א משנה נדרי שגגות עליהם שנינו שמותרים כיצד? נדר "ככר זו אסורה עלי אם אכלתי ואם שתיתי" ונזכר שאכל ושתה, או שנדר "שאני אוכל ושאני שותה", כלומר, אם יאכל ואם ישתה, ושכח ואכל ושתה. אמר "קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי (ארנקי), או משום שהכתה את בני" ונודע שלא הכתו, או שנודע שלא גנבה.

או סוג אחר של טעות — ראה אותן אנשים באים לחצירו ואוכלין תאנים, ולא רצה שיאכלו מהן ואמר "הרי התאנים אסורות עליכם כמו קרבן" ונמצאו אביו ואחיו ביניהם והיו עמהן אחרים, שוודאי לא התכוון להדיר את אביו ואחיו. בית שמאי אומרים: במקרה שנדר בלשון זו, הן, אביו ואחיו שלא התכוון להדיר אותם — מותרים, ומה שעמהם, שאר האנשים — אסורים. ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין, כאשר יבואר בגמרא.

ב גמרא תנא [שנה החכם]: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שבועות שגגות? כגון המעשה ברב כהנא ורב אסי שנחלקו בהלכה אחת, ומתוך הוויכוח הדין [זה] אמר: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב כמו שאני אומר, והדין [וזה] אמר: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב כמו שאני אומר. דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע [שכל אחד ואחד על דעת עצמו יפה הוא נשבע], כלומר, שהוא בטוח שכך היתה האמת, והרי שגגה היתה זו.

ג על מה ששנינו "ראה אותן אוכלין", מביאים תנן התם [שנינו שם במשנה]: פותחין בשבתות ובימים טובים, שאם נדר אדם נדר להתענות, או שלא לאכול דבר מסויים — פותחים לו פתח להיתר משום השבתות והימים הטובים, שעל דעת ימים אלו ודאי לא נדר. בראשונה היו אומרים: אותן הימים, שבתות וימים טובים שגילה דעתו שלא נתכוון לכוללם בנדר — מותרים, ושאר כל הימים — אסורים, עד שבא ר' עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כלו, ומשום כך הותרו גם שאר הימים.

אמר רבה: דכולי עלמא [לדעת הכל] במשנתנו כל היכא [מקום] שאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר "כולכם אסורין חוץ מאבא", שבמקרה זה דכולהון [שכולם] אסורין ואביו מותר. לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם אז הייתי אומר "פלוני ופלוני (האחרים) אסורין ואבא מותר".