי כפרה, שמביאים קרבנות כדי לגמור את טהרתם. והוכחה לדבר, שהרי אדם מביא קרבן זה על (עבור) בניו ועל בנותיו הקטנים כשהם מחוסרי כפרה, למרות שאין בהם דעת, שנאמר: "זאת תורת הזב" (ויקרא טו, לב), ודרשו: בין גדול בין קטן.

ושואלים: אלא מעתה לדעת ר' יוחנן מה שנאמר "זאת תורת הילדת" וגו' (ויקרא יב, ז) גם כן יפרש בין יולדת קטנה ובין גדולה? וכי קטנה בת לידה היא?! והא תני [והרי שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות עם בעליהן במוך, שמכניסות בבית הרחם כדי שלא תכנסנה להריון, והן: קטנה ומעוברת ומניקה. והטעם שהתירו לקטנה לנקוט באמצעי מניעה מהריון — שמא תתעבר ותמות. ומכאן נלמד שקטנה אינה מסוגלת ללדת, שהרי היא מתה עוד קודם לכן!

ומסבירים: ההיא [אותו] ריבוי של "זאת תורת היולדת" לא בא לרבות קטנה, אלא לרבות ענין אחר: בין שהיא פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו כשהיא שוטה,

כדברי ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שיש הבדל בקרבנות היולדת בין עניה ועשירה, וגם אם היולדת עצמה אין לה נכסים, ולפי רכושה היתה צריכה להביא רק קרבן עני, כיון שהיא נשואה לעשיר — חייב להביא עבורה קרבן עשיר, וכן מביא עבורה כל קרבנות שחייבת,

שכך כותב לה בכתובה: וכל אחריות, כל התחייבויות דאית ליך [שיש לך] עלי מן קדמת דנא [מקודם לכן], שהבעל חייב לספק לאשתו גם קרבנות למלא את כל התחייבויותיה, ואין הבדל בין זו שיש בה דעת ובין זו שאין בה דעת. ואם כן אין להוכיח ממשנתנו שהכהנים שלוחי שמים הם, שהרי בקרבנות אלו אין צריכים דעתו של מי שמקריבים עבורו.