והא [והרי] תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא, שהרי רק אז מותרים הם באכילה לכהנים, ומשמע שכאשר הוא מתפיס — בעיקרו של האיסור הוא מתפיס, ולא במצבו הנוכחי.

ודוחים: אל תדקדק מן הברייתא שאם אמר "כתרומת לחמי תודה" הוא שאסור, אלא אימא [אמור] שיש לדייק משם שאם אמר "כתרומת הלשכה", כלומר, כשקלים שהיו תורמים למקדש — אסור, ולתרומה זו לא היה היתר מעולם.

ושואלים: אם כן, אבל אם התפיס בתרומת לחמי תודה מאי [מה] לדעתך יהא הדין — מותר? אם כן, ליתני [שישנה] באותה משנה "תרומת לחמי תודה" מותר, למרות שתחילתה בדבר הנדור, ואנו נלמד מכאן כי כל שכן שיהא מותר אם מתפיס בתרומתו שאינה אלא דבר האסור! ודוחים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שגם תרומת לחמי תודה כיון שגם היא ניתנת לכהן — תרומתו היא נקראת, ואין לחלק בין תרומה זו לבין תרומה אחרת.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר לומר כהסבר הקודם ולדייק שהאומר "כתרומת לחמי תודה" — אסור. אולם, תרומת לחמי תודה נמי [גם כן] מדובר קודם זריקת דמים הוא. וכיצד ייתכן שתהא תרומה זו מופרשת עוד לפני זריקת הדמים — כגון דאפרשינהו [שהפריש אותם], את הלחמים שרוצה לתת לכהן כבר בזמן לישה של הלחמים.

וכי הא [וכמו זו] שאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן בארבע חלות ולא עשה אותם כרגיל ארבעים חלות — יצא. ושאלו על דבריו: והכתיב [והרי כתוב] שצריך להביא ארבעים חלות, עשרה מכל סוג! והשיבו: ארבעים שנאמרו הם למצוה, שכך צריך לעשות לכתחילה. אבל אם הוא עושה רק ארבע, אחת מכל סוג — יצא.

ועוד שאלו: והא בעי למשקל [והרי צריך ליטול, להפריש] מן הלחמים הללו אחד מכל עשרה תרומה לכהן! וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה [ואם תאמר שהוא נוטל לחם אחד על כולם] שעושה ארבעה לחמים, אחד מכל סוג, ונותן אחד מהם לכהן — והתנן [והרי שנינו במשנה] על מה שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן... יהיה" (ויקרא ז, יד) ולמדו מכאן שלא יטול מקרבן על חבירו, וכיון שיש ארבעה סוגים שונים שמביא כלחמי תודה, אינו יכול לתת ממין אחד על השני! וכי תימא [ואם תאמר] דשקיל [שלוקח] ונותן לכהן פרוסה מכל חד וחד [אחד ואחד] מארבעת הלחמים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: נאמר "אחד" (ויקרא ז, יד), וכוונתו שלא יטול פרוסה, אלא לחם שלם!

אלא בהכרח יש לומר דאפרשינהו [שהפריש אותם] את הלחמים שנותן לכהן כבר בזמן הלישה. כיצד? דשקיל [שנוטל] תרומה בזמן הלישה, חדא [אחת] מחמץ, וחדא [ואחת] מן חלות, וחדא [ואחת] מן רקיקים, וחדא [ואחת] מן רבוכה. שעושה מכל מין חלה גדולה לעצמו ומפריש ממנה בזמן הלישה חלה קטנה כדי עשירית, והיא תרומה לכהן. ואם כן מוכח מכאן שיש דרך להפריש תרומת לחמי תודה בזמן לישה, ואפשר איפוא להסביר גם לענייננו שמדובר בתרומה כזו שנעשתה בזמן הלישה קודם זריקת דמים, ואין לדייק מכאן שהמתפיס — בעיקרו של הקרבן מתפיס.

ומנסים להציע: לימא [נאמר] כי בעיה זו, אם מתפיס בעיקרו או במצבו הנוכחי כתנאי [היא כמחלוקת תנאים], שכבר נחלקו בבעיה זו; ששנינו: האומר "הרי עלי כבכור", ר' יעקב אוסר, ור' יהודה מתיר.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם נאמר] שמתפיס בבכור לפני זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שמתיר], שהרי הבכור הזה קדוש. ואי [ואם] מדובר לאחר זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דאסר [מה הטעם של מי שאוסר]? שהרי לאחר זריקת הדם הוא רכוש הכהן. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן