כל דזבין מבי דינא [שקונה מבית דין] — אדעתא למיפק ליה קלא [על דעת שייצא לו קול] הוא דזבין [שקונה], שמכירה על ידי בית דין נעשית בהכרזה ובפומבי, וסבור הלוקח שאם עד זמן הקניה לא באו מערערים — ודאי שאין עוד כל פקפוק בקנייתו ומוותר על האחריות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת, האחריות על נכסי היתומים ולא על בית הדין.

א שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר שאפילו אם טעו אין מחזירים, משום שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ושואלים: ועד כמה אם טעו בית הדין אין מחזירים? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: עד פלגא [חצי].

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים — מכרן קיים, וכיון שלא הביא כדוגמה הפרש גדול יותר, משמע שזהו שיעור הטעות שאינה חוזרת.

אמר אמימר משמיה [משמו] של רב יוסף: בית דין שמכרו בלא הכרזה (שמפרסמים שקרקע זו עומדת להימכר ובתוך כך יוודע מחירה) — נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין.

ותוהים על הלשון: נעשו? מדוע אתה אומר שנעשו כאילו טעו? הלא ודאי טעו! דתנן [שכן שנינו במשנה]: שום [הערכה] שעושים בית הדין לפני שמוכרים מנכסי היתומין כדי לפרוע חוב אביהם, הריהי שלשים יום, ושום [והערכה] אותה עושה הגיזבר בבואו למכור מנכסי ההקדש הריהי ששים יום, ומכריזין בשלושים ובשישים הימים האלה בבקר ובערב. ואם כן כתוב במשנה שצריכים להכריז, ואם לא עשו כן, ודאי טעו בדבר משנה!

ומשיבים: אי מההיא הוה אמינא [אם משם הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בשליח שמכר, אבל בית דין שמכרו — לא, אין זה נחשב כטעות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב יוסף שגם בית דין שלא הכריזו — טעו.

איתיביה [הקשה לו] רב אשי לאמימר על דבריו הקודמים ממה ששנינו: שום הדיינין, כלומר, אם העריכו הדיינים נכס מסויים לשם מכירתו, שפיחתו בהערכתם שתות (שישית) מן המחיר הראוי, או הותירו שתות על המחיר הראוי — מכרן בטל. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם מכרו שוה בשוה, במחיר הנכון — מכרן קיים. מאי לאו [האם לא] מדובר שם גם כשלא אכרוז [הכריזו]? והשיב אמימר: לא, מדובר שם בדאכרוז [בשהכריזו].

ומקשים: הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז [הרי מכיון שסופה של המשנה היא בשהכריזו, אם כן ראשה הוא בשלא הכריזו], דקתני סיפא [ששנה בסופה של המשנה]: אם עשו אגרת בקורת (הכרזה) — אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה — מכרן קיים.

אלא יש לפרש בדרך אחרת, לעולם מדובר בדלא אכרוז [בשלא הכריזו], ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן, בסיפא שמשמע שצריך הכרזה, הרי זה בדברים שמכריזין עליהן ואם מכרום בלא הכרזה — טעות גמורה היא, ואילו כאן, ברישא שמשמע שאין צריך הכרזה, הרי זה בדברים שאין מכריזין עליהן.

ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים והמטלטלין והשטרות. ומסבירים: עבדים טעמא מאי [מה טעם] אין מכריזים עליהם? — שיש לחשוש שמא ישמעו שעומדים למכרם ויברחו. ומטלטלין ושטרות אין מכריזים שמוכרים אותם — שמא מתוך הפרסום יגנבו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן — בשעה שמכריזין, כאן — בשעה שאין מכריזין. ומתי אין מכריזים?

— באותם זמנים דאמרי נהרדעי [שאמרו חכמי נהרדעא]: לכרגא [לתשלום מסים], למזוני [לתשלום מזונות] ולקבורה — מזבנינן [מוכרים אנו] בלא אכרזתא [הכרזה], אלא מיד, מפני שהצרכים הללו הם דחופים ואין הזמן מאפשר להמתין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן — במקום שמכריזין, כאן — במקום שאין מכריזין. וכפי שאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא.

סבור מינה [היו סבורים ממנה, מאמירה זו] שלא הכריזו שם משום דבקיאי בשומא [שבקיאים החכמים שם בהערכה]. אמר ליה [לו] רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מרב נחמן עצמו, ולדבריו הטעם הוא משום דקרו להו [שקוראים להם], לקונים "בני אכלי [אוכלי] נכסי דאכרזתא [הכרזה] ", שנחשב הדבר לגנאי שהשתמש הקונה במצוקתו של אחר וקנה ממנו את נכסיו, ולכן לא רצו אנשים הגונים לקנות בהכרזה, ומשום כך ביטלו את התקנה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מטלטלין של יתומים — שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר (מיד), כדי שלא ייפסדו עם הזמן. רב חסדא אמר בשם אבימי: מוכרין אותן לשווקים בימי השוק, ואף אם הדבר גורם לעיכוב, לפי שמרובים אז הקונים וישיגו עבורם מחיר הגון.

מעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] בדבר, אלא הא [זה] שאמר אבימי שמוכרים אותם ביום השוק — הרי זה באופן דמיקרב שוקא [שקרוב יום השוק], הא [זה] שאמר שמואל שמוכרים מיד, הרי זה באופן דמרחק שוקא [שרחוק יום השוק].

מסופר: רב כהנא הוה בידיה שכרא [היה בידו שיכר] שהיה שייך לרב משרשיא בר חילקאי יתמא [שהיה יתום]. שהייה [השהה אותו] עד ריגלא [הרגל] כדי למוכרו אז, והסביר את טעם מעשיו ואמר כדי להסביר את טעם מעשיו: אף על גב דנפל ביה איצצתא [אף על פי שיכול להיות שיפול בו פגם בשיכר], שיחמיץ מעט, מכל מקום מייתי זוזא חריפא [מביא השיכר כסף מיידי], שאז יוכל לקבל תשלום גבוה יותר ובכסף מזומן ולכן, טובת היתום היא למכור סמוך לרגל.

וכן מסופר: רבינא הוה בידיה חמרא [היה בידו יין] של רבינא זוטי יתמא בר אחתיה [הקטן היתום בן אחותו]. הוה לדידיה נמי חמרא [היה לו עצמו גם כן יין], הוה קמסיק ליה [והיה מוליך אותו] למקום בשם סיכרא כדי למכרו.

אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול, אמר ליה [לו]: מהו לאמטויי בהדן [להביא את היין שלי עם היין שלו]? אמר ליה [לו]: זיל, לא עדיף מדידך [לך, וקח גם את שלו, שאינו עדיף משלך], שאם אתה עושה כן ברכושך, משמע שאתה סבור שזו הדרך הטובה ביותר, ולכן גם בשלו מותר לך לעשות כן.

ב משנה קטנה שהיתה ממאנת בבעלה, וכן השניה לערוה (שהיא קרובה שאינה אסורה מן התורה ורק חכמים גזרו שאסור לשאתה), והאילונית (שהתברר שיש בה פגם גופני כזה שאינה מסוגלת מעיקרה ללדת) — כל אלה אין להן לא כתובה, ולא פירות של הנכסים שלהן שאכל הבעל בינתיים ולא מזונות, ולא בלאות, כלומר, חפצים שהכניסה לו בנדונייתה והשתמש בהם ונתבלו במשך זמן הנשואין, שאינה מקבלת בחזרה.

אם מתחלה נשאה לשם אילונית, שידע שהיא אילונית ומתוך ידיעה זו נשאה — יש לה כתובה.

אלמנה שנישאה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה (מבני הגבעונים) שנישאה לישראל, או בת ישראל לנתין או לממזר, אף שכל אלה אסורות מדין תורה — יש להם כתובה.

ג גמרא רב תני [שנה]: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה — כאשר היא יוצאה בגט אין לה כתובה, שמדין תורה אין תוקף לנישואין אלה ולא תיקנו בהם כתובה. וכל שכן שאם יוצאת ממנו באופן שהיא ממאנת בו לפי שאינה רוצה בנישואין הללו.

שמואל תני [שנה]: ממאנת אין לה כתובה, אבל זו שיוצאה בגט — יש לה כתובה.

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: ממאנת אין לה כתובה, וזו שיוצאה בגט יש לה כתובה.

ועוד אמר: ממאנת — לא פסלה מן האחין, שאחי הבעל (ושאר קרוביו) רשאים לשאת אותה לאחר שיצאה מרשות בעלה, שכן המיאון עוקר את הנישואין מעיקרם, וכאילו לא היתה נשואה מעולם, ומאותו טעם אף לא פסלה מן הכהונה כגרושה. אבל זו היוצאה בגט — פסלה מן האחין, ופסלה מן הכהונה.

ועוד הבדל בהלכה: ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כדי להינשא לאחר, כדרך שתיקנו לגבי כל אשה שנפרדה בדרך כלשהי מבעלה,