זכו בהן יורשין — כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין, שהכל הולך לפי שעת המיתה, ואם כן מעיקר הדין צריכים לחלק את הנכסים בשווה.

א (סימן: אלף ומאה מצוה בכתובה יעקב זקף שדותיו בדברים עסיקין) והוא סימן להלכות הבאות, הקשורות במידה מסויימת לבעיה שבמשנה.

מסופר: ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי [אדם אחד שהיו נושים בו אלף זוז], הוו ליה תרי אפדני [היו לו שני ארמונות], זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה [מכר אותם אחד בחמש מאות זוז ואחד בחמש מאות זוז]. אתא [בא] בעל החוב של המוכר טרפא לחדא מינייהו [וטרף את אחד מהם] בחובו, הדר קטריף לאידך [וחזר ורצה לטרוף את השני] כדי להשלים את גביית חובו.

שקל [לקח] זה שקנה את הארמון אלפא זוזי [אלף זוז] וקא אזיל לגביה [והלך אליו] למלווה, אמר ליה: אי שויא [אם שווה] לך הארמון הראשון שלקחת אלפא זוזי [אלף זוזים] — לחיי [בסדר], הרי הוא שלך תמורת כל הכסף, ואי [ואם] לא — שקיל אלפא זוזי ואיסתלק [קח לך אלף זוזים בכסף והסתלק] משניהם והשאר לי את שני הארמונות.

סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי היינו מתניתין [זו היא משנתנו] ששנינו בה שאם אמרו היתומים, יורשי הכתובה הגדולה: "הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר" — אין שומעים להם. ואף כאן לא יכול המחזיק בבית להעריכו בסכום גבוה מערכו.

אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם אית להו פסידא ליתמי [שם במשנתנו יש הפסד ליתומים] האחרים שכתובת אמם יותר קטנה, אם יעריכו את הנכסים ביותר משווים, שכן אם יעריכו את הנכסים ביותר משוויים יהיה ממילא מותר דינר על סכום הכתובות, ורק בשל כך יוכלו בני בעלת הכתובה הגדולה ליטול כתובת בנים דיכרין, ואולם הכא מי אית ליה פסידא [כאן האם יש לו הפסד] למלווה? הלא אלפא יהיב ואלפא שקיל [אלף דינרים נתן ואלף לקח] ולא הפסיד דבר, ובמקרה כזה מידת סדום היא אם לא ירצה לקבל את הכסף!

ושואלים: אם החליט הנושה להחזיק בארמון אחד ולוותר על שאר הכסף, וטירפא [ושטר הטריפה] שכותבים ללוקח, בכמה כתבינן [אנו כותבים]? שאמנם הלוקח שילם בעד הארמון חמש מאות דינרים, אבל המוכר הלא הרויח על ידי כך אלף דינרים שהרי סילק על ידי כך את חובו. וכאשר בא הלוקח לבית דין לקבל אישור שטרפו ממש את הנכס, ויחזור למוכר הראשון לתבוע ממנו, מה יתבע?

רבינא אמר: באלפא [באלף] כותבים, שהרי אלף דינר היה סכום החוב. רב עוירא אמר: בחמש מאה (מאות), שהרי הוא לא קנה אלא בחמש מאות, ומה שויתר הנושה — מדעת עצמו הוסיף. ומסכמים והלכתא [והלכה היא]: בחמש מאה (מאות)

כותבים. וכן מסופר: ההוא גברא דהוו מסקי ביה [אדם אחד שהיו נושים בו] מאה זוזי [זוזים], הוו ליה תרי קטיני דארעא [היו לו שתי חלקות אדמה קטנות], חד זבינהו בחמשין וחד בחמשין [אחת מכר בחמישים זוז ואחת בחמישים זוז]. אתא [בא] בעל החוב טרפא לחד מינייהו [וטרף את אחת מהן]. הדר אתא וקטריף לאידך [חזר בא ורצה לטרוף את האחרת].

שקל [לקח] קונה השדה מאה זוזי [זוזים] וקאזיל לגביה [והלך אליו] אל בעל החוב ואמר ליה [לו]: אי שויא [אם שווה] לך שדה זה מאה זוזי [זוזים] — לחיי [בסדר], ואי [ואם] לא — שקול [קח] מאה זוזי [זוזים] ואיסתלק [והסתלק].

