ותיובתא [וקושיה חמורה] אם כן על דעת רב יהודה!

ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו במשנה] הרי זה דאי איתהני [שאם נהנה] בדיעבד הרי זה ב"בל יחל דברו", ולא שנה שם שייהנה לכתחילה.

תנן [שנינו במשנה]: "שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח", אם הלכה לפני הפסח — אסורה בהנאתו עד החג, שהרי חל הנדר, ומותרת לילך אחר הפסח.

ונדייק מכאן: דווקא אם הלכה לפני הפסח — אסורה, אך אם לא הלכה — לא אסורה, ומותרת להנות ממנו, ואין חוששים שמא תלך ותעבור ב"בל יחל". וקשה על רב יהודה שאומר שלא תעשה לכתחילה מעשה שיביא להחלת הנדר!

אמר רבא: הוא הדין שאפילו אם לא הלכה — אסורה, אלא עדיין יש הבדל: אם הלכה — אסורה ואם נהנתה ממנו לוקה, לא הלכה — אסורה בעלמא [סתם] להנות ממנו, כדברי רב יהודה, מפני החשש שמא לא תקיים הנדר ותלך לבית אביה לפני הפסח.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב יהודה מברייתא: האומר "ככר זו אסורה עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר", אכל את הככר היום — הרי זה ב"בל ילך" מחר. הרי שמותר לו לאכול, ואין חוששים שמא ילך למחר!

ודוחים: מה הקושיה? מי קתני [האם שנה] "אוכל" (לכתחילה) את הככר? "אכל" קתני [שנה], והכוונה דכי [שכאשר] אכל הרי זה ב"בל ילך".

ושנינו בהמשך: הלך ביום השני — הרי זה ב"בל יחל דברו". ונדייק, שאמר בלשון בדיעבד "הלך", אבל מהלך, כלומר, לכתחילה — לא. ודבר זה נוח לדעת רב נחמן, שמותר לו לאכול היום ולהחיל את הנדר, ולכן אם אכל — אסור לו ללכת. אבל לשיטת רב יהודה, שאסור לו לאכול את הככר היום, נמצא שלא חל הנדר כלל. וקשיא [וקשה] על דברי רב יהודה!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: הוא הדין דליתני [שהיה יכול לשנות] "מהלך", אלא איידי דקתני רישא [על ידי ששנה בתחילה] "אכל" בלשון עבר דלא מיתני ליה [שאין יכול לשנות לו כאן] "אוכל", שהרי לשיטת רב יהודה אסור לו לאכול, ולכל הדעות אינו צריך לכתחילה לאכול — משום כך שמר את הסגנון האחיד, ולכן תני סיפא [שנה בסופה] "הלך", ולא שנה "מהלך". ונמצא איפוא שלא הצלחנו להוכיח כדברי אחד מן החולקים.

א שנינו במשנה: האומר לאשה "קונם שאני משמשך", הרי זה ב"בל יחל דברו". ושואלים: איך יכול הוא לאסור דבר זה על עצמו והא משתעבד [והרי משועבד] הוא לה מדאורייתא [מן התורה] לתשמיש דכתיב [שנאמר]: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא, י) ו"עונתה" הוא החיוב לשמש איתה!

ומשיבים: אכן אם נדר בלשון זו אין הנדר קיים, אלא באומר "הנאת תשמישך אסורה עלי", והא [והרי] לא קא ניחא ליה [נוח לו] בתשמיש, שהרי מסיבה זאת נדר את נדרו. וכיון שהנאת התשמיש הבאה לו ממילא, אסורה עליו, ובהנאה זו הוא אינו חייב, ומשום כך בפועל נאסר עליו התשמיש מחמת הנדר.

והרי זה כעין מה שאמר רב כהנא: אשה שנודרת ואומרת לבעלה "תשמישי עליך" בקונם — כופין אותה ומשמשתו, ומדוע — כיון דשעבודי משעבדת ליה [שהיא משועבדת לו] לתשמיש כחלק מחובות הנישואין. אבל אם אמרה בנדרה "הנאת תשמישך עלי" — אסור לבעלה לשמש איתה, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וכיון שהיא נהנית מן התשמיש והיא אסרה על עצמה את ההנאה — הרי אסור עליו לכפות אותה לאיסור.

ב משנה אמר "שבועה שאיני ישן", או שאמר "שאיני מדבר", או "שאיני מהלך" — אסור בכל אלה. אמר "קרבן לא אוכל לך", או אמר "הא קרבן שאוכל לך", או "לא קרבן לא אוכל לך" — בכל אלה מותר.