היינו דאיצטריך ליה [זהו הטעם שהוצרך לו] לתנא למיתנא תרתי [לשנות שתים], שתי פיסקות, כדי להדגיש שהלכה זו קיימת בכל מקרה. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: קדושת הגוף לא פקעה בכדי [בסתם] אבל קדושת דמים פקעה בכדי [סתם], אמטו להכי [משום כך] תנא תרתי [שנה שתים] לומר שאין הבדל בין הדברים, ושתיהן פוקעות מעצמן.

אלא אי אמרת אידי ואידי [אם אתה אומר כי זו וזו], שתי הפיסקאות, מדברות בקדושת דמים, למה לי אם כן למיתנא תרתי [לשנות שתים]? השתא [עכשיו, הרי] יש לומר: אם מקדושה חמורה של עולה לקדושה קלה של שלמים פקעה הקדושה הראשונה, והבהמה נעשית כשלמים, מקדושה קלה של שלמים לקדושה חמורה של עולה צריכא למימר [צריך לומר]?!

ומציעים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא קושיה חמורה] מן הברייתא על דברי בר פדא שאמר: לא פקעה קדושה בכדי [בסתם] אלא צריכה פדיון, ומן הברייתא רואים שאף קדושת הגוף פוקעת מעצמה?

אמר רב פפא: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש את הברייתא: האומר "שור זה לאחר שלושים יום עולה" אם לא אמר "מעכשיו שלמים" — לאחר שלשים יום עולה הוי [הוא נעשה]. אבל כשאמר "מעכשיו שלמים" וחלה עליו קדושת שלמים — אינה פוקעת מעצמה.

מידי דהוה [כפי שהוא] הדין באיש האומר לאשה "התקדשי לי במעות אלו לאחר שלשים יום" שמקודשת האשה לאחר שלושים יום ואף על פי שנתעכלו (כלו, התבזבזו) המעות בינתיים, ואין הכסף קיים בשעת חלות הקידושין. וגם כאן יחול הקדש העולה לאחר שלושים יום.

ומקשים: אם כך היה המעשה, פשיטא [פשוט] שכן הוא, ולמה הוצרך בכלל לשנות הלכה זו? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דהדר ביה [שחזר בו] בתוך שלושים יום אלה, ורוצה שלא תחול קדושה כלל על בהמה זו, שלמרות שלא חלה הקדושה בפועל — אינו יכול לחזור.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאשה שנתקדשה על מנת שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום אינה חוזרת שגם אם התחרטה בתוך שלושים יום אלה — חלו הקידושין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] חוזרת, מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי אף בקידושין יכולה לחזור בה!

ומשיבים: אפילו למאן דאמר התם [לדעת מי שאומר שם, בקידושין] שאשה חוזרת בה תוך שלושים יום, הכא שאני [כאן שונה], וטעמו של דבר — שאמירתו לגבוה, כלומר, כל דבר שהוא מקדיש לגבוה, לה', גם אם לא עשה מעשה אלא אמר זאת בפיו בלבד, דינו לענין תוקף הקנין כמסירתו להדיוט, שגמר הקנין נעשה בזמן המסירה. שכיון שאין רשות הגבוה מתייחסת למקום מסויים, הרי באמירה בלבד דינו כאילו נגמר הקנין, ומשום כך ההקדש חל מיד. אבל בקידושי אשה אפשר לומר שהקידושין יחולו רק משעה שנגמר הקנין — בעוד שלושים יום.

מסופר: יתיב [ישבו] ר' אבין ורב יצחק ברבי קמיה [לפני] ר' ירמיה, וקא מנמנם [והתנמנם] ר' ירמיה, ובעוד הוא מנמנם יתבי וקאמרי [ישבו ואמרו]: לדעת בר פדא שאמר פדאן חוזרות וקודשות,