הא [הרי] אם היו מכירין — אסורין אף על פי שאמר תרומה סתם, ועדיין הדבר בגדר ספק לאיזו תרומה התכוון!

אמר רבא אפשר לתרץ כך: גבי [אצל] הענין של כרי שעשה עליו תנאי "הריני נזיר אם יש בו מאה כור", קסבר [סבור] ר' יהודה שכל דבר שספיקו חמור מודאי — לא מעייל נפשיה לספיקא [אין אדם מכניס את עצמו לספק כזה], ובמה ספיקו חמור מוודאו — שאילו גבי [אצל] נזיר ודאי יש לו דרך של תיקון, שבסיום נזירותו מגלח את ראשו ומביא קרבן, ונאכל. אבל על ספיקו, על נזירות מחמת הספק, לא מצי מגלח [אינו יכול לגלח]. שאינו יכול להביא קרבן — שמא אינו נזיר והרי הוא מכניס חולין לעזרה, וכיון שאינו מביא קרבן — אינו יכול לגלח.

אמר ליה [לו] רב הונא בר יהודה לרבא: אם הנימוק הוא מפני שספיקו חמור מוודאו, אם אמר אדם: "אם יש בכרי הזה מאה כור הריני נזיר עולם", מאי [מה] דינו? הרי לכאורה אין במקרה זה הבדל בין ספיקו לוודאו, שאף בוודאו אינו יוצא לעולם מגדר נזירות!

אמר ליה [לו]: נזיר עולם נמי [גם כן] ספיקו חמור מודאי, שאילו ודאי נזיר עולם הלכה היא שאם הכביד עליו שערו יותר מדי — מיקל מן השיער בתער, ומביא שלוש בהמות לקרבן כדין נזיר שסיים נזירותו, וממשיך לנהוג נזירות. ואילו במקום של ספיקו — לא, כיון שאין ודאות שהוא נזיר אינו יכול להביא קרבנות אלה ואסור בגילוח לעולם, ונמצא שספיקו חמור מוודאו.

ועוד שאל אותו: ואם אמר "הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור ", כלומר, נזיר כמו שמשון שאין לו התרה לעולם ואין לו תיקון כלל על ידי קרבנות, ואינו מגלח כל ימיו, מאי [מה] יהיה דינו, שהרי כאן אין הבדל בין ספק לוודאי?

אמר ליה [לו]: נזיר שמשון לא תניא [איננה שנויה], כלומר, הענין הזה של נזירות שמשון אינו נזכר כלל בדברי חכמים, מפני שלא היתה זו נזירות ממש, אלא הוראה מיוחדת משמים לשמשון, ואין אדם יכול לידור נדר נזירות כזו. אמר ליה [לו]: והאמר [והרי אמר] רב אדא בר אהבה: תניא [שנויה ברייתא] העוסקת במי שנדר להיות נזיר שמשון! אמר ליה [לו]: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה], ואין אני יכול להתנגד לדברי הברייתא, ולשיטתו יודה ר' יהודה במקרה זה שחלה עליו נזירות אפילו על הספק.

רב אשי אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בדברי ר' יהודה באופן אחר, כי ההיא [אותה] ברייתא שאמר ר' יהודה שאם אי אפשר לברר מה גודל הכרי אין זו נזירות — זו דעת ר' יהודה משום (בשם) ר' טרפון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היו אנשים אחדים אומרים בדרך של התערבות שאם יימצא הדבר כדברי אחד מהם — יהיה נזיר, ר' יהודה משום ר' טרפון אומר: אין אחד מהם נזיר, בין זה שזכה בהתערבות ובין זה שהפסיד בה, וטעמו — לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, שאין נדר נזירות חל אלא במקום שיש בו ודאות ובהירות בשעה שנדר, שאדם מקבל את נדר הנזירות על עצמו בלא תנאי. ולפי זה, במקרה כגון הכרי, שלא היה הדבר ברור לנודר מה שיעור הכרי — לא חלה עליו נזירות.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש לפי שיטה זו מאי איריא [מה שייך] שיחלקו במקום שנגנב או שאבד הכרי? אפילו לא נגנב גם כן לא תחול הנזירות, שהרי לא היתה כאן הפלאה! ומשיבים: אלא, יש להסביר כי נשנתה המחלוקת במקרה של נגנב ואבד להודיעך כחו של ר' שמעון, דאף על גב [שאף על פי] שנגנב או שאבד ולא ברור מה היה שיעורו, בכל זאת קסבר [סבור] הוא כי מעייל איניש נפשיה לספיקא [מכניס אדם את עצמו לספק] וחל עליו הנדר.

א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: האומר סתם תרומה, ביהודה — אסור, בגליל — מותר, מפני שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה. ונדייק: הא [הרי] אם היו מכירין את תרומת הלשכה — היו אסורין, אלמא [מכאן] אנו יכולים להסיק שספיקא [ספק] נדרים הולכים בו לחומרא [להחמיר].

אולם, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: סתם חרמים ביהודה — מותרין, ובגליל — אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים, ונדייק: הא [הרי] אם היו מכירין את חרמי הכהנים — משמע שהיו מותרין, מפני שיש בכך ספק. אלמא [מכאן] שלגבי נדרים ספיקא לקולא [הספק הוא להקל]!

אמר אביי: סיפא [סופה] של המשנה שיטת ר' אלעזר בר' צדוק היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה — אסורה, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: סתם חרמים, בגליל — אסורין. ושיטה זו שסתם חרמים בגליל אסורים היא שיטת ר' אלעזר בר' צדוק, ולא שיטת ר' יהודה.