ומסביר את קושייתו: ומה נר דלהכי עבידא [שלכך, להדלקה, הוא נעשה], ובכל זאת כי [כאשר] לא הדליק בה שרי לטלטולה [מותר לטלטלו], מטה דלאו להכי עבידא [שלא לכך, להנחת כסף היא עשוייה] לא כל שכן שעל ידי קביעתה לצורך זה לא תיאסר?! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה להניח עליה מעות, אם באחד הימים הניח עליה מעות — הריהי נעשתה מיוחדת לכך, ואסור לטלטלה. לא הניח עליה מעות — מותר לטלטלה. ואילו מיטה שלא יחדה למעות רק אם יש עליה מעות בשבת עצמה אסור לטלטלה, אין עליה מעות — מותר לטלטלה. והוא שלא היו עליה מעות בשעת בין השמשות שבין ערב שבת לשבת. שאם היו מעות עליה באותה שעה, נעשתה אף המיטה מוקצה מחמת איסור לכל אותה שבת, אף אם נפלו ממנה המעות במשך היום.

א אמר עולא: מתיב [מקשה] ר' אליעזר ממה ששנינו במשנה על דברי רב. ומשנה זו העוסקת בעיקרה בדיני טומאה דנה ביחס בין עגלה לבין המוכני (מערכת הגלגלים והבסיס לתיבתה של העגלה). ואמרו חכמים: מוכני שלה, של העגלה, בזמן שהיא נשמטת מן העגלה אין היא נחשבת חיבור לה להיחשב כיחידה אחת לא לענין קבלת טומאה ולא לענין טהרה מטומאה. ואין נמדדת עמה לשיעור ארבעים סאה. כי כלי הגדול משיעור זה שוב אינו מקבל טומאה, ולכן המוכני של עגלה אינו נמדד עמה לצורך זה. וכן אין מצלת עמה באהל המת, כי עגלה גדולה נחשבת כאוהל (בית) לעצמו, והכלים שבתוך העגלה אינם נטמאים אם העגלה מאהילה על המת, ואולם המוכני של העגלה אינו מצטרף עמה לצורך זה. ואם יש בעגלה עצמה נקב אין סתימתו על ידי המוכני סותמתו לענין טומאה. וכן אין גוררין אותה, את המוכני, בשבת בזמן שיש עליה מעות.

ואם נדייק בלשון נלמד מכאן: הא [הרי] אם אין עליה מעות — שריא [מותרת] העגלה בטלטול, אף על גב דהוו עליה [אף על פי שהיו עליו] המעות בין השמשות, שהרי במשנה זו תנאי האיסור הוא רק מציאות הכסף על העגלה באותה שעה! ומתרצים: המשנה ההיא שיטת ר' שמעון היא דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] דין מוקצה, ואילו רב כר' יהודה סבירא ליה [סבור], וכיון שלדעת ר' יהודה קיים דין מוקצה, הוקצתה העגלה משימוש עם שעת בין השמשות, ונשארת אסורה לכל השבת כולה.