סבר [חשב] רב יוסף למימר [לומר] כי היינו מתניתין [זוהי ההלכה האמורה במשנתנו], ששנינו בה: אם אמרו יתומים שרוצים להעלות את מחיר הנכסים — אין שומעים להם. אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם אית להו פסידא ליתמי [שם יש להם הפסד ליתומים], ואולם הכא מאי פסידא אית ליה [כאן, איזה הפסד יש לו למלווה]? הלא מאה דינרים יהיב [נתן] ומאה שקיל [לקח], ושואלים:

וטירפא [ואת שטר הטריפה] בכמה כתבינן [אנחנו כותבים]? רבינא אמר לשיטתו: במאה, רב עוירא אמר: בחמשין [בחמישים]. ומסכמים, והלכתא [והלכה]: [בחמישים].

ועוד: ההוא גברא דהוו מסקי ביה [אדם אחד שהיו נושים בו] מאה זוזי [זוזים]. שכיב, שבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי [מת והניח חלקת אדמה קטנה שהיתה שווה חמישים זוזים]. אתא [בא] בעל החוב וקטריף ליה [וטרף אותה], אזול יתמי יהבו ליה חמשין זוזי [הלכו היתומים ונתנו לו חמישים זוז] ופדו ממנו את השדה, הדר קטריף לה [חזר וטרף אותה], כדי לגבות את שאר חובו.

אתו לקמיה [באו לפני] אביי להתלונן. אמר להן [להם]: מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מן הנכסים שירשו ממנו, ואם כן הני קמאי [אותם כספים הראשונים] שנתתם בפרעון החוב מצוה עבדיתו [עשיתם], שפרעתם מקצת חוב אביכם, אבל בשל כך לא בטל השעבוד, ולכן השתא כי טריף [עכשיו שהוא טורף], בדין קטריף [הוא טורף], שהרי יש לו שעבוד על הקרקע.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא אמרו ליה [לו] היתומים "הני חמשין זוזי דמי דארעא קטינא [חמישים זוז אלה הם דמי חלקת האדמה הקטנה] ", שאז הוא כמכירה גמורה ולא כפרעון חוב, אבל אם אמרו ליה [לו] "הני חמשין זוזי דמי ארעא קטינא [חמישים הזוז הללו, הם דמי חלקת האדמה הקטנה הם] "— סלוקי סלקוה [סלקו אותו] על ידי כך מכל תביעה לחלקה זו.

ב ועוד מסופר: ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה [אדם אחד שמכר את כתובת אמו] בטובת הנאה, שקיבל סכום מסויים על מנת שאם יירש הוא את הכתובה (שימות אביו תחילה ואחר כך אמו) — יעביר את זכות הכתובה לקונה. ואמר ליה [לו] האיש לקונה: אי אתיא אם ומערערא [אם תבוא אמי ותערער על המכירה], שלא תסכים למכירה זו, לא מפצינא לך [אפצה אותך], כלומר, איני אחראי על שטר מכירה זה ולא תקבל את מעותיך בחזרה.

שכיבא אימיה [מתה אמו] ולא איערערא [ערערה], ואתא איהו וקא מערער [ובא הוא עצמו וערער] על המכירה, שאמר שהוא עומד במקום אמו והריהו נוטל את הקרקע וכיון שהקונה קנה קרקע זו שלא באחריות, אף אינו צריך לשלם לו. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי איהו [הוא] במקום אימיה קאי [אמו הוא עומד], וכיון שהוא בא במקומה ותנאי היה במכירה זו שהיא תוכל לערער — הרי אף הוא רשאי לערער. אמר ליה [לו] רבא: נהי [אם אמנם] שאת האחריות לערעור דידה [שלה] לא קביל עליה [קיבל עליו], מכל מקום את האחריות דידיה מי [של עצמו, האם] לא קביל [קיבל]? וכאשר מכר, ודאי סילק עצמו מלערער על המכירה.

ובענין דומה אמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, כלומר, שאם יטרפוה מן הקונה לא יקבל מעותיו בחזרה, ואתא [ובא] שמעון ומכרה לראובן בחזרה, אבל מכרה באחריות,