כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר שיש בכך איסור, הרי זה — בנדר, בנדבה לא קאמר [אמר]. ומקשים: והא קתני [והרי שנה במשנה]: "כנדבותם" — נדר בנזיר ובקרבן, משמע שנדר קרבן הוא נדר של כשרים! ומשיבים: תני [שנה] ותקן את הלשון: נדב בנזיר ובקרבן.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נודר האומר "הרי עלי קרבן" שלא ראוי לעשות כן משום שיש בו חשש דלמא אתי [שמא בא] בה, באמירה זו, לידי תקלה, שהרי חייב עצמו מיד בנדר, ושמא לא יביאנו בזמנו ועובר משום "בל תאחר". אולם נדבה שאמר "בהמה זו לקרבן" נמי [גם כן] לא יעשה, דלמא אתי [שמא בא] בה לידי תקלה. שהרי בהמה זו מוקדשת, וכל הנהנה ממנה בשגגה, כשגוזזה או כשעובד בה, עובר משום מעילה!

ומשיבים: בנדבה יכול לעשות כהלל הזקן. דתניא [ששנויה ברייתא]: אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו (בקרבן עולה שלו) כל ימיו. כיצד? היה מביאה, את הבהמה, כשהיא חולין לעזרה, ושם היה מקדישה, ומיד סומך עליה ושוחטה. ולכן לא היה מקום למעילה, שהרי קודם שהביאה לעזרה היתה זו בהמת חולין. ואם כן אפשר לעשות נדבה כזו בלא חשש לתקלה.

א ומקשים: הניחא [זה נוח] בנדבה של קרבנות, שיכול להביאה בלי לגרום לתקלה. אבל נדבה של נזירות מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי יש חשש שיבוא לידי תקלה, שלא יוכל לקיים נזירותו! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשמעון הצדיק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר (ר') שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי בתור כהן אשם שמביא נזיר טמא אלא אחד. שהיה חושש שהנזיר עשה נדר זה מחמת כעס או הקפדה ובעצם אין ליבו שלם עם הנזירות, וביותר הוא מתחרט על נזירותו כאשר נטמא, וצריך להביא קרבנות נוספים ושוב לנהוג נזירות. וכך היה מעשה: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי (יפה מראה) וקווצותיו (קווצות שערותיו) סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה על ידי זה שנדרת נזירות, ועכשיו אתה מגלח את שערך?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי (בדמותי המשתקפת במים) ופחז (מיהר, גבר) עלי יצרי ובקש לטורדני (לאבדני) מן העולם, שראה כמה הוא יפה, ועלתה בו מחשבה להשתמש ביופיו למטרות שאינן כשרות. אמרתי לו ליצרי: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, ולמה אתה מתגאה בגוף במי שהוא עתיד להיות מאכל בקבר לרמה ותולעה? העבודה כלומר, נודר אני בעבודת המקדש שאגלחך לשמים! כך אמר לו אותו אדם.

וסיפר שמעון הצדיק: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב). כלומר, שהוא נדר מופלא וברור שכל כולו לה', שאין בו ענין של כעס או נסיון להרגיז, אלא כל כולו לה'. משמע שיש אופן של נזירות שכולו בכשרות וזאת היא נדבה שבנזירות.

מתקיף לה [מקשה על כך] על גופו של אותו מעשה ר' מני: מאי שנא [במה שונה] אשם נזיר טמא שלא אכל שמעון הצדיק מימיו — מפני דאתי [שבא] על חטא שחטא אותו אדם בזה שנטמא? כל אשמות נמי [גם כן] שלא ליכול [יאכל], שכן אף הם על חטא אתו [הם באים]!

אמר ליה [לו] ר' יונה: היינו טעמא [זהו הטעם בנזירות]; כשהן תוהין, טועים בדבר וכועסים על דבר, הם נוזרין. וכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן. וכיון שהתחרט הנזיר על הנדר מעיקרו נמצא שבאמת בטל הנדר ואין כאן נזירות, ונמצאו מביאין חולין לעזרה, כלומר, אותם קרבנות שנתחייבו בנזירותם.

ושואלים: אם חשש שמעון הצדיק שהנזיר עלול להתחרט על נזירותו, אי הכי [אם כך] אפילו אשמו של נזיר טהור נמי [גם כן] לא ייאכל! ומשיבים: נזיר טהור לא, אין לחשוש בו, משום דאמודי אמיד נפשיה [שהעריך את עצמו] שיכול לנדור (לנזור) מיין ומשאר דברים האסורים לנזיר במשך זמן מסויים, ומן הסתם לא התחרט. אבל נזיר טמא שתקלה אירעה לו, ונמשכו ימי נזירותו יותר מששיער מלכתחילה — יש מקום לחשש שהתחרט.

ב ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לגופה של השאלה ששאלנו על משנתנו, כשיטת איזה מן התנאים נאמרה: