א גמרא שנינו במשנה "כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות ". ושואלים: מאי שנא גבי [מה שונה אצל] המשנה הראשונה במסכת נזיר שלא קתני להו לכולהו [שנה את כולם], גם נדר ושבועה וכו', ושנה רק את השייך לענין המסכת — "כל כינויי נזירות כנזירות", ומאי שנא גבי [ומה שונה אצל] נדרים, במשנתנו, דקתני לכולהו [ששנה את כולם] גם חרם, שבועה ונזירות?

ומשיבים: דווקא במשנתנו העוסקת בענייני נדר כל אלה, משום שנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי [כתובים בתורה זה ליד זה] ("כי ידור נדר לה' או השבע שבועה". במדבר ל, ג) ולכן תני תרתין [שנה התנא במשנתנו שתים], גם כינויי נדרים וגם כינויי שבועות, וכיון דתני תרתין [ששנה שתים], תני לכולהו [שנה את כולם].

ושואלים: אם מפני טעם זה שנה כאן גם את הדינים האחרים — וליתני [ושישנה] כינויי שבועות בתר [מיד אחר] כינויי נדרים! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] נדרים שעניינו של נדר הוא דמיתסר חפצא עליה [שנאסר החפץ עליו, על הנודר], תנא נמי [שנה גם כן] חרמים, שעיקר דינם כנדרים דמיתסר חפצא עליה [שאף בהם נאסר החפץ עליו, על המחרים]. לאפוקי [להוציא, להבדיל] מדין שבועה, דקאסר נפשיה מן חפצא [שהוא אוסר את עצמו מן החפץ], שבשבועה אין הנשבע מטיל איסור על דבר מסויים, אלא אוסר את עצמו בעשייה מסויימת. וכיון שמצד הענין חרמים קרובים יותר לנדרים שנה אותם התנא סמוך לנדרים ואת שבועות אחריהם.

ב שואלים ביחס לסגנון הדברים במשנה: פתח במשנה בכינויין "כל כנויי נדרים", ומה שמפרש מיד אחר כך אינו כינויי נדרים אלא ידות של נדרים, כלומר ביטויים לא מושלמים של לשונות נדר, כגון: האומר לחבירו "מודר אני ממך", שאין אלה כינויי נדרים אלא ידות נדרים! ותו [ועוד] יש להוסיף ולתמוה: וכי ידות אינשי [שכח] התנא להזכיר?! שלא אמר כלל: "ידות נדרים כנדרים".

ומשיבים: איירי בהון [עוסק הוא בהם] בידות, וחסורי מיחסרא [וחסרה המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים, ולכן ממשיך ומפרש מה הן ידות הנדרים.

ושואלים: וליפרוש [ושיפרש] את הכינויין ברישא [בתחילה], כיון שהתחיל בכינויי נדרים!

ומסבירים: הדבר ההוא דסליק מיניה [שמסיים בו], את הדבר ההוא מפרש ברישא [בראשונה]. וכן הוא סגנון המשנה בכלל, כדתנן [כפי ששנינו במשנה אחרת]: במה, באלו פתילות ושמנים, מדליקין נרות של שבת ובמה אין מדליקין? וממשיכה המשנה ומפרטת: אין מדליקין כו'. הרי שאין התנא מתחיל בפירוט הכלל הראשון "במה מדליקין", אלא בפירוט הכלל האחרון "במה אין מדליקין".

וכן שנינו במשנה נוספת כיוצא בזה: במה טומנין את התבשיל על מנת שישאר חם בשבת ובמה אין טומנין? ומפרטת המשנה אחר כך תחילה במה אין טומנין כו'. וכן: במה, באלו תכשיטים אשה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה, מפני שעלולה להסירם ולטלטלם בידה. ומפרטים תחילה: "לא תצא אשה".

על הסבר זה מקשים: וכי בכל היכא [מקום] במשנה את ההלכה בה פתח לא מפרש ברישא [בראשונה]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: יש קרובי משפחה שהם נוחלין (יורשים) את האדם לאחר מותו, ומנחילין (מורישים) לו, כמו אב לבנו. ויש נוחלין ולא מנחילין, כמו הבן את אמו. ואלו נוחלין ומנחילין וכו', הרי שמפרש את הכלל הראשון ששנה.

וכן שנינו: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן (גיסיהם, אחי הבעל) אם ימות הבעל בלא בנים, מפני שהיבם אסור באשה כזו, כגון שהיבם כהן גדול והריהו אסור באלמנה. יש מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן שעברו על דברי תורה כשנישאו, ומפרט מיד ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו'.

וכן שנינו בענין מנחות: יש מנחות הטעונות הבאת שמן ולבונה עליהן, ויש שיש בהן חובת שמן ולא לבונה, ומפרט מיד: ואלו טעונות שמן ולבונה. וכן שנינו: יש מנחות טעונות הגשה ומגע בקרן המזבח ואין טעונות תנופה למעלה על ידי הכהן, ויש טעונות תנופה ולא הגשה, וחוזר ומפרט מיד: ואלו טעונות הגשה וכו'.

וכן שנינו: יש אדם שהוא נחשב כבכור לענין נחלה ומקבל פי שניים בירושה מפני שהוא בכור לאביו, ואין הוא נחשב כבכור לכהן לענין חובת פדיון הבן, מפני שאינו בכור לאמו, ויש שהוא בכור לכהן וחייב בפדיון ואין הוא בכור לנחלה, ומפרט מיד: ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן וכו'. הרי שיש מקרים בהם מפרש התנא את הכלל הראשון ששנה!

ומסבירים את טעם ההבדל בין הסדרים השונים במשניות הללו: הלין [אלו], משום דאוושו ליה [שרבו בהם] הכללים מפרש את הכלל ההוא שבו פתח ברישא [בתחילה], אבל כאשר יש רק שני כללים, הריהו מתחיל לפרש מן האחרון.

ומקשים: והא [והרי] הלכה זו של במה בהמה יוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה דלא אוושא [שאין המשנה מרובה] בכללים, שיש בה רק שניים, וקתני [ושנה] ופירט בתחילה את הכלל הראשון: יוצא גמל!