אמר רבא: אדם שהיתה לפניו ככר לחם של הפקר, ואמר: "ככר זו הקדש", אם נטלה אחר כך לאוכלה — מעל לפי כולה לפי כל הערך שלה, שכיון שהתחיל לאכול ממנה נמצא שלוקח את כל הככר הזו לעצמו, ומעל בכל הככר, וחייב לשלם דמי כל הככר להקדש. אבל אם נטלה לא על מנת להשתמש בה אלא כדי להורישה לבניו — מעל רק לפי טובת הנאה שבה, לפי מה שנהנה מזה שהבנים מחזיקים לו טובה על שהוא מוריש להם דבר, שהרי הוא עצמו לא נהנה מן הככר עצמה כלל.

בעא מיניה [שאל אותו] רב חייא בר אבין מרבא: אמר לחבירו "ככרי עליך באיסור קונם "ונתנה לו במתנה, מהו הדין? וצדדי השאלה: האם נדייק כי "ככרי" אמר לו בנדרו, וכוונתו כי איתיה ברשותיה [כאשר היא ישנה ברשותו] הוא שאסור, ומשום כך כאשר נתן לו אותה במתנה ואינה עוד שלו — בטל ממנה האיסור. או דלמא [שמא] עיקר ההדגשה הוא במלה "עליך" שאמר ליה [לו], וכוונתו עילויה שויתיה [עליך עשיתי אותה] הקדש גם כשתצא הככר מרשותי?

אמר ליה [לו] רבא: פשיטא דאף על גב דיהבה ליה [פשוט הדבר שאף על פי שנתן אותה לו] במתנה — אסור. הקשה עליו רב חייא בר אבין: אלא לפי זה מה שהוא אומר "ככרי עליך" שהדגיש "ככרי" לאפוקי מאי [להוציא, למעט את מה] האם אין הכוונה שאסורה הפת רק כשהיא ברשותו? לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב [האם לא להוציא שאם נגנבה ממנו] שהיא מותרת לו? ואם כן הוא הדין אם נתנה לו במתנה! אמר ליה [לו] רבא: לא, לאפוקי דאי אזמניה עלה [להוציא שאם הזמין אותו עליה], שהזמינו קודם לאכול מאותה ככר, הרי אותו חלק של הככר שיכול המוזמן לאכול קנוי לו, ואינו יכול לאוסרו, אבל נאסר בחלק האחר שנשאר עדיין ברשות הבעלים.