שהנזירות חל על הנזירות. שאם היה נזיר, ובתוך נזירותו אמר שוב "הריני נזיר" — חלה עליו חובת נזירות אחרת לכשישלים את הנזירות ראשונה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי דברה תורה כלשון בני אדם ואין לומדים ידות נדרים מ"לנדור נדר", ומהצורה הבלתי רגילה של המילים "נזיר להזיר" דריש [דורש] ולמד ממנה לעשות ידות נזירות כנזירות, אם כן הלכה זו שהנזירות חל על הנזירות מנא ליה [מניין לו]? הניחא אי סבירא ליה כמאן דאמר [זה נוח אם סבור הוא כדעת מי שאומר] כי אין נזירות חל על נזירות ומשום כך אין הוא זקוק למקור להלכה זו. אלא אי סבירא ליה כמאן דאמר [אם סבור הוא כדעת מי שאומר] שנזירות חל על נזירות, מנא ליה [מניין לו] אם כן דין זה?

ומשיבים: אף לדעתו אפשר ללמוד מכתוב זה, שכן נימא קרא [שיאמר הכתוב] לשון "נזיר ליזור", מאי [מה] טעם שינה וכתב לשון "להזיר" — שמעת מינה תרתי [שומע, לומד אתה ממנה שני דברים], הן ידות נזירות, והן שנזירות חלה על נזירות.

ומוסיפים: במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים] באופן אחר: אית [יש] תנא דמפיק ליה [שמוציא, לומד אותו] דין ידות הנדרים מן הכפילות "לנדר נדר", לפי שסבור שלא דיברה תורה כלשון בני אדם, ואית [ויש] תנא דמפיק ליה [שמוציא, לומד אותו] ממקור אחר, לפי שסבור שדיברה תורה בלשון בני אדם, ולומד דין ידות מן "ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). שכתוב זה בא לרבות, ולהוסיף גם נדרים שאין לשונם מפורש.

א אמר מר [החכם] בדרשת המקראות שלמדנו: ומה נדרים עובר ב"בל יחל" (במדבר ל, ג) ו"בל תאחר" — אף בנזירות כן. ושואלים: בשלמא [נניח] "בל יחל" של נדרים משכחת לה [מוצא אתה אותה] בפשטות, כגון שאמר "ככר זו אוכל" ולא אכלה הרי הוא עובר משום "בל יחל דברו" שעבר על נדרו.

אלא "בל יחל" של נזירות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? הלא כיון שאמר "הריני נזיר" הרי באותו רגע הוה ליה [הריהו] נזיר. ואם אכל ענבים במשך הזמן הזה קם ליה [עומד הוא] באיסור "בל יאכל", ככתוב בנזיר: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד). אם שתה יין קם ליה [עומד הוא] באיסור של "בל ישתה" ככתוב "יין... לא ישתה" (במדבר ו, ג), ואם כן לאיזה צורך נאמר שעובר ב"בל יחל"? אמר רבא: בא מדרש זה ללמד לעבור עליו בשנים, שעובר גם משום "בל יחל" על שלא קיים נדר נזירותו, וגם משום האיסור המיוחד של אכילת ענבים או שתיית יין.

ועוד שואלים: "בל תאחר" של נזירות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? כיון שאמר "הריני נזיר" — הוי ליה [הריהו] נזיר מיד. ואם אכל ענבים קם ליה [עומד הוא] מיד באיסור של "בל יאכל" ואם כן איך יכול לאחר נדר זה של נזירות? ומשיבים: באומר ומפרש "לכשארצה אהא נזיר", ואם כן אין הוא נזיר מיד. ומקשים: ואי אמר [ואם הוא אומר] ומפרש "כשארצה" אם כן ליכא [אין] בכך איסור "בל תאחר", שהרי לא קבע מועד לדבר!

אמר רבא: כגון שאמר "לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר", דמן ההיא שעתא הוה ליה [שבמקרה כזה מאותה שעה הריהו] חייב להתנהג כנזיר, למרות שלא פירש זמן. שכיון שאין יודעים מתי הוא יפטר מן העולם הרי מספק חייב להתנהג בנזירות מיד. מידי דהוה [כמו שהוא] הדין בדומה לזה, שאיש האומר לאשתו "הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי" אם היה כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שהיא נחשבת לענין זה מיד כגרושה, ואם היא בת ישראל — אסורה בתרומה. אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים] כל שעתא ושעתא דילמא מיית [שעה ושעה שמא הוא מת] ומשום כך נאסרת בתרומה מיד מספק. הכא נמי [כאן גם כן] בנזירות, לאלתר הוי [מיד הריהו] נזיר. דאמרינן [שאנו אומרים]: דילמא השתא מיית [שמא עכשיו הוא מת].