א תניא [שנויה ברייתא]: האומר "חולין" "החולין" "כחולין", בין שאמר "שאוכל לך" ובין שאמר "שלא אוכל לך", בכל אלה — הרי זה מותר, שאין כאן נדר. ואם אמר "לחולין שאוכל לך" — אסור. אמר "לחולין לא אוכל לך" — מותר.

ונברר: רישא מני [ראשה, תחילתה של אותה ברייתא, כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, דלית ליה [שאין לו], שאינו מקבל את הסברה שמכלל לאו אתה שומע הין, ולכן אף אם אמר "חולין יהא מה שלא אוכל לך" — לא התכוון לומר שמה שאוכל ממנו יהיה כקודשים.

אולם אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא ששנינו בה: אם אמר "לחולין לא אוכל לך" — מותר. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" ר' מאיר אוסר. וקשיא לן [והיה קשה לנו]: הא לית ליה [הרי אין לו] לר' מאיר הסברה שמכלל לאו אתה שומע הין, ומדוע כשאמר "לקרבן לא אוכל לך" נאסר? שהרי הדבר מתפרש כאילו אמר "לא קרבן (מה) שלא אוכל לך" ומכאן שמה שיאכל יהא כקרבן, אבל את המסקנה זו המתבססת על "מכלל לאו אתה שומע הן" אין ר' מאיר מקבל!

ולתרץ קושי זה אמר ר' אבא: כשהוא אומר בלשון זו, נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך. ולדרך זו הכא נמי [כאן גם כן] כשאמר "לחולין לא אוכל לך" יש לפרש כי הכי קאמר ליה [כך הוא אומר לו]: לא חולין ליהוי [יהיה] דבר זה, אלא קרבן, לפיכך לא אוכל לך, והריהו אסור!

ומתרצים: האי תנא [תנא זה] של הברייתא סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' מאיר בחדא [בדבר אחד] ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד]; כיצד? סבר לה כותיה בחדא [סובר הוא כמותו בדבר אחד] דלית ליה [שאין לו] מכלל לאו אתה שומע הין, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד] בענין קרבן. שסבור שגם אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" אין לפרש כוונתו "לקרבן יהיה ולפיכך לא אוכל", אלא צריך שיאמר לשון נדר מפורשת. והוא הדין לאמור בברייתא — אם אמר "לחולין לא אוכל לך".

רב אשי אמר: את הסתירה בברייתא אפשר לתרץ לדעת ר' מאיר באופן אחר; הא דאמר [זה כשאומר] "לחולין" — אינו אוסר, שאין בכך לשון נדר, והא דאמר [וזה כשאומר] "לא לחולין", שמשמע בבהירות: לא ליהוי [יהיה] חולין אלא כקרבן, ודבר זה נחשב כדיבור מפורש, אפילו לדברי ר' מאיר.

ב שנינו במשנה שהאומר "טהור", או "טמא", או "נותר", או "פיגול" — אסור. בעי [שאל] רמי בר חמא: האומר על דבר מסויים "הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים", מהו — האם יש כאן נדר אוסר, או לא?

ומקשים: אי דקאמר בהדין לישנא [אם שאומר בזו הלשון] בדיוק — הלא בהיתרא קא מתפיס [בדבר המותר הריהו מתפיס], שהרי בשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם על גבי המזבח מותר באכילה, ואם כן אין פה איפוא נדר בדבר שיש בו מעילה ואיסור! אלא צריך לפרש את השאלה בדרך הבאה: כגון דמחית [שמניח] בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים במקום אחד ומחית דהיתרא גביה [ומניח דבר של היתר לידו] ואמר: "זה כזה", אז נשאלת השאלה: מאי [מה] יהא הדין? מה היתה כוונתו, האם בעיקרו של זבח השלמים קא מתפיס [הריהו מתפיס], שכוונתו שההיתר יהא דינו כשלמים מעיקרם, שהם אסורים בהנאה עד שייזרק הדם, או בהיתרא קא מתפיס [בדבר של היתר הוא מתפיס]? שהרי בשר זבח השלמים המונח לפניו הוא לאחר זריקת הדם ומותר באכילה, ומה שאמר "זה כזה" אינו מתפיס דין קרבן עליו.

אמר רבא לפתור את השאלה, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנינו במשנתנו: האומר על מאכל שהוא אסור עליו כנותר או כפיגול. — הרי זה אסור.