מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים" — תלמוד לומר: "קרבן לה'" (ויקרא א, ב), שיקדים ויאמר "קרבן", שאם יאמר "לה' קרבן" שמא לא יסיים את דיבורו ולא יהיה בכך משום הקדשת קרבן, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.

וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן — אמרה תורה שידקדק ויאמר "קרבן לה'", מי שמזכיר שם שמים לבטלה — על אחת כמה וכמה שעובר עבירה חמורה.

א ומציעים: לימא [האם לומר] שמחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש כמחלוקת תנאי [תנאים] היא, ששנינו, בית שמאי אומרים: כינויי כינויין — אסורין. שאם אמר כינויים שאינם אלה המפורשים במשנה, אלא ביטויים אחרים הדומים להם — אף הם אוסרים משום נדר. ובית הלל אומרים: כינויי כינויין — מותרין.

מאי לאו [האם לא] צריך לפרש כך: מאן דאמר [מי שאומר] כינויי כינויין אסורין, קסבר [סבור הוא] (כינויי) כינויין לשון אומות הן, ולכן כינויי כינויים הדומים להם אף הם אסורים. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מותרים, קסבר [סבור הוא] שכינויים עצמם הם לשון שבדו (יצרו) להן חכמים, והם קבעו רק מילים מסויימות ולא מילים אחרות, אף שהן דומות להן?

ודוחים: לא, אפשר לפרש כי דכולי עלמא [שהכל] סבורים כי כינויין עצמם לשון אומות הן, ויש להסביר את המחלוקת כך: בית שמאי סברי [סבורים] כי בהני נמי משתעי [באלה, כינויי כינויים גם כן מדברים] אומות, ובית הלל סברי [סבורים] כי בהני [באלה] לא משתעי [מדברים] אומות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: כינויים עצמם לשון אומות הם, אלא בית שמאי סברי [סבורים] כי גזרינן [גוזרים אנו] כינויי כינויין משום כינויין, ואוסרים גם בהם. ובית הלל סברי [סבורים] שלא גזרינן [גוזרים אנו] כינויי כינויין משום כינויין.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] כינויי כינויין של נדרים? תני [שנה] רב יוסף, אלה הם: "מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא". שבונה פועל מן המלה שהיא כינוי לקרבן. ועוד שואלים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] כינויי כינויין של חרם? תני [שנה] החכם מפשאה: "חרקים" "חרכים" "חרפים". ועוד: מה הם כינויי כינויין של נזירות? תני [שנה] רב יוסף: "מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האומר לשון מסובכת יותר "מיפחזנא" מאי [מה] הדין? "מיתחזנא" מאי [מה] דינו? "מיתעזנא" מאי [מה] יהא דינו? וכן אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם אמר "קינמא" (קינמא) מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: האם לשון "קונם" קאמר [אומר] ורק שינה את הלשון, או דלמא [שמא] "קנמן בשם" (שמות ל, כג) קאמר [אמר, התכוון] ולא התכוון כלל לקונם?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב חייא לרב אשי: אם אמר "קינה" מאי [מה] היתה כוונתו? האם קינה (קן) תרנגולין קאמר [אומר], או דילמא [שמא] לשון של קונם? לכל השאלות האלה לא נמצאה תשובה, ומשאירים את השאלה בתיבעי [תישאל] השאלה במקומה.

ועוד שואלים: כינויי כינויין של שבועה היכי דמי [כיצד הם בדיוק]? ומשיבים: "שבואל" "שבותיאל" "שקוקאל". ושואלים: מדוע נאמר כן על לשון שבואל? הלא שבואל בן גרשום משמע, שם פרטי הוא, ומדוע נאמר שהוא כינוי לשבועה! אלא כך היתה השאלה: האומר "שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" מהו דינו? אמר שמואל: אם אמר "אשיבתא" אף על פי שיש בו מעין דמיון לכינוי של שבועה — לא אמר כלום, "אשקיקא" — לא אמר כלום, "קרינשא" — הדומה קצת לקונם — לא אמר כלום.

ב שנינו: "נדר במוהי הרי אלו כינויין". תניא [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" — לא אמר כלום, לפי שאין משמעות ללשון "מוהי", אבל אם אמר "במומתא [בשבועה] שאמר מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה.

ג משנה האומר "לחולין שאוכל לך" שמתפרש כמו "לא חולין" = אינו חולין (כלומר, קודש הוא) יהא מה שאוכל משלך, או שאמר "לא כשר" ו"לא דכי", שפירושו לא "טהור", ו"טמא", "נותר" ו"פיגול" — הרי זה אסור.

כאימרא [כשה של תמיד], כדירים של בהמות הקרבן, כעצים של מזבח, כאשים, כמזבח, כהיכל, כירושלים. או נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר במפורש שם קרבן — הרי זה נדר בקרבן. ר' יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